לאחר היוודע תוצאות הבחירות, 3.11.22

אחרי הסערה,
צפיתי בנאום הניצחון של נתניהו, ומה אגיד לכם – נאום מרשים, בטח הרבה יותר מרשים מקודמו, ללא שום השוואה. אינני שונא את נתניהו ומעולם לא שנאתי, לא אותו ולא את מצביעיו, בירכתי בעבר על ממשלת גנץ-נתניהו, והוא אומר הרבה דברים נכונים (זה שהוא אומר ולא עושה זה משהו אחר).
אלא שצפיתי אחר-כך גם בנאום הניצחון של בן גביר, ונחרדתי. זה האיש שהגיע לסמל הרכב של רבין ואמר שיכול להגיע עד אליו, זה האיש שנאשם באינספור פעולות עוינות, זה האיש שהצהיר על עצמו שהוא ממשיכו של כהנא, איש תורת הגזע. ובנאומו הוא מודה לרב דב ליאור – זה האיש שלפי המסופר נתן את האישור ההלכתי לרצח רבין, אחד מראשי הרבנים שעשו זאת, ועתה הוא בשלטון, וקיבל 14-15 מנדטים (בעוד העבודה ומר"צ מגרדות את אחוז החסימה ואולי כלל לא יעברו. בבחירות 92, נזכיר, מר"צ קיבלה 12 מנדטים. תמונת מצב).
אז לא, אין לי שום בעיה עם נתניהו או עם חזרת הליכוד לשלטון, ובכל מקרה אני מכבד את הכרעת העם. אבל כן, יש לי בעיה גדולה עם בן גביר ועם הבן גביריזם, משום שזו מפלגה גזענית, וגזענות אמורה להיות מחוץ לתחומי הלגיטימי.
אני נולדתי לחברה הדתית לאומית, ולמרות שיצאתי ממנה תמיד נשארתי מחובר אליה, מתוך ויכוח אידיאולוגי ודתי, אבל גם מתוך כבוד הדדי וחיבור אמיתי. ודווקא מתוך מקום זה אני כואב את המקום שהחברה הזאת הגיעה אליו, וראיתי שאין אני היחיד – הרבה דתיים לאומיים מתונים חשים כמוני.
בשכונתי גר בעבר הרב עמיטל, ראש ישיבת הר עציון ומייסד תנועת מימד – תנועת שמאל דתית לאומית, שאף ישבה בממשלה. בילדותי לקחו את כיתתנו לביתו לשמוע מדבריו. איפה התנועה הזאת היום? איפה הגותו היום? הייתה כלא הייתה.
ועכשיו אני קורא ומתפעל עמוקות מדבריו של הרב זקס – איש רוח גדול, ששנים רבות היה רבה הראשי של אנגליה, שדבריו חכמים ועמוקים, אך גם תמך בממשלת רבין ובדרך השלום. והיום, נראה שרבים קוראים אותו, אבל מי הולך בדרכיו? איזה מקום יש ליהדות ההומניסטית שלו היום בישראל? נראה ששום מקום.
על זה השבר ועל זה הכאב.

ועדיין, שביב תקווה קטנה – לו ישכיל נתניהו לחבור לגורמים המתונים בכנסת – לגנץ וללפיד, ולו ישכילו ויסכימו הם לא להחרימו, אז יהיה אפשר לברך על הממשלה שתקום. אבל האם זה יקרה? נראה שהסיכויים קלושים.

על 'הפרדס' של רומי, בקצרה

סיימתי לקרוא – ספר מסחרר. רומי משורר ענק. כל שיר שלו – רעידת אדמה, חצוב מעומק הנשמה. משורר אהבה ומשורר אמונה, אבל לא אמונה דתית מסודרת וקבועה, אלא אמונת הלב הפנימית. והוא שיכור אהבה, ממש כמו מה שאמרו על שפינוזה – שיכור אלוהים.
קראתי את השירים נפעם. איני יכול לכתוב 'ביקורת' על זה, קטונתי. על כל פנים בטח לא עכשיו. לדעתי כתיבתו של רומי אינה נופלת מכתיבתם הספרותית של הנביאים שלנו. משורר ענק.
כמובן שכדאי מאוד לקרוא.

דוגמה –

על 'ירושלים' של מנדלסון

ירושלים, או על כוח דתי והיהדות, מאת משה מנדלסון.
תרגום – יפתח הלרמן-כרמל.
כרמל, 2022, 229 עמ'.

תחילה, איך הגעתי לספר זה?
קיבלתי זיכוי מצומת ספרים, קנה ב-100 ושלם 50. אז הלכתי לחנות לראות מה כדאי לקנות, ואז ראיתי את הספר הזה. לא שמעתי על צאתו בשום מקום אחר.
כמובן שמיד לקחתי אותו (הוא עלה 99 ש"ח, אז הוספתי גם עט…). ספרו זה של מנדלסון הוא אחד החשובים שבתרבות העברית, אבל כבר עשרות שנים שאין להשיגו, וגם הוא לא תורגם תרגום מודרני עד עכשיו.
לכן מעשה גדול עשתה ההוצאה, כרמל, והמתרגם, יפתח הלרמן-כרמל, שהוציאו את הספר הזה מחדש.
עוד אציין כי המוכרת החביבה אמרה לי שמנהל החנות תמה או הסתקרן לדעת מי יקנה את הספר הזה, ובאמת אני הראשון שקניתי אותו.

מילים ספורות על משה מנדלסון –
מנהיג תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18, אבל עדיין נשאר יהודי שומר מצוות.
כמו כן, ראוי לציין שבתחרות מאמרים אחת הגיע למקום הראשון, כשאת המקום השני תפס לא אחר מאשר קאנט.
נושא המאמר היה הישארות הנפש, ובכך עוסק ספר אחר שלו – 'פאדען – על הישארות הנפש', שגם אותו אין להשיג היום, ואני מקווה מאוד גם הוא יתורגם וייצא לאור.

לספר שלפנינו מספר חלקים –
הקדמה מאת שמואל פיינר.
הקדמה מאת פיני איפרגן.
מאמרו של מנדלסון 'ההקדמה לתשועת ישראל מאת מנשה בן ישראל'.
מאמרו של אוגוסט פרידריך קראנץ 'חקירת האור והצדק'.
וגוף הספר, ירושלים.

להלן אביא את עיקרי הדברים בעיניי דרך צילומי דפים שונים שצילמתי, עם הערות קצרות בלבד.

אציין רק את רעיונו המרכזי, והוא הפרדה והבדלה בין דת ומדינה. המדינה – יכולה לכפות חוקים והנהגות, הדת – מוטב לה שלא תיכפה, אלא תלך בדרך השכנוע והאהבה. והוא מוסיף ואומר שהדת היהודית לא מבוססת על הכתבת רעיונות, אלא על המעשה (וזאת בניגוד לדת הנוצרית). אין לה עיקרי אמונה, אף שאלה אכן נוסחו מאוחר יותר. לכן צריך לאפשר חשיבה חופשית.

אלו הם רעיונות נאורים בסיסיים מאוד, כיאה לקדמותם בזמן, ובכל אופן נראה לי שהם עשויים לסייע לנו במדינתנו אף בימינו.


א. מההקדמות

ב. מההקדמות

ג. מההקדמה לתשועת ישראל

ד. פתיחת הספר. העיסוק העיקרי – בין דת ומדינה. וכן יפורט להלן.

ה. בין דת ומדינה. המדינה – כופה, הדת – עדיף שלא תכפה.

ו. המשך בין דת ומדינה.

ז. לדת היהודית אין עיקרי אמונה, אלא היא מתמקדת במעשה.

ח. לקראת סיום, פנייה לנוצרים – ישוע עצמו קיים את התורה!

ט. המשך הקודם – ולכן גם על הנוצרים לאפשר ליהודים לקיים את דתם.

י.

סיום ספרו.
הזכיר לי מאוד את סיום ספרו של שפינוזה 'מאמר תיאולוגי מדיני', במילים האלה –
"על כן אנו מסיקים כאן, כמו לעיל בפרק יח, שבטחון המדינה אין טוב לו מלהעמיד את יראת השמים והדת על מעשי חסד ויושר בלבד ומלייחס (ואין טוב לו אלא לייחס) את זכות הרשויות העליונות, גם בעניני־קודש גם בעניני-חול, למעשים בלבד, וזולת זאת להניח לכל אדם גם לחשוב מה שהוא רוצה, גם לומר מה שהוא חושב".

ואכן, בהרצאה של משה הלברטל על מנדלסון (ביוטיוב, ערוץ האוניברסיטה הפתוחה, שווה לצפות), הוא מציין את שפינוזה כמקור השראה שלו.

שער הספר.

על 'ישראל השנייה' ועל 'לא תקין'

ישראל השנייה, מאת אבישי בן חיים. ידיעות, 2022.
לא תקין, מאת חיים נבון. ידיעות 2022.

-גרסת טרום-פרסום, נא לא לשתף

אבישי בן חיים מדבר על התיאוריה שלו בדבר 'ישראל השנייה' מזה זמן, והנה עתה הוא כורכה בספר. נראה שאת עיקריה אין צורך להציג, שכן בן חיים מציג אותם השכם והערב ברשתות החברתיות. ובכל זאת אסכם בקצרה.
הספר של בן חיים מחולק לשני חלקים – הדיכוי המר, והבשורה המתוקה.
החלק הראשון, על הדיכוי המר, גם לו בעצם שתי קומות. הקומה הראשונה היא הטענה העובדתית – שרוב אנשי 'ישראל השנייה' תומכים בליכוד ובנתניהו. נראה לי שעם טענה זו קשה להתווכח, שכן בן חיים מציג רשימה של נתוני הצבעה של שורת ישובים המזוהים כ'ישראל השנייה', ושם רוב מוחלט של הקולות הולך לליכוד ולש"ס.
ואמנם, עדיין אפשר לשאול מהי בדיוק ההגדרה של 'ישראל השנייה' הזו? האם זהו חתך עדתי, דתי, סוציו-אקונומי או אחר? הדבר לא לגמרי ברור. ובכל זאת, נראה שבכל זאת ניתן לדבר כאן על קבוצה מובחנת, שהמאפיין העיקרי שלה לפי בן חיים היא המסורתיות המזרחית. וכמובן, כמו בכל כלל, אין זה אומר שכל מסורתי מזרחי הוא תומך ליכוד, ולא שמגזר זה בלבד תומך ליכוד, אלא שכאן מכנה משותף רחב.
והקומה השנייה בחלק הראשון היא הטענה לרדיפה תודעתית ומשפטית של נציגי 'ישראל השנייה' הזו – תחילה את בגין, אחר-כך את תנועת ש"ס, ולבסוף את נתניהו. המונח של בן חיים לרדיפה זו הוא – 'אלימות לגלית'.
כאן כבר יש יותר מקום לוויכוח, כי הטענה של בן חיים מרחיקת לכת, וקרובה להיות קונספירטיבית. הוא אמנם דוחה איפיון זה, וטוען שהרדיפה נעשית שלא באופן מתוכנן, אבל עדיין זו טענה מרחיקת לכת.
כאן גם נכנס מונח נוסף שלו – הגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה, כלומר כזו שפועלת לחיזוק האינטרסים שלה, אבל לא באופן מודע. את כל צורת ההסתכלות זו שאב בן חיים מההוגה המרקסיסט אנטוניו גראמשי, ויפה בעיניי השימוש המקורי שהוא עושה בחומר הגלם התיאורטי הזה.
ובכן, מה אפשר לומר על טענה זו? אני בעבר חשבתי, וגם כתבתי זאת, שהטענה שרק לאחר מהפך 77 התחילו לחקור ולהרשיע נבחרי ציבור בכמות גדולה, כדי לפגוע בשלטון הימין – שטענה זו אינה הכרחית. שהרי אפשר גם לטעון שפשוט עלתה הרגישות הציבורית לשחיתויות. ואולם, בן חיים מתייחס בספרו להשגה זו – שאליה הוא מתייחס כטענה 'כמעט הגונה', או משהו כזה – ואומר, ואף מוכיח, כי בכל זאת רוב הנחקרים והמורשעים הם נציגי 'ישראל השנייה'. אז נכון, מיד מביאים את דוגמת אולמרט. בן חיים מתייחס אליה בהרחבה בספרו, אבל כאן די אם נאמר שוב – די להוכיח כלל, ולכל כלל יש יוצא מן הכלל.
כלומר, גם הטענה השנייה של בן חיים היא, בעיניי, רצינית מאוד. ואולם, ברשתות החברתיות בן חיים זוכה לזלזול רב ולשנאה רבה, אמנם בצד הערכה ואהבה רבה מצד שני. מדוע זה קורה? כנראה בגלל שתי סיבות – האחת, שבן חיים מדבר על פוליטיקה של זהויות, והן תמיד דבר רגיש. והשנייה, שבן חיים מתייחס למצב הפוליטי בזמן הווה, שאף הוא, כידוע לנו, רגיש וסוער.
ואולם, מהן הטענות הענייניות כלפי בן חיים? כאלה אני התקשיתי למצוא. הנה למשל כתב הארץ איתי רום מצא כמה אי דיוקים בספרו – שירים 'מסמני מהפך' שנכתבו לפני המהפך, וחוקים 'של ההגמוניה' שנחקקו למעשה בידי ממשל בגין. אבל בנוגע לשירים – בן חיים עצמו כותב שאלה רק מטעימים הלך-רוח מסוים של התקופה. ובנוגע לחוקים – כאן אכן כנראה מדובר במשגה, ואולם אין זה משגה גדול, ובוודאי שזה לא עיקר טענותיו של בן חיים. אז מתוך הלאו אני שומע הן – אם השגיאות היחידות שמצא הכתב הם זוטי-דברים אלו, כנראה ששאר הדברים יותר מבוססים.
זהו אם כן החלק הראשון, ולאחריו בא החלק השני – 'הבשורה המתוקה', שגם לו בעצם שתי קומות.
קומה אחת היא המסורתיות המזרחית, שהיא מגזר רחב בישראל, המונה יותר מ-30 אחוזים מהאוכלוסייה. זו גישה דתית שאינה קפדנית, ולכן יכולה להתאים לניהול החיים החברתיים, הקרועים בין דרישות דתיות לדרישות חילוניות, כך לפי בן חיים.
והקומה השנייה היא הדתיות המזרחית, וכאן מתייחס בן חיים בעיקר לפסיקתו המתונה של הרב עובדיה יוסף ז"ל. גם כאן יש מתינות, אם כי כאן עדיין הכול בתוך גדרי ההלכה. האם בן חיים רוצה שכולנו ננהג לפי פסיקת עובדיה יוסף? איני חושב שהדבר רצוי, ואיני חושב שזו הצעתו, אבל גישה מתונה ופשרנית למתחים דתיים היא דווקא חיובית ורצויה בעיניי.

והספר השני שארצה לכרוך למאמר ביקורת זה הוא 'לא תקין' של הרב חיים נבון, כי מצאתי בו מבנה דומה – גם הרב נבון מדבר על 'הדיכוי המר' ועל 'הבשורה המתוקה'.
'הדיכוי המר' בספרו של נבון זו תרבות הפוליטקלי קורקט, או 'תרבות הביטול', הנפוצה בעיקר בארה"ב. שם נוצרה רגישות גדולה מאוד סביב זהויות, כגון זהות מגדרית או גזעית, ומי שאינו מתבטא כראוי בנושאים האלה – מיד מודר ומוחרם. נבון מתרעם כנגד תרבות חדשה זו, וכמוהו גם רבים. למעשה, כיום הוויכוח ההגותי המרכזי שמתנהל הוא בדיוק זה, והוא מתנהל בין הגוש שמגדיר את עצמו כשמרני, מול הגוש המוגדר בדרך כלל כ'פרוגרסיבי'. גם כאן, הדברים ידועים מאוד, לכן איני רואה צורך להרחיב יותר. רק אעיר שגם אני לא רווה נחת מתרבות הביטול הזאת, וזאת דווקא מתוך נקודת מוצא של ליברליזם קלסי, שמחשיב זכויות מיעוטים, אך גם כן את זכות הדיבור.
והחלק השני בספרו של נבון גם הוא מעין 'הבשורה המתוקה' – כאן מדבר נבון על חלופה לתרבות הביטול הזאת, מתוך גישה יהודית. כך למשל, מול ערעור על יסודות המשפחה, ביהדות המשפחה חשובה מאוד וניצבת במרכז החיים – ונבון מרחיב עליה, כאן כמו גם בספריו הקודמים. וכך גם אל מול המגבלות השונות המושמות על השיח, אפשר להתייחס אל הדיבור כאל מקום של מפגש, וגם כאן ליהדות יש הרבה מאוד מה להציע בנושא ניהול שיחה הוגנת, יחס של כבוד-הדדי בין הדוברים וכיוצא בזה.
אז הנה גם נבון מציע 'בשורה מתוקה', וגם אצלו היא נמצאת בהגות היהודית – ודווקא בזו המתונה יותר. ממש בדומה לבן חיים.

ומה אני חושב? אני חושב קודם כל, שיפה שאנשים מנסים להביא בשורה חיובית לעולם, ושנית – שאכן יש ליהדות המתונה הרבה מה להציע כאן. בכל מקרה, אני נהניתי לקרוא את שני הספרים האלה.