מתוך 'הסופר בחברת ההמונים' לנתן זך

היילייטס ממאמרו המרשים של נתן זך "הסופר בחברת ההמונים", שיצא עכשיו בספר חדש, עם שם המאמר הזה –

"החיים בחברת ההמונים, גם בשעה שאין לתלות בהם קלקלות דרסטיות כגון מחלות עצבים דגנרטיביות, מקהים אפוא את רגישותה של הנפש התרבותית ומשבשים את כוח הבחנתה. הבעיה חורגת מתחומם של הפילוסוף, הסוציולוג או הפסיכולוג החברתי. הוולגריות מתפשטת ועימה גוברות ביחיד המבודד תאוות המנוסה ואימת השיגעון. בפי גיבורו ניקיטין, המורה לספרות, שם צ'כוב את המילים הבאות: "אלי, היכן אני? אני מוקף וולגריות וּווּלגריות. בני אדם משעממים ואפסיים, צנצנות של שמנת, כדי חלב, מקקים, נשים אוויליות… אין לך דבר נורא יותר, מעליב יותר ומדכא יותר מן הוולגריות. עליי להימלט מכאן, להימלט היום, וָלא — אצא מדעתי".

"מעולם בית החרושת עובר הופמנסתל לביתו של פועל התעשייה. גם כאן: כירת הגז, תנורי הברזל, המספר המוגבל של מכשירים ומכונות קטנות, בהם תלוי קיומו של האדם ואשר את אופן הפעלתם חובה עליו ללמוד רק על מנת להשתעבד לחוקיותם העקרה ולהיות הוא עצמו למכונה חיה, מכשיר בין מכשירים. כל זה גורם עבדוּת נוראה, מרחיק את האדם מעצמותו, מהחיים בעיקרם, ויוצר סביבו את "הריקנות הנבובה המיוחדת במינה של הריאליות; השממה, שמתוכה מחלץ יין השׂרף"."

"את גרסתה המאוחרת ביותר של בעיית ההימוּן מעלה המחזאי הצרפתי אֶז'ן יוֹנֶסקו בסאטירות שלו על קרנפי אדם החיים בעולם שבו קיומם של יחידים ודאי ומשכנע פחות מקיומם של כיסאות."

"בלשונו של אריך פרום: "בדת החילונית האוטוריטארית נעשים המדינה או הגזע או המולדת הסוציאליסטית נושא לפולחן, חיי היחיד נעשים חסרי חשיבות, וכל ערכו של אדם מצטמצם בעצם הכחשת ערכו וכוחו"."

"בתנאים אלה, אין זה מפתיע שרבים מבעלי הייחוד האמיתי של זמננו היו נברוטיקנים, אלכוהוליסטים, אנשים שחוש המציאות שלהם לקוי ושאר "יסודות א־סוציאליים", "מנוכרים", שפרשו מן הכלל, אם מפני שהוקאו מתוכו ואם מפני שמומם או רגישותם היתרה מנעו בעדם מראות את ה"היגיון שבעובדות" ומהסתגל אליו."

"ייתכן אפוא שהנברוזה סייעה בידי מִספר לא מבוטל של אמנים בני זמננו לשמר את מקוריותם ולהתגונן מפני מצב "הדוחף את נקודת הראות של היחיד בלי הרף כלפי מטה" ביתר יעילות מאשר חבריהם הבריאים ולפיכך גם המתואמים והסתגלניים יותר"

"חומותיה של הנברוזה אינן, כמובן, החומות היחידות. אופיינית לא פחות לימינו היא הסתגרותה של שפת האמנות (שפה במובן הרחב ביותר), במגמה למנוע בעד התדרדרותה להמוניות."

"אלא שלמקרא הדברים אין אנו יכולים להימנע מלשאול את עצמנו, מה יהיה תוכנה של אינדיווידואליות זו אשר תוקם בבדידות מזהירה, במאמצים כה מפרכים בתנאי ימינו. שהרי אין להכחיש כי מקוריות או אינדיווידואליות סתם, ללא תוכן חיובי, עשויות להיות נבובות וחסרות משמעות לא פחות מן ההמוניות."

"שיר בעל ערך וסיפור טוב אינם יכולים להיכתב בהיעדרו של "אני" יוצר חד־פעמי הבקיא ברזי אמנותו. אין הם בגדר מחאה אנונימית אשר "כל אחד יכול לעשותה". וזאת גם בשעה ש"אני" יוצר זה אינו מוצא בקרבו די כוח לחלץ עצמו מתוך ה"סתם", לא רק כיוצר אלא גם כאדם. משורר וסופר, צייר, פסל ומוזיקאי מגשימים את עצמותם כאמנים ביוצרם את אשר הם ורק הם לבדם מסוגלים ליצור, ובצורה שרק הם בלבד מסוגלים לשוות לפרי רוחם."

"ניתן בהחלט לקבל את עמדתו של תומס מאן, לפיה "לעולם לא יבוא בטענות אל אמן המכריז כי תיקון המידות בעולם אינו עסקו שלו". אמן אינו רפורמטור סוציאלי, ובוודאי שאינו דרשן מוסרי או עסקן פוליטי; אלא שיחס פעיל אל הריאליות הסובבת, "אצילות האופי והעמדה הרוחנית" וביקורת המציאות לאורם של "הנעלים שבערכים" היו, כמדומה, תמיד חלק בלתי נפרד מנופה של כל אמנות גדולה — גם אם אין לומר, באותה בִּטחה, שהם טבועים ביסוד יצירת האמנות גופה. "

"ואנדרה ז'יד כותב: "על האמן בן זמננו לשאת פצע — פצע אשר אין להניח לו שיגליד; עליו להישאר תמיד כואב ושותת דם — הוא פצע המגע עם הריאליות הנוראה"."

"ברנרד שו, לעומת זאת, שוודאי גם היה לוחם חברתי, מבקש הרבה יותר. "למען האמנות בלבד לא הייתי טורח בכתיבת משפט אחד"."

"האדם המוותר על השאלה מוותר על האנושי שבו, ואילו האדם המציג לעצמו שאלות חושף את כל התהום שעל סִיפה הוא ניצב. מעניין להשוות את עמדתו של בקט עם זו של היידגר (ההולך כאן בעקבות קירקגור), לפיה האדם הוא היצור השואל שאלות, בניגוד לכל שאר היצורים החיים. ושאלות אלה טבען שהן מעמידות בסכנה את כל קיומו, אלא שזוהי דרכו היחידה של האדם לאותנטיות. שאלה, סיכון ואותנטיות שלובים זה בזה."

"עם אובדן ההשתוממות והפליאה בתוך עולם "מובן" של נוסחאות מופשטות, תיאורים עיתונאיים "מכלילים" והיגיון מדעי ופסבדו־מדעי, עם הסתלקות יראת הכבוד בפני הזוטות, הפרט הבלתי־מונומנטלי, המאורע הבלתי־"חשוב", החוויה הבודדת והסקטור המסוים — נשמטת הקרקע מתחת רגליו של האדם כמחברן של יצירות אמנות."

– הסופר בחברת ההמונים מאת נתן זך.

מי כתב את התנ"ך?, מאת ריצ'ארד אליוט פרידמן

מי כתב את התנ"ך?, מאת ריצ'ארד אליוט פרידמן.
דביר, 1995.

(בעקבות קריאה חוזרת, מעלה לכאן ביקורת שכתבתי בעבר לאתר 'נוריתה'. הועלתה בתאריך –
24/11/2014).

"מי כתב את התנ"ך" מאת פרופ' ריצ'ארד אליוט פרידמן (דביר 1995) מנסה לסכם את ממצאי ביקורת המקרא בנוגע לשאלה שבכותרת. הוא עושה זאת בדרך מקצועית לחלוטין ועם זאת נגישה מאוד לקהל ושופעת דוגמאות. כך, לאורך הספר מצויים כמה סיפורים תנ"כיים המחולקים למקורותיהם – סיפור נוח, סיפור קורח, הכאת משה בסלע המופיעה פעמיים ועוד. גם אורכו לא רב – קצת יותר מ-200 עמ' סך-הכול – ועל כן הוא ספר הנגיש מאוד לקורא. עם זאת, יש בו בעיה מסוימת עבור ספר מבואי, שכן הכותב פעמים רבות כותב את פירושיו-שלו, עוד לפני שאלה זכו לאישוש מחקרי ראוי, ועוד שהעורכים ציינו כי לא ראו לנכון להוסיף הערות על דבריו. דבר זה קצת מפחית מערכו כספר מבואי, אף כי הוא לגיטימי לחלוטין כספר מחקרי. ובכל-זאת, עדיין ניתן לקבל תמונה די טובה של ממצאי ביקורת המקרא עד כה.

לאחר שהוא מתאר בקצרה את ההיסטוריה העתיקה של חקר המקרא ומגיע עד זו החדישה, בעיקר למן המאה ה-19 – כשהוא שם דגש מיוחד על ולהויזן – מתחיל המחבר לתאר לנו את שכבות הטקסט השונות. באופן טבעי הוא מתחיל ממקורות י' וא', היהויסטי והאלוהיסטי, שנכתבו, בהתאמה, בממלכת יהודה וממלכת ישראל והם המקורות הקדומים ביותר. לאחר מכן הוא מתפנה לתיאור ספר דברים – ד', ולאחר המקור הכהני – כ'.

מעבר למשנה הסדורה, מעניין להביט גם במחלוקות שהספר מציג, כגון זו שבין פרנק מור קרוס ובין עמיתו ג' ארנסט רייט אודות מקור ד' השלם, שהרי הטענה היא שכותב ספר דברים הוא גם הכותב של ספרי נביאים ראשונים. קרוס סובר כי יש לחלק בין ד1 לד2: הראשון נכתב בזמן יאשיהו והשני הוסיף את הפרקים האחרונים בספר מלכים ב' בעיקר. ואילו רייט סובר שאין דבר כזה ברית בלתי מותנית ועל כן אין לתמוה על הברית הנצחית שהובטחה לדוד וכביכול הופרה, ומאחר את זמן ד' בלי לחלקו. פרידמן תומך בקרוס ומוכיח את דעתו בצורה משכנעת ביותר.

או המחלוקת בדבר המקור הכהני – ולהויזן סבר שהוא המאוחר ביותר ותארכו לימי שיבת ציון וסברתו החזיקה מעמד כ-100 שנה, אולם אז קמו לה עוררין – ירמיה, למשל, כנראה מתייחס לסיפור הבריאה הכהני וכן הבחינה הפילולוגית מראה שהמקור הכהני עתיק יותר. פרידמן מתארכו, אם כן, לתקופת המלך חזקיהו.

או עוד סברה ביחס למקור הכהני: יש שחשבו שכותבי המקור הכהני הם גם עורכי התנ"ך, אך פרידמן שמקדים אותו מראה שאין סיבה לחשוב כך ואת העורך הוא מתארך לזמן עזרא הסופר, שאם לא הוא ערך את התנ"ך בפועל, כי אז מקורבו ודאי עשה זאת (ונזכור שכבר שפינוזה זיהה אינטואיטיבית את מחבר התורה עם עזרא).

בפרק האחרון המחבר מראה כיצד השילוב בין המקורות השונים, שאוחדו מפני שכולם היו מקודשים ומוכרים לציבור, יצר טקסט חדש מלא מתחים וסתירות, כך שהוא יצר כר פורה לפרשנות ענפה שאכן נוצרה. כמו כן הוא סובר שלאדם המסורתי אין מה לפחד מניתוח כזה, כי עדיין הוא יכול לטעון – כפי שטענו יהודים וגם נוצרים בעבר – כי יהיה מי שיהיה המחבר, ודאי שרתה עליו רוח אלוהים.

אני חושב שקריאתו זו טוב שתשמע פה. הזרמים הרפורמי והקונסרווטיבי, אני חושב, אינם חוששים כל-כך ממצאי המחקר ומאמצים אותם, אולם הזרם האורתודוכסי עדיין מתקשה לעשות זאת. זה מובן לגמרי, שהרי כל שמירת ההלכה מבוססת על כך שהדברים נאמרו למשה. ובכל אופן היו גישות מתוחכמות שכן השכילו לאמץ את ממצאי המחקר המובהקים, כדוגמת הצעותיהם של קאסוטו וברויר.

לסיכום, ספר מבואי לא רע, על אף שהוא מציג גם דעות אישיות של המחבר, הכתוב בצורה נגישה לכל. למי שאין כוח לקרוא את ספרו המעולה של פרופ' אלכסנדר רופא "מבוא לספרות המקרא" על 500 עמודיו – ספר זה יכול לספק פתרון טוב להיכרות בסיסית עם ביקורת המקרא. 

*

ועתה אוסיף שתי הערות בעקבות הקריאה החוזרת –
האחת, שפרידמן מעלה הצעה מעניינת, שכותבי הספרות הדויטרונומיסטית, והנביא ירמיה בתוכם, היו מכוהני שילה. דבר זה יכול להסביר הרבה דברים, ואולי גם את הפסוק האניגמטי 'עד אשר יבוא שילה'.
ואגב, הוא מעלה הצעה מעניינת נוספת, שאוהל המשכן היה בתוך המשכן.

שנית, אם להמשיך מהקודם – את שתי ההצעות האלה פרידמן פורש על פני עמודים רבים, אבל הן הצעות מחקריות ולא סקירת ההישגים עד כה.
לכן אולי הספר הזה לא לגמרי מתאים כספר מבוא ראשוני. ולכן גם כדאי להוציא אחד חדש מתאים יותר ומעודכן יותר.

מבשר אקזיסטנציאליזם יהודי – משנתו של פראנץ רוזנצוויג, מאת זאב לוי

מבשר אקזיסטנציאליזם יהודי – משנתו של פראנץ רוזנצוויג, מאת זאב לוי.
ספריית פועלים 1969, 216 עמ'.

מעולם לא העמקתי יותר מדי בהגותו של פרנץ רוזנצוויג, אף כי ודאי שמעתי עליו, ואף קראתי חצי מספרו המרכזי 'כוכב הגאולה'. אך השבוע הייתי בשיעור אחד עליו, שהתקיים בחנות הירושלמית 'הולצר ספרים', ובסיומו רכשתי את הספר הזה שהיה בחנות.
זהו ספר די ישן, מלפני כחמישים שנה, אבל הוא טוב ונהיר מאוד. וגם כמדומני שלא יצאו מאז הרבה ספרים מבואיים על הגות רוזצוויג בעברית. אני לפחות לא נתקלתי.
לאורך הקריאה צילמתי קטעים שנראו לי משמעותיים יותר, וכן כאלה מצאו חן בעיניי, ולהלן, במקום לכתוב סיכום בעצמי, אשתף כאן את הצילומים האלה, עם מעט מאוד דברים לפני כל צילום.
לקראת סוף הספר, ברבע האחרון שלו, דילגתי על מספר נושאים (כלומר על הצגתם) – יחסו לריה"ל, בחינתו על הרקע היהודי (כאן יש התרכזות רבה בהיסטוריוסופיה, בעקבות הגל), וההגות האסתטית שלו. הצילום האחרון פה הוא מתוך אחרית-הדבר.

*

משלים בסוף – האדם בעל ההכרה.
רוזנצוויג מבקר בבית כנסת בימים הנוראים ומחליט שלא להתנצר.
רוזנצוויג בסוף ימיו חולה אנוש – ומתרגם את התנ"ך לגרמנית.
כוכב הגאולה – נכתב על גלויות שנשלחו מהצבא.
תפיסת האל של רוזנצוויג.
המילים החסרות בסוף – שהיא תמלא בשיטתו הפילוסופית.
רוזנצוויג – היחס לאדם.
המוות אצל רוזנצוויג.
על השילוש של רוזנצוויג – אלוהים-עולם-אדם. (ושילוש מקביל של יחס – יחס האל לעולם הוא בריאה, יחס האל לאדם הוא התגלות, ויחס האדם לעולם הוא גאולה. שני משולשים אלה יוצרים את צורת ה'כוכב').
על ההתנגדות ל'שיטה', במיוחד זו של הגל.
אהבת אל ואהבת אדם.
כנגד 'דתיות ללא אלוהים'.
הגאולה – בהווה.
החשיבה שבדיבור.
פתיחות דו-סטרית, נגד ההסתגרות (בא לפני הקודם).
המצוות.
הלשון המדוברת, הלא-רציונלית.
גאולה, באחרית-דבר.

על נוסח עברי, רודיארד קיפלינג ואלכסנדר פופ, מאת צור ארליך

אצרף רשמים קצרים לשלושה ספרי תרגומים של צור ארליך שקראתי בשבוע האחרון. זו אינה 'ביקורת', אלא רק רשמים קצרים, כאמור, ונא לא להתייחס לנאמר ביותר מדי רצינות. באופן כללי – אני מברך על כל ספר של תרגומי שירה שיוצא, בוודאי כאשר המשוררים המתורגמים הם מהחשובים ביותר.
הקטע הראשון הוא פוסט קצר שכתבתי בפייסבוק לאחר הקריאה. השני – פוסט שכתבתי ולא שיתפתי, כי אז הגיע השלישי, והחלטתי לאחדם לפוסט בלוגי קצר זה.

*

נוסח עברי, מאת צור ארליך.
דחק, 2021.

סיימתי לקרוא, יפה מאוד.
יש כמה שירים שאני רוצה לציין במיוחד –
ראשית, שני שירים מופתיים בעיניי –
מסה על הביקורת, מאת אלכסנדר פופ (חלק מתוך הפרק השני),
ו-נקבת מיני החי, מאת רודיארד קיפלינג.
(שניהם יצאו בספרים נפרדים בתרגום ארליך, ועכשיו אצטרך לקנות אותם…).

חוץ מאלה, עוד כמה שירים טובים –
שנים עשר סעיפים, מאת ג'ונתן סוויפט.
הנבדלת, מאת שרה טיסדייל.
יהא זה השיר, מאת פיליפ לרקין.

אלה השירים שראיתי לנכון לציין במיוחד, וזה לא אומר שהאחרים לא טובים, ובכל אופן זה הטעם האישי שלי.
וכמובן, יש גם עוד מה להגיד על כל הספר, אבל אני מעדיף, לפחות לעת עתה, להימנע מכך. מדוע? עיינו בפוסט הקודם ששיתפתי היום על הפסוק 'ודבר שפתיים אך למחסור'.

*

מסה על הביקורת, אלכסנדר פופ.
מאנגלית – צור ארליך.
סדרת דרש של הוצאת דחק, 2019.

כפי שאמרתי בפעם הקודמת על סמך קריאה חלקית – יצירה מופתית! ועכשיו, אחרי קריאת היצירה במלואה, דעתי רק התחזקה.
אני חושב שטוב לכל משורר, וכן מבקר, לקרוא את היצירה החכמה הזו, השקולה לקורס שלם בכתיבה – במחיר הרבה יותר נמוך, ובאיכות יותר גבוהה, כנראה.
יש כאן ניסוחים קולעים רבים, שצריך לגזור ולתלות על הקיר ליד שולחן העבודה, או פשוט לשנן. הייתי משתף כמה מהם, אלא שהם כה רבים, שפשוט עדיף לקרוא את כל הספר.

שורה תחתונה – נהדר! ותרגום משובח.
(ומסקנה יישומית לעצמי – לקרוא עוד מסדרת ספרים זו, 'דרש', שעד עתה קראתי ממנה רק ספר זה ואת ספרו של אבידן. כמו כן, הייתי שמח אם ספרי ההוצאה היו יוצאים גם בפורמט דיגיטלי).

*

רודיארד קיפלינג, מבחר שירים.
נוסח עברי – צור ארליך.
דחק, 2019.

טוב, אם כבר התחלתי לכתוב, אומר משהו גם על ספר זה.
קודם כל, נחשפתי כאן למשורר חשוב, שכמעט לא הכרתי, וזה כבר טוב. ואמנם, את גישתו לא אהבתי.
כפי שמציין ארליך לאורך הספר ובאחרית הדבר שלו, קיפלינג הוא משורר של הקולוניאליזם הבריטי. והדבר ניכר מאוד. למשל, כמה פעמים חוזר בספר הביטוי 'האדם הלבן', אבל רחוק מהצורה בה ביטוי זה מוזכר היום. כך הוא גם מתייחס ל'פראים' ועוד כיוב'. אני לא בטוח עד כמה דברים אלה יכולים להתקבל היום.
גם השיר שאהבתי באסופה 'נוסח עברי' – 'נקבת מיני החי' – בעצם מאוד לא 'פוליטקלי קורקט', כי הוא מאפיין נשים בצורה מסוימת, שאמנם יש בה גם צדדים חיוביים, אבל גם שליליים. אני כמובן שמתי לב לכך גם בקריאה הראשונה, אך בחרתי לא לציין זאת. אך הנה לא מדובר בשיר אחד, אלא בשיטה כוללת.
והנה, על רקע זה מפתיע, שהשיר הראשון בספר, שלדברי ארליך הוא ידוע ומשפיע מאוד, וגם אני מיד אהבתי אותו, הוא 'אם', המתאר מהו 'בן אדם', והוא חיובי ונדיב. אבל בעצם, אולי זה לא צריך להפתיע אותנו, כי הרי לעומת מי שהוא 'בן אדם' חייב להיות מי שאינו כזה, ומיהו זה? כמובן, הפרא, הלא-אירופאי…
אולי אני עושה כאן עוול למשורר גדול זה, הראשון מהמשוררים הכותבים באנגלית שזכה בנובל, לפי ארליך, אבל אלה רשמיי.

ומלבד זאת – כאן גם שירים תנ"כיים רבים. אני מאוד אוהב תנ"ך, אבל לא כל-כך אהבתי את השירים האלה.
ועדיין, לאורך הספר פזורים כמה שירים יפים, מלבד 'אם' ו'נקבת מיני החי' שהזכרתי.

ולבסוף – קיפלינג הוא גם הכותב של 'ספר הג'ונגל'. אני מעולם לא קראתי ספר זה, אך כמובן שנחשפתי אליו בסרטים שונים. והנה, תיאורו של המחבר כאן מגלה זווית הסתכלות מעניינת על הספר הזה, כלומר – כחלק מהדיון האמור באדם מול 'הפרא'. (כנראה הדברים ידועים, אבל אני מעולם לא חשבתי על זה כך).

ולמרות כל הדברים האלה – כדאי לקנות ולקרוא, לדעתי.

*

*צור ארליך תרגם גם את 'אל דביר החשכה' של טניסון.

פייסבוק ישראלי

פייסבוק ישראלי.
בצילום אחד – מאמר מהארץ היום (29.10.21) שאומר שההסתה ברשתות החברתיות אינה דבר חדש, ובכלל – יש בהן שיח ירוד מאוד. הוא צודק.
בצילום השני – גם הוא מהארץ (מצורף למטה) יאיר אסולין, במאמר המשך, מתריע מפני הפשיזם החדש, שבין היתר רוצה לדכא את ההתבטאות החופשית ברשתות החברתיות. וגם הוא צודק, מאוד.
אז מה הפתרון?

באופן כללי נהוג לומר שהפתרון הוא בדרך-כלל באמצע. וזה נכון, אבל זו אמירה אמורפית מדי. כי מהו האמצע? אם נגביל את הרשתות החברתיות, או 'נחיל עליהן רגולציה', יש סיכון רב שהדבר יגלוש להפרת זכויות. נכון, זה לא הכרחי שכך יקרה, אך כפי שאנו מכירים משטרים באופן כללי, וביתר שאת בתקופה האחרונה, כמעט בוודאות ניתן לומר שהדבר לא ייעשה בצורה הנכונה ויפר זכויות.
מצד שני, אם לא נעשה דבר, אז נשאיר את הזירה לבריוני המקלדת, כפי שהמצב הוא היום.
אם כך חוזרת השאלה – מהו הפתרון?

ובכן, אני רוצה להציע פתרון אחד – אפשר להקים רשת חברתית ישראלית, שתפעל מתוך ישראל ותהיה כפופה לחוקי ישראל, הן לגבי התוכן המפורסם בה והן מבחינת המיסוי. אני חושב שטוב יהיה אם המדינה עצמה תקים את הגוף הזה. נכון, אנשים נרתעים מגופים של המדינה, אבל זה לא חייב להיות כך. סך-הכול, המדינה היא גוף שנועד לדאוג לרווחת תושביה.
גוף כזה יוכל להציע אלטרנטיבה לרשתות החברתיות הקיימות. לא תהיה כאן שום כפייה, והרשתות החברתיות הקיימות יוכלו להמשיך להתנהל כפי שהן – כמובן, גם כאן בכפוף לחוק, שבכל זאת משית כמה הגבלות – אבל תהיה גם אפשרות אחרת. ובגוף החדש, כפי שאני רואה אותו, תהיה התנהלות אחרת. יהיה למי לפנות ובפני מי להתלונן, ויהיה אפשר לערער על ההחלטות המתקבלות. כלומר, הגוף יהיה יותר דמוקרטי, וכן גם מאפשר שיח בריא יותר, לדעתי.
וגם מבחינה פרקטית, אני חושב שהדבר מתבקש. הרי רוב ה'חברים' שלנו ברשתות החברתיות הם ישראלים (או מיהודי התפוצות), האין כך? כמה חברים שאינם כאלה יש למשתמש המצוי? (ודאי, יש יוצאי דופן, אבל אני מדבר על הכלל, וכן הרשת הזו הרי לא תחסום משתמשים מן החוץ). באופן כללי, ניתן לומר, רוב התכתובת היא בעברית.
אם כך, גם מבחינה זו, רשת חברתית ישראלית היא הדבר המתבקש, והיא תוכל רק להועיל. זו הצעתי.

קצת על מצב הרשתות החברתיות

שבוע שעבר כתב יאיר אסולין מאמר בהארץ, בהמשך תומר פרסיקו הגיב לו, ובעיתון של היום אסולין השיב בחזרה, ושוב פרסיקו ענה לו בפייסבוק. לא אכנס לפרטי הוויכוח עצמו, אך כן אתייחס לנושא – הגבלת הרשתות החברתיות, שאסולין מתנגד לכך ופרסיקו תומך בכך.

למעשה, זה נושא כבד ורציני מאוד. הרשתות החברתיות נכנסו לחיינו לפני שנים ספורות – פייסבוק ב-2007 כמדומני – והן שינו את פני השיח מן היסוד, אך טרם זכו להתייחסות הגותית מספיקה. לאחרונה סקרתי את ספרו של מיכה גודמן בנושא, אך זה רק התחלת הדיון.

באופן הפשוט ביותר, ברשתות החברתיות יש תועלת רבה, כי הם מאפשרים לכל אחד להתבטא בפומבי, מה שפעם נמנע מהאזרח הפשוט, ונשמר כזכות רק לנציגי ציבור כאלה או אחרים. כלומר, יש כאן תופעה של הגברת דמוקרטיזציה, וזה דבר מבורך, וזכות שרוב האנשים לא רוצים שתילקח מהם.

מצד שני, יש גם מחיר, ובראש ובראשונה הוא – הורדה של רמת השיח. זה דבר מובן, שככל שהדוברים רבים יותר, כך רמת השיח יורדת.
אבל זה בסדר גמור שאנשים יתבטאו ברמות טיעון שונות. מה שיותר בעייתי הוא, שפעמים רבות השיח יורד לרמת קללות וגידופים, העלבות והשמצות.
אני חושב שתופעה זו גלויה לכולם. אין שום אפשרות אמיתית להתבטאות חופשית ברשתות, כי לעולם לא תדע מאיפה 'תחטוף'.
אלא שבאופן מוזר, אפיון זה של הרשתות מעלה לגדולה דווקא את הגורמים היותר מקטבים ויותר פופוליסטיים. גם גודמן בספרו דיבר על כך, שהרשתות החברתיות הן בעיקר במה לקיטוב ולרגשות שנאה.
וזה חבל, כי זה לא חייב להיות כך. סך-הכול, אנשים יכולים גם לשוחח ולשתף זה את זה גם בדברים טובים, והם עושים זאת גם היום, כמובן, אלא שלא זה הטון הדומיננטי. נראה שנחוצים כמה כללים לייצוב השיח. אם תרצו – להגנה של אנשים מפני עצמם.
זה יכול להישמע אולי מתנשא, ואכן – אני נמנע מלומר לאנשים מה טוב בשבילם, כבשיטה המרקסיסטית. אבל עדיין ניתן להציע זאת לאנשים. אני עצמי, למשל, אשמח לחתום על מסמך עקרונות מחייב עם כללי שיח בסיסיים. ויותר מזה – אשמח אם תהיה רשת חברתית שתנסח מסמך כזה ותיישם אותו. אני אעדיף להשתמש בה מאשר בשטח הפרוץ של הרשתות החברתיות הקיימות.

כלומר, מדובר פה בהגבלה, אבל בהגבלה מרצון. האם ניתן ונכון לחייב הגבלה כזו? זו שאלה בפני עצמה.
כפי שעניתי לפרסיקו, על פי דבר ששמעתי פעם – הרשתות החברתיות מוגדרות משפטית כפלטפורמות, ולכן אין להן אחריות על מה שמתפרסם בהן. מצד שני, אנו רואים שהן כן מתערבות בפרסום, על ידי מחיקת פוסטים, חסימת משתמשים וכן הלאה. אם כך, ההגדרה שלהן לא מדויקת.
ואמנם, אפשר לטעון שאלו מגבלות שהן שמות על עצמן באופן וולונטרי, ואין הדבר דומה להגבלות חיצוניות. אך עדיין נשארת השאלה היסודית – האם ניתן להגדירן כפלטפורמות בלבד, וכך לפטור אותן מכל אחריות של מה שמתפרסם בהן, בניגוד לכל עיתון, או פמפלט?
אני חושב שלא, ולכן יש זכות למחוקק להציב להן מספר דרישות, שכותרת העל שלהן היא נשיאה באחריות משפטית על מה שמתפרסם בהן.

כנספח לדבר זה, ולא פחות חשוב – צריך לטפל גם בעניין המיסוי של הרשתות. כרגע הן משלמות מעט מאוד מס, אם בכלל, אבל אין לזה הצדקה. וכל זה – בעוד הן מגלגלות מיליארדים.
וגם זה פועל יוצא של היותן כוח חדש, שהחוקים הישנים לא מצליחים להכילו עדיין. באופן טבעי לוקח זמן עד שלומדים להתמודד עם גורם חדש.

*

מצד שני – יש כאן גם סיכון רב. כי ברגע שנותנים לממשלות כוח הגבלה, איננו יכולים לדעת היכן הוא יסתיים, ואנו רוצים בכל זאת לשמור על הרשתות כמרחב חופשי. לכן, אפשר לומר, צריך להגביל גם את המגביל, ולעשות רגולציה גם לגוף הרגולטורי.
במילים אחרות, ההחלטות צריכות לענות על כמה קריטריונים –
א. להיות שקופות.
ב. להיות הגיוניות, ונובעות באופן הגיוני ועקיב מתוך עקרונות דמוקרטיים.
ג. מוסכמות על רוב גדול, גם מימין וגם משמאל, בגלל החשיבות וההשפעה שלהן. אפשר להשוות אותן מבחינה זו לחוקי יסוד.
ד. מפוקחות באופן סדיר, וניתנות לשינוי במקרה הצורך.
אלה רק חלק מהדברים שאני חושב עליהם באופן מיידי.
ולכך יש להוסיף – הצורך בהצדקה. כי הגבלה ללא הצדקה היא אכן עריצות.

וכאן כבר התחלתי לשמוע מיני סוגי הצדקה דיקטטוריים. למשל, בקשה להסתמכות על 'בודקי עובדות', שהם 'בלתי תלויים'.
כאן אומר, כמו אימי וינהאוס – לא, לא, לא!
בודקי עובדות זה דבר נחמד מאוד, אבל זה נחמד כל עוד הם מציעים לי את שירותיהם, לא כאשר הם כופים אותו. אחרי הכול, מי קובע מהי האמת? זה נתון לוויכוח ולדיון. וכאן נוהגים לומר – יש הבדל בין דעה ובין עובדה. אבל זה לא לגמרי נכון, כי כפי שאנחנו יודעים, במקרים רבים יש ויכוח גם על העובדות. ברגע שיקבעו לנו מהי העובדה הנכונה, בלי שנוכל לומר דבר בנידון – זו תחילתה של עריצות.
ולא צריך לדמיין יותר מדי – כבר היום הרשתות, ואתרי רשת בכלל, מצנזרים דברים רבים שלא מוצאים חן בעיניהם מסיבות השמורות עימם. כרגע עיקר הצנזורה מופנה למי שנקראים 'מתנגדי החיסונים', אבל אתמול זה היה טראמפ, ומחר זה יהיה משהו אחר.
סיכומו של דבר, אני לא רוצה שאף אחד יצנזר לא דעה שלי ולא עובדה שלי. אם תרצו, ואם פגעתי באדם או בעיקרון – תמיד אפשר להגיש תביעה. אבל זכות הדיבור צריכה להישמר. ואגב, לאדם מותר גם לטעות, להתבלבל, ואולי אפילו גם לשקר (אם זה לא פוגע בשום אדם).
(הדבר האחרון אולי שנוי במחלוקת, אבל הוא נוגע למשל לתחום היצירה. אני יכול בקלות לראות איך קטע יצירתי, אולי סאטירי, יצונזר בגלל פגיעה מדומה ב'אמת').

טוב, עד כאן בינתיים, ואולי אוסיף דברים בהמשך.

על ניצחון הליברליזם

על ניצחון הליברליזם.
תומר פרסיקו העלה פוסט על הוצאת שיבולת, ובו דיבר על ניצחון הליברליזם שמדבר על זכויות אדם, כך שגם ההוצאה הימנית לא מתנגדת לו. לכך הגבתי שלזה צריך להוסיף את החלק השני של המשוואה – שגם הליברליזם הכלכלי הימני ניצח באופן ברור. כלומר – יש כאן ניצחון מקיף של הליברליזם, הן מימין והן משמאל.
וכהערת אגב הוספתי, שמוזר שאותו מונח משמש לשני הצדדים, אבל זה המצב. ועתה אוסיף, שאולי באמת יש כאן אנומליה. הרי הליברליזם הוא תפיסה עקרונית, של חירות אישית, של חופש פעולה, ויש לה ביטוי גם בצד האישי, כפי שמתבטא ברעיון זכויות האדם, וגם בצד הכלכלי, כפי שמתבטא בשיטה הקפיטליסטית, התומכת בשוק חופשי.
אז כאמור – הרעיון הזה ניצח במערב ניצחון מוחץ. אם כך, למה החיצוי? אולי באמת אפשר להימנע ממנו! אפשר להקים מפלגה ליברלית, הן בצד זכויות האדם והן בצד הכלכלי.

ומה עם הצד השני? פרסיקו מציין שהשיטה הקפיטליסטית יצרה גם חוסר – בתחושת זהות, בקהילה וכיוב', ואת החוסר הזה ממלאת הגישה השמרנית. ואכן, גם זה דבר נצרך מאוד, ונראה שגם הוא רעיון מנצח.
הנה עתה במקור ראשון ישנם כמה מאמרים העוסקים ב'מסורתיות', שעליה גם אני כתבתי מאמר קצר לפני כמה ימים. רוב האנושות, גם במערב, חיה בקהילות מסורתיות.
וגם בכלכלה – רוב מדינות העולם המערבי מספקות לאזרחיהן תמיכה סוציאלית ברמות משתנות. זה רעיון סוציאליסטי שחילחל לתוך השיטה הקפיטליסטית, שלדעתי כלל לא הייתה מחזיקה מעמד בלעדיו (מרקס, כזכור, ניבא שתקרוס). אם כך, גם התפיסה שנחוצה משענת סוציאלית נחלה ניצחון מוחץ.

אם כך, מה קיבלנו? קיבלנו מסגרת כללית מבוססת היטב של ליברליזם, שהוא השולט, ובתוכה מקום נרחב לפעולה של המגמות המתנגדות לו, מעין חממות המאפשרות את המשך החיים. לי זה מזכיר את סמל היִן והיאנג, כאשר בתוך כל חצי הצבוע בשחור או בלבן יש נקודה מחלק השני.

וכלומר – זו בדיוק ההפך מהחשיבה בשחור ולבן. ואם נחזור להוצאת שיבולת, שעליה כתב פרסיקו את הפוסט שלו – נראה שזו מגרעתה העיקרית – שהיא מחלקת את המציאות לשחור ולבן. או כפי שכתבתי שם – זה שהיא אידיאולוגית לא אומר שהיא לא גם פופוליסטית.

אך הוצאת שיבולת – וגם זאת כתבתי שם – מצריכה התייחסות נרחבת יותר, שעוד לא נעשתה. אני קראתי לא מעט ספרים שלהם, אך איני חושב שאני האדם המתאים לעשות סיכום כולל. אולי אסף שגיב, שמרבה לכתוב עליהם בפייסבוק, יעשה זאת.
אני רק אוכל לומר, שאת רוב הספרים שלהם לא אהבתי, ופעמים רבות גם לא סיימתי. היותר טובים בעיניי הם ספריו של טאוב ועמיאור הישראלים, וגם את הספר על הפוסטמודרניזם אהבתי במידה מסוימת, אף כי שמעתי עליו ביקורת רבה. זה לא מספיק, בעיניי.

אז אולי כדאי לחזור לעמדות מורכבות יותר, עמדות שיודעות להכיל בתוכן גם נקודה מהעמדה המתנגדת.

מכתם קצר על הסדרה 'תמונות מחיי נישואין'

תמונות מחיי נישואין – הסדרה של חגי לוי ב-HBO – סדרה איכותית ביותר.
עכשיו ראיתי את הפרק החמישי והאחרון, והוא דווקא החלש ביותר, למרות שגם בו יש רגעים יפים. אבל כל הסדרה – מעולה, אולי אפילו מופתית.
כאמור (בפרקים הקודמים) – רוב מוחלט של הסדרה מראה פשוט שני אנשים, זוג נשוי, מדברים בדירתם. אני מניח שזה יכול לשעמם הרבה מאוד אנשים, אבל זה לא משעמם בכלל. כך נכנסים לעומק של היחסים שלהם, ושל המשבר שהם עוברים. אנחנו מרגישים שאנחנו מכירים אותם היטב.
רוב הסדרה היחסים ביניהם לא טובים. זה נשמע מעיק לצפייה, אבל זה לא, בגלל ההזדהות. אבל זה כן כבד. ורק בפרק האחרון היחסים תקינים, אבל דווקא הוא, כאמור, החלש מכולם. יותר מדי מהורהר ללא הצדקה מספקת. בו גם לראשונה יש גם קצת צילומי חוץ.
אבל מלבד דיבורים של שני אנשים בדירה, קורים בה עוד דברים – לפעמים מכינים קפה, או סתם עולים במדרגות… זה נשמע מצחיק, אבל גם הדברים האלה מוסיפים לאווירה של הסדרה. לדעתי הבמאי הושפע כאן מהסרטים של שנטל אקרמן, שצילמה את גיבורותיה בשגרה היומיומית שלהן. למרות שכמובן הסדרה היא קודם כל מחווה לסרט של אינגמר ברגמן באותו השם (שאמנם צפיתי בו בזמנו, אבל כבר איני זוכר אותו).
לסיכום – שווה מאוד לצפות (למרות שאין כאן בובה ענקית שיורה באנשים…).

שני ספרים על מסורתיות ישראלית

ישראל השלישית, מאת הרב שי פירון.
ידיעות, 2021, 252 עמ'.

ימים באים, מאת סיוון רהב מאיר.
ידיעות, 2021, 304 עמ'.

כבר ציינתי לא מזמן, שלאחרונה יוצאים ספרים רבים עם הערכה מחודשת של פני החיים בישראל. האחרון שקראתי היה ספרו של ארי שביט, ועכשיו ספרו של הרב שי פירון.
הרב פירון אומר דבר פשוט – הבסיס לחיים המשותפים שלנו כאן בארץ יכול להיות המסורתיות. ולמעשה הוא מעלה שני מונחים – מסורתיות וממלכתיות, שהוא רואה קשר ביניהם.
כך הוא כותב –

"המרכז הישראלי אינו נקודת המרכז בין שני קצוות, אלא אבן הראשה הממזגת של תפיסות סותרות. המרכז הישראלי אינו פשרה, אלא חזרה לנקודת המוצא. כמו המסורתיות, שנתפסה כפשרה בין אמונה לחילון בשעה שאינה אלא הבסיס הקיומי שלנו; כמו הממלכתיות שנתפסה כניסיון לקדש את החיים הישראליים באמצעות הסכמה על כללי משחק מעורפלים, בעוד שאין היא אלא נקודת הפתיחה של חיינו המשותפים, כך המרכז הישראלי אינו אלא הבסיס ליצירתם של חיים ישראליים שלמים."

הוא מזכיר את 'נאום השבטים' של הנשיא לשעבר ריבלין, ואומר שהמסורתיים לא הוזכרו בו. אבל אולי מוטב כך, שהרי כאמור אין הם שבט, אלא מצע כולל.
כמו כן, הוא מתנגד לזיהוי של המסורתיות עם המזרחיות דווקא.
ומעבר לצד התיאורתי, הקטעים הכי נוגעים בספר, לטעמי, הם הקטעים האישיים. כך הוא מספר על אביו, שלימודיו הופסקו, מכיוון שהפסיק להגיע הכסף מהוריו, שהיו במצרים, בגלל סגירת הגבולות באותו הזמן; וכך הוא מספר על אימו, שהייתה מכינה לו כבד שהיה אוהב, אך בתקופה מסוימת, כשלמד בישיבה, לא היה אוכל אותו, כי חשב שהוא לא נעשה באופן כשר (בטיגון ולא בצלייה).

קטעים אלה נוגעים ללב מאוד, וההצעה של פירון, כאמור, אפשרית. אך אני שואל את עצמי האם אכן היא יכולה להתממש כאן, או שזהו פשוט מסמך זהות של אחד מסוגי הזהויות המצויים בארצנו.
אם כך ואם כך – כדאי לקרוא.

*

ואוסיף כי במקביל לספרו של פירון, קראתי גם את ספרה האחרון של סיוון רהב מאיר, 'ימים באים', בו היא עוברת על מעגל השנה היהודית, כולל ימים שלא תמיד מתעכבים עליהם, כמו ימים החשובים בחסידויות חב"ד וברסלב, או יום פטירת משה, ואף מוסיפה בסיום הספר חלק על מצב הקורונה.
הספר הזה לא הלהיב אותי במיוחד (אבל בכל זאת כמה קטעים אהבתי מאוד, למשל הסיפור על יהודי אתיופיה, שחשבו שהמקדש עומד על תילו, וכשגילו שהוא נחרב פרצו בבכי. מדהים. או הסיפור על אביב גפן, שהתחיל לאהוב את החרדים. יפה), אבל יש לה קהל קוראים גדול, שאוהב קטעים קצרים כאלה של יהדות רכה, קלה ומקרבת, שאפשר לכנותה 'יידישקייט'.
ובכן, עלה בדעתי – האין ה'יידישקייט' הזה הוא בעצם המסותיות הכלל ישראלית, שבה משתתפים אף מסורתיים-אשכנזים? נראה שכן, והדבר מחזק את טענתו של פירון, שאין לזהות את המסורתיות עם המזרחיות בהכרח.

(גם בארצות אשכנז, אני חושב, רוב היהודים היו קרובים מאוד למסורתיות).

*

אסיים בהגדרה יפה של המגמה שהצבעתי עליה, מתוך ספרו של פירון –

"חברי כל השבטים והקהילות בישראל עוברים תהליך עמוק של עיצוב, גיבוש והגדרה".

על מוסר אתאיסטי ועוד

(מאמר קצת שנוי במחלוקת, שבהתחלה נמנעתי מלפרסם, אבל אעלה אותו בכל זאת, למען הביטוי החופשי, ואף שאיני בטוח בחלקים השנויים-במחלוקת שלו)

*

קראתי בספר "אדם בצלם אלוהים" את הדברים האלה –

"האתוס של האתאיזם

ד'הולבך מציג כאן תפיסה מודרנית של כבוד עצמי, כבוד עצמי הנובע מהאדם עצמו ונמדד על פי קריטריונים אנושיים. כבודו של האדם לא ניתן לו בידי האל ולא תלוי בהיענות לציוויי האל. אדרבה, כבודו של האדם תלוי דווקא בכך שישמור על עצמאותו (המחשבתית, המעשית), ושיהיה נאמן לעקרונותיה. כבודו של האדם תלוי באוטונומיה שלו ובשלמותו הפנימית. האדם אינו צלם אלוהים, ואינו אלוהי או רוחני כלל. הוא מכונה. אולם גם כמכונה הוא יכול לשמור על כבודו העצמי, וזאת על ידי פעולה בהתאם לציוויי המוסר והתבונה – שנובעים מתוכו."

– אדם בצלם אלוהים מאת תומר פרסיקו

ועל כך הגבתי –
האם אין בעיה מובנית בתוך תפיסה זו? אם האדם הוא אכן מכונה, מניין המוסר שלו? וכן – מניין התבונה שלו?

לכך התקבלו כמה תגובות, ועתה ארחיב.
התגובה העיקרית הייתה שיש כמה סוגים של אתאיזם, או חילוניות. וזה נכון. תחילה יש להבחין – האתאיזם היא התפיסה העקרונית השוללת את מציאותו של אלוהים. חילוני, לעומת זאת, הוא אדם שלא שומר על אורח-חיים דתי, והוא יכול להאמין בקיום האל, או שלא.
ונכון שבתוך החילוניים יש גוונים שונים. בישראל, חלק גדול מהחילוניים מאמינים באלוהים, או ב'כוח עליון' כלשהו. חלק גדול פחות, אבל עדיין גדול, הם 'מסורתיים', כלומר שומרים על כמה ממנהגי הדת, ברמה כזו או אחרת. ואגב, כנראה אפשר להיות מסורתי גם מבלי להאמין באלוהים. חלק אחר – הם אגנוסטים, כלומר לא הכריעו בשאלה האם אלוהים קיים או לא, ושאלה זו אף עשויה שלא לעניין אותם כלל. וחלק אחר אינם מאמינים באלוהים ולא שומרים על אורח-חיים דתי, אלה הם האתאיסטים, והם כנראה קבוצה לא גדולה. וגם בתוכם יש גוונים – יש האתאיסטים הלוחמניים, שבאים לקעקע את יסודות האמונה הדתית, או הפרקטיקה הדתית. אותם אולי אפשר לכנות אנטי-תיאיסטים. ויש אנשים שלא מתעסקים בזה, אלא פשוט חיים את חייהם הרגילים. ואבחנה אחרונה – יש מהנלחמים נגד הכפייה הדתית שאינם בהכרח אתאיסטים, הם יכולים להיות חילוניים-מאמינים, ואף דתיים.

אך כל אלה הם הבחנות סוציולוגיות, והן פחות מעניינות אותי. מה שמעניין אותי זו השאלה הוותיקה – מה מקור המוסר של האדם שאינו מאמין באלוהים?
וכאן צריך להבהיר כבר בהתחלה – בפועל, אי אמונה באלוהים כלל לא מחייבת אי מוסריות. יש חילוניים רבים, למעשה רובם, שהם מוסריים לחלוטין, מוסריים מאוד אפילו. השאלה היא רק במה תלוי מוסר זה.
ובכן, לפחות בתפיסה האתאיסטית שהוצגה בקטע המצוטט, האדם הוא לא יותר ממכונה. זו התפיסה המטריאליסטית, הנטורליסטית, שהיא גם, אפשר לומר, התפיסה המדעית השלטת. ובכן, אם זה כך, אילו דרישות יכולות להיות לנו ממכונה? האדם מתנהג לפי טבעו, ואין לו כל דרך אחרת. והוא גם לא צריך להכפיף עצמו לצווים חיצוניים.

כאמור, זו שאלה ותיקה, אך עדיין איני יודע בדיוק מה התשובה עליה.


מצד שני – יש גם תועלת בתפיסה החילונית, כי היא מעניקה את מרכז הכובד של ההחלטה המוסרית בידי האדם עצמו, בעוד בדתות המסורתיות האדם כפוף להחלטות חיצוניות – המוכתבות בידי האל, או בידי כוהני הדת.
אם כך נראה שיש צד יתרון בתפיסה החילונית, ויש גם צד יתרון בתפיסה הדתית. ומה עדיף?
כאן נראה לי להציע דרך שלישית, והיא דרך הדאיזם, הכוללת אמונה באלוהים, מקור המוסר, מצד אחד, אך גם באוטונומיה של האדם, מצד שני. זו, נראה לי, הדרך היחידה לשמר את שתי התועלות.

*

(ומכאן מתחיל החלק היותר מורכב/בעייתי).

ולבסוף אוסיף עוד הערה, שאני חושב שתהיה שנויה במחלוקת, בלשון המעטה, בדבר המוסר החילוני. והיא נסמכת על ההבחנה בין הפרט החילוני ובין התרבות החילונית.
הפרט החילוני, כבר אמרנו, יכול להיות מוסרי לגמרי. אף כי – עתה אוסיף – יכול גם להיות לגמרי לא. אבל החברה החילונית היא דבר אחר. היא אמנם שומרת חוק, לפחות במוצהר, אך מהם תוצריה התרבותיים? ממה שאני מתרשם מצפייה בערוצי הטלוויזיה פה ושם, ובנטפליקס – תרבות ההמונים היא ירודה ביותר. אני לא מוצא שם שום ערכים שארצה לחיות לפיהם. ובעיניי – כן, זו לגמרי עגלה ריקה!
אז כן, כמובן, יש גם אנשי הגות רציניים ופילוסופים, אבל אחרי הכול – כמה כבר קוראים אותם? לא הם גיבורי התרבות ולא הם מעצבי התרבות. וכפני התרבות של החברה כן פני מוסרה.

נשאר, אם כך, ערך חילוני אחד – המדע. אבל המדע הוא כבר מזמן לא ערך חילוני בלבד, ולמעשה מעולם לא היה. יש אנשי מדע דתיים רבים, והם לא רואים סתירה בין דתיותם למדעם. אם כך, גם בתחום הזה אין יתרון חילוני.

אך לבסוף, יתכן שהחיסרון הזה הוא אשר הגביר את נוכחותו של המדע בחיינו, עד שהפך למעין 'דת המדע', או בשמו האחר – 'מדעיזם'. וכמו בדת, גם כאן, יש 'כופרים' שיש להילחם בהם – 'מכחישי המדע' וכיוב', בעוד שכוהני הדת – דת המדע – הם אנשים קדושים שלא יכולים לטעות…
ולמותר לציין שהנאמנות הדתית הפנאטית הזו מובילה גם למחוזות לא אתיים ולא מוסריים.