דבר שמתחפש לאהבה, מאת גליה עוז

דבר שמתחפש לאהבה, מאת גליה עוז.
כנרת-זמורה-דביר, 2021, 110 עמ'.

אתמול יצא ספרה של גליה עוז 'דבר שמתחפש לאהבה', בו היא טוענת להתעללות נפשית ופיזית בה מצד אביה, הסופר המפורסם עמוס עוז ז"ל. אני הייתי ממכבדיו של עוז, וקראתי לא מעט מספריו, אף כי בעיקר את ספרי העיון, ולכן הייתי בהלם כששמעתי על דבר הספר, ואכן מיהרתי לקרוא אותו (הוא יצא מהר גם במהדורה דיגיטלית, והוא די קצר, 110 עמודים, כך שהספיק יום אחד בשביל זה).
הספר קודם כל כתוב היטב והוא נקרא ברצף ובריתוק. הדברים שגליה אומרת נשמעים כל-כך נכונים, כל-כך מוכרים, והלב יוצא אליה.
משפחות הן דבר מסובך, כפי שידע טולסטוי, שפתח את ספרו במשפט הידוע. אמר וצדק.
"כל המשפחות המאושרות – מאושרות באותה הדרך. כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה" – לב טולסטוי, מתוך הספר "אנה קארנינה ".
מה הכוונה מאושרות באותה הדרך? לדעתי – מאושרות כלפי חוץ, מראות מצג-שווא של אושר, תמונה יפה של משפחתיות. אבל, בתוך זה, באמת הקשה, אין שם אושר, אלא כאן בא החלק השני – כל משפחה אומללה על פי דרכה.
וגם זה לא נכון לגמרי, כי יש דפוסים של אומללות. למשל, ישנו הדפוס של 'הכבשה השחורה', או 'השעיר לעזאזל' – שפעמים רבות אלו מונחים חופפים. עולה שזה המקרה של גליה. אינני יודע מה הסיבה לכך, זה עניין לפסיכולוגים, אולי הייתה רגישה יותר, אולי נבחרה באקראי. בכל מקרה, מקרים כאלו הם עצובים וטרגיים, וצריך לדעת איך לטפל בהם.
ספר אחד שמנסה לגעת בבעיה דומה לזו המתוארת בספר הוא 'ילדות של נסיכה' מאת דנית בר, שעוסק בהורות מרעילה, ברמות כאלה או אחרות. קראתי כמחצית מספר זה, אך לא כתבתי עליו, משום שאני לא יודע אם הגישה שמציגה המחברת היא הנכונה.
למה? כי שום הורות אינה מושלמת, והשאלה היא מה צריך להיות היחס להורים, גם כאשר הם אינם מושלמים. כאן, כמובן, יש דרגות. יש הבדל בין הורה שלא היה נעים ובין הורה אלים, או אף יותר מזה. אך כל עוד לא מדובר בפשע גלוי, אנו צריכים להיות זהירים. הגישה של דנית בר נראיתה לי קורבנית. העמדת הילד במקום הקורבן המסכן. ואני לא בטוח שזו הגישה הפסיכולוגית העדיפה. ישנה לה חלופה, של פסיכולוגיה בגוון נוצרי, אפשר לומר – והיא הסליחה. קבלה של הצרות והמגרעות שהיו מנת חלקך בלי להאשים. לי זו נראית גישה טובה יותר. אך שוב, כאמור – רק עד גבול מסוים.
ושוב לספר של גליה עוז. היא מתארת תחושות קשות של דחייה ומצוקה רגשית שנגרמה על-ידי אביה, אבל למען האמת לא מביאה מספיק עדויות אובייקטיביות. נכון, צריך להיות ערים לזה – במקרים כאלה הרבה פעמים אין 'עדויות אובייקטיביות', אבל בלעדיהן לקורא מן החוץ אין הרבה על מה להסתמך. ואחרי הכול, גם עמוס עוז הוא דמות פה, הזכאית להגנה, למרות שהוא הדמות החזקה והפריבילגית בסיפור. 'לא תהדר דל בריבו', נאמר לנו בתורה. אף על פי שלחסד ודאי הוא זכאי.
היא כן מציינת מקרים בודדים של אלימות כלפיה וכלפי אימה בילדות. אלה דברים לא נעימים, אך צריך לזכור שבימים ההם הדבר לא היה כל-כך חריג, ובכל מקרה מדובר במקרים בודדים. לזה נוספת עדות שאר בני המשפחה, כפי שפורסמה אתמול, בה הם טוענים כי הם זוכרים אחרת, אב אוהב וחם.
אך כאן צריך לומר כי דבר זה לא מבטל את טענתה, ואכן דניאל עוז, הבן, אמר שהוא אינו 'מבטל' אותה. מכיוון שאך טבעי הוא שרק 'השעיר לעזאזל' יחוש את מה שהוא חש, ואם הוא חש זאת – זה קיים.
עוד היא מביאה מספר עדויות על התבטאויות מקניטות. אלה משכנעות הרבה יותר. עמוס עוז ידע להשתמש בשפה היטב, וידע אף, מסתבר, להשתמש בה אף לרעה. המכתב שהיא קיבלה ממנו לבת-מצווה שלה, שפורסם בכל הקיבוץ, אכן היא מקניט ומעציב.

סיכומו של דבר, ספר קשה, שהיה קשה לי לקרוא. השאלה אם בכלל יש מקום לספרים כאלה. המחברת חשבה שכן, ואיני שופט אותה על כך, כי איני יכול לשים עצמי בנעליה, אבל יש כאן שאלה עקרונית.
דבר דומה חשתי כשקראתי את הספר של אסתי וינשטיין 'עושה כרצונו', שחשפה את יחסיה עם בעלה ואת המתרחש בחסידות גור. מצד אחד, זה מביך לקרוא וידוי אינטימי כל-כך, אך מצד שני מועיל לחשוף כיצד מתנהלים הדברים בחסידות סגורה זו.
לסוגיה זו צריך למצוא פתרון. אולי פרסום בעילום שם. אולי מסירה לאנשי מקצוע, שצריכים ללמוד את המורכבויות וגם להיות הוגנים לכל הצדדים. אבל בטוח שאי-אפשר להשאיר מקרים כאלה לא מטופלים.

כשאלהים היה צעיר, מאת יוכי ברנדס


כשאלהים היה צעיר, מאת יוכי ברנדס.
כנרת-זמורה-דביר, 2021, 304 עמ'.

לאחר ספר הפרוזה 'אדל', שיצא לפני כשנתיים ועסק בדמותו המיסטית של הבעל-שם-טוב – ספר שקראתי, אבל לא כתבתי עליו, מסיבות השמורות עימי – יוצאת עתה הסופרת יוכי ברנדס עם מעין ספר פרשנות על התנ"ך, שזהו התחום המקצועי שלה, בעצם, ועליו כתבה גם בעבר בכמה ספרים.
היא מתייחסת בעיקר לסיפורים הידועים – חוה, קין, נח, אברהם, משה, אליהו ויונה. ממש לא מפתיע. וגם הפרשנות שהיא מביאה לסיפורים לא הפתיעה אותי, כבר הכרתי את רובה. מהבחינה הזו הספר קצת אכזב אותי.
אך אז חשבתי, שאחרי הכול אני לא דוגמה. הרי בכל הצניעות, למדתי את הספר הזה לא מעט, וקשה מאוד לחדש לי. אבל רוב הציבור הישראלי נמצא במקום אחר. ולמען האמת מהתרשמותי יש בורות גדולה בציבור בכל מה שנוגע לתנ"ך. אני רואה את זה בחידוני הטריוויה בטלוויזיה – פעמים רבות השאלות שנופלים בהן הן שאלות על תנ"ך.
אז לציבור הזה יוכי ברנדס עושה שירות גדול. היא מביאה את הסיפורים המרכזיים ואומרת עליהם דברים מעניינים, ברוח הומניסטית ופתוחה, ובגישה ספרותית, המחפשת את הלחלוחית שבסיפורים. לכן ספרה הוא גם מהנה וגם מלמד, ולכן אני ממליץ על הקריאה בו.
גם אני, למרות שכאמור לא חודש לי הרבה, נהניתי לקרוא בספר ולהיתקל שוב בסיפורים המוכרים, ובזווית הראיה המיוחדת עליהם.

*

להלן אביא כמה ציטוטים מהספר, להתרשמות –

המתודה – לא חייבים לקרוא הכול –

"אבל אין לי כוונה לייגע אותי ואתכם בכל הפרטים. מי אמר שחייבים תמיד לקרוא סיפור שלם? פרשה שלמה? פרק שלם?
כדי לאהוב תנ"ך צריך לדעתי להשתחרר לא רק מן ההכרח להבין — אלא גם מן ההכרח לקרוא הכול."

על סיפור עקדת יצחק היא אומרת, שאפשר שיצחק באמת הועלה בו לקורבן –

"בשעה שעקד אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח ושחטו ושרפו ונעשה אפר — והיה עפרו מושלך בהר המוריה. הוריד הקב"ה טללי חיים והחיהו.

המדרש הזה מנחית על ראשנו פטיש במשקל עשר טון ומראה לנו את כל מה שלא רצינו לראות בסיפור העקדה.
אברהם באמת שחט את יצחק.
לא רק שחט. גם שרף.
יצחק נעשה אפר."

"המוח שלנו מסרב להבין כפשוטם שני משפטים מפורשים שאומרים לנו שאברהם שחט את יצחק:

וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי — אם יצחק בסוף לא הוקרב, היה צריך להיות כתוב: הסכמת לא לחשוך. או: היית מוכן לא לחשוך. אבל כתוב וְלֹא חָשַׂכְתָּ.

וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו — אם יצחק לא הוקרב, היה צריך להיות כתוב: וישובו אברהם ויצחק. אבל כתוב וַיָּשָׁב אַבְרָהָם."

על אליהו –

"אלהים מסלק את אליהו בשקט. אך חז"ל מדברים על פיטוריו בגלוי. וכאלף שנים אחריהם מגיע פרשן אמיץ במיוחד בשם רבי לוי בן גרשום (רלב"ג), שמאלץ אותנו לראות את אליהו כמות שהוא:

"כאשר ראה ה' יתברך היות אליהו מבקש רע לישראל היישירו להבין שאין השם יתברך חפץ בהבאת הרעות. ולזה הראהו במראה הנבואה הרוח והרעש והאש. ולא היה בהם ה'. ואחר זה שאל לו שנית: מה לך פה אליהו? וידמה שמרוב כעס על חטאת ישראל לא התחכם אליהו לעמוד על הכוונה האלהית והשיב שנית כמו התשובה הראשונה. וכאשר ראה ה' שהוא משתמש בנבואתו להביא רע על ישראל בהפך מה שכיוון בה, אז הודיעו שימשח אלישע לנביא תחתיו".

כל מה שרלב"ג אומר כתוב בתנ"ך.
זה הפשט.
לגמרי הפשט.
אבל כמה אומץ צריך בשביל לצעוק בקול רם:
אליהו מבקש רע לישראל."

וזה סיכום הנושאים שעסקה בהם –

"אם הייתי כותבת על השינויים של אלהים בתור חוקרת מקרא או בתור פילוסופית, הייתי מתמקדת בתיאולוגיה.
אך אני סופרת.
סיפורים הם המומחיות היחידה שלי.
אז במקום לכתוב על בחירה חופשית — סיפרתי על חוה.
במקום לכתוב על תחרויות פולחניות — סיפרתי על קין.
במקום לכתוב על השמדת חוטאים — סיפרתי על נח.
במקום לכתוב על קורבנות אדם — סיפרתי על אברהם.
במקום לכתוב על נצחיות עם ישראל — סיפרתי על משה.
ובמקום לכתוב על קנאות דתית — סיפרתי על אליהו.

אבל עכשיו אני בבעיה. השינוי האחרון של אלהים לא מתואר בסיפור — אלא בשירה. ומחולל השינוי אינו אדם יחיד — אלא קבוצה של כעשרים איש המכונים 'נביאים אחרונים' שחיו ופעלו לאורך שלוש מאות שנים. וכדי להוסיף צרה על צרתי — זה שינוי חשוב. אני לא יכולה לדלג עליו".

לבסוף נבחר יונה, עליו היא כותבת כך –

"מעי הדג מספקים ליונה הגנה ממערבולות, מכרישים, מתמנונים ומשאר סכנות הים. אך בנוסף הוא גם מקבל מאלהים רטריט אישי, קואוצ'ינג טיפולי, אימון חווייתי, או איך שלא נקרא לשלושת הימים הללו.
אלהים כמו אומר ליונה:
העולם שבראתי לא מוצא חן בעיניך?
בני האדם שיצרתי לא חביבים עליך?
במקום לשוחח אתה מתבודד?
במקום ליהנות אתה מתנתק?
במקום להגשים את עצמך אתה ישן?
במקום לראות את השמש אתה מסתגר בחושך?
במקום ליצור ולעשות אתה מתחפר במיטה?
אין לך עניין בחיים שנתתי לך?
לא אכפת לך למות?
בסדר, יונה, תקבל בדיוק את מה שמתאים לך. אירגנתי בשבילך את המקום הכי מבודד, הכי מנותק, הכי סגור, הכי חשוך והכי חסר חיים.
זה לא עונש. זאת מידה כנגד מידה."

על הרשתות החברתיות

קיבלתי זריקת עידוד לכתוב משהו על פייסבוק, והרשתות החברתיות בכלל. האמת, זה לא זמן כל-כך טוב בשבילי, כי אני לא מרוכז, אך אנסה בכל זאת.
מה אנחנו יודעים על פייסבוק?
אנו יודעים שזו רשת חברתית שנוצרה כדי לקשר בין אנשים – אנשי מכללה במקור – אבל בעצם משתמשיה בדרך כלל סובלים יותר מבדידות ודיכאון. למעשה, מחקרים הראו, שככל שאתה מבלה זמן רב יותר ברשתות החברתיות, כך גבר הסיכון לזה. פייסבוק עצמה מודעת לכך, ולכן פיתחה לעצמה יישום שבודק את הזמן היומי שלך בפייסבוק.
עוד אנחנו יודעים, שהרשתות החברתיות הגבירו את אלימות השיח. יש הקצנה הולכת וגוברת בביטויי שנאה, קללות, השתלחויות. יש גם מילים שנוצרו מכך – שיימינג (ביוש), לינצ'נט (לינץ' ברשת) ועוד. והיו גם מקרי התאבדויות בעקבות כך. זה מובן, ברגע שכל אחד יכול להתבטא, יצוצו גם גורמים שליליים באוכלוסייה, ואף יש סיכון שישתלטו על השיח. בנוסף, אין להם היכרות אישית עם בני השיח שלהם, ולכן הם מרשים לעצמם יותר.
אני אישית נזהר מאוד ברשתות, ולא מבטא דעות שנויות במחלוקת, גם אם אני חושב אותן. מה שאומר שהרשת היא שדה שיח לא חופשי באמת.
בצד החיובי, העובדה שכל אחד יכול להתבטא היא גם חיובית. רבות דובר על הדמוקרטיזציה של השיח שיצרו הרשתות החברתיות, ועל הפקעת המונופול מאנשי התקשורת, שעד פרוץ הרשת שלטו בשיח לגמרי.
בנוסף, כמובן שיש גם דברים חיוביים – שיחות פוריות, שירים וסיפורים שמועלים, קטעי הגות ועוד, וכן ישנן קבוצות רבות בנושאים שונים ומגוונים. אז בהחלט יש גם הרבה חיובי, אך זה לא מעלים את השלילי.
אבל אולי ההשפעה הגדולה ביותר של הרשתות, היא יצירת מערכת-יחסים עם אנשים, ללא כל מעורבות גופנית, אלא מעורבות שפתית בלבד, שהיא מופשטת לחלוטין. מטבע הדברים, יש דברים שאי אפשר לבטא רק בכתב. יש שפת גוף ונוכחות, שאי אפשר להעביר למילים. זאת מלבד העובדה שבני אדם שנפגשים בפועל זה עם זה יוצרים מערכת-יחסים שונה לגמרי, ומלאה יותר. לצורך הדוגמה, גם שד או רוח מעולם המתים יכולה – נניח – לתקשר איתך, אך זה לא אומר שזה נמצא באותה רמה של חשיבות של אדם בשר-ודם.
אם כך, זו שאלה של הפרש גוף-ושפה, שאלה שכדאי להעמיק בה. ועתה נוספת לה שאלת הזום, שיחת הווידאו, שאומנם מעבירה תמונת גוף, אך עדיין לא גוף. וזה, כמובן , מתחבר לכל הנושא שהעלתה הקורונה והסגרים הרבים שהתלוו אליה – הצורך במגע חי עם אנשים.
ואגב, את פער הגוף האמור מנסים בפייסבוק ובווטסאפ לעקוף בעזרת האימג'ים. וזו כבר הפכה לשפה שלמה בפני עצמה. יש אף אומרים בחצי הלצה, שזו חזרה לכתב החרטומים התמונתי. אבל, כמובן, זה תחליף דל מאוד.
אבל, השאלה עכשיו היא האם לשם מתקדמת האנושות, אם ניתן לקרוא לזה התדקמות? או שאולי זו מגמה שצריך להילחם בה, ולפחות להיות מודעים לה ולהגביל אותה בהתאם? לי האפשרות השנייה נראית יותר.
ועד כאן כמה המחשבות שלי בנושא.

בעניין כפיית החיסונים

בעניין כפיית החיסונים

קראתי הבוקר פוסט של תומר פרסיקו, אדם שאת דעתו אני מעריך בדרך כלל, אבל לא הפעם. הוא אומר שלקבל חיסון הוא הדבר הנכון לעשות מבחינת הערבות ההדדית, ולכן מי שלא מתחסן הוא אגואיסט ומנוול. וכן, אפשר למנוע ממנו כל מיני הטבות וזכויות.
ובכן, אני איני מסכים. ודאי שקיים שיקול של ערבות הדדית, ושיקול זה הוא, בין היתר, מה שגרם לי עצמי להתחסן, אבל השיקול הזה הוא בבחינת עצה טובה, אך הוא לא יכול לבוא בכפייה, אחרת ניטל ממנו כל טעמו.
וכן, צריך להבחין בין השיקול האישי, ובין שיקוליהם השונים של אנשים אחרים. אני, כאמור, התחסנתי, אבל אני לא חושש מהחיסון וסומך על המדענים. אבל יש אנשים שלא סומכים עליו ועליהם, מה לעשות. ובמקרה הזה גם אי אפשר להאשים אותם מאוד, שהרי המידע שבידינו הוא חלקי, ואף מסולף.

לגבי המקרה הספציפי שלפנינו, אין לי אלא לחזור על שאלה – לא מקורית – ששאלתי בכמה מקומות –
למה למי שמתחסן חשוב שכולם יתחסנו? הרי הוא מחוסן. תאמר, החיסון עובד רק ב-95%. אבל בשביל חמישה אחוזים אי אפשר לכפות חיסון. תאמר, יש מעוכבי חיסון. אבל מה האחוז שלהם באוכלוסייה? למישהו יש נתונים? אני משער שפחות מאחוז. זאת מלבד הדבר שחיסון כלל לא מונע בוודאות הדבקה של אחרים, לפי מה שנאמר בינתיים. אז אשמח שיאירו את עיניי בשאלה הזו.

כאמור, לא האירו את עיניי. כן שלחו אותי לפילוסוף הגדול אמיר מויאל, ובמקום אחר לעמותת מדעת ומכון דוידסון. אבל שתי האחרונות הן עמותות מדעיות, והן לא המקום לדון בשאלה הזו. זו שאלה פילוסופית.
ומכיוון שזו שאלה פילוסופית בולט עוד יותר חסרונו של קול ההיגיון פה. תומר פרסיקו, כאמור, אכזב. אינטקטואל ימני אחד, גם אדם שאני מעריך, אסף שגיב, טען בנוגע להתבטאויות של הרב אשרוב, שצריך למנוע ממנו להתבטא, כך שמכאן לא תבוא הישועה. והרב נבוו אמר שלפי ההלכה אפשר כנראה לכפות חיסון. הוא ציין מקור, אך לא פירט אותו, כך שקשה להתייחס. ובכל אופן לא צריך להפתיע אותנו שההלכה היהודית תומכת בכפייה, אבל אנו מדינה דמוקרטית ולא מדינת הלכה.

ולא שחסר כאן חומר פילוסופי. אחרי הכול, זה חלק מרכזי מהתחום של פילוסופיה מדינית. לצערי, זה לא תחום שהתמקדתי בו. אבל רבים אחרים כן. נתחיל רק בלהזכיר את מיל וספרו 'על החירות', הבסיס של המחשבה הליברלי. הכלל הבסיסי שלו, שכולם מכירים, הוא שיש לאפשר כל דבר, כל עוד הוא לא פוגע באחר. מהי בדיוק פגיעה באחר? על כך יש ספרות מסועפת. ובכל מקרה את הנתונים ביחס למצב עכשיו הצגתי קודם.

אז האם ניתן למנוע זכויות מסוימות, כמו כניסה למופעים וקניונים? להערכתי, גם את זה לא נכון לעשות. אף כי אני מודה כי כאן הדבר מורכב יותר ונחרץ פחות. למה לא נכון? כי, כאמור, כמעט כל מי שרוצה יכול להתחסן, ולכן הוא מוגן. אין פה הגיון נגדי, למעט הפרזות על 'מעוכבי חיסון' וכיוב', שנראה שנשלפו מהשרוול, ולא מתוך שיקול דעת. מולם ניצבות זכויות אזרח בסיסיות של התנועעות חופשית. כבר כל-כך התרגלנו, להערכתי, למניעה של הזכויות שלנו, כך שאנו מסכימים לעוד ועוד נגיסות מהם. אכן, מזכיר מאוד דיקטטורה.
מה כן אפשר לעשות? לתת הטבות. כאן צריך להבחין בין הטבה חיובית ומניעת זכויות שלילית. מניעת זכויות, כאמור, אינה מוצדקת כאן. אבל הטבות למתחסנים, אם בצורת צ'ולנט, או בצ'ק של אלף דולר, בהחלט אפשר.
וכאן אני צריך להתייחס למשהו אחד שבכל זאת נכון, שעולה מהפוסט של אמיר מויאל – הלחץ על מערכת הבריאות. זה בהחלט טיעון נכון, ולכן, לדעתי, בהחלט אפשר לחייב מי שמסרב להתחסן בעלות הטיפול הרפואי שלו, אם יחלה.

אבל, כאמור, כל זה הוא דיון הגיוני, רציונלי, או לפחות דיון שמנסה להיות רציונלי. אבל זה לא מה שקורה בפועל. בפועל, הרוחות סוערות. אחד מתנפל על השני. רק חסר לך שתאמר דעה שאינה מתיישרת עם הטון המרכזי. וכאמור – השתקה בוטה וגלויה.
מזה לא יכול לצמוח שום דבר טוב. אבל זה גם לא דבר חדש. גם בשיח הפוליטי אנו עדים כבר זמן רב מאוד לשורת התקוטטויות, שמזמן יצאו כבר מכל פרופורציה, ועם מעט מאוד אמת. רק כוח ושנאה.
בהקשר הזה אציין עוד שני דברים שראיתי היום. האחד הוא צילום של נאום של ד"ר אורית יעל, בו היא מזכירה עשר נקודות לפיהן נראה שישראל גולשת לדיקטטורה. אחת מהן היא הפחד. מה שפעם היה טפטוף פחד מאירן, היום הוא טפטוף פחד מקורונה. איש אינו טוען שביבי יצר את הקורונה, אבל גם אין להכחיש שהיא מצטרפת לקו הכללי שלו, שהוא, כאמור, זריעת פחד ובהלה.
והשני הוא פוסט של סיוון רהב מאיר, שאמרה שיש להבין את המתנגדים, ושהבעיה העיקרית היום היא חוסר אמון. דברים יפים מאוד, שגם עולים בקנה אחד עם גישתה המסורתית, של דרך האמצע וההכלה, אבל כבר ראיתי הרבה מאוד אנשים בתגובות ש'מאוכזבים ממנה'.

ואיך יהיה אמון, כשהממשלה מתנהלת בצורה כושלת – ותקצר היריעה, ושגם התקשורת מועלת בתפקידה – וגם לכך תקצר היריעה. נאמר רק ביחס לראשון, כי רק לפני כמה שבועות אמר שר הבריאות יולי אדלשטיין, כי לא יהיו כל חיסונים בכפייה, וגם לא הגבלות למסרבים, והנה היום מדברים אחרת. וביחס לשני – כי השידורים האין-סופיים בטלוויזיה רק מוסיפים לפניקה הכללית. זה נקרא שידור של שעת חירום, בדומה לשידורים מהפיגועים, אלא שכאן הם נמשכים כבר קרוב לשנה. לא בריא לצפות הרבה בשידורים כאלה, ולמעשה הם גם לא מוסיפים הרבה מידע. זאת גם בלי להתייחס לכך שאינם מעזים לשאול שאלות רציניות.

אחת מנקודות החוסר בתקשורת היא היעדר הצגה מספיקה של ההתנהלות בעולם. מציגים קצת, אבל לא מספיק. והנה, בנושא העומד על הפרק כאן – היחס למתנגדי החיסונים – אני חושב שבשום מקום בעולם לא מעלים שאלה כזו, ובוודאי שלא בכאלה אמוציות. אבל איני בטוח, כי, כאמור, לא מראים לנו. לא מציגים לנו את כל התמונה. אז למה שיהיה אמון?
ונכון, בעולם רחוקים מאוד מאחוזי התחסנות גבוהים, בינתיים, אך יש לי תחושה שיימנעו מכפייה, כלומר במדינות הדמוקרטיות. ואולי גם איננו צריכים להיות ראשונים בכל מחיר, ולחכות ולראות כיצד מתמודדים האחרים עם הנושא. לפחות בכל הנוגע לכפייה.

זהו, אלו כמה מחשבות שעלו בדעתי. יש עוד הרבה אחרות, אבל אין מקום. תעשו עם זה מה שאתם רוצים.

ואחרי שאמרנו את כל זה, אדגיש כי לפי דעתי אין כל סיכון בחיסון, וכדאי להתחסן.

הסדנה להנדסת תודעה, מאת חנן עמיאור

הסדנה להנדסת תודעה – 6 הדרכים של התקשורת לעבוד עליכם, מאת חנן עמיאור.
סלע מאיר, 2020, 223 עמ'.

קיבלתי את הספר הזה אתמול וסיימתי אותו ביום אחד, מה שכבר אומר שהוא מעניין. אין ספק שהוא כתוב בצורה קולחת, ומציג תמונה מטרידה מאוד.
כמו כן, אין ספק שהוא חד-צדדי לחלוטין. אני חושב שגם הכותב עצמו לא יחלוק על כך. כל החיצים מופנים כלפי השמאל, ואף לא מילה אחת כנגד הימין. בעיתונות זה נקרא תמונה לא מאוזנת.
אך עדיין זה לא פוטר אותנו מלהתייחס לטענות עצמן. או ליתר דיוק – אני דווקא פטור, כי אני כותב על דברים מיוזמתי האישית, ואין לי כל חובה להיכנס לקלחת הבוערת הזו. אבל ראיתי שיש התעניינות רבה, אז החלטתי לכתוב כמה דברים, בעיקר עבור חברים.

אז הנה כמה בעיות –
הספר פותח בבעייתיות שבהצגת ידיעות ממקורות בלתי מזוהים, 'מקור בכיר בבית הלבן' וכיוב', שלא ניתן לאמתם, ולפעמים הם שקריים. ואולם, המחבר עצמו מודה שזו פרקטיקה לגיטימית ומקובלת, השאלה היא רק המינון. גם כאן, נראה לי שגם לפי המחבר עצמו, זו לא הטענה החזקה שלו. אבל אם רצה שנהיה ערים לידיעות כאלה, שמקורן עלום – זה דבר שבהחלט רצוי מאוד להיות ערים לו.
וזה מוביל לבעיה נוספת – המחבר מזכיר כמה פעמים עבודה עיתונאית שנעשתה, למרות שכבר יצאה 'הצהרה רשמית' אחרת. אבל הודעות ממשלה כאלה ואחרות הן לא סוף פסוק, וכבר ראינו הודעות כאלו שהתהפכו על פיהן. עיתונות היא לא הבאת הודעות דוברות, וגם לא העברת ידיעות גולמיות מסוכנות הידיעות.

הלאה. בפרק הבא עמיאור מאשים בסתימת פיות ומציג מספר מקרים. מבחינה היסטורית כנראה הוא צודק, ולא נתנו לקולות ימין להישמע מספיק. אבל האם המצב הוא כך היום? עמיאור מציג מספר דוגמאות, והנה אחת מהן –

"הלאה. הערה של מגיש הטלוויזיה אברי גלעד בזכות פעולת נקם שביצעו מתנחלים בפלסטינים, בתגובה לניסיון לינץ' בקבוצת ילדים יהודים שנפלה קודם לכן לידיהם, גררה דרישות להשעייתו. הדברים הגיעו עד כדי הגשת עצומה ציבורית למעסיקיו בחדשות 13 ולרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. גלעד, שהבהיר את דבריו, לא הודח".  (עמ' 59).

כלומר – שדר בטלוויזיה קרא בפומבי להפרת חוק, ולבסוף אפילו לא הודח. ולזה קורא עמיאור סתימת פיות? זו אולי דוגמה לוותרנות-יתר. וגם כאן החד-צדדיות בולטת. מדוע לא הזכיר את אושרת קוטלר, שהייתה לה אמירה בעייתית אחת, והיא נעדרת מן מהרקע מאז ועד היום?
אבל כשהדברים נקראים ברצף, הקורא שאינו מיומן מקבל תמונה מגמתית ומסולפת ומצרף את כל הדוגמאות למכנה משותף אחד. הייתי אומר שזו אפילו הצגה מסיתה.
למעשה, אנשי ימין היום לא מושתקים. הם נמצאים בכל מקום, בטלוויזיה, ברדיו, וכמובן ברשתות החברתיות. זה עדיין לא אומר שלא צריך לשמור על סטנדרטים מקצועיים מסוימים, כמו מניעת הסתה לאלימות.

אדלג על הפרק על הלוחמה הפסיכולוגית, כי אני לא כל-כך זוכר אותו עכשיו, ואגיע לפרק הבא – שיתוף פעולה עם ארגונים אזרחיים. עמיאור מזכיר את 'בצלם', 'שוברים שתיקה' ועוד – הרשימה לא צריכה להפתיע אותנו – שמגישים לעיתונאים חומרים, שאלה מפרסמים כמו שהם.
ובכן, בוודאי שיש לעשות בדיקה לגבי כל מקור, אך עדיין לגיטימי להשתמש במקורות האלה. נזכיר רק את מקרה אלאור אזריה, שאלמלא תועד במצלמות בצלם ספק בעיניי אם היה מגיע לממדים כאלה. אבל משעה שצולם בלתי אפשרי היה להתעלם מכך.
עמיאור מביא כדוגמה גם את המקרה של הכתב עמרי מניב, שהשתמש בחומרים שהועברו לו על-ידי עו"ד יאיר נהוראי בלי לבדוק אותם, ופרסם כתבה על הרב נאומברג ממכינת עלי, בה הוא נראה כמי שכביכול קורא לתלמידיו לא לשרת בצבא. אני זוכר שכשראיתי את הכתבה הזו בזמנו מיד אמרתי – לא יכול להיות! הרי מכינת עלי כשמה כן היא – מכינה תלמידים לשירות צבאי. בוודאי שלא יטיפו שם לא להתגייס. ואכן, הדברים הוצאו מהקשרם, והרב נאומברג בסך-הכל המחיש את טענת החרדים.
אז, נכון, ללא ספק זה מקרה חמור, אבל אכן הכתב הושעה בגין זאת, כלומר זו לא נורמה שמקובלת בשום צורה ואופן. אך תאמרו – זה רק ממחיש את הבעייתיות שבהסתמכות על ארגונים חיצוניים, ולזאת אני בוודאי מסכים, ולכן אמרתי כי בוודאי כל מידע צריך לעבור בדיקה קפדנית.
אך זה המקום להעיר על עוד דבר שצריך להיות ערים אליו בספר – יש נורמה ויש חריגה מהנורמה. עמיאור מציג הרבה מקרים של חריגה מהנורמה, מקרים שבהרבה מקרים עלו בהדחה מהתפקיד וכיוב', אך זה קורה בכל מערכת, ולא מעיד על הכלל בהכרח. גם ברפואה, למשל, יש רופאים שחרגו מהאתיקה הרפואית, אך כמובן שאין זה מכתים את הרופאים כולם. ואדרבא, אם המערכת מטפלת במקרים אלו, זה מצביע על תקינותה ועל נורמות בסיסיות שיש בה.
ולבסוף, עמיאור חותם את הפרק הזה בכלל הבא –

"בנתיבי האייטם –
אז כיצד תזהו בעצמכם ידיעה המבוססת על קו-פרודוקציה? פשוט מאוד: בהליכה לאחור, אל מקור הסיפור, שברוב גדול של המקרים יזכה לאזכור חיובי באייטם. אם אתם מזהים חפיפה אידאולוגית בין העיתונאי לבין מקור הסיפור שלו, אם האירוע המסוקר נראה לכם חשוד בתכנון מוקדם או תפור בצורה גסה ומעוררת ספק, ואם בנוסף לכל אלה הוא מתאר אירוע שלא נראה לכם הגיוני ואמין התרווחו נא בכורסה והצטיידו בפופקורן. אתם צופים בהצגה". (עמ' 29).

יפה. אז האם אני יכול ליישם את הכלל הזה גם על עמית סגל, כמו למשל ב'חשיפתו' האחרונה על פריצת המפגינים למתחם ראש הממשלה? אם כן – אין זכר לזה בספר. כאמור – חד-צדדיות מוחלטת.

הפרק הבא הוא על אתיקה וכבר הזכרנו את מניב. אקצר. ודאי שיש לשמור על אתיקה.

והפרק האחרון הוא על מדור הדעות בהארץ. כבר מוזר – למה להקדיש לזה מקום כל-כך נרחב? אה, כמובן, זה הארץ, והרבה אנשים לא אוהבים את הדעות המובעות שם.
אבל היי, מדובר בסך הכול בדעות, המובאות כדעות. אין שום חובה לקבל אותן. ובמדינה חופשית כדאי לשמוע את כלל הדעות הקיימות.
וגם כאן נעשה עוול. מטבע הדברים, בכל אוסף דעות יהיו דעות קיצוניות יותר וקיצוניות פחות. כאן נאספו ההתבטאויות הקיצוניות ביותר שנאמרו לאורך השנים. אז ברור שזה יוצר תחושה לא נוחה, אבל זה מצג שווא. אנחנו מכירים את רוגל אלפר וגדעון לוי ויודעים מהן דעותיהם, אבל אלה לא הדעות היחידות בעיתון הארץ. ואולי אני חולם, אבל נדמה לי שקראתי בהארץ כמה טורי דעה גם של גדי טאוב מהימין.
אז נכון, רוב הדעות הן של אנשי שמאל, אבל היי – זה עיתון שמאל, נעים להכיר. ולא כל הדעות הן קיצוניות כמו אלה שהוצגו.

עד כאן כמה דברים שבלטו לי, לא כתבתי על הכול.
אבל האם זה אומר שאין ממש בביקורת? לא, בהחלט יש מקום לביקורת, ואפילו מקום רב. למעשה, לדעתי התקשורת בכללה סובלת מבעיות חמורות ביותר, מימין ומשמאל. חלק גדול מהציבור איבד את האמון בה, והחלק שעדיין מאמין – מולך שולל. אין ספק שיש בה הצגה מגמתית של דברים, דלטניות רבה, התחנפות לדעת הקהל, ועד מדורים שיווקים במסווה של חדשות, אם לציין רק חלק קטן מהרשימה. אבל הבעיות האלה הן לא רק בעיה של 'תקשורת שמאלנית', אלא של התקשורת בכללה. מה גם, כפי שאמרתי, שהתקשורת המרכזית היום כלל אינה שמאלנית, בעיניי רבים, ואף ישנם הטוענים שהיא מוטה מדי לימין. ושלא נדבר על פלטפורמות התקשורת הרבות שהן ימניות במוצהר, ושהבעיות אצלן לא פחותות מאלו העולות בספר, אם לדבר בלשון המעטה.

אם כך, הבעיות אינן שייכות לשמאל או לימין, אלא הן משותפות לכולם. ואולי הן הגיעו לאקוטיות כזו דווקא בגלל החלוקה הדיכוטומית והחדה בין שני הגושים, הימין והשמאל, ואי ההידברות ביניהם.

לכן, לסיכום, כדי באמת להגיע לפתרון בעיות, יש לבחון את הדברים בצורה כוללת, ולא חד-צדדית, כפי שנעשה בספר זה. כך לגבי התקשורת, וכך אולי גם לגבי שאר בעיות ארצנו.

לבסוף, הצגה מדהימה של העיתונות בישראל, על תעלוליה הרבים, אפשר למצוא גם בספר המעולה 'העורך העירום', שיצא לפני כמה שנים (וכתבתי עליו בזמנו).

על הקטע של אביתר בנאי בארץ נהדרת

אתמול ב'ארץ מהדרת' היה בסוף קטע על מצוקת האמנים, שמופיעים בבתים פרטיים. אביתר בנאי שיחק את עצמו מגיע לבית אחד כזה, ומתבזה. בסוף הקטע (שאיני יכול לקרוא לו מערכון, בכל מקרה) הוא פונה לצופים, אומר שהמצב קשה, ונותן את מספר הטלפון שלו להזמנת הופעות, 'זה המספר האמיתי' – הוא אומר.
עכשיו, כשצפיתי בזה חשבתי כמה דברים –
א. כל ה'מערכון' הזה היה עצוב מאוד. אני לא אומר זאת לרעתו כלל, הוא פשוט היה מכמיר לב.
ב. היה ברור לי שזו לא פנייה אמיתית, אבל היה ברור לי גם כן שיהיו אנשים רבים שיבינו אותה כפנייה אמיתית, ואז מה טוב יוצא מזה?
וג. – שזה בעצם הדבר הראשון שחשבתי – מה שציפיתי לשמוע, באופן ספונטני, הוא – 'שמעו, מצב התרבות קשה, אל תשכחו אותנו', או משהו כזה. אבל זה לא נאמר.

עכשיו מתברר שאנשים אכן טעו והתקשרו.

אז מה אפשר ללמוד מכאן? כמה דברים –
א. קודם כל זה מראה שזו אינה תוכנית סאטירית רצינית. אני בטוח שהם חשבו על פנייה כמו זו שהצגתי, אבל פסלו אותה, גם כי היא 'כבדה' ולא מצחיקה ומתחנפת לקהל, וגם – וזה דבר חמור יותר אם זה נכון – שהם לא רוצים לאתגר את מדיניות הממשלה בנושא הזה, לא רוצים להשמיע באמת ביקורת. ולכן אמרתי – הם לא באמת סאטירה. יותר תוכנית צחוקים משפחתית.
ב. שהפנייה האישית מעבירה את הבעיה מהקולקטיבי לפרטי, וזו מחשבה מאוד קפיטליסטית. כל אחד דואג לעצמו, חלילה לא לציין את 'הכלל'. אז הנה אנו רואים שגם כקטע סאטירי, או קומדי – זה לא עובד!

הפוסט שפרסם אביתר

סיפורים מהעולם ו'

סיפורים מהעולם

מה למדתי?
אלבניה – מדינה בבלקן, פי אחד וחצי מישראל בגודלה, אך עם רק כשלוש מיליון תושבים, מוסלמים ברובם, אך גם נוצרים קתולים ואורתודוכסים.
לאלבניה חוקה לאומית בת כחמש-מאות שנה, ובה יש חוקי הנוגעים גם להכנסת אורחים, ובאמת הכנסת אורחים היא דבר חשוב מאוד בתרבות האלבנית.
בתקופה הקומוניסטית אסרו ללמוד את החוקה הקדומה הזו, אך מאז נפילת הקומוניזם מנסים לשקם אותה.
בתקופת השואה ולפניה אלבניה פתחה את גבולה לכניסת יהודים. אחד שניצל זאת הוא אלברט איינשטיין, שעבר לארה"ב דרך אלבניה (כך לפי הנאמר).
וכן היהודים באלבניה נשמרו וכמעט לא נפגעו. למעשה, היא המדינה היחידה באזור שמספר היהודים בה היה גבוה יותר בסוף המלחמה מבתחילתה – מכמאתיים בתחילה לכשלושת-אלפים (לפי הערכות) בסופה. כך גם יש חסידי אומות עולם אלבנים.
אך דבר נוסף, שלילי, בתרבות האלבנית הן נקמות הדם. אפשר לקרוא על כך בספר של איסמעיל קאדרה 'אפריל השבור'. וכן הומלץ על הסרט 'הקוד האלבני' של יעל קציר.

איי פוקלנד – לצד דרום אמריקה. כזכור, הייתה מלחמה על האיים האלה בין בריטניה, בראשות תאצ'ר, ובין ארגנטינה. ובריטניה ניצחה. כך שעד היום הם שריד אחרון לתקופה הקולוניאליסטית.
מצד שני, מאוחר יותר עשו משאל עם באיי פוקלנד, ושאלו את התושבים למי הם רוצים להשתייך – לבריטניה או לארגנטינה. 99.8 אחוזים ענו שלבריטניה.
ועדיין, יש כאן שאלה, מה קובע – רצון האזרחים, ההיסטוריה והגיאוגרפיה, או משהו אחר?

ארגנטינה – טוב, מה נאמר? יש כל-כך הרבה. אסתפק בדבר אחד.
לפני כמה ימים כתבתי בפייסבוק (כמו רבים) –
"אחרי שראינו שהערוץ הציבורי 'כאן' מתפקד מצוין, עכשיו אנחנו רואים שגם קופות החולים הציבוריות הן הצלחה. נא לקחת לתשומת הלב".
והנה מתברר שמי שאחראי על הבריאות הציבורית בארגנטינה, כמו גם החינוך הציבורי ועוד, היא לא אחרת מאוויטה פרון. אז אמנם זה היה משטר דיקטטורי, אבל עשה גם כמה דברים טובים.
אך אעיר שלמעשה מעולם לא קראתי על משטר זה ולא חקרתי לעומק, אז יש לקחת את הדברים בעירבון מוגבל, בינתיים.
אבל המשטר הבאמת גרוע היה החונטה הצבאית שהוקמה ב-1976 בתמיכת ארה"ב, עם שליחה הנרי קיסינג'ר. היא אחראית ל'היעלמותם' של כ30,000 ארגנטינאים, שנזרקו אל מותם בנהר. זה נעצר רק אחרי מחאת אימהות. עד היום הנושא בוער בארגנטינה. מעניין שגם אצלנו אולי ההפגנה היחידה שבאמת הובילה לשינוי היא הפגנת 'ארבע אימהות'.

אנקדוטות על ציירים

אנקדוטות על ציירים

יש כמה סרטי תעודה על ציירים מפורסמים בסלקום טיוי. בינתיים ראיתי חמישה מהם, את הבולטים ביותר, והנה אנקדוטות קצרות עליהם –

כשלאונרדו דה-וינצ'י הציג עצמו בפני הפטרון שלו, הוא כתב שהוא יודע לבנות גשרים, מכונות מלחמה ועוד, ורק בסוף כתב – כן, ואני יודע גם לצייר.
ללמדך… מה? אולי שכדאי תמיד שיהיה לך מקצוע פרקטי.
יצירות בולטות – מונה-ליזה, הסעודה האחרונה.

מיכאלאנג'לו אמר דבר מפורסם – שהדמות המפוסלת נמצאת כבר בתוך האבן, והוא רק מסיר את האבן המכסה אותה. בזה הוא מאוד אידיאליסטי ואפלטוני. אבל לשם דיוק ביצירת פסליו הוא גם ניתח גופות, והגיע לידע אנטומי שהתפרסם מדעית רק חמישים שנה מאוחר יותר, ובזה הוא מאוד מדעי ו'אריסטוטלי', אפשר לומר.
יצירות בולטות – פסל דוד, תקרת הקפלה הסיסטינית.

רמברנדט, בן זמנו של דקרט, שאולי גם נפגש איתו, צייר כ-80 פורטרטים עצמיים. הגרסה שלו ל'אני קיים'.
יצירות בולטות – משמר הלילה.

ואן גוך היה צייר גאון ופורץ-דרך, אך עני. הוא התקיים מקצבה מאחיו, בעוד אחיו עבד בבית ממכר לאמנות ולא יצר כלום, אך התקיים בכבוד. זה מאוד לא צודק, אבל למעשה גם היום המציאות לא שונה בהרבה – כי משוררים מפרסמים את שיריהם או בחינם, או בהפסד – אלו שתי האפשרויות היחידות – בעוד הפרופסורים לספרות, שלא יוצרים דבר משל עצמם, מתשכרים היטב. היצירתיות לא משתלמת, כנראה.
יצירות בולטות – חמניות (ועוד הרבה).

פיקאסו – ידוע בתקופות הרבות שלו. בסרט שראיתי סקרו רק את תחילת דרכו, והתקופה הכחולה והוורודה. הדבר הבולט ביותר הוא שבצעירותו בספרד פיקאסו צייר ציורים ריאליסטיים, מרשימים מאוד מבחינה טכנית. אך אז עבר לפאריז התוססת והתחיל לצייר בצורה שונה, קרוב יותר לפיקאסו המוכר כיום. אפשר לראות בזה ממש סימן לתחילת המודרניזם בעולם. והנה, שנת מעברו לפריז היא 1900, השנה בה פרויד מפרסם את ספרו 'פשר החלומות', וניטשה הולך לעולמו. וגם האופי של פיקאסו אופייני – חיפוש מתמיד, ושינוי.
יצירות בולטות – העלמות מאבניון, גרניקה.

אז מה היה לנו?
ציירים מהמאה ה-16, ה-17, ה-19, וה-20. אבל בלי המאה ה-18.
וכן – שני איטלקים, שני הולנדים, וספרדי שחי בצרפת.

ניידים ונייחים – הערה וטיעון מרכזי

כמעט מסיים את הספר (בינתיים סיימתי) של טאוב. וואלה, ספר מעניין. הוא מסביר יפה את עמדתו. הנושאים מוכרים – ניידים ונייחים, יחס למסתננים, בעיות בבית המשפט, הפוליטקלי-קורקט.
אבל אני לא בטוח אם אכתוב על הספר. גם זה נושא רגיש, ואנשים יכולים להתרעם, וגם אני לא מקבל שום תשלום על זה, אז בשביל מה לי?

אתן לכם בכל זאת את הטיעון המרכזי –

"הניידים אינם תלויים במקום מבחינה כלכלית, חברתית, ותרבותית, ואילו הנייחים אחוזים בשורשיהם במדינות לאום בכל המובנים האלה, ולא פחות חשוב מזה במובן הפוליטי. כל החלשה של מדינת הלאום מאיימת להחליש את יכולתם לקחת חלק בעיצוב גורלם. לכן הפרויקט הגלובליסטי מאיים עליהם בממדים רבים."

"אבל למרות כל אלה יש קשר בין ניידות ונייחות סוציולוגית לבין בחירה בין פטריוטיות לבין גלובליזם. הקשר הזה עומד, כמדומה, בחלל האוויר, עולה מתוך השיח הפוליטי, נמצא ברקע המחלוקות של הזמן. מפני שלכולם ברור שהגל הפופוליסטי שואב את כוחו בעיקר משכבות עממיות החשות שגבולות מדינת הלאום, יציבותה וריבונותה, הם החומה המגינה עליהן מפני שיטפון גלובלי מאחיד, שלא רק ימחק את ייחודם אלא גם יפגע במרקם חייהם ובפרנסתם. ברור גם למה אליטה בעלת כושר ניידות ואמצעים כלכליים רואה יותר אפשרויות ופחות איום בעולם ללא גבולות. אפשר לדבר אם כן בקירוב סביר גם על השקפות אופייניות לניידים ולנייחים, כלומר על ההקרנה האידיאולוגית של הממד הסוציולוגי — גלובליזם ופטריוטיות."

"למעשה, כאן טמון לדעתי האלמנט המרכזי במאבק הזה, שעדיין לא זכה לתשומת הלב שהוא ראוי לה: האידיאולוגיה האופיינית לאליטות הניידות היא לא רק פוסט־לאומית, אלא גם אנטי־דמוקרטית. המכנה המשותף הרחב ביותר לכל תוכניותיה הפוליטיות אינו רק התעלות מעל מדינות הלאום, אלא גם העברת הכוח הפוליטי מידי ההמונים לידיה שלה, על ידי עקיפה, החלשה והחלפה של מנגנוני הייצוג הדמוקרטיים."

– ניידים ונייחים מאת גדי טאוב.

סיפורים מהעולם ה'

סמוראים – בתחילה נוצרו כדי להגן על יפן, אך בהמשך נלחמו הרבה אלה באלה. אך עדיין נלחמו גם עם האויבים בחוץ כשהיה צורך. בשאר הזמן – מילאו גם את תפקידי האדמיניסטרציה הבכירים במדינה. למעשה, הם היו המעמד העליון, אף שגם בינם ובין עצמם היו דרגות שונות, כשמעליהם – השוגון, שמעליו רק הקיסר, ומתחתיהם – שאר העם, איכרים ואמנים. הסמוראים היו רק כחמישה אחוזים מהאוכלוסייה.
מהם נלמדו רוב אמנויות הלחימה היפניות, וגם הסומו ראשיתו בהם. מאידך, היו גם סמוראים שנדחו, ומהם יצאו היאקוזה – המאפיה היפנית. גם מבחינה ארכיטקטונית-תיירותית – מלבד ארמון הקיסר והשוגון, רוב מבני-הפאר המצויים ביפן הם בתים של סמוראים.
מעניין שגם מבחינה לשונית המילה 'סמוראים' מזכירה את המילה העברית 'שומרים'. אך מעניין עוד יותר, שמבחינה מהותית הם מזכירים מאוד את מעמד השומרים, עליו דיבר אפלטון בספרו 'המדינה', מעמד נבחר, שמעליו המלך-הפילוסוף, ומתחתיו שאר העם. רק שאפלטון דיבר על חיי-שיתוף של השומרים, וזה לא בדיוק התקיים אצל הסמוראים. אך מלבד זאת – איני מצליח לחשוב על דוגמה טובה יותר המממשת את האידיאל האפלטוני.

ויקינגים – בני סקנדינביה. פירוש שמם – שודדי ים. בין המאה השמינית למאה ה-11 פלשו למקומות שונים באירופה ועשו שמות. מכיוון שהיו פאגנים, לא הייתה להם בעיה לשדוד את הכנסיות. והכנסיות גם כך לא היו מוגנות, כי העם חש יראת-כבוד כלפיהן ולא היה צריך להגן עליהם. בכל אופן, החל מתקופה זו האצילים התחילו לבנות חומות סביב טירותיהם.
ואגב הכנסיות – בהרצאה שראיתי המרצה אמר דבר מעניין: באירופה היו מעמדות שונים, בהם הכנסייה בראש, אחר-כך המלך והאצילים, ולבסוף העם, שהוא רוב האוכלוסייה. והעם היה בור ולא ידע קרוא-וכתוב. זו, בין היתר, הסיבה שאת הכנסיות מעטרים ויטראז'ים רבים וציורים. שהרי אותם אפשר להבין גם בלי לדעת לקרוא.
לכך אוכל להוסיף, כי היהודים, לעומת זאת, ידעו הרבה יותר קרוא וכתוב, ואולי גם זו הסיבה להיעדר ציורים בבתי הכנסת, מלבד איסור עשיית הצלם. כמו כן, מכאן אפשר להבין את השפעת מהפכת הדפוס והמהפכה הפרוטסטנטית – שהפנתה את כתבי הקודם לכל העם, ולכן גם לותר תרגם את התנ"ך לגרמנית. ועוד בהמשך – מהפכת ההשכלה.
על כל פנים גם כאן, עד היום המקומות המתוירים ביותר באירופה הם הכנסיות, הארמונות והטירות.
ועוד פרט אחד מעניין – הויקינגים הגיעו גם לאמריקה, לאזור קנדה, ואף התיישבו בה כשני עשורים, אך לבסוף חזרו למקומם. וכל זה 500 שנה לפני קולומבוס.
ועוד – המיתולוגיה הנורדית מוכרת מאוד, עם אודין, תור ואחרים. אבל לבסוף היא נדחתה מפני הנצרות. והכנסיות שנבנו בשלב הביניים משלבות מוטיבים נוצריים ונורדיים. אבל הם גם השפיעו חזרה – כך למשל בשמות הימים באנגלית.

ג'יינים – דת בהודו, נולדה פחות או יותר בזמן לידת הבודהיזם, במאה השישית או החמישית לפני הספירה, אך בעוד הבודהיזם התפשט בכל המזרח, אך בהודו עצמה כמעט נעלם, הג'יינים נשאר בהודו, אלא שכדת קטנה יחסית, המונה כמה מיליוני בני אדם.
העיקרון המנחה של הג'יינים הוא האהימסה הידועה – עקרון אי האלימות, שבו נקט מהטמה גנדי, ובהמשך גם מרטין לותר קינג.
בהודו יש אנשי עסקים עשירים רבים שפרשו מעסקיהם והפכו להיות נזירים ג'ייניסטים, ועל פי מודל זה נכתב הספר המפורסם – 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו'.
בדגל שלהם יש חמישה קווים בחמישה צבעים, ובמרכז – צלב קרס – סמל הודי עתיק.
פעם ב-12 שנה הג'יינים עולים לרגל למקום מסוים בדרום הודו, בו פסל של בהובאלי – מורה רוחני קדום, והם מושחים אותו בחלב, יוגורט ודברים נוספים.