רשמים מהסדרה 'החוג לאנגלית'

החוג לאנגלית, בנטפליקס – סדרה מצוינת בת שישה פרקים קצרים, חצי שעה כל אחד, על החוג לספרות אנגלית באוניברסיטה אחת, בהווי התקינות הפוליטית העכשווית.
עיקר הסיפור הוא על מרצה אחד בחוג, שבאחת מהרצאותיו, לשם המחשה לימודית כלשהי, הצדיע במועל יד, כלומר את ההצדעה הגרמנית הידועה לשמצה – וצולם. מכאן הדבר מתפתח ונוצרת מחאה נגדו, והוא מסתבך והולך.
דברים כאלו ידועים לנו מן המציאות, בעיקר בארה"ב, ובעיקר במה שקורה באוניברסיטאות ובמכללות שם.
בארץ הדבר פחות בולט, אבל עדיין קיים ברמת השיח, ובמלחמה הכי אקטואלית עכשיו בין 'הפרוגרסיביים' ו'השמרנים'.
באווירת השיח שקיימת היום, קשה מאוד לומר משהו על הנושא בלי להיות מותקף. והנה, סדרה שמעזה לגעת בכך, ועוד מציגה את רדיפת המרצה הסורר-כביכול באור ביקורתי ברור. אני חושב שזה מעשה אמיץ, ולכן גם הסדרה עניינה אותי וריתקה אותי.
מלבד זאת, כמובן, היא עשויה היטב. מה שציינתי הוא רק הסיפור המרכזי, אך מלבדו יש סיפורי משנה רבים – ראשת החוג החדשה, שהיא האישה הראשונה בתפקיד, וממוצא אסייתי; בתה הקטנה, שגורמת לכל הבייביסיטרס שלה להתפטר, כי היא אומרת דברים בוטים, ובעצם מייצגת בדיוק את  ההפך מתרבות התקינות הפוליטית העכשווית; צוות מרצים קשישים, אבל צעירים ברוחם בחלקם, שמייצגים את אהבת הספרות באשר היא ספרות; ואפילו דיוויד דוכובני!
גם האורך של הסדרה והפרקים מצא חן בעיניי. אין כאן מריחת נושא כמו שיש בסדרות רבות אחרות. מדובר בשלוש שעות צפייה, ולמעשה היה אפשר לעשות מזה סרט, אולי מעט ארוך מהרגיל, או עם קצת הידוק – באורך רגיל של שעתיים.

ומבחינת הנושא – אין לי כוונה להסתבך עם התקינות הפוליטית, אבל אהבתי את המסר של הסדרה. אני תומך בזכויותיהם של כל המיעוטים והמופלים לרעה, וגם בסיס מסוים של תקינות פוליטית נראה לי חיובי ומועיל, אבל גם אני חש שהרחיקו קצת לכת בכיוון הזה, עד כדי כך שיש סכנה לעיקרון נוסף שחשוב לי לא פחות – חירות המחשבה והדיבור.
אז אולי החוכמה היא למצוא את דרך המלך בין שני העקרונות האלה, שכן הגזמה לצד האחד גוררת תגובת נגד של החרפה לצד השני (כפי שראינו למשל במקרה בחירתו של טראמפ). אך זה כמובן נושא שיש הרבה מה לומר עליו, בהזדמנות אחרת.
בכל מקרה, יפה מאוד שהסדרה הזו מעלה אותו ועוסקת בו – ובצורה אינטיליגנטית.

מחשבות קצרות על החירות האזרחית

מכיוון שראיתי שנושא החירות האזרחית הוא על סדר היום, קראתי שוב את שני הפרקים האחרונים בספרו המכונן של ג'ון סטיוארט מיל 'על החירות' – על גבולותיה של סמכות החברה על היחיד, ו-יישומים. חשבתי שאמצא בהם עקרונות התייחסות למצב העכשווי – אך לא מצאתי כאלה.
העיקרון הגדול של מיל הוא יפה ומוכר – עשה מה שאתה רוצה, כל עוד אינך פוגע באחר. אבל מהם גבולותיו? הרי יש כל כך הרבה מקרים שבהם לא ברור האם הדבר שייך לזכות הפרט או לזכות הכלל.
מיל מנסה לדון בכך, אבל עקרונותיו לא ברורים די הצורך, ולעיתים נראים שרירותיים. למשל, הוא דן בזכות לקנות ולמכור חומרים רעילים, ואומר שיש זכות כזו, ואפילו שמיסוי מוגבר שלהם פוגע בזכות הזו, אבל אז הוא אומר שבכל זאת המיסוי המוגבר מוצדק. ובכן, זה לא ברור ולא חד משמעי.
כך שמדבריו של מיל קשה לדעת מהם העקרונות המכוננים וכיצד בדיוק צריך לנהוג.
כמובן שקיימת גם ספרות ענפה בעקבות מיל, אך אני לא מכיר אותה מספיק, וכמובן שאשמח להפניות.

*

כמו כן ראיתי היום הרצאה של חברת 'מסעות' על סינגפור. המרצה כינה אותה 'דיקטטורה נאורה?', כולל סימן השאלה. ולמעשה סימן השאלה שייך לשתי המילים – זו לא לגמרי דיקטטורה, כי נערכות בסינגפור בחירות, אבל המפלגה השלטת תמיד מנצחת ברוב ניכר. והיא גם לא בדיוק נאורה, כי אמנם היא מתקדמת מאוד והאזרחים חיים בה טוב, אבל החוקים דרקוניים – אסור לעשן בחוץ, למעט בשטחים קטנים שסומנו לשם כך, וגם אסור ללעוס מסטיק. הקנס – אלף דולר. ובפעם השנייה גם עבודות שירות לשלושה חודשים – למשל למי שלכלך – לעבוד בניקיון רחובות. יש עונש מלקות, ועונש על סחר בסמים הוא מוות. איום ונורא.
כאן נראה בבירור שחירות הפרט נגזלת בחסות הכלל, אבל מי יכול לטעון משהו כנגדם בצורה מנומקת, אם כך החליטה המדינה?
כך שנראה שהגבולות האלה, בין הפרט והכלל, הם נזילים מאוד, ודווקא בגלל זה צריך להיות ערים לרגישות שלהם ולפריכות שלהם.

*

ובנושא הרפואי שלנו – כאן אין צורך להכביר מילים. כבר ציינתי בהזדמנויות רבות שלדעתי הפלישה לחירות הפרט כבר מזמן עברה פה את הגבול. אז במקום שאומר את הדברים שוב, אפנה אתכם למאמר של אלון מזרחי שהוא פרסם היום –

https://easternoak.co/2021/09/17/%D7%94%D7%9E%D7%98%D7%A8%D7%94-%D7%9B%D7%A1%D7%A3-%D7%9B%D7%95%D7%97-%D7%95%D7%AA%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%A6%D7%A2%D7%99-%D7%95%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A1-%D7%90%D7%95-%D7%A4/

גלילאו ומכחישי המדע, מאת מריו ליביו

גלילאו ומכחישי המדע, מאת מריו ליביו.
אריה ניר ומודן, 2021, 269 עמ'.

הספר הזה נמצא אצלי כבר כמה חודשים, אך רק עכשיו משום מה פניתי לקרוא אותו, וקראתי אותו ברציפות ובעניין.
מריו ליביו הוא סופר מדע פופולרי ידוע, וכתב על נושאים שונים. הפעם הוא מקדיש את ספרו לגלילאו, ומספק ביוגרפיה מפורטת ומרתקת שלו.
אזכיר כמה נקודות מפתח –
בתחילת דרכו, גלילאו, בן המאות ה-16 וה-17, בחן גופים נופלים, והגיע למסקנה שמהירות נפילתם של גופים כבדים וגופים קלים היא זהה, אם איננו מתחשבים בחיכוך האוויר. בזה הוא סתר את דעת אריסטו שהייתה מקובלת בזמן ההוא כסמכות שאין לערער עליה. אבל הוא צדק. אין להמעיט בחשיבות של סתירתו את המוסכמה האריסטוטלית.
בנוגע לכך ידוע הסיפור שעשה ניסוי כזה של זריקת חפץ כבד וחפץ קל יחדיו ממגדל פיזה, אבל זו כנראה רק אגדה.
בהמשך פיתח את המיקרוסקופ, שהומצא זמן קצר לפניו, והגדיל את יכולת ההגדלה שלו. כך הגיע לתגליות נוספות – הוא מצא את הירחים של צדק, והתחיל לזהות את הטבעת של שבתאי, הוא מצא תוואי חרוץ בפני הירח, וגם זיהה כתמים בשמש. ואלו רק חלק מתגליותיו.
אך הדבר הידוע ביותר בחייו הוא פרסום ספרו 'דיאלוג על שתי מערכות העולם המרכזיות', בו עימת, בצורה של דיאלוג בין שני דוברים, בין השיטה הקוסמולוגית של תלמי, שהייתה המקובלת באותו הזמן, ובה העולם נמצא במרכז, ובין זו של קופרניקוס, שקדם לו בכמה עשרות שנים, שבה השמש היא במרכז וכדור הארץ סובב אותה – דעה שהכנסייה שללה, משום שהיא סתרה לדעתה את כתבי הקודש.
ולכן, לאחר פרסומו של ספר זה, נערך משפט הכנסייה המפורסם, שבסופו הורשע גלילאו ונגזר עליו מאסר בית עד סוף ימיו.
לא איכנס כאן לכל הפרטים, וכדאי לקוראם בספר, אך רק אומר, שוב, כי גם המשפט הידוע שאמר – 'ואף על פי כן, נוע תנוע' – גם הוא כנראה לא יותר מאגדה (אולי אמר זאת אחר-כך לחבריו). וכנראה זהו טבע האדם – לקשט סיפורים אמיתיים בנופך אגדי.
ולאחר ספר זה פרסם גלילאו, בקושי, עוד ספר חשוב, שנקרא בקיצור – 'שני מדעים', ובו בין היתר ניסח את מה שבהמשך יהיה המשפט הראשון של ניוטון.

אין ספק שסיפורו של גלילאו מעורר השראה, וכך הוא עשה לאורך דורות, ומריו ליביו מיטיב לתאר את חייו ותגליותיו בצורה מאירת עיניים, ולכן כדאי מאוד לקרוא ספר זה. אני נהניתי ממנו מאוד.

ומה בעניין מכחישי המדע שבכותרת? כאן ראוי לומר שאין זה מרכז הספר, וליביו מקדיש לו משפטים ספורים לאורכו, ועמודים בודדים בסופו.
וגם כאן צריכים להיות זהירים. כי הסיפור של גלילאו יכול לשמש דוגמה לכאן ולכאן. מצד אחד הוא כמובן מראה עד כמה חשוב חופש המחשבה, ובפרט חופש המחשבה במדע. אך מצד שני צריך לזכור שגם בתוך המדע לפעמים התעלמו מתגליות אדם בודד, כדוגמת זוכה הנובל פרופ' שכטמן, ועל כן גם המדע צריך לשמור על ענווה.
ואמנם, ליביו מתייחס לכפילות זו ומכנה את טענת הנגד 'גמביט גלילאו' ודוחה אותה, אך לדעתי היא עדיין תקפה.
בכל מקרה, ליביו מתייחס בדבריו לשני נושאים. הראשון הוא הבריאתנות, או תומכי התיכנון התבוני, ומלחמתם בתורת דרווין. והשני הוא משבר האקלים, המקובל על רוב מוחלט של המדענים, אך יש המתכחשים לו. בשני מקרים אלו אני מסכים איתו. ואולם, היום כידוע הדיון הזה הוסט לכיוון החיסונים ויעילותם, וכאן יש פנים לכאן ולכאן, ולא אכנס לזה במסגרת זו.

ולבסוף, ליביו משווה בין גלילאו ואיינשטיין בנוגע לגישתם כלפי מדע ודת. שניהם תמכו בחופש המדעי, אך בגישה כלפי אלוהים יש ביניהם הבדלים. גלילאו, אחרי הכול, היה נוצרי, ואילו איינשטיין חילוני המאמין ב'אלוהים של שפינוזה', או 'אלוהים הקוסמי', והדברים ידועים.
ואולי אפשר להוסיף השוואה נוספת בה הם דומים – גלילאו התחיל מבדיקות פיזיקליות על כדור הארץ, ואז פנה אל הכוכבים. וגם איינשטיין התחיל בתורת היחסות הפרטית, שאותה הרחיב אחר-כך לתורת היחסות הכללית, המיישמת את הפרטית בחלל, ומנסחת מחדש את הגרוויטציה שיוצרים הכוכבים.
וכך גם בהמשך לגלילאו בא ניוטון, שאיחד את שתי צורות הפיזיקה לחוק אחד. וגם בהמשך לאיינשטיין בא הוא עצמו, שניסה לאחד בין כל הכוחות הפיזיקליים הידועים, אך למרות מאמציו נכשל בכך, והאתגר הזה עדיין עומד בפני הפיזיקאים. אך כל אלה הם הרהורים שלי.

ואסיים בציטוט שמצא חן בעיניי, שאמר קפלר – האסטרונום החשוב השני בזמן ההוא – על גלילאו –
"הואיל והוא אוהב את האמת, אין הוא מהסס להתנגד אפילו לדעה המקובלת ביותר, ונושא הוא בשוויון נפש את קריאות הבוז של ההמונים" (עמ' 91).

מומלץ מאוד.

רשמים קצרים מהסדרה התיעודית 'נקודת מפנה' בנטפליקס


רשמים קצרים מהסדרה התיעודית 'נקודת מפנה' בנטפליקס.

במהלך הצפייה כתבתי שלוש הערות קצרות בפייסבוק, וביחד הן מתגבשות להמלצה כללית. אשתף אותן כאן, לכל המעוניין.

א.
בנטפליקס עלתה עוד סדרה טובה – נקודת מפנה – על אירועי ה-9/11.
סיפורים אישיים, צילומים מדהימים, וסקירה כללית טובה של כל האירוע.
בינתיים ראיתי שני פרקים, וכאמור – מצוין.
דבר אחד ששמתי לב אליו בפרק השני – אחרי האירוע כולם התמלאו רגשות של כעס ורצון לנקמה, מה שאכן קרה מאוחר יותר, וזה מובן לגמרי. אבל ארה"ב היא אומה נוצרית, שמטיפה להימנע מרגשות כאלה. אז כפי שאנחנו רואים – הטפה לחוד ומציאות לחוד.
חוץ מזה מעניין אותי עד לאן יגיעו בסדרה, שכן היום המצב באפגניסטן שוב השתנה מן היסוד, כידוע.

ב.
נקודת מפנה פרק 3 – על הפרות החוק של ארה"ב אחרי 9/11, בכלא גואנטנמו שבקובה (עינויים), ובארה"ב (מעקב אלקטרוני ועוד).
'כל כוח שאין לו מגבלות מוביל לניצול לרעה', אומר שם אחד בסוף.

ג.
נקודת מפנה – סדרה על אירועי 9/11 ומה שבא אחריהם, בנטפליקס – מעולה.
סיימתי עכשיו את פרקים ארבע וחמש, האחרונים, שעוסקים בעיקר במלחמה באפגניסטן ובעירק. עסק מורכב מאוד, וגם מאוד אקטואלי, כידוע.
את ההחלטה לצאת מאפגניסטן נטל בהתחלה טראמפ, אבל אחריו ביידן ביצע אותה.
עשרים שנה האמריקאים היו שם, ועכשיו הטליבאן שוב שולטים. לי זה נראה הכישלון הגדול ביותר מאז מלחמת ויאטנם.
לפי איך שהדברים הוצגו, פשוט היה שם ניהול לא נכון. אבל אולי גם עם ניהול נכון לא היה אפשר להגיע לתוצאה אחרת, איני יודע. וזו גם שאלה, כידוע, עד כמה יש למדינה זרה לפלוש ולשלוט במדינה אחרת. גם לגבי זה איני בטוח.
בכל מקרה, כאמור, סדרה מעולה. סוף סוף חומר צפייה רציני בנטפליקס, וגם כזה שיכול לעורר חילוקי הדעות, מה שמגביר את ערכו בעיניי.
וגם למדתי הרבה דברים שלא ידעתי.
מומלץ מאוד.

כמה שאלות על ההתנהלות בזמן המגפה

כמה שאלות –
א. האם הוכח שמחוסנים מדביקים פחות, בצורה משמעותית, מלא מחוסנים? לפי מה שקראתי המצב כנראה אחר – הם מדביקים בערך אותו הדבר. אם כך, איזו הצדקה יכולה להיות לתו הירוק, הלוקח מאנשים את החירויות שלהם? (ואני מתעלם כרגע מהעובדה שגם אם לא מחוסנים מדביקים יותר, עדיין עומדת השאלה של לגיטימיות המתווה הזה)
האם יצירת לחץ להתחסן, ללא הצדקה רפואית, יכולה להיות לגיטימית להפקעת חירויות? האם הדבר לא מפריע לכם?

ב. שאלה אינפורמטיבית. למה בעצם מעלים את הנוגדנים בדם? חיסון עובד על-ידי חשיפה למבנה הנגיף, כך שמערכת החיסון לומדת אותו. היא אמנם מעלה את הנוגדים, אבל רק בהתחלה. אח"כ זה יורד, אבל העיקר שזיכרון הנגיף נשאר במערכת החיסונית. לפחות זה מה שידוע לי על חיסונים. אם כך, מה הטעם להעלות שוב את הנוגדנים? מה התועלת בכך?
ואמנם נכון, שיש חיסונים שזו המתכונת שלהם, אבל לא יותר משלוש פעמים, וכאן מדברים כבר על ההמשך. ומלבד זאת, החיסון הזה פותח במתכונת של שתי מנות ולא שלוש, אז למה צריך את השלישי? לי זו נראית כמו ירייה באפלה.
ואמנם נכון שחיסון לשפעת עושים כל שנה, אך זה רק בגלל שכל שנה לשפעת יש מוטציות אחרות ומעדכנים את החיסון. כאן מדובר בינתיים על חיסון לאותו נגיף, הוא עדיין לא הותאם לווריאנט הדלתא, או לאלה החדשים יותר.
כמובן, כל זה מחזק את אי הלגיטימיות שבשלילת חירויות באופן לא מוצדק, לאלה שלא לוקחים את המנה השלישית.
(ושוב, אני גם מתעלם בינתיים מהעובדה שהמנה השלישית טרם קיבלה אישור של ה-fda).

ג. האם לא מפריע לכם שהתקשורת המרכזית כולה מציגה את מי שמעלה את השאלות האלה כ'מתנגד חיסונים', 'קונספירטור', ועוד כל מיני שמות שמיועדים לסמן כלא-לגיטימי? האם לא מפריע לכם שאין הצגת דברים מאוזנת, ולא ביקורתית, של הנושא הזה, כפי שמצופה מהתקשורת לעשות?
(וגם כאן אני מתעלם מדברים חמורים יותר, כגון שטחים שלמים במציאות שלא מכוסים. בהם גם, כן, נפגעי החיסון).

ד. ותמיהה. מדוע לא מפרסמים את מספרי המתים? בעבר ציינו זאת כל יום, והיום לא, מדוע? אז מעבר לדבר הברור שיש כאן הצגה סלקטיבית ומניפולטיבית של הנתונים, מה הסיבה לכך? האם יכול להיות שהדבר קשור לזהותו של ראש הממשלה?
(וגם כאן אני מתעלם לרגע מהעובדה שמספר המאומתים הוא לא משמעותי מאוד, שכן הוא תלוי בכמות הבדיקות, ובקיצור – כמות הנדבקים תלויה בכמות הנבדקים).

ה. ובכל זאת, אגע גם בזאת – מדוע בכלל אנשים הולכים להיבדק בהמוניהם? להערכתי – מי שמרגיש חולה, הוא צריך להיבדק, והוא בלבד. אין כל טעם לבדוק אדם בריא, דבר שגם עלותו לא מבוטלת, וגם מבחינת ההדבקה אין סיכון רב, שהרי הוכח שהלא-סימפטומטיים כמעט ולא מדביקים.
ממילא גם אין טעם לחייב בכך עובדי הוראה ותלמידים, או כל אחד אחר.

ו. ולמה המסכות? האם יש מחקר המוכיח את יעילות המסכות? לפי מה שאני ראיתי מחקרים מוכיחים דווקא ההפך – שאין להן יעילות, או שיעילותן קטנה מאוד אולי.
ובמיוחד לילדים – מדוע מחייבים אותם לעטות את הדבר המכביד הזה, המקשה על הנשימה, באופן שוודאי יוצר בעיות בריאותיות אחרות, במשך כל זמן הלימודים? האם אין רחמים?

ז. וזה מזכיר לי עוד דבר, שאלה מתחום המוסר – אנחנו יודעים שהנגיף הזה כמעט שלא מסוכן לילדים, ואילו למבוגרים הוא מסוכן. כרגע על הילדים חלות מגבלות רבות ומכבידות, והכול עבור המבוגרים. אבל האם הדבר מוסרי? האם לא צריך להיות להפך – שהמבוגרים יקריבו מעצמם עבור רווחת הילדים? האם אנחנו לא פה בשביל ילדינו, דור העתיד, שמי יודע כמה בעיות יגרמו להם כתוצאה מהחסרת לימודים, מסכות וכל היתר?

ח. לבסוף, ישראל היא מהמדינות המחוסנות בעולם, ובכל זאת היא מקום ראשון בעולם בתחלואה. האם לא ניתן להסיק מכך, שהחיסון הזה נכשל?
אציין כי הטענה שבלעדיו המצב היה יותר גרוע היא לא קבילה, כי אי אפשר להוכיח אותה, ולכן אינה מדעית.
גם לתלות את הדבר בווריאנט הדלתא לא ממש קביל, כי אם החיסון לא מגן מפניו, לשם מה המנה השלישית?
(וגם כאן אני משאיר בצד בינתיים את בעיות הלב ובעיות אחרות שהחיסון הזה כן עושה, על פי פרסומים רשמיים).

זהו, אלו שאלותיי, איני מוסר שום מידע אלא רק שואל, ואודה לתשובתכם.

ואם אפשר –
א. לענות בצורה עניינית ולא כעוסה.
ב. לא לזלזל ב'מחנה המתנגדים' יש בו אפידמיולוגים, וירולוגים, רופאים, ועוד, אנשים רציניים מאוד.

מחשבות על החינוך

מחשבות על החינוך.
לאחרונה עלו לי כמה מחשבות על החינוך, בעקבות כמה ספרים שקראתי. הרבה ספרים הם בסיסיים, והחומר הלימודי המופיע בהם חוזר על עצמו. כך מבוזבז זמן יקר בקריאה שלא לצורך על דברים ידועים כבר.
כדי להתגבר על מכשול זה צריך חינוך שנותן בסיס טוב בתחומים כולם. לכן אני תומך בחינוך קלסי, שזה הכיוון שלו. אמנם גם 'חשיבה ביקורתית' ו'הקניית כלים' הם דברים חשובים מאוד, אבל אלה יכולים וצריכים לבוא בנוסף על מסת חומר לימוד שמועברת, ולא במקומה.
ואמנם, היום בתי הספר אכן מלמדים תחומים רבים, אך לטעמי לא מספיק. תלמיד שמסיים את שנות לימודיו צריך שיהיה לו מושג בסיסי – לא מינימלי, אלא מספיק – בכל תחומי הדעת – במדעים המדויקים כמו בלימודים ההומניים, בפילוסופיה, באמנות, בספרות וכן הלאה.
אמנם, אפשר לטעון שלדרוש הספק כזה זה מוגזם. אך לכך אענה, ראשית, שאין אני מבקש בקיאות מופלגת בכל תחום, אלא רק ידיעה ברמה של קורס מבואי. את החקירות הפרטניות נשאיר לאנשי האקדמיה. ושנית, אם זה עדיין חומר רב מדי, אפשר לחלק את התלמידים למגמה ריאלית ומגמה הומנית, אך שתלמידי המגמה הריאלית ילמדו קורסים בסיסיים גם מהתחום ההומני, אם כי בכמות מופחתת, וכן להפך, התלמידים ההומניים ילמדו את הבסיס של התחום המדעי.
עתה שוב תצחקו ותאמרו שכבר עכשיו קיימת חלוקה כזו, וכן יש תחום התמחות בלימודי הבגרות. לזאת אענה – יפה מאוד, אין כוונתי לזעזע את אמות הסיפים בכל מקרה, אלא רק להציג את שיטת החינוך המועדפת בעיניי.
בנוסף לזאת, לדעתי היום תלמידים יוצאים עם חוסר גדול בידע. ואני חושב, כאמור, שבלי היכרות מספיקה – לא מינימלית, אלא מספיקה – בכל התחומים – בכולם, לא בחלקם – האדם והחברה יוצאים חסרים.
במצב האופטימלי שבו שיטת לימוד כזו תיושם, נוכל לחסוך הרבה דברים מבואיים המופיעים בספרים, וישר לגשת לעיקר הממצאים החדשים, או הטענה החדשה. באופן כזו תחום הלימוד כולו ייצא נשכר.

ספרי עיון מומלצים לראש השנה תשע"ב

ספרי עיון מומלצים לראש השנה תשע"ב.
להלן אציין את הספרים המומלצים שקראתי מאז ההמלצה הקודמת לשבוע הספר 2021 – שקישור אליה אצרף בסוף.
אציין כי בתקופה זו גם התחלתי לשמוע ספרים מוקלטים, תחילה באודיובל ואחר-כך בסטוריטל, רובם באנגלית, ואליהם איני מתייחס כאן. ועדיין אציין לטובה את סדרת הספרים על פילוסופיה, שגם תורגמה חלקית לעברית, בשם 'שעה קלה עם *שם של פילוסוף*', מאת פול סטרת'רן, וגם את הסדרה של אוקספורד 'a very short introduction', לנושאים שונים.
ועתה לספרים בעברית.

מגילת קהלת – פירוש ישראלי חדש, מאת אביגדור שנאן
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/08/28/%d7%9e%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%a7%d7%94%d7%9c%d7%aa-%d7%a4%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%97%d7%93%d7%a9/

בית שלישי, מאת ארי שביט
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/08/19/%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%99-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%90%d7%a8%d7%99-%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%98/

זאוס פרומתאוס ואלוהים, מאת ברוך כהנא
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/08/07/%d7%96%d7%90%d7%95%d7%a1-%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%aa%d7%90%d7%95%d7%a1-%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%9a-%d7%9b%d7%94%d7%a0%d7%90/

מוציאה לשון, מאת שלומית עוזיאל
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/08/04/%d7%9e%d7%95%d7%a6%d7%99%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%aa-%d7%a2%d7%95%d7%96%d7%99%d7%90%d7%9c/

טיפים למשורר מתחיל, מאת דוד אבידן
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/07/28/%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%a8-%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%99%d7%9c-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%93%d7%95%d7%93-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%93%d7%9f/

מהפכת הקשב, מאת מיכה גודמן
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/07/26/%d7%9e%d7%94%d7%a4%d7%9b%d7%aa-%d7%94%d7%a7%d7%a9%d7%91-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%92%d7%95%d7%93%d7%9e%d7%9f/

התקווה, מאת אורי אשי
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/06/22/%d7%94%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%90%d7%a9%d7%99/

והפוסט הקודם –
ספרי עיון מומלצים לשבוע הספר 2021
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/06/17/%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%99-%d7%a2%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%95%d7%9e%d7%9c%d7%a6%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-2021/









מה קרה להֶר ניטשה? – סיפור

[אַל תִּהְיוּ כְּסוּס (תהילים לב, ט).]

מה קרה להֶר ניטשה? – סיפור, מאת חגי הופר.

מה קרה להֶר ניטשה? שאלה השכנה.
אל תשאלי, הוא השתגע.
השתגע? אבל איך? חבל, הוא היה כל-כך מיוחד, תמיד הלך בחמת זעם, כאילו מה שהוא הולך לעשות הולך לשנות את העולם. מה קרה לו?

מה באמת קרה להֶר ניטשה?

היה יום רגיל וניטשה עסק בענייניו, אך לפתע נעצר והביט במראה שנגלה מולו – עגלון מכה במרץ את הסוס שלו. ניטשה הביט והופנט.
כל חייו הטיף לכך שיש לשחרר את היצר ואת היצירתיות, ולא לתת אותם כפופים לשכל ולמוסר.
המוסר? הוא מתאים לעבדים! נהג לומר. אני רוצה לעוף על כנפי הדמיון כנשר. אני רוצה לרוץ במרחבי החירות כסוס.
הוא הכיר את המשל של אפלטון על המרכבה בעלת שני הסוסים ורוכבם. הסוסים הם היצרים, שאחד מהם טוב והשני רע, והרכָּב הוא השכל, שצריך לשלוט בהם.
כמה ניטשה שנא את המשל הזה. לא! הוא אמר. צריך לשחרר את הסוסים לחופשי, השכל רק מגביל את דהירתם.
ועכשיו הוא הביט בנהג המרכבה המגושם מכה בסוס ללא רחם, ופתאום הוא הבין –
זה לעולם לא יקרה! תמיד, תמיד הרכָּב יכה בסוס ולא ירפה מאחיזתו, הסוס הזה לעולם יהיה משועבד.

עיניו התמלאו דמעות. הוא זכר את כל הספרים שכתב, ופתאום הם נראו לו כדברים הכתובים ברוח. הוא התמלא רחמים על הסוס המסכן וחיבק אותו.

נוהג המרכבה לא הבין מה מתרחש מולו.
זוז מהדרך! עזוב את הסוס! הוא אמר להֶר ניטשה המסכן, אבל ניטשה לא עזב.
היו צריכים לקרוא לשוטרי העיר, והם הובילו אותו לבית המרגוע בו הוא נמצא עכשיו.

זה מה שקרה, יקירתי, להֶר ניטשה שלנו, לפי מה ששמעתי, אמרה השכנה.
– כמה חבל, הוא היה כזה מיוחד, ותמיד היו לו רעיונות מעניינים.

הספר הקטן על טבע המלאכים, יאיר זקוביץ


הספר הקטן על טבע המלאכים, יאיר זקוביץ.
דביר, 2010.

(מעלה מחדש ביקורת שעלתה בעבר באתר נוריתה)

ספרו של פרופ' יאיר זקוביץ "הספר הקטן על טבע המלאכים" (דביר, 2010) מחולק לחלק עיוני ולחלק פיוטי-אינטואיטיבי. הספר מתאר את יחס המקרא, כולל הספרים החיצוניים וגם הברית החדשה, למושג המלאכים. אדגום מספר רעיונות מרכזיים בו:

1.

אם בעמי הסביבהה היו אלים רבים, התנ"ך המונותיאיסטי לא יכול היה לאפשר זאת ולכן הוא הורידם בדרגה לדרגת מלאכים. ואולם, עדיין הייתה קיימת הסכנה וכנראה גם המציאות של סגידה ועבודה למלאכים אלה, כמו שמשתקף, למשל בפסוק:

איוב ה1 : "קרא נא היש עונך ואל מי מקדשים תפנה "

גם בברית החדשה מוזכרת "עבודת המלאכים".

2.

האם המלאכים אוכלים? בבראשית כן, אך מאוחר יותר הם מסרבים לאכול. גם בתלמוד ישנה מחלוקת, רבי עקיבא סובר שהם אוכלים, אך רבי ישמעאל שולל זאת ואומר שאפילו משה בהר סיני לא אכל ולא שתה 40 יום. ואולם בתנ"ך מצוי הפסוק המדבר כנראה על מזון המלאכים, שמאוחר יותר נהיה למן:

תהלים עח25 : " לחם אבירים אכל איש צידה שלח להם לשבע "

המדרש שלפי רבי ישמעאל מסביר שזהו לחם הנבלע באיברים.

3.

האם המלאכים נבראו? בבראשית לא נאמר דבר על כך. ואולם, בפסוק אחר כנראה מוסבר לנו שהתשובה לכך חיובית:

תהלים קד4 : " עשה מלאכיו רוחות משרתיו אש להט "

כלומר, אלוהים "עושה" את המלאכים.

4.

הנקודה המעניינת ביותר מבחינתי היא זו: כששלושה מלאכים ניצבים לפני אברהם אחד מהם כנראה הוא ה' בכבודו ובעצמו, שרוצה לבשר לו בעצמו על הלידה הצפויה. ואולם, רק שני המלאכים הנותרים נשלחים למלאכה השלילית של הפיכת סדום. כך גם במקומות אחרים אנו רואים שמלאכות שליליות נמסרות בידי המלאכים, כדי שלא לזהות את ה' עם הרוע:

שמואל ב כד16 : " וישלח ידו המלאך ירושלם לשחתה וינחם ה' אל הרעה ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך ומלאך ה' היה עם גרן האורנה היבסי "

תהלים עח49 : " ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים "

משלי יז11 : " אך מרי יבקש רע ומלאך אכזרי ישלח בו "

משלי טז14 : " חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה "

תהלים לה5 : " יהיו כמץ לפני רוח ומלאך ה  דוחה "

תהלים לה6 : " יהי דרכם חשך וחלקלקות ומלאך ה  רדפם "

ראש הפמליה הזו הוא השטן. ואמנם, ביהדות המאוחרת ידעו יפה מאוד לדבר על "מלאכי חבלה".

5.

כמו כן, לעיתים מלאך ה' מחליף את נוכחות ה' בכתב מטעמים של הגנה על כבוד ה':

שופטים ה23 : " אורו מרוז אמר מלאך ה  ארו ארור ישביה כי לא באו לעזרת ה' לעזרת ה' בגבורים "

שמואל ב יד17 : " ותאמר שפחתך יהיה נא דבר אדני המלך למנוחה כי כמלאך האלהים כן אדני המלך לשמע הטוב והרע וה' אלהיך יהי עמך "

זכריה יב8 : " ביום ההוא יגן ה' בעד יושב ירושלם והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד ובית דויד כאלהים כמלאך ה  לפניהם "

בדוגמא האחרונה ברור שסוף הפסוק "כמלאך ה' לפניהם" בא לרכך את הכתוב המקורי שלפניו "כאלהים".

לסיכום, הספר חביב ויש בו לעיתים רעיונות מאירים עיניים. מעניינת בו גם ההתייחסות הנרחבת לספרים החיצוניים, הפחות מוכרים, שלא באה לידי ביטוי בדגימתי הקצרה.

מגילת קהלת – פירוש ישראלי חדש

מגילת קהלת – פירוש ישראלי חדש, מאת אביגדור שנאן.
ידיעות ובית אבי-חי, 2021.

זה הספר השביעי בסדרה הזו של בית אבי-חי, בשיתוף עם הוצאת ידיעות ספרים, של 'פירוש ישראלי חדש', והוא משלים את הפירוש על חמש המגילות, בתוספת פרקי אבות וספר יונה. קראתי את כל הספרים האלה, וגם כתבתי עליהם.
זהו פירוש מוצלח ונדרש מאוד, שהוא מצד אחד פירוש מדעי ומדוקדק, ומצד שני פונה לקהל הרחב, דבר שבא לידי ביטוי גם במתכונתו האלבומית. כל הספרים בסדרה בנויים באותה המתכונת.
הספר הזה תחילה מחלק את ספר קהלת לכמה חלקים מובחנים, שלא על פי חלוקת הפרקים המאוחרת, והוא נוקט בכך בדרך חלוקה אחת מבין כמה אפשריות. לאחר מכן נבדק כל פסוק ופסוק.
ישנה התייחסות גם לצד הלשוני של הפסוק, תוך השוואתו לפסוקים אחרים בתנ"ך, וגם, כמובן, לצד התוכני שלו, וכאן לפעמים באה השוואה גם לספר בן סירא, שיש בו פסוקים דומים. בהמשך ישנו קטע נוסף של הרחבות, המביא או את דברי המדרשים, או את דברי המפרשים המסורתיים, או התייחסות לפסוק בתרבות העכשווית. ובנוסף, כמעט בכל עמוד מופיע צילום, של יצירת אמנות, או תופעה תרבותית אחרת, הקשורים לנאמר.
אם כך, זהו אוצר רב, שכדאי שיהיה בכל בית, והוא מועיל לקורא בו. אבל אני ממליץ על קריאה איטית, טיפין-טיפין, שכן קריאה רציפה – כפי שאני עשיתי – עשויה גם לייגע, שכן למרות שהספר פונה לקהל הרחב, הוא עדיין כתוב בצורה מדעית ומפורטת, ועל כן לא קל לקריאה רצופה.
הרוצה בכל זאת ספר קל יותר על קהלת, אני ממליץ על שני ספרים בעיקר – 'קהלת – הפילוסוף המקראי' של חיים שפירא, ו'חפץ תחת השמיים' של יורם קירש.
על התוכן לא אתעכב כאן. במהלך הקריאה שיתפתי כמה קטעים מעניינים, למשל פירושו של אבן עזרא המנסה להסביר את הסתירות הרבות שבספר, או פירוש חז"ל ל'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש' – תחת השמש אין יתרון, אבל מעל השמש יש!, וכן ביאור המושג 'החוט המשולש' לפי הופעתו גם בסיפור גלגמש. ובכלל, יש לציין, שנאן משווה בכמה פעמים לספרות המזרח הקדום, וגם זה חלק מעניין וחשוב. ההשוואה הבולטת ביותר היא לארבעה פסוקים בפרק ט, הממליצים לקורא ליהנות מחייו כל עוד הוא חי, שדברים דומים להם מופיעים גם בעלילות גלגמש וגם בספרות החוכמה המצרית הקדומה.
לסיכום, יופי של ספר, רק שיש לקרוא אותו במתינות.
ועל קהלת עצמו, שכמעט לא דיברתי עליו פה, נראה שאין צורך להכביר מילים. זהו משכיות החמדה היותר גדולות הנמצאות בתנ"ך, הספר הפילוסופי ביותר בו, שמחשבותיו העמוקות והנוגות מדברות ללבנו עד היום, והשפעתן התרבותית הייתה עצומה.