על חוסר היגיון כמדיניות המתווה

על חוסר היגיון כמדיניות המתווה

נתחיל בתו הירוק – האם יש בו היגיון? נראה.
אמרו שהחיסון יעיל ל-95 אחוז מהמקרים בערך. ומבין 5 האחוז הנותרים קיים רק סיכון להידבק בקורונה, בעוד ידוע ש-98 אחוז מהנדבקים, חולים בצורה קלה, ורק כשני אחוזים מגיעים לכלל סיכון.
כלומר, מדובר באחוז מזערי של אנשים שחשופים לסיכון. האם זו עילה מספקת להגביל את תנועתם ופרנסתם של אחרים – כמיליון אנשים שבחרו לא להתחסן? בצורה חד-משמעית – לא!
וזה עוד לפני שאני נכנס לעניין האם הפרדה כזו היא לגיטימית כלל-ועיקר, כשגם כאן התשובה כנראה היא לא.
ונזכיר – ישראל היא המדינה היחידה בה מתרחש דבר כזה.

אז מה קורה פה? פשוט – מדיניות לא הגיונית.
אבל זה לא צריך להפתיע אותנו, שהרי מתחילת משבר הקורונה המדיניות הייתה לא הגיונית. כל יום אנשים שאלו – מה ההיגיון בצעד זה, או צעד אחר? מה ההיגיון? אין היגיון! זה בדיוק יסוד כל השיטה, שבנויה על הפחדה ועל מידע חלקי ושגוי.

ובאותו האופן קורה עם נפגעי החיסון. יום-יום אני קורא טקסטים מחרידים של נפגעי-חיסון, שאין להם שום אינטרס חיצוני. אבל בתקשורת הממוסדת עד לאחרונה – שום מילה על כך. ולאחרונה – קצת מטפטפים נתונים על בעיות, אך בצורה חלקית ביותר.

מה קורה פה? יש פה הכחשת-מציאות, הפקרת פצועים, ויישור קו עם השלטון.

האם זה צריך להפתיע אותנו? להערכתי – ממש לא. הרי זו המדיניות הישראלית הננקטת בפועל בישראל של השנים האחרונות גם בנושאים אחרים, ובראשם הנושא הישן והמעיק – הסכסוך עם הפלסטינים.

גם כאן, בנושא הפלסטינים, לתנועת הליכוד, שעתה בשלטון, אין שום דבר הגיוני לומר. ולכן באמת הם אינם אומרים דבר, ואפילו מצע אין להם.
מה אתם רוצים לעשות עם שניים וחצי מיליון פלסטינים בשטחים? לספח אותם בלי זכויות? – זה לא מוסרי והעולם לא יאפשר זאת. לספח אותם עם זכויות? – בכך ישראל תחדל להתקיים כמדינה יהודית. ואכן, אין טוענים את שני דברים אלה. מה כן? שתיקה. שתיקה ומשיכת זמן, והאשמת הצד השני שלא בצדק.
'אין פרטנר', אומרים, אך אפילו הידברות אין, וכפי שמראה חיים רמון בספרו האחרון, לפי ביקורת שקראתי עליו – אמנם 'אין פרטנר', אבל דווקא מהצד הישראלי.
אבל בינתיים אנשים מרוויחים יפה, יושבים בבתי קפה וטסים לחו"ל, אז למה לפתוח את זה עכשיו? למי אכפת עכשיו מהפלסטינאים הסובלים ונעדרי הזכויות? מה גם שהמצב הביטחוני די טוב, ואין ממש פיגועים.
וגם זה מעגל – כשהמצב הביטחוני גרוע – אין על מה לדבר, וכשהמצב הביטחוני טוב – אין בשביל מה לדבר.
ועמי אהבו כן, ולכן חל סחף גדול לכיוון הימני של המפה, והגוש השמאלי הלך והצטמק, וכמעט נעלם.
אך האם יש כאן אמת? האם יש כאן צדק? האם יש כאן היגיון? האם יש כאן פתרון? כאמור – לא ולא ולא ולא.

אז עתה, כשחוסר ההיגיון מתפרץ עלינו גם בכיוונים נוספים – באופן הטיפול הקורונה, ובחוסר הטיפול בנפגעי החיסון – אל נתפלא. אנו קוצרים את אשר זרענו.

אדם בצלם אלוהים, מאת תומר פרסיקו

אדם בצלם אלוהים, מאת תומר פרסיקו.
ידיעות, 2021, 344 עמ'.

הבריאה בצלם אלוהים היא רעיון מכריע בתרבות, אך בתנ"ך היא מופיעה בשלושה מקומות בלבד, כולם בפתיחת ספר בראשית.
הפסוק הראשון, המפורסם והבסיסי, מופיע כבר בפרק הראשון –

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.
בראשית א, כז.

ולמעשה יש לצרף לו גם את הפסוק הקודם (וכן את הנאמר בהמשך) –

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.
בראשית א, כו.

פרסיקו לא מציין זאת, אך לפי המחקר פרק זה שייך למקור הכוהני, וכן גם המובאות הבאות. אני תמיד ראיתי בכך דבר מתמיה, שהרי מקובל לומר שהמקור הכוהני מתרחק ביותר מהגשמת האל, הרבה יותר ממקורות E ו-J, ואולי גם יותר מהמקור הדברימי. אם כך, כיצד מופיעה בו הגשמה כזו – לפחות במבט ראשון – כבר בהתחלה? אשאיר שאלה זו פתוחה.

המקור השני הוא –

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ.
בראשית ה, א.

כאן, אומר פרסיקו, אמנם לא מופיעה המילה צלם, אבל הרעיון דומה, ואולי אפילו המילה 'דמות' מדגישה את ההגשמה.
זה נכון, אך רצוי לקרוא גם את הפסוקים הבאים –

(ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם.
(ג) וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת.
בראשית ה.

כלומר, גם כאן מודגש שהבריאה היא 'זכר ונקבה'. ובפסוק השלישי אף חוזרת המילה 'צלם', אלא שהפעם זה צלמו ודמותו של אדם, שמועבר לבנו שת, כך שאולי יש לכנות זאת 'צלם אנוש', ולא 'צלם אלוהים'.
בין לבין נזכיר, כי לפי סיפור הבריאה השני, בבראשית ב-ג, אין שוויון בין המינים, אלא חווה היא 'עזר כנגדו', ונלקחה מצלעו של אדם. לא ראיתי שפרסיקו מתייחס לזה. והרי דווקא נרטיב זה הוא שקבע את רוב מהלך ההיסטוריה האנושית.

והמקור השלישי הוא בפרשת נח, כשלאחר צאתו מן התיבה נאמר לו –

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.
בראשית ט, ו

כלומר, כאן רעיון 'צלם אלוהים' מקושר לאיסור רציחת אדם.

ואולי לשלושת המקורות האלה צריך להוסיף מקור נוסף –

אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן יִצְבֹּר וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם.
תהילים לט, ז.

אמנם, כאן 'בצלם' מפורש בדרך-כלל 'בצלמות', כלומר בחושך, אך היו מפרשים שפירשוהו אחרת גם כאן.

בשאר המקומות שבהם מוזכרת המילה 'צלם' בתנ"ך, הכוונה היא לצלם-אלילי, כלומר לפסל-אל.
והרי דבר הוא, שאותה מילה – 'צלם' – מתייחסת גם לדבר המקודש ביותר, וגם לדבר הנדחה ביותר!

פרסיקו מוסיף ואומר, כי בריאה בצלם מופיעה אף במקורות אחרים מהמזרח הקדום, אלא ששם היא מוגבלת למלך או לנבחרים, וכאן היא משותפת לכל אדם. זה אכן חידוש רדיקלי הנמצא בתנ"ך.

מעבר לכך, מיתוסים שונים מספרים על בריאה מחלקים שונים. כך, למשל, אפלטון מספר על אנשים שנולדו מזהב, מכסף, מברזל ומנחושת, ובהתאם לכך הם מקבלים תפקידים במדינה האוטופית שלו. גם במיתוס ההודי יש סיפור דומה, ובהתאם לכך מבוצעת החלוקה לקאסטות השונות. המיתוס התנ"כי, כך נראה, הוא שונה, אף כי צריך להודות, כי גם בישראל קיימים מעמדות – כהונה, לוויה וישראל, והעם כולו מועמד מעל כל העמים האחרים, כידוע.

ולשאלה שהשארתי פתוחה – כידוע, בתחילת ספר בראשית (פרקים א-י) ניתן למצוא הרבה עקבות של מיתוסים קדומים והתפלמסות איתם. ובכן, יתכן שגם הנאמר על 'צלם אלוהים' הוא אינו אלא התפלמסות עם נושא זה המופיע בתרבויות אחרות.

*

ובכן, זו ההופעה של 'צלם אלוהים' בתנ"ך, אולם מה משמעותו?
משמעות מתקבלת על-ידי פרשנות, וכאן ישנם שני נתיבים מרכזיים – של חז"ל ושל הנוצרים.

את גישת חז"ל לנושא כבר חקר יאיר לורברבוים, והוא הראה שהם הבינו אותו כגוף הפיזי של האדם. כך ציוו 'ברור לו מיתה יפה' – שלא יתבזה הגוף, וכך, למשל, מסופר על הלל שכשהלך להתקלח אמר שהוא הולך לעשות מצווה, שהרי הוא 'איקונין של מלך', כלומר נברא בצלם.

רק מאוחר יותר, בסוף ימי הביניים, במאה ה-12, כתב הרמב"ם את ספרו הגדול 'מורה הנבוכים', ובו הורה כי צלם אלוהים הוא תבונת האדם, ובדרך זו או דומה לה הלכו גם אחריו. יש מהפרשנים היהודים שפירשהו כיכולת הבחירה, ויש ככוח היצירה, וכן הלאה – כולן איכויות רוחניות. אלא שפרסיקו לא מתעכב על כך.

הנוצרים, לעומת זאת – ובעיקר פאולוס – הבינו זאת כאדם הפנימי. מכאן גם ההדגשה של האמונה ולא המעשה, בניגוד ליהדות, המבוססת על קיום המצוות.
למעשה, הדברים קצת יותר מורכבים, כי אני זוכר שנאמר שם שישוע עצמו הוא צלם אלוהים, והוא בלבד, כך שהמירב שאפשר לעשות הוא להידמות לו, ובכך להתבשם מאיכות זו – ואכן 'חיקוי האל' היא דרך נוצרית מרכזית – או פשוט שיש לחיות בקהילה נוצרית, שבה שורה רוחו. אך איני די בקי בנושא זה, לכן אניח לו כרגע.

*

עד כאן סקרתי דברים המופיעים רק בחלק הראשון בספרו של פרסיקו, שנקרא 'עצמיות'. אלא שלאחריו באים עוד ארבעה פרקים, שכותרותיהם הם – חירות, מצפון, שוויון, משמעות.
כאן פרסיקו פורש מניפה היסטורית רחבה מאוד – המזכירה בהיקפה את ספריו של פרופ' יובל נח הררי – שלא אוכל להציג את כולה, אך אנסה לתת דוגמה קצרה לכל חלק.

עבדות – אם כל בני האדם נולדו שווים, הרי שאין מקום לעבדות. אך זו התקיימה תקופה ארוכה. היא נמצאת הן ביהדות, אם כי בתנאים נוחים יחסית לעבד עברי, והן בנצרות, למרות שלפי פאולוס, באמונה 'אין עבד ואין בן חורין'. רוחנית אולי אין, אבל מעשית יש. וכך כמובן הייתה העבדות בארה"ב מאות בשנים, על-ידי אנשים נוצרים.
אולי יש כאן עוד דבר חשוב לומר, אך איני זוכר כרגע. ובכל אופן, האידיאל של החירות כבר גלום ברעיון הבריאה בצלם.

מצפון – אם האדם הפנימי הוא צלם אלוהים, בגישה הנוצרית, הרי שגם יש לו חוש מוסרי עצמאי, והוא יכול להכריע בעצמו בין טוב ורע. לוק קישר זאת ל'חוק הטבעי' – חוקי מוסר טבעיים, שאינם משויכים לדת זו או אחרת. וזהו המצפון.
כך, למשל, לותר תקף את שטרי-המחילה שנתנה הכנסייה הקתולית – ונשפט. נאמר לו שזו סמכות הכנסייה הנכבדת והוותיקה, ומי הוא שיימחה כנגדה? מנגד, אמר הוא, שהוא יישאר נאמן לאמת שלו, כלומר לצו מצפונו. זו מהפכה.
זו הדרך שבה גם צמח ה'אינדיבידואל' המודרני, בעוד האדם העתיק היה חלק אורגני ממשפחתו ומסביבתו.
ואולם, מעניין לדעת שבעברית הקדומה כלל אין מילה כזו 'מצפון'. זה חידוש של המתרגם בן המאה ה-12 אבן תיבון, ונכנסה לשימוש תדיר רק לאחר חידושה על-ידי אליעזר בן יהודה – כפי שמציין פרסיקו.
ובאמת, נראה שאין לה הרבה מקום ביהדות המסורתית, הנסמכת על ציות לחוק, גם אם לא נרחיק לכת עד ישעיהו ליבוביץ' שקרא למצפון 'עבודה זרה'.
ואולם, בדורות האחרונים היא מתחדשת. פרסיקו מביא ציטוט מהרב קוק, ולי זכור דיון נרחב בפער בין המצפון וההלכה בספרו הראשון של מיכה גודמן 'סודותיו של מורה הנבוכים'.
אם נחזור רגע לתנ"ך, הרי שהדוגמה הטובה ביותר לסוגיה זו היא התנהגותו של אברהם, שמצד אחד בסיפור העקדה היה נכון להקריב את בנו בלי פקפוק – וקירקגור עשה מכך מטעמים, ומצד שני בסיפור הפיכת סדום דווקא כן התווכח עם אלוהים, לפי מה שנראה כמו צו-מצפונו. גם גודמן מביא דוגמה זו בספרו, ולא אוכל לפתור אותה כאן. פרסיקו מביא דוגמה זו בסיום דבריו בשם הרב פרופ' הרטמן.

שוויון – קו ישר וברור מוביל מרעיון הבריאה בצלם, של כל בני האדם, ועד רעיון השוויון, שהוא בסיס הדמוקרטיה, כפי שמובא במילים הידועות מתוך הכרזת העצמאות של ארה"ב –
"מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר". 
וקו ישר מוביל מהכרזה זו להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שחוקק האו"ם בשנת 1948.
ויש קשר בין רעיונות המצפון והשוויון ובין תהליך החילון, ועל כך להלן.

משמעות – פרסיקו מדגים את דבריו על-ידי שלושה הוגים –
דקארט – עבורו התבונה הייתה ראייה לקיום אלוהים, ודרך המובילה להכרתו.
טינדל – היה דאיסט, כלומר האמין באל רציונלי, ולא באל ההתגלות הלא-רציונלי. עבורו התבונה ייתרה את אלוהים כפועל בעולם, וסיננה את הדברים הלא-רציונליים שבמסורות הדתיות.
ד'הולבך – היה אתאיסט, שאת ספרו החשוב 'מערכת הטבע' פרסם ב-1770. עבורו התבונה מייתרת את אלוהים מעיקרו. והאדם הוא מכונה משוכללת בלבד. (הוגה ישראלי שנראה שמחזיק בדעות דומות הוא מישקה בן דוד, ראו ספרו – 'החיים, האהבה, המוות').
עוד נקודה חשובה כאן היא קאנט, שדיבר על סובייקט אוטונומי רציונלי, שהוא זה שקובע את אופן התנהגותו, ואין הוא כפוף לחוקות-דת כאלו או אחרות. כמובן, הוא יכול לקבל אותן, אבל ההכרעה בידו. סיסמתו – 'העז לדעת'. זוהי בעצם מהפכת ההשכלה.

פרסיקו מציג הוגים אלה כדי להראות את התפתחותו של תהליך החילון שעבר העולם המערבי, שהוא קודם כל תהליך חילון של המדינה ומוסדותיה, ורק אחר-כך של האדם.
כי הנה, גם היום רוב העולם המערבי עדיין מאמין באלוהים ואף שייך לזרם דתי כזה או אחר, שלא לדבר על העולם הלא-מערבי, שרובו-ככולו נשאר בדתיותו. אבל המדינה ומוסדותיה מחולנים לגמרי, ומקום הדת בחיים הצטמצם מאוד.
פרסיקו קושר את החילוניות לעליית האינדיבידואל הריבוני ועליית התבונה, הרציונליות, כפי שתואר קודם.

*

עד כאן עיקרי הספר, בהפשטה גדולה, ללא התייחסות לסוף הדבר.
עתה אציין, כי אותי עצמי נושא זה עניין מאוד, עד כדי כך שכתבתי עליו שני ספרים – את 'יסודות הבניין – על צלם אלוהים שבאדם ועוד', ואת המשכו – 'יהדות הומניסטית'. רבים מהרעיונות שמופיעים אצל פרסיקו מופיעים גם אצלי, אלא שאני הוצאתי את ספריי בהוצאה עצמית מצומצמת, אשר במילא אין לה חשיפה גדולה, וגם יש להודות שהספר של פרסיקו 'מקצועי' יותר, אחרי הכול.
בכל אופן אציין רעיון אחד מהספר הראשון שהזכרתי –

אני זוכר שהשוויתי את רעיון הבריאה בצלם לעשרת הדיברות. חלק מההשוואות ברורות יותר, וחלק מעורפלות יותר. זה החלק הברור –
ראשית, רעיון 'צלם אלוהים' מנוגד לרעיון השלילי של 'צלם אלילי' – ובאותו האופן שני הדיברות הראשונים מנגידים בין אמונה בה' מחד ובין שלילת האלילות מאידך. זה בסיס האמונה היהודית.
שנית, בפסוק נאמר 'זכר ונקבה ברא אותם', כלומר הבריאה בצלם מקושרת לענייני עריות – והמצוות המקבילות לכך בעשרת הדיברות הן 'כבד את אביך ואת אמך', 'לא תנאף', ו'לא תחמוד אשת רעך'.
שלישית, הפסוק בנח אומר 'שופך דם האדם – באדם דמו ישפך' – ובעשרת הדיברות המקבילה הברורה לכך היא – 'לא תרצח'.
הדיברות הנותרים – לא תשא, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר והשבת – עניינם מורכב יותר.

אך עתה אני חושב שאולי הקבלה מוצלחת יותר היא לשלוש המצוות  של 'יהרג ובל יעבור', לפי חז"ל – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כאן ההקבלה ברורה מאוד, לפי מה שכתבתי למעלה.
לפי הסתכלות זו, עבירות אלה נחשבות חמורות כל-כך, כי הן פוגעות בעצם יישותו של האדם, כלומר – בצלם האדם שלו.

בכל אופן, אסתפק בהוספת רעיון זה ורק אפנה בסיום לעוד 'מניפסט' שפרסמתי בעקבות ספרי הראשון.

*

לסיכום – חיכיתי מאוד לספר זה, ולא התאכזבתי. מדובר בנושא חשוב מאוד, הן בישראל כיום והן בכלל. ספרו הקודם של פרסיקו – 'מדיטציה יהודית', שכתבתי גם עליו, אמנם היה יסודי ומעניין, אך הרגשתי שהוא לא מביא לידי ביטוי את מלוא כישרונו של פרסיקו, שלפחות ברשתות החברתיות הוא דמות ציבורית בולטת מאוד. עתה אני מרגיש אחרת – ספר זה מביא לידי ביטוי עמוק ומרשים הן את גישתו הדתית של פרסיקו, והן את גישתו הפוליטית, השמאלית-הומניסטית.

לאחר תקופת יובש ארוכה בפרסום ספרים, שמחתי לקרוא ספר זה. זהו ספר רב-עניין ורב-חשיבות, כאמור. עם זאת, בכל זאת צריך להודות שלעיתים הוא ארכני מדי, ויד עורך הייתה עוזרת.
כמו כן, כמה נושאים להערכתי לא נידונים כאן מספיק. ראשית – ההומניזם. פרסיקו מדבר על רציונליות, אינדיבידואליות, חילוניות ועוד, אך לא מספיק מקדיש מקום לרעיון ה'הומניזם' עצמו, כלומר – שימת האדם במרכז. כך לפחות לתחושתי. אולי מנגד ייטען כנגדי שכל אלה הם-הם ההומניזם, אבל להערכתי הדבר לא הודגש מספיק. ולראיה – המילה 'הומניזם' מוזכרת תשע פעמים בלבד, בכל הספר.

ושנית – הפמיניזם. גם לרעיון זה יש קשר הדוק לרעיון הבריאה בצלם, שהרי נאמר בו 'זכר ונקבה ברא אותם' – כלומר יש כאן דגם של שוויון מוחלט בין המינים, בניגוד למסופר בבראשית ב-ג. ואכן, המהפכה הפמיניסטית היא אחת המהפכות החשובות ביותר של זמננו המודרני. כמובן שהיא קשורה לרעיונות-הגג שהציג פרסיקו, אך להערכתי היה כדאי להקדיש לה עוד מקום.

אבל כל זה לא פוגם מחשיבותו ומעומקו של ספר זה, שמומלץ מאוד לקריאה לכל אחד, והלוואי ורעיונותיו יחלחלו ללבבות.

כמו כן, הייתי שמח לראות ויכוח מקומי בין פרסיקו ההומניסט ובין יובל נח הררי האנטי-הומניסט (בעיניי), למשל, או בין פרסיקו למישקה בן דוד האתאיסט-מטריאליסט, שהזכרתי קודם. הלוואי ויהיה.

*

מאמרי 'הבריאה בצלם כפרוגרמה מוסרית' –
https://hagaibooks.wordpress.com/2016/12/13/%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%94-%d7%91%d7%a6%d7%9c%d7%9d-%d7%9b%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%92%d7%a8%d7%9e%d7%94-%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%a8%d7%99%d7%aa/

תנועת המוסר הליטאית – אישים ורעיונות, מאת בנימין בראון.

תנועת המוסר הליטאית – אישים ורעיונות, מאת בנימין בראון.
אוניברסיטה משודרת, 2014, 178 עמ'.

ספר מעניין מאוד ומלמד מאוד, והפעם אסתפק בכמה ציטוטים. (הם רבים, ואני מקווה שאני לא מפר זכויות יוצרים. אם אתבקש, אסיר פוסט זה). (במחשבה שנייה, אשאיר אותו ליום אחד ואז אשמור לשימוש אישי בלבד).

בין תנועת המוסר לחסידות –

"מכאן ואילך – כשעוברים מ'מה לא' ל'מה כן' – נפרדות דרכיהן של שתי התנועות לגמרי. החסידות הדגישה בעיקר את 'אהבת ה", בעוד שתנועת המוסר הדגישה בעיקר את 'יראת ה": הפחד, החשש מפני כישלון בעבירה או במידה רעה. בעוד שהחסידות הציבה אידאל של שמחה ואופטימיות, תנועת המוסר נתפסה – לפחות בראשיתה ולפחות באגפים מסוימים שלה – כתנועה שהחדירה אווירה פסימית, כמעט דיכאונית, לנוכח טבעו המקולקל של האדם. ועוד נקודה שמבדילה בין שתי התנועות: בעוד שהחסידות בנתה את עצמה בדרך כלל סביב קהילות עם דבק קבוצתי חזק מאוד, לפעמים קצת חונק, תנועת המוסר שמה דגש על התמודדותו של כל יחיד עם הפגמים שבו ועם הכוחות שבאישיותו, ולכן בעצם החדירה קו אינדיווידואליסטי לתוך לב ליבה של תפיסת העולם החרדית. אין ספק, תנועת המוסר לא משדרת רוח של עממיות וחמימות כמו זו של החסידות (או, בעיקר, כמו תיאוריה הספרותיים של החסידות) – ואולי גם בגלל זה לא שבתה את דמיונם של סופרים והוגים – אבל דווקא אופיה השונה הופך אותה למעניינת ולמאתגרת."

בין לימוד ליראה –

"כבר במשנה בפרקי אבות אנחנו קוראים: ״אִם אֵין חָכְמָה – אֵין יִרְאָה; אִם אֵין יִרְאָה – אֵין חָכְמָה״ (אבות ג, יז). ובכלל, המתח בין תורה ויראה כבר ניסר בחלל עולמם של חז״ל ושל רבנים והוגים במשך דורות רבים. אלא שבמרחב הליטאי־המתנגדי הלכה והתבססה התפיסה הקובעת שלימוד תורה אינטנסיבי מעצב את האישיות במידה מקיפה ועמוקה כל כך – שבעצם הוא מביא גם לתיקון המידות. מי שאחראי לתפיסה הזאת במידה רבה הוא אחד מגדולי התורה החשובים ביותר במזרח אירופה, ר' חיים מוולוז'ין, שעליו נדבר בפרק הבא. לפי ההיגיון של תפיסה זו, גם אם ר' חיים מוולוז'ין עצמו לא התבטא כך במפורש, אין מקום ואין טעם להקדיש זמן ומשאבים לתיקון המידות ולענייני הנפש: למד תורה, והיא כבר תפעל את פעולתה. אבל ר' ישראל סבר שהדרך הזאת אינה פועלת תמיד בהצלחה. לדעתו, לימוד התורה הוא כמו תרופה על־טבעית, 'רוחנית' בלשונו, כי הרי לכאורה אין קשר בין פעילות אינטלקטואלית בסוגיות לא מעשיות לבין תיקון המידות; אבל תרופה 'רוחנית' פועלת במישור הרוחני, העל־טבעי, וכדי לפעול גם במישור הטבעי, ה'גופני', דרושה תרופה אחרת, שתפעל באמצעות המנגנון הפסיכולוגי הרגיל ותחדור אל הרבדים העמוקים של הנפש האנושית. תרופה זו היא לימוד ספרי המוסר. הלימוד הזה אינו דומה ללימוד תורה, כי הוא לא מתמקד בפעילות האינטלקטואלית אלא ברגש. צריך ללמוד אותו באופן חווייתי, רגשני, בניגון בכייני, לפעמים בצעקות, לפעמים בשינון אינטנסיבי של אותו משפט שוב ושוב, לפעמים בסיוע כוח הדמיון. ר' ישראל סלנטר קרא לזה 'רגשת הנפש וסערת הרוח', או 'התפעלות' ו'שפתיים דולקות'."

סוגי היראה –

"גם במדרגת היראה, שבעקבות המסורת התלמודית נתפסה בדרך כלל כמדרגה נמוכה יותר מזו של אהבת ה', יש בספרות המוסר שתי מדרגות עיקריות: 'יראת הרוממות', המבוססת על יראת כבוד כלפי הקב״ה, ו'יראת העונש', שעניינה פחד כפשוטו מפני סבל בעולם הזה או בעולם הבא. ר' ישראל התמקד בעיקר ב'יראת העונש' ולא היסס לדבר על עינויי האדם בעולם הבא באופן ציורי למדי כדי לעורר את שומעיו לתשובה. "

הפרקטיקה –

"ר' ישראל מתאר את עבודת המוסר כבנויה משלושה שלבים: לשלב הראשוני, שלב הבחינה העצמית, הוא קורא בשם 'הֶרְגֵשׁ', ואצל תלמידיו וממשיכיו הוא נקרא 'בירור'. השלב השני, שבו האדם מרגיש שהנטייה הרעה מקננת בתוכו אבל הוא מצליח לבלום אותה – נקרא 'כבישת המידות'. השלב השלישי, שבו האדם כבר איננו מרגיש כלל את הנטייה הרעה – הוא השלב שנקרא 'תיקון המידות'."

משל המחסן והתבואה של רבי חיים מוולוז'ין –

"הקו המחודד של ר' חיים עולה יפה מן המשלים שהוא מביא מדברי חז״ל. חז״ל המשילו את היראה לאוצר, כלומר למחסן, ואת התורה לתבואה. בעוד שבדברי חז״ל הדגש הוא על כך שהתבואה לא נשמרת בלא הגנת המחסן, ר' חיים מסיט את הדגש: המחסן הוא האמצעי, הוא הטפל; התבואה היא העיקר, היא המטרה, היא הדבר שבשבילו ובעבורו קיים המחסן."

רבי ישראל מסלנט –
בין שכל ויצר –

"תפיסת האדם של ר' ישראל היתה בנויה בעיקרה על התפיסה המסורתית של ספרות המוסר הקלאסית. האדם הוא זירת התגוששות בין השכל לבין הרצון או היצר. השכל מורה לו את האמת, ולכן מורה לו שכדאי לו לציית לדרישות התורה, ואילו הרצון מושך אותו אל ההנאה הרגעית. הרצון פועל בעזרת הדמיון, המראה לו מציאות כוזבת, אשלייתית, המסיחה את דעתו מהמסרים של השכל. את הדינמיקה שבין הכוחות האלה מתאר ר' ישראל בפתח האיגרת המפורסמת ביותר שלו, 'איגרת המוסר', אותה פירסם בשנת 1858."

שתי שיטות ליצר ולשכל –

"במילים אחרות, מדובר כאן על שני כוחות מטאפיזיים, על־טבעיים – קדושה וטומאה – שקונים לעצמם אחיזה באדם. מנגד, ישנה שיטה אחרת, הרואה את שני היצרים ככוחות טבעיים לחלוטין: ״השיטה השניה היא, שיצר־הרע הוא כוח תאוות האדם, […] ויצר־הטוב הוא השכל הישר הצופה ומביט להנולד […] ובוחר בדבר המועיל, לכבוש התאווה״. הווי אומר: יצר הרע הוא התאווה, הדחף האינסטינקטיבי לסיפוק מיידי, שאין בו חשיבה לטווח ארוך. לפי תפיסה זו, יתרונו של יצר הטוב הוא בכך שהוא יודע היטב מהו ״דבר המועיל״, כלומר לחשוב לטווח רחוק ולהבין שמועיל (!) יותר לעשות את הטוב.

"השיטה הראשונה היא שיטתה של הקַבָּלָה, ואילו השיטה השנייה, הנטורליסטית, היא שיטתם של הפילוסופים היהודים. הגירסה הספציפית שמציג כאן ר' ישראל מגיעה הרחק אל הפילוסופיה היוונית, והיא קשורה במיוחד בשמו של סוקרטס.
ר' ישראל אינו מכריע בין השיטות אלא מפשר ביניהן. יש יצר הרע טבעי, כשיטת הפילוסופים, ויש יצר הרע על־טבעי, כשיטת המקובלים. כאשר אדם עושה דבר שמקורו בתאווה, כלומר בדחף ביולוגי ביסודו, הרי שמניע אותו היצר הרע הטבעי; אבל יש דברים שבהם האדם פועל ללא כל צורך וללא כל אינטרס – במקרה הזה פועל בו יצר הרע העל־טבעי."

האם הקדים את פרויד? –

"אם כן, האם צריך לראות את ר' ישראל סלנטר כמי שהקדים את פרויד בגילוי התת־מודע? היו מי שהציעו כך, אבל האמת היא שמושגים קרובים לתת־מודע כבר היו קיימים הרבה לפני פרויד ור' ישראל גם יחד. גם ר' ישראל עצמו אומר שהוא לא המציא את המונחים 'כוחות בהירים' ו'כוחות כהים', אלא לקח אותם מ״חוקרי כוחות נפשות האדם״. חוקר בשם יצחק אהרן הצליח אפילו לגלות ממי בדיוק הוא שאב אותם. המונחים האלה, במשמעות הזאת בדיוק, מופיעים בחיבור נידח של אחד מגדולי הפילוסופים במאה השמונה־עשרה: עמנואל קאנט. החיבור נקרא ״אנתרופולוגיה מנקודת מבט מעשית

ר' ישראל משתמש גם במונחים אחרים שקשורים אל הפילוסופיה של קאנט, כגון 'מן המוקדם אל המאוחר' ו'מן המאוחר אל המוקדם'. נראה שהוא לקח אותם מספר ״גבעת המורה״ של הפילוסוף שלמה מימון (1753-1800), שם הם נקוטים כתרגומים למונחים 'אפריורי' (a priori) ו'אפוסטריורי' (a posteriori) שבכתבי קאנט".

הביקורת של הרב סולובייצ'יק –

"הרב סולובייצ'יק ממקד את הביקורת שלו בתנועת המוסר המוקדמת. האידאל הדתי של הרב סולובייצ'יק הוא איש ההלכה, כלומר הלמדן האנליטי. איש ההלכה לא רק לומד את התורה, אלא בונה באמצעותה מערכת מושגים שדרכה הוא מסתכל על העולם. המערכת הזאת לוקחת כחומר הגלם שלה את החוויה הדתית – כי התורה ניתנה בהתגלות, בנבואה – אבל היא מלבישה עליה מארג של מושגים מופשטים שדומה למערכת המדעית. וכך היא עוזרת לאיש ההלכה להעמיד כל תופעה בעולם במשבצת המתאימה לה. הודות לזה איש ההלכה לא פוחד מהעולם, כי הכול אצלו כביכול תחת שליטה, תחת הבנה. לכן הוא גם לא פוחד מהחטא ומהמוות, כי כל אחד מאלה נתפס אצלו כמושג הלכתי, שדינים מסוימים חלים עליו. בניגוד לאלה, אומר הרב סולובייצ'יק, תנועת המוסר מחזירה אותנו אל החוויה, אל הפחד מפני החטא ומפני המוות, אל החיטוט ברגשות הפנימיים. לדבריו, ״רגש הפחד, השפלות, המלנכוליה הטיפוסית שבחוויית איש הדת, שלילה עצמית, חשבון הנפש התמידי, תודעת החטא, חיטוט בפצעי רוח וכו', היו הקווים האופיינים והסימנים המובהקים של קלסתר פניה של תנועת המוסר בימי ילדותה״.

יחס החזון איש –

"החזון איש מתאר זאת כאילו נפש האדם עשויה תאים־תאים: אם ממלאים אותם בעיונים שכליים – הם משתלטים על הנפש; ואם ממלאים אותה בהתעסקות בלתי פוסקת בענייני יצרים ותאוות – ולו רק כדי לדכא אותם – המחשבות האלה הן אלה שמשתלטות על הנפש."

"לדעתו של החזון איש, בעלי המוסר נטו יותר מדי לפרק את האישיות למידות שונות, כשבעצם ישנה מידה אחת כוללת למידות הרעות ומידה אחת כוללת למידות הטובות: המידה הרעה הכללית היא מה שהחזון איש קורא ״ההזנחה את החיים הטבעים על מהלכם הטבעי״, כלומר להשאיר את האישיות כמו שהיא, ״לזרום איתה״, בלשון ימינו; ואילו המידה הטובה הכללית היא ההחלטה להשליט על עצמנו את מצוות התורה. את ההחלטה הזאת מבטא האדם בשמירת ההלכה. אין צורך בתרגילי מוסר, כי כל אורח החיים ההלכתי הוא אוסף אחד ארוך של תרגילים כאלה."

הסבא מקלם –

"במישור העיוני, ל'סבא מקלם' יש גישה פסימית לגבי טבע האדם. לדעתו, האדם הוא מלאך – שבנפילתו נעשה בהמה. הבעיה היא שהוא נופל שוב ושוב, ולכן צריך לתפוס אותו כשהוא עדיין לא מושרש בהרגליו – במיוחד בגיל הנעורים – ולהקנות לו הרגלים טובים, שיסייעו לו להתגבר על הבהמיות שבו. אם אדם חוטא – הרי שמעבר לרע שבחטא עצמו יש בכך נזק לאישיותו: כל חטא גורם לטמטום הלב, לשכבה של אטימות, שאחר כך מקשה עוד יותר את תהליך ההשתחררות ממנה. אבל מעבר להרגל המעשי, האדם צריך גם לעבוד על המחשבה שלו. הוא צריך להתרגל להכיר את גדלות הקב״ה דרך התבוננות בכל מה שסביבו – וגם בעצמו. השאיפה היא שההבנה הזאת לא תהיה רק בגדר ידיעה מופשטת אלא תהפוך למה שר' שמחה זיסל מכנה 'ידיעה חושית', דהיינו ידיעה חזקה וחיונית כמו נתוני החושים. בלשון ימי הביניים משתמשים במונח 'ידיעה חושית' בעיקר בהקשר של מה שנקרא 'החוש המשותף' – האינטואיציה – אבל אצל הסבא מדובר בידיעה הדומה לזו של חמשת החושים הרגילים. רק ידיעה כזו יכולה להשפיע גם על ההתנהגות האנושית."

סלובודקה – גדלות האדם –

"כמו שכבר ראינו, ישיבת כנסת ישראל בסלובודקה נוסדה כנראה בתחילת שנת תרמ״ב (1881) על ידי ר' נתן צבי פינקל, המכונה 'הסבא מסלובודקה'. הישיבה הוגדרה כישיבת מוסר, אבל היו מי שעירערו על צביונה ושתי מרידות התקיימו בה נגד שיטת המוסר. המרידה הראשונה, בשנת 1897, הביאה לפילוג הישיבה ולהקמת ישיבת כנסת בית יצחק המתחרה, שבה לא נהג לימוד המוסר. המרידה השנייה, בשנים 1904-1905, דוכאה ככל הנראה בסיוע כוחות המשטרה הרוסית".

"ואולם, לדעת הסבא, כל ההתמעטות הזאת איננה אלא ברובד החיצוני, השטחי: ביסודו, נותר האדם גדול, חכם, טוב ונעלה כמו אדם הראשון. צריך רק להיות מודעים לגדלות הזאת ולהוציא אותה מן הכוח אל הפועל. המודעות הזאת לגדלות האדם היא המפתח, לדעת 'הסבא מסלובודקה', לתיקון מידותיו."

"ברוח הדברים האלה מסביר הסבא גם את הדין האלוקי בעולם. הוא מדגיש מאוד את ״עומק הדין ודקדוק המעשים״. כל מעשה של האדם הוא בעל עוצמה גדולה הרבה יותר מכפי שנראה לעינינו: כל חטא הנראה בעינינו קטן הוא בעצם נזק עצום למערכת הקוסמית, אך גם כל מעשה טוב הנראה קטן בעינינו הוא בעל תרומה עצומה להשכנת הטוב בעולם. לכן הקב״ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, אבל לעיתים מוחל לרשעים על סמך מעשה טוב קטן אחד."

"אפיון זה הוא חלק ממעלתו של האדם, שהרי גם בעניין זה הוא דומה לבוראו. הסבא אף אומר: ״בזה רוממותו של האדם, שהוא גדול מן המלאכים, כי המלאכים אינם נקראים בוחרים ואין להם אפשרות לחטוא, ואילו האדם בכחו לבחור בטוב וברע״. הוא הורה כי בזכות כוח הבחירה ״נבראו בשביל אדם הראשון כל העולמות כולם״, והדגיש: ״ולא משום שבחר בטוב, שהרי עדיין לא נצטווה ולא בחר בכלום, אלא משום שהוטבעה בו רוממות כזו שיש בו הכח לבחור״."

"יסוד נוסף הנובע מעקרון גדלות האדם הוא היחס החיובי לעונג הגופני. על זה אומר 'הסבא מסלובודקה': ״האדם לא נברא אלא להתענג על ה', כי הוא צלם אלקים״."

נובהרדוק – שפלות האדם –

"'הסבא מנובהרדוק' אהב להביא לעניין זה את משל הקנה הכפוף, שמקורו בכתבי הרמב״ם: אם יש לך קנה כפוף, הנוטה למשל שמאלה – אתה צריך לכופף אותו חזק ימינה כדי שיתיישר על האמצע. כך בטבע האדם: אם אדם נוטה למשל לקמצנות, הוא צריך לכפות על עצמו לנהוג בפזרנות, כדי שיתיישר על הדרך האמצעית. והוא הדין בכל שאר המידות. בנובהרדוק נהגו לעשות את זה באמצעות 'קבלות' שאדם מקבל על עצמו, בדרך כלל בחודש אלול. אם נגיד, תלמיד הרגיש שהוא נהנה יותר מדי מן האוכל – והאוכל של הישיבה ממש לא היה של מסעדת גורמה – הוא קיבל על עצמו שלא לגמור את המנה, ולפעמים אפילו לא לבלוע את האוכל שלקח לפיו. בישיבות נובהרדוק נהגו גם לחלק את השנה ל'תקופות', כשבכל תקופה עובדים על מידה אחרת. הכי ידועות הן 'תקופת הביטחון' ו'תקופת האמיצות' (או ה'השתוות').

ב'תקופת הביטחון' – והכוונה כמובן לביטחון בה' – יצאו תלמידי נובהרדוק למקומות נידחים ומרוחקים בלי אוכל או שתייה, למעשה בלי שום צידה לדרך, והיו שוהים שם כמה ימים. ממה חיו? מן הביטחון. לפי הסבא, מי שבוטח בה', לא זקוק ל'השתדלות', לפעילות אנושית ארצית, כדי להשיג את מזונתיו.

ב'תקופת האמיצות' נהגו התלמידים לצאת לרחוב ולעשות דברים לא מקובלים, כדי שבני־האדם יסתכלו עליהם כעל מוזרים, וכך הם יתחשלו מפני השפעת הציבור. תמיד מספרים על תלמידי נובהרדוק שנכנסו לבית־המרקחת וביקשו לקנות מסמרים או שניגשו אל אנשים ברחוב ושאלו אותם מהי פרשת השבוע. למעשים האלה היה גם שם בנובהרדוק: 'פרטים', דהיינו, מעשים פרטיים שאמורים לחזק את העבודה הכללית של 'שבירת המידות'."

נגיעות –

"במוסר, ה'נגיעות' הן תופעה קרובה למה שקוראים בפסיכולוגיה בשם 'רציונליזציה'. הרצון, הכוח החזק הזה, לא רק גובר על השכל, אלא גם משעבד אותו ומנצל אותו. כאשר אדם רוצה משהו, הרצון שלו – בעזרת הדמיון – יכופף את השכל ויגייס אותו למציאת הצידוקים המתאימים כדי לשכנע אותו שהדבר מותר, ואולי אפילו ראוי. בעצם, זוהי דרך של האדם לרמות את עצמו."

ישיבת טלז –

"את מושג ה'דעת' פיתח הרב בלוך בשיחה ״חכמה, בינה ודעה״ (כלומר, דעת). לדבריו, יש הבדל בין שלושת המונחים האלה. חוכמה – היא רכישת הנתונים; בינה – היא הרחבה ופיתוח שלהם; דעה – היא הפנמתם באופן כה עמוק ובוודאות כה חזקה שהם משפיעים על כל דרכו של האדם, ובמיוחד על התנהגותו המעשית. מי שיש לו השכלה פילוסופית אולי נזכר כעת בתזה של כמה מן הפרגמטיסטים האמריקנים, שגורסים שאנחנו מקבלים טענה כלשהי כאמת רק אם אנחנו מוכנים לפעול על פיה. מי שיש לו השכלה חסידית יותר בוודאי נזכר בפרק ג' של ״ספר התניא״, ספר היסוד של חסידות חב״ד, שנותן בדיוק את ההגדרות של הרב בלוך. סביר להניח שמקור זה אכן השפיע עליו.

מכאן עולה עמדתו המוסרית של הרב בלוך. הנתונים העיוניים שאדם רוכש ומפתח אינם נשארים רק ברובד השכלי. אם הוא מעבד אותם נכונה, הם מחלחלים אל כל שכבות התודעה ומשפיעים גם על התנהגותו המוסרית. מכיוון שכך, לימוד הנושאים העיוניים – על סדרי העולם כמו גם על טבע האדם – אינו נשאר רק ברובד של השכל הערטילאי, אלא מחלחל גם אל המידות."

ישיבת מיר –

"לשיטתו של ר' ירוחם היראה לא צריכה להיות ממוקדת במילוי פרט זה או אחר, אלא מושרשת בעומק הנפש.

במסגרת התפיסה הזאת שלל ר' ירוחם בתוקף את מה שהוא מכנה ה'מלומדה'. 'מלומדה' היא קיצור של המונח 'מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה', שהתפרש בדרך כלל כעשיית המצוות מתוך הרגל, בלי נשמה. "

"ומה בעצם כל כך רע ב'מלומדה'? בשיחה מעניינת מסביר ר' ירוחם שהמילה יראה בעצם לקוחה מהשורש רא״ה: ״כל ענין היראה בא מצד הראיה, שכשרואים את הבורא ית'[ברך] ממילא הוא שמתייראים מלפניו״ (אפשר לחלוק על הניתוח הבלשני של ר' ירוחם, אבל העיקר כאן הוא הרעיון). כמובן, הכוונה איננה לראיית העין אלא לראיית השכל, אך גם זו צורה של ראייה. "

"בעזרת עקרון ה'עצמו' מסביר ר' ירוחם גם את מידת הקנאה. למה אדם מקנא בזולתו? כי הוא רוצה להיות כמו חברו, ובעצם להיות חברו; אבל כאשר האדם מבין שהוא לא צריך להיות מישהו אחר אלא צריך להיות הוא־עצמו – בטלה הקנאה מאליה. "

רבי ירוחם ממיר –
"היוצא מזה, שכל יסוד הבריאה הוא 'ציור', כל עבודת האדם היא 'לצייר', ובציורים אלה הוא סוד השראת השכינה". (מב, עמ' קלא).

ישיבת לומז'ה –
רבי משה –
"את אהבת ה' משיג האדם באמצעות הרצון לדעת את האמת בשכלו בלבד, ללא 'תערובת היצר' (״בכל לבבך״), ובכל חושיו הרוחניים (״בכל נפשך״). גם אלמלא ציוותה התורה על אהבת ה' היה עלינו לאהבו, ״מפאת הכרת האמת לבד, אילו הכרנו את האמתיות״, ומי שנמנע ממנה – עושה שקר בנפשו. אהבת ה' מבטיחה גם התגברות על היצר, כי ״אם יהיה לנו אהבתנו לבוראנו יתברך ברורה לנו כשמש בצהריים – אז גם יצרנו הרע ישלים ויעזר לנו לעבוד את ה' "

"מאהבת ה' עובר ר' משה לאהבת הרֵעַ ולאהבת הבריות. הוא קורא לאהוב את כל העולם על כל יצוריו, ״אף אותם שאינם בני ברית [=גויים] וגם הבעלי חיים״."

"רגש האהבה קשור קשר הדוק עם רגש השמחה. מבקרי תנועת המוסר, החל ברב סולובייצ'יק וכלה בחיים גראדה, תיארו את בעלי המוסר כאנשים מסוגפים, מיוסרים ופסימיים. גם אם תמונה זו אינה הולמת את כל בעלי המוסר, היא בוודאי הולמת רבים מהם. והנה, בכמה משיחותיו של הרב רוזנשטיין ב״אהבת מישרים״ הוא מעלה על נס דווקא את ערך השמחה. ״האדם השלם״, כתב, ״טבעו מחייבו לשמח בכל מעשה בראשית, וירוה ענג ונחת רוח מהם, כי ירגיש בקרבו בסתר לבבו כי המה כלו רכושו האמתי״."

"מייסדי האידאולוגיות, טוען ר' משה, מוּנעים מרצון סמוי להתבלט כמחדשים ולזכות בכבוד וביוקרה. אבל למה אחרים ״קונים״ את זה? למה ההמונים רצים אחריהם? בניגוד לבעלי מוסר רבים, הוא לא חשב שהסיבה היא רצון לפריקת עול ולהפקרות, אלא סיבה אחרת: אנשים אינם מוצאים נחת רוח בחייהם. הם לא מעלים על דעתם שהחיסרון הוא בהם, בזה שהם לא חיים בדרך הנכונה, ומחפשים את החיסרון בעולם שמחוצה להם – בחברה, במדינה. לדבריו –

ע״כ [=על כן] כאשר שומעים מאיזה משוגע ותועה רוח איזו דעה חדשה – חוטפים אותה בשתי ידים, בחשבם אולי ימצאו בדעה זו איזה דבר מועיל אשר ייטיב את חייהם וימציא להם איזו נחת רוח בחייהם. אנשים אומללים!

ר' משה מציג את האידאולוגים המודרניים כנביאי שקר, ומפציר בקוראיו שלא ללכת אחריהם, אלא אחרי הדרך המוכחת והבטוחה של המסורת ושל חכמי ישראל. כשם שאדם לא יפקיד את כספו אלא אצל מי שהוא מוכר לו כאמין וכמנוסה, כך עליו לנהוג בעניינים של השקפת עולם: ללכת אחר הבדוק והמנוסה, לא אחרי החדש והנוצץ."

הרב דסלר –

"בתוך האדם יש מאבק בין השכל לבין הרצון, שמתבטא במאבק בין האמת לדמיון, ובין שני אלה יש לאדם בחירה. הבחירה, מדגיש הרב דסלר, תלויה באדם עצמו, בכוח הבחירה שבאדם, שמעל ומעבר לשכל, לרצון או לכל גורם נפשי אחר.

אגב כך מוסיף הרב דסלר ומחדד את הדברים, וקובע שהבחירה בין האמת לדמיון היא בחירה בין שני סוגים של הכרה: הבחירה באמת היא בחירה בבלעדיות האמת, שאין עוד מלבדה, ומכוחה באים גם להכרת הבורא; הבחירה בשקר (כלומר בדמיון) נותנת מקום גם למציאות אחרת, כוזבת, ולכן כמוה כהכרה באלוהות נוספת.

הרב דסלר מאמץ, אפוא – לפחות באופן חלקי – את הנוסחה של סוקרטס: מי שלא עושה את הטוב, סימן שהוא בעצם לא באמת מבין מה טוב. יכול להיות שהוא מבין את האמת ומכיר את הטוב במשך עשרים ושלוש שעות וחמישים ותשע דקות ביממה – אבל בדקה שבה הוא מחליט את ההחלטה הלא־נכונה – האמת מסתתרת ממנו והוא מאמץ תמונת עולם שקרית, כאילו באמת יש מקום ל״רק עוד סיגריה אחת ודי״."

"האם אדם כזה, שתמונת העולם שלו התעוותה, פועל באמת מתוך בחירה חופשית? בהקשר זה מגיע הרב דסלר לאחת התפיסות החשובות והמפורסמות שלו: 'נקודת הבחירה'. לכל אדם יש תחום שבו אין לו בחירה. בצד החיובי של התחום הזה, הכרת האמת שלו כל כך איתנה, שהיצר כבר לא פועל עליו באותה נקודה. הוא עושה את הטוב בלי שיש לו בכלל פיתוי לסטות ממנו, ואין לו אפילו מאבק פנימי."

"אדם נשפט על מה שהוא בוחר. במילים אחרות, הוא נשפט רק – או בעיקר – על ההכרעות שבנקודת הבחירה שלו. בכל מה שמחוץ לטווח הבחירה שלו – הוא כביכול מוכרח לפעול, ועליו הוא לא נשפט. "

"המסקנה המתבקשת היא שכאשר האדם הולך ומעלה את נקודת הבחירה שלו הלאה והלאה – השיא הוא לראות את האמת באופן מלא ומוחלט, וגם לאבד לגמרי את הבחירה. את המצב הזה רואה הרב דסלר כאידאלי. ובלשונו: ״זוהי עיקר עבודת האדם: לצאת מן החפשיות, מן הבחירה, מן המצב אשר אמת ושקר שוים לפניו, אל ההכרח, שיכיר בלבבו השתעבדותו אליו יתברך״. כמובן, מדובר באידאל שבאינסוף, לא אידאל שיכול להיות מושג בפועל. התפיסה הזאת אינה חדשה. היא מיוחסת בדרך כלל לרמב״ן (1270-1194), והיו לה שותפים גם בין גדולי תנועת המוסר."

"דסלר מוסיף עוד פסקה. מעל המדרגה של אובדן הבחירה יש עוד מדרגה, גבוהה ונעלה אף יותר ממנה. זוהי המדרגה שבה האדם עושה את הטוב מתוך הכרח – אבל לא מרגיש אותו כהכרח. הוא רואה את האמת באופן מוחלט כל כך, עד שהוא עושה את הטוב מתוך אהבת ה'. כאשר אדם פועל מתוך אהבה, הוא לא מרגיש כמי שמוכרח, כי תחושת ההכרח קיימת רק כאשר יש התנגדות. אומר הרב דסלר: ״במדרגה זו האדם הנהו החפשי באמת, כי לא יפגוש בשום התנגדות אל האמת אשר יאהב […] האדם הרוחני הזה הוא לבדו בן חורין וחפשי״."

הרב וולבה –

"בדומה לר' ירוחם ממיר, רבו הנערץ, גם הרב וולבה דגל במוסר שמטפח רגישות וחוויה דתית מעודנת, ומתמקד באישי ולא בציבורי. הוא קרא לצעירים חרדים לטפח את האינדיווידואליות שלהם, בין השאר על ידי רגעי בדידות ומחשבה, ולא להיות ככבשים בעדר. "

דברים ליום העצמאות 2021

יום העצמאות 2021. נראה לי שאפשר לעשות סיכום של הישראליות, אך אינני יודע איך לעשות זאת, הדבר גדול ממני. מה שבכל זאת נראה בבירור הוא שמדינת ישראל הגיעה לקו פרשת המים, ואחרים יגידו – לפתח האבדון.
קודם כל זה מתבטא בארבע מערכות בחירות רצופות, או כמעט רצופות, בלי הכרעה. נראה שהעם מפוצל לשני חלקים, שלובשים את הצורה 'כן ביבי' או 'לא ביבי'. אבל ביבי הוא רק אדם אחד, לא יכול להיות שהכול מתמקד רק בו. נראה שיש כאן חיצוי ושסע עמוקים יותר.
מצד אחד ניצב עם ישראל השמאלי, או כפי שהוא נקרא היום – גוש המרכז. למה מרכז? כי בתפיסתם זו 'ארץ ישראל הישנה והטובה', שבעבר הייתה המיינסטרים, והיום מאבדת את מרכזיותה.
מצד שני נמצא מחנה הימין, שהוא ברובו דתי יותר, או קרוב יותר לדת ולמסורת ישראל, ולדעת אבישי בן חיים, בטענה שיש רבים החולקים עליה, אך שיש בה גם הרבה אמת – הרי שגם הציבור המזרחי בארץ מזדהה יותר עם חלק זה.
הצד הראשון מדגיש ערכים דמוקרטיים, של צדק, שוויון, וגם, לאחרונה – נקיון כפיים והיעדר שחיתות. הצד השני מדגיש יותר ערכיים של יהדות – שמירה על הדת, וגם על שלמות הארץ. המדינה מוגדרת כ'יהודית ודמוקרטית', אך מאז ומתמיד ערכים אלה עמדו בסתירה, והסתירה המובנית הזו היום מתגלעת ומתפוצצת בפרצופנו.
במאמרי בבלוג התנ"ך שלי השוויתי זאת לשמות ישראל ויעקב. יעקב הוא החלק הדתי, וישראל – הלאומי. אך יעקב גם נודע במעשי המרמה שלו. ואכן, חלק ניכר בישראליות נסמך על ערמומיות שכזו. 'אל תהיה פראייר', 'סמוך' וכיוב', כבמסורת הגשש החיוור. גם בבלוג השירים שלי יש שיר על כך. מצד שני, ישראל הוא מלשון יושר.
יפה, זו המפה, ואיני יודע איך לפתור אותה. אך יש עוד כמה דברים שצריך לציין.
ראשית, השנאה, והיא הדדית. מחנה השמאל, בחלקו הגדול ממש שונא ומתעב את ביבי ואת תומכיו, כלומר 'הביביסטים'. ועיתונאים שמזדהים איתו נקראים 'שופרות'. כן, יש להם שמות מקוריים לכל דבר. אך גם מחנה הימין שונא ובז ל'שמאלנים', וקורא להם 'בוגדים', 'חמוצים' וכן הלאה. כן, גם להם יש שמות מקוריים. מי שנשאר בתווך – אין לו סיכוי. זהו שדה-מערכה, ועליך לתפוס צד. כביכול. ושוב, אין בידי התשובה כיצד לשכך שנאה יוקדת זו.
שנית, המיאוס. בתוך כל הדברים האלה, נראה שהתרבות בפשיטת רגל. בערוצים המסחריים בטלוויזיה לא משדרים כמעט שום דבר בעל ערך, רק ריאליטי ירודים. 'ועמי אהבו כן, ומה תעשו לאחריתה'. גם בנטפליקס, המוצא הלא-ישראלי המשווק כאן, משודר בדרך-כלל רק זבל מעובד. רק מדי פעם צצה שם איזו סדרה נסבלת. ועכשיו לכל זה נוספה צרת הקורונה, ועימה צניחה בהוצאות הספרים ועצירה מוחלטת של הקולנוע. שממה תרבותית.
על הספרות אין ביכולתי לדבר, אך לפי הרושם שלי כבר שנים לא התפרסם כאן משהו ראוי באמת. וראיתי שאין זה רק הרושם שלי, אלא גם של אנשי ספרות מביני-עניין מסוימים. ואתה שואל את עצמך – למה?
ועוד בספרות – לספרות הארצישראלית המקורית היו שלושה נסיכים – א.ב. יהושע, דויד גרוסמן ועמוס עוז. את יהושע כמעט לא קראתי, וממה שקראתי לא מאוד התרשמתי. את ספרו האחרון 'המנהרה' לא הצלחתי לסיים. את גרוסמן גם איני אוהב, ומעולם לא הצלחתי לסיים ספר שלו, למרות שניסיתי מספר ספרים. את עוז דווקא אהבתי, ונהניתי בעיקר מ'מיכאל שלי', 'סיפור על אהבה וחושך' ו'הבשורה לפי יהודה' שלו, וכן מספרי העיון, אך לאחרונה הוא 'נשחט' בידי בתו, למרבה עוגמת הנפש. עוגמת הנפש (לגביו) היא כפולה, כי מלבד היותו סופר מוביל, הוא גם היה איש-רוח מוביל, ומוביל מחנה השלום. אם נרחיק לכת נוכל לטעון שעצם הקריאה לשלום מפיו ומפי בני דורו – הייתה צבועה ונגועה, ואולי לכן לא הצליחה. אנו מנסים להימנע ממסקנה זו בכל מחיר, ובין היתר מכתימים את שמה של בתו גליה בשל כך, וסביר שינהגו כך גם כלפיי דבריי, אך אלה דברים שקשה להימנע מלחשוב אותם. ספרה של גליה הזכיר לי את המערכון של 'היהודים באים' על הקיבוץ, שבאסיפת החברים מדברים על ערכים גבוהים של שותפות, שוויון וסוציאליזם, אך כשמגיעים הילדים לחדר הם לא יודעים כיצד להתייחס אליהם, ומגרשים אותם לחדרם. 'רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם'.
אם כך נראה לי שכל הישראליות הזו, של הצבר – כפי שכתב עליו הסוציולוג עוז אלמוג, של יפי הבלורית והתואר, של נזכור את כולם, של שיר הרעות, של כל הדברים שהכרנו וגדלנו עליהם, ולא אוכל למנות את כולם – נראה שהישראליות הזו אבדה לבלי שוב. אין עוד עם ישראל אחד, אלא עם ישראל למחנותיו. גם אין עוד אהבת האדמה, על תלמיה וטרשיה, אלא יש דור מודרני, עם אייפד ועם פלייסטיישן. הנסיונות הנואשים של הימים האחרונים – יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות – חידדו לי תמונה זו מאוד. למשל טקס המשואות – רבים לא צפו בו, או שסלדו ממנו. ובאמת היה זה מופע מביש ומחפיר. ועל השירים בכלל אינני רוצה לדבר.
אז האם יש תקנה למצב זה? כאמור – איני יודע. הלוואי שההחרפה היא רק תופעת-לוואי של משבר הקורונה, וזה יחלוף. הלוואי. או שההחרפה היא אכן בגלל ביבי שפילג ושיסה את העם, וכשהוא יעזוב את תפקידו הרוחות ירגעו. הלוואי. אך למעשה, כאמור, נראה לי שהמשבר חמור יותר.
כבר עכשיו לפי ספירת המנדטים לגוש הימין כ-75 מנדטים, בעוד מפלגות השמאל המובהק מחזיקות 14 מנדטים בלבד. העם זז ימינה, וזה לא צריך להפתיע אותנו. זו גם תוצאה של המדיניות הישראלית, שקברה את תהליך השלום במו ידיה – כפי שהראה דימיטרי שומסקי בביקורתו על הספר של חיים רמון במוסף הארץ של יום העצמאות, וגם, מה לעשות, גוש הימין מתרבה יותר, עם דגש על החרדים והדתיים-לאומיים. השינוי הוא גם שינוי דמוגרפי בלתי-נמנע.
ואגב, גם סוגיית החרדים צריכה להיות נדונה תוך התחשבות במצב הדמוגרפי הזה. אם המצב היום, של בני ישיבות הפטורים מגיוס ושאינם עובדים, הוא אינו תקין, הרי שלפחות הוא נסבל. אך עוד מספר שנים לא רב, המצב הזה גם לא יהיה נסבל כלכלית. לא תהיה אפשרות לפרנס אותם. מה גם שרבים מבעלי היכולת, שרובם נמצאים במחנה השמאל-מרכז, פשוט יעזבו את הארץ למקום נוח יותר, כפי שמפצירים בהם אנשי הגוש השני השכם-והערב.
ובכן, זה המצב, כפי שאני רואה אותו, וצריך לתת עליו את הדעת. אך כרגע אני לא רואה אף אחד בזירה הפוליטית שעושה זאת, ואיני רואה צעדים שננקטים לתיקון המצב, אלא אדרבא – עוד שנאה, עוד פילוג, עוד שחיתות, עוד חוסר צדק. לכן, לסיכום, ביום העצמאות הזה תחושתי היא שאנו נמצאים בפני שוקת שבורה, וגם לפני חילוף משמרות.

צר לי מאוד שאלו פני הדברים ואין בפי בשורה משמחת יותר. ואולי עוד הכול יתהפך לטובה.

סקירה קצרה על הספר 'נרשם בגוף'


נרשם בגוף, מאת בסל ואן דר קולק.
פרדס, 2021, 546 עמ'.

בקיצור, עברתי על הספר, לא קראתי כל מילה. הוא מגדיר את הבעיה, פוסט-טראומה, כפי שצוין בציטוטים, שיובאו בהמשך, וסוקר את מגוון גישות הטיפול לה שהצטברו עם השנים. על חלקן הוא אומר שאין יעילות, כך הפסיכואנליזה, ריפוי בדיבור, אך על הטראומה אי-אפשר לדבר, וכן טיפול תרופתי, הוא משכך מתח, אך לא פותר שום בעיה. גם על טיפול cbt הוא אומר שהוכח כלא יעיל, ומרפא רק כשליש מהפונים, בניגוד להצלחתו בשטחים אחרים. הוא מציע גישות אחרות, הוליסטיות יותר, כמו יוגה, מדיטציה וכד', וכן יצירת מרקם חברתי חם ותומך. אבל הוא ממשיך ודן בעוד כמה פרקטיות טיפוליות, למשל emdr – טיפול דרך תנועות עיניים, טיפול בסמים, mdma, ועוד. טוב, אני לא מטפל, ולא התעמקתי בפרקים האלה. לכן גם לא אכתוב ביקורת על ספר זה.
אוכל רק לומר שהוא 'אמריקאי' מאוד, כלומר מלא סיפורים, הן על מטופלים, והן מחייו האישיים והמקצועיים של המחבר, וכל זה בעיניי מכביד מאוד. אין לי צורך בזה, אלא אפשר להסתפק בתיאור הממצאים הרלוונטיים. גם יש תיאור נרחב מדי של דברים מוכרים. עם כל הכבוד, אני לא צריך שיספרו לי מהי פסיכואנליזה, למשל.
ועדיין, זה ספר מקיף מאוד, ובתחום חשוב, שמרכזי גם אצלנו בישראל, לכן לפחות לאנשי מקצוע כדאי מאוד לקרוא אותו.
אז הנה, בכל זאת כתבתי משהו.

ועתה, מספר ציטוטים –

בעיתוי עצוב מאוד, בו נפגע טראומה הצית עצמו אתמול, אני קורא ספר על טיפול בנפגעי טראומה. הנה מספר ציטוטים מתוכו –

"כל הטראומות הן טרום־מילוליות. שייקספיר ניסח היטב מצב זה של אימה נטולת מילים במחזה מקבת, בדברים שנאמרים לאחר גילוי גופת המלך הנרצח: "זוועה, זוועה, זוועה! לשון ולב לא יכולים לתפוס אותךְ, או לכנות בשם… עכשיו יָצר התוהו יצירת מופת." תחת תנאים קיצוניים אנשים עלולים לצרוח ולגדף, לקרוא לאמא, ליילל באֵימה, או פשוט להשתתק. קורבנות תקיפות ותאונות יושבים קפואים בחדרי המיון; ילדים שעברו טראומה "מאבדים את הלשון" ומסרבים לדבר. בצילומי חיילים אחרי קרב דמים ניתן לראות גברים חלולֵי עיניים, בוהים אילמים אל החלל.

גם שנים רבות לאחר הטראומה, אנשים שחוו אותה לעתים מתקשים עד מאוד לספר לאחרים את שאירע להם. גופם חוֹוה אימה, זעם וחוסר ישע, וכן דחף להילחם או לברוח, אך הם כמעט אינם מסוגלים לבטא רגשות אלה. הטראומה, מטבעה, דוחפת אותנו אל קצה גבול ההבנה וקוטעת מאיתנו את השפה, שמבוססת על חוויות משותפות, או על עבר שניתן לדמיין.

אין פירוש הדבר שאנשים אינם יכולים לדבר על טרגדיה שאירעה להם. במוקדם או במאוחר, רוב השורדים, כמו וָתיקי הקרבות שעליהם סיפרתי בפרק הראשון, יוצרים "סיפור כיסוי", כפי שרבים מהם מכנים אותו, שנועד להצגה בפני אחרים, ושמציע הסבר כלשהו לסימפטומים שלהם ולהתנהגותם. אך בדרך כלל סיפורים אלה אינם מצליחים ללכוד את האמת של החוויה. קשה עד מאוד לארגן חוויות טראומטיות של אדם לכלל דיווח בהיר ולכיד — סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. אפילו עיתונאי מנוסה, כגון כתב CBS המפורסם אד מוֹרוֹ, נאבק בניסיון להעביר את הזוועות שראה בעת שחרור מחנה הריכוז הנאצי בוכנוואלד ב-1945: "אני מתפלל שתאמינו לדבריי. דיווחתי רק חלק ממה שראיתי ושמעתי. עבור רוב הדברים אין לי מילים."

במקום שבו המילים נכשלות, תמונות רודפניות לוכדות את החוויה וחוזרות כסיוטי לילה וכפלשבקים. "

*

"במשך מאה שנים ויותר טענו כל ספרי הלימוד בפסיכולוגיה ובפסיכותרפיה כי שיטת דיבור כלשהי על רגשות מכבידים יכולה לפתור את המצוקה. אולם, כפי שראינו, חוויית הטראומה עצמה חוסמת את האפשרות לעשות זאת. גם אם נְפתֵחַ תובנות והבנות עמוקות, עדיין, המוח הרציונלי נותר משותק ואינו מסוגל "לשכנע" את המוח הרגשי להשתחרר מן המציאות הפנימית שלו. שוב ושוב אני מתרשם עד כמה קשה לאנשים, שחוו זוועות שאין לתארן, להעביר לזולת את מהות חווייתם. קל להם הרבה יותר לדבר על מה שנעשה להם — לספר סיפור של קורבנוּת, של נקמה — מאשר להבחין במציאות של חווייתם הפנימית, להרגיש אותה ולנסחה במילים.

סריקותינו הראו כיצד האימה שחוו מתמשכת, וכיצד היא עלולה להיות מופעלת על ידי היבטים רבים מספור של המציאות היום־יומית. הם לא הצליחו לעשות אינטגרציה, לשלב את החוויה לתוך זרם חייהם. הם המשיכו להיות "שָם", ולא ידעו כיצד להיות "כאן" — לחיות בהווה באופן מלא."

*

"המוח הזוחלי והמערכת הלימבית הם יחד מה שאכנה לאורך ספר זה "המוח הרגשי". המוח הרגשי מצוי בליבת מערכת העצבים המרכזית, ומשימתו העיקרית היא לשמור על רווחתנו. אם הוא מזהה סכנה, או הזדמנות מיוחדת — למשל, בן זוג מבטיח — הוא מתריע באמצעות הפרשת הורמונים. התחושות הגופניות הנובעות (מבחילה קלה ועד לפאניקה לופתת בחזה) יפריעו לְמה שהנפש עוסקת בו באותו רגע, ויניעו אותנו — באופן גופני או נפשי — לכיוון אחר. לתחושות אלה, גם בצורתן הקלה ביותר, יש השפעה עצומה על ההחלטות הקטנות והגדולות שנעשה בחיינו: מה נבחר לאכול, איפה אנו אוהבים לישון ועם מי, איזו מוזיקה נעדיף, אם אנו אוהבים לעסוק בגינון או לשיר במקהלה, עם מי נתיידד ואת מי נְתעב.nnארגון התאים והביוכימיה של המוח הרגשי פשוטים יותר מאלה של הנֵאוֹ־קוֹרְטֶקֶס, או המוח הרציונלי, והוא שוקל את המידע הנכנס באופן גלובלי יותר. בעקבות זאת, הוא קופץ למסקנות בהתבסס על השוואות כלליות מאוד, בניגוד למוח הרציונלי, שממיין את המידע באמצעות מערכת אפשרויות מורכבת (הדוגמה הקלאסית היא של אדם שנרתע באימה כשהוא רואה נחש — ואז מגלה שזה בסך הכול חבל מגולגל). המוח הרגשי מפעיל תוכניות הימלטות מתוכנתות מראש, כגון תגובות ה"הילחם־או־ברח". אלה תגובות שריריות ופיזיולוגיות אוטומטיות, שמופעלות ללא כל מחשבה או תכנון מצדנו"

*

"איתותי הסכנה של האמיגדלה מעוררים שחרור הורמוני דְחק רבי־עוצמה, ובכלל זה קורטיזול ואדרנלין, אשר מגבירים את קצב הלב, את לחץ הדם ואת קצב הנשימה, ומכינים אותנו להילחם או לנוס על נפשנו. כאשר הסכנה חולפת, הגוף חוזר למצבו הנורמלי מהר למדי. אך כאשר ההתאוששות חסומה, הגוף דרוך כולו להגנה עצמית, מה שגורם לאנשים להרגיש חסרי שקט ובעוררות גבוהה."

*

"ב-PTSD, האיזון ההכרחי הזה בין האמיגדלה (גלאי העשן) וקליפת המוח הקדם־מצחית המרכזית (MPFC, מגדל השמירה) מתערער באופן קיצוני, מה שמקשה מאוד לשלוט ברגשות ובדחפים. הדְמָיוֹת מוחיות של אנשים המצויים במצבים רגשיים סוערים מראות כי פחד, עצב וכעס עזים מגבירים כולם פעילות באזורים מוחיים שמתחת לקליפת המוח, הקשורים לרגשות, ומפחיתים במידה רבה את הפעילות באזורים שונים של האונה הקדמית, בייחוד ב-MPFC. כאשר זה מתרחש היכולות המעכבות של האונה הקדמית קורסות, ואנשים פשוט "מאבדים את זה": הם עשויים להירתע מכל צליל חזק, להיתקף בזעם בתגובה לתסכול קל או כשמישהו  נוגע בהם.

התמודדות יעילה עם דחק תלויה בהשגת איזון בין גלאי העשן למגדל השמירה. אם תרצו לשפר את תגובותיכם הרגשיות, המוח נותן לכם שתי אפשרויות: תוכלו ללמוד לווסת אותן מלמעלה־למטה, או מלמטה־למעלה."

*

"הכרת ההבדל בין ויסות מלמעלה־למטה או מלמטה־למעלה הכרחית להבנת דְחק טראומטי ולטיפול בו. ויסות מלמעלה־למטה כרוך בחיזוק יכולתו של מגדל השמירה לשלוט בתחושות הגופניות. מדיטציה קשובה ויוגה עשויים לסייע בזה. ויסות מלמטה־למעלה כרוך בְּכִיוּל־מחדש של מערכת העצבים האוטונומית (שכפי שראינו, יוצאת מגזע המוח). אל מערכת העצבים המרכזית אנו יכולים להגיע באמצעות נשימה, תנועה או מגע. נשימה היא אחד מתפקודי הגוף הבודדים שמצויה גם תחת שליטה מודעת וגם תחת שליטה אוטונומית. בחלק 5 של ספר זה נחקור טכניקות ספציפיות לשיפור הוויסות, הן מלמעלה־למטה והן מלמטה־למעלה."

*

"פסיכיאטרים מכנים תופעה זו אַלֶקְסִיתִימִיָה — ביוונית: רגשות שאין עבורם מילים. ילדים ומבוגרים רבים שחוו טראומה פשוט אינם מסוגלים לתאר מה הם מרגישים, משום שאינם מסוגלים לזהות את משמעות תחושותיהם הגופניות. הם עשויים להיראות זועפים, אך יכחישו שהם כועסים; הם ייראו מפוחדים, אך יאמרו שהם בסדר. חוסר היכולת לפענח מה מתרחש בגופם גורם להם להיות מנותקים מצורכיהם, והם מתקשים לטפל בעצמם, למשל לאכול בכמות הנכונה ובזמן הנכון, או לישון כפי שהם צריכים."

*

"קורבנות טראומה לא יוכלו להחלים עד שיכירו את תחושות גופם ויתיידדו עמן. לפחֵד פירושו לחיות בגוף שתמיד עומד על המשמר. אנשים כועסים גרים בגוף כועס. גופם של קורבנות התעללות בילדות תמיד מתוח ומתגונן, עד שימצאו דרך להירגע ולהרגיש ביטחון. כדי להשתנות, אנשים צריכים להיעשות מודעים לתחושותיהם ולאופנים שבהם גופם נמצא בקשר עם העולם סביבם. מודעות עצמית גופנית היא הצעד הראשון לשחרור מעריצות העבר."

*

"כפי שציינתי בפרק הקודם, חוקרי הִתקשרוּת הראו כי הדמויות המטפלות שלנו בראשית החיים לא רק מאכילות, מלבישות ומנחמות אותנו כשאנו עצובים; הן גם מעצבות את האופן שבו מוחותינו המתפתחים תופסים את המציאות. האינטראקציות שלנו עם המטפלים בנו מלמדות אותנו מה בטוח ומה מסוכן; על מי אפשר לסמוך ומי יאכזב; מה עלינו לעשות כדי שצרכינו יסופקו. מידע זה מגולם בשְתִי ועֶרֶב של חיווט מוחנו, ויוצר את דפוס החשיבה שלנו על עצמנו ועל העולם סביבנו. מפות פנימיות אלה יציבות לאורך זמן, באופן מעורר השתאות.

עם זאת, אין פירוש הדבר שהמפות אינן יכולות להשתנות בעקבות התנסוּיוֹת. יחסי אהבה עמוקים, בעיקר בגיל ההתבגרות, כאשר המוח עובר שוב תקופה של שינוי מואץ, יכולים לשנות אותנו באמת ובתמים. כך גם לידת ילד, מכיוון שלעתים קרובות תינוקותינו יכולים ללמד אותנו איך לאהוב. מבוגרים, שעברו התעללות או הזנחה בילדותם, עדיין מסוגלים ללמוד את היופי שבאינטימיות ובאמון הדדי, או לחווֹת חוויות רוחניות משמעותיות שפותחות בפניהם יקום נרחב. ולהפך — מפות ששורטטו בילדוּת שלא היה בה מתוֹם, עלולות להתעוֵות בעקבות תקיפה או אונס בבגרות, כך שכל הנתיבים יתוֹעֲלוּ מחדש אל מחוזות של אימה או ייאוש."

*

ולבסוף –
"בספרו שבעה עמודי חוכמה כתב ת.א. לורנס (לורנס איש ערב) על חוויות המלחמה שלו: "למדנו שיש כאבים חדים מדי, יגונות עמוקים מדי, התעלויות־נפש מרומְמות מדי מכדי שנוכל אנו, בני־החלוף, לרשום אצלנו. כשהרגש הגיע לשיא כזה, הנפש נחנקה; והזיכרון הפך לבן, עד שהנסיבות חזרו לשגרה.""

סרט כחול־לבן, מאת חמוטל מעפיל ורסנו

סרט כחול־לבן, מאת חמוטל מעפיל ורסנו.
רסלינג, 2020, 230 עמ'.

בספרה החדש של חמוטל מעפיל ורסנו, כי מסכמת את התפתחות המיניות הישראלית, כפי שהיא מיוצגת בקולנוע הישראלי, מאז תחילתו, בערך, ועד סמוך לימינו אלה. זה פרויקט נאה מאוד, ואף נצרך מאוד.
הרבה אפשר ללמוד על החברה מהקולנוע המיוצר בה, שהרי הוא כעין תמונת-מראה שלה, והדבר נכון גם בנוגע לשיקוף המיניות.
הדבר הבולט ביותר בישראל, הוא מעבר מרתימת המיניות לפרויקט הלאומי הציוני, בתחילת הציונות ובתקופת קום המדינה, ואחר-כך ניסיון השתחררות מלפיתה זו. הדבר נכון גם בשטחי אמנות אחרים, למשל בגל החדש בשירה בשנות החמישים והשישים.
אחד הראשונים שניער את המודל הציוני הקלסי, ובמיוחד בשטח המיני, היה אורי זוהר בסרטיו. וגם מבחינה זו מעניינת חזרתו בתשובה לבסוף, מחופשיות מינית מוחלטת – לשמרנות מינית מוחלטת.
יהודה ג'אד נאמן כתב מאמר מפורסם על לידת התאומים של הקולנוע הישראלי, עם הסרטים 'חור בלבנה' של זוהר, ו'סאלח שבתי' של קישון. הראשון מסמן את תחילת סרטי האיכות, או סרטי 'הרגישות החדשה', והשני – את סרטי ה'בורקס'. להערכתי, המחברת כאן לא דנה מספיק בסוג השני, והרי גם בהם יש רקע מיני – בדרך כלל יחסים בין מזרחי ואשכנזיה, או בחינת היחסים בין העדות, גם בשטח המיני.
עוד בשנות השבעים, היו סרטי המתבגרים בסדרת 'אסקימו לימון', שגם בהם יש התפרקות מינית. אני כתבתי עליהם עבודת סמינריון באוניברסיטה, בתוך המכלול של ייצוג המיניות בקולנוע הישראלי, והעבודה נמצאת ברשת, בבלוג שלי, אך המחברת לא ראתה לנכון להפנות לעבודה זו, או לא ידעה עליה. אצרף קישור אליה בסוף.
בהמשך בא עיסוק באופני מיניות נוספים – הנשי, המזרחי, ההומוסקסואלי ועוד.

לסיכום, ספר טוב וחשוב, אף שבעיניי העיסוק בגוף הסרטים הוא קצת ארכני מדי, והיה עדיף להחליפו בקישור לממדים הגותיים נוספים, הן מתוך ההגות על המיניות, הן מתוך ההיסטוריה והסוציולוגיה של ישראל.

הנה כמה ציטוטים מהספר, שיתנו תמונה מלאה יותר מזו הקצרה שהצגתי –
אני מדלג על ראשית הציונות, ועל הסרטים 'הם היו עשרה' ו'הוא הלך בשדות'. נאמר בקצרה כי בהם המיניות נרתמה לפרויקט הציוני. דבר זה בדיוק משתנה בסרטיו של אורי זוהר.

סרטיו של אורי זהר
""אליק נולד מן הים". במילים אלה עיצב משה שמיר בספרו במו ידיו (פרקי אליק) (1973) את אור"י בדמות ונוס זכרית העולה מהגלים. אליל מושלם, הנולד לידה פנטסטית שאינה כרוכה בדם, בלכלוך או בכאב, יליד הטבע, נטול אם או אב, הוא אחד המיתוסים המכוננים של ה"יהודי החדש" על פי הציונות. מציצים פותח באורי אחר לחלוטין העולה מהגלים אל חוף תל אביב. בחשכת הלילה נחשפת דמותו בהדרגה: כמעט עירום, כרסו משתפלת מעל מכנסיו הקצרים והמהוהים, חושפי החריץ, שערו המגודל מדובלל ולח, פניו לא מגולחים, על חזהו נוצצת שרשרת זהב"

"בסרטיו של זהר דמויות הגברים מתאפיינות באינפנטיליות. בניגוד לגיבורי הקולנוע הלאומי, שמתבגרים לבסוף ואף מקריבים עצמם למען ערכים נעלים של אהבת המולדת, הגברים של זהר מתוארים כמתבגרים נצחיים שאינם נקראים לדגל. הגברים של זהר שרויים בגיל התבגרות נצחי, ואינם מסוגלים לעמוד בדרישות החברה הבורגנית ולשמש אבות ומפרנסים, שכן אין בהן די להצדקת קיומם ולהענקת משמעות לחייהם. הם אינם מסוגלים לקבל את החלום הבורגני כתחליף לאידאולוגיה שנעלמה. הערך היחיד שנותר כסיבה קיומית הוא האחווה הגברית, ובעיקר החברות בין שני גברים.

האחווה, כערך בסיסי בדגם הגבריות הישראלי, אינה חידוש של זהר, כפי שמעידה, למשל, הקנוניזציה של שיר ״הרְעות״ של חיים גורי, וגם התרפקותו של הקולנוע הלאומי על אחוות הלוחמים. אבל זוהר מחדש, כשהוא ממקם את חבורת הגברים בליבה של העיר, הרחק מהשדה החקלאי ומשדה הקרב, מרחבים שבראשית הקולנוע הישראלי הקנו לגבריות נופך מיתי רווי פאתוס. הגברים בסרטיו של זהר משוטטים, על פי רוב ברחובותיה של תל אביב או על חוף ימה, נודדים בין מסעדה עממית לחצרות הבתים, בין מקומות ציבוריים כגון מועדון או אולם כדורסל לבין חדריה של הדירה הבורגנית ומרפסותיה"

סרטי מתבגרים של שנות השבעים –
"הילדים המזדקנים, גיבורי סרטיו של זהר, המסרבים להתבגר ולמלא את תפקידיהם החברתיים, מתגלגלים בסרטים אלה בדמויותיהם של מתבגרים של ממש. תובנותיו החתרניות של זהר מהדהדות בבחירותיהם של גיבורי סרטים אלה, כגון בנצי מאסקימו לימון ונתי מדיזנגוף 99, לנטוש את החברה (ואת החבר'ה) ולהמשיך לבדם. האינדיבידואליזם, שהחל להופיע בקולנוע הישראלי האישי, מקבל בסרטי המתבגרים מעמד של ערך דומיננטי שיש לו צביון רומנטי."

סרטי שנות השמונים –
"סרטי שנות ה-80 בוחנים את מעמדו של ה"אני" המיוצג באמצעות בני דמותו של אור"י – הצבר יפה הבלורית והתואר – אל מול ה"אחר" המאופיין ככל מה שאינו אור"י: נשי, מזרחי, ערבי, הומוסקסואלי, מהגר. אותו ה"אחר" בקולנוע הפוליטי מובנה באמצעות הדואליות שבמיניותו, המעוצבת הן כמקור למשיכה ולתשוקה והן כמקור לחרדה ולדחייה עמוקה. כך מוצבים זה מול זה ה"אני" וה"אחר" הקשורים זה לזה בעבותות של פחד, זהות ותשוקה הרסנית."

סרטי שנות התשעים –
"כתחליף לאידאולוגיה הלאומית, המתבטאת בהאדרת המלחמה, האחווה הגברית והקולקטיביזם, סרטי הקולנוע ישראליים הבולטים של שנות ה-90, כמו שירת הסירנה (פוקס, 1994) וקלרה הקדושה (סיוון ופולמן, 1996), מציבים במרכזם את האהבה הרומנטית. הכמיהה הרומנטית והשאיפה לאושר, המגולמות בזוגיות, במשפחתיות ובהצלחה כלכלית, משקפות את עולם הערכים הבורגני הקפיטליסטי ומאמצות לתוכן נרטיבים האופייניים לתרבות ולקולנוע המערביים.

שבירתו של נרטיב־העל הציוני מתבטאת בסרטים השונים בניתוץ סמלי הציונות: בהחיים על פי אגפא (דיין, 1992), שבו אדון להלן, הציונות מגולמת בשירי ארץ ישראל שמזמרים בני השוטר וחבורת החיילים. אולם המילים מלאות הפאתוס סותרות את פעולותיו האלימות של בני ואת אישיותו האטומה, ואילו החיילים משנים את המילים הלאומיות למילים אלימות וכך הופך "שיר הרְעות" בפיהם ל"שיר הרשעות", כפי שקורא לו דיין"

שנות התשעים –
אלימות מינית בקולנוע הישראלי –
בסרט שורו –
"הפרופסור אוחז בראשה של שמרית, הקרבה אליו לנשיקה המצופה, ומטיח אותו בשולחן: "את מכאיבה לי בשירים שלך. את מכאיבה לי בנוכחות שלך, אני חייב להכאיב לך", הוא מנמק את מעשיו. פעולה זו של אלימות מתפרשת בעולמו של הסרט כחיזור, ושמרית, על אף שהיא מעוצבת כאישה עצמאית ודעתנית, פאם פאטאל ביחסה האכזרי לאשר, נענית לחיזור זה ובוחרת לעזוב אל האופק במכוניתו של פרופסור קונאר, גם לאחר שהוא סוטר על אוזניה בעוצמה.

גם בהחיים על פי אגפא נוכחת אלימות כלפי נשים, לדוגמה ביחסם של החיילים, ובעיקר של נימי המפקד הפצוע, לנשים שבפאב. יחסם לנשים מושתת על עקרון הפעלת הכוח, והז'רגון ששם דיין בפיהם מוחק את הגבול שבין השיח הצבאי לשיח המיני־דכאני."

העשור הראשון של שנות האלפיים –
"חולה אהבה בשיכון ג' מתאר את התשוקה הגברית לאהבת אישה כשיגעון. ויקטור, הפועל ללא מעצורים, איד משולל סופר־אגו, מפר את הנורמליות ואת הסטנדרטיות. בבית המשוגעים שבו לא חל חוק האב של החברה, ויקטור שב לחיים ומגיע ל"גן עדן". אם אדם וחווה התביישו בגופם העירום לאחר אכילת פרי עץ הדעת וגורשו מהגן, ויקטור מאבד את דעתו ואת הבושה וחוזר לגן העדן. כאן הוא יכול להיות הוא עצמו, וכאן חלומותיו מתגשמים."

חתונה מאוחרת –
"בניגוד לקומדיות הרומנטיות שבהן ה"אושר והעושר" הם אקסיומה, הצופים יודעים מה יקרה לזאזא הנשוי, שכן קיימות דוגמאות מקדימות: עבור הגברים הגרוזינים בדמותם של אביו ודודיו החיים הם מלכודת מוות, חיים של בגידות וענישות הכופתים את בני הזוג זה לזה בעבותות של שנאה ופחד. כמו הצופים גם זאזא מודע לכך שכניעתו לחוק העדה היא קבלת גזר דין מוות. מעתה הוא נידון לחיות ללא אהבה, שמחה או תשוקה, כלומר נידון לחיות ללא טעם לחייו. לכאורה, קיימת אהבה שמנצחת, זו של זאזא להוריו, בעיקר לאימו, אולם אהבה זו ממיתה. חתונה מאוחרת הוא טרגדיה המסתיימת במותו הסימבולי של הגיבור המוקרב לעולה לאותה מפלצת שעלתה מן הים – דמותה המיתית של האם.nn nn" – סרט כחול־לבן מאת חמוטל מעפיל ורסנו

"בסרטי העשור הראשון של שנות האלפיים, אשר סובבים סביב ה"חור השחור" שנפער בשל היעלמו של אבי המשפחה עם קריסתו של הדגם הגברי המכונן, ניצבות אלמנות המתמודדות עם חסרונה של ההגנה הגברית ונאבקות לשמר את עצמן כסובייקט פועל, נוכח וקיים, ללא הפתרונות הגלומים בלאומיות או בחסות הגברית החלופית."

"אלמנות שכן מצליחות לעצב עצמן כסובייקט עומדות במרכז הסרטים: כנפיים שבורות (ברגמן, 2002), האסונות של נינה (גביזון, 2003), ומדורת השבט (סידר, 2004)."

המאמר שלי –
https://hagaibooks.wordpress.com/2018/12/31/%d7%90%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%9e%d7%95-%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%94%d7%94%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a7%d7%95%d7%9c/

מדינה קטנה לעם גדול, מאת חיים נבון

מדינה קטנה לעם גדול, מאת חיים נבון.
ידיעות, 2021, 264 עמ'.

הרב חיים נבון רב הפעלים מעלה בספר זה את חזונו למדינת ישראל, שהוא אינו מדינת הלכה, אבל כן מדינה עם דגש יהודי, אבל, כפי שנבון כותב, בצורה 'קלה'.
הוא פותח בדיון במדינה כפי שהיא מופיעה בתנ"ך, עובר לעקרונות כלליים של שיטות משטר שונות, למשל פלורליזם מול סובלנות, ורק בפרק האחרון הוא מגיע להצעות קונקרטיות.
לא אכתוב באריכות על הספר, אבל כהרגלי מזה זמן, אצרף כמה ציטוטים מייצגים. אומר רק כהערכה כללית, שאני די התייגעתי בקריאת הספר, ובכלל שבעתי מעיסוק בענייני יהדות ומדינה, אבל כן יש בספר דברים מעניינים רבים, ואולי גם בשורה לעתיד.

הנה מדגם ציטוטים –
השוואה בין הוגי יוון להגות התנ"ך (שאגב, קראתי אותה בדיוק אחרי שאני כתבתי קטע קצר על מעשהו של סוקרטס, ובניתוח שלי מעשהו דווקא כן עולה בקנה אחד עם רוח היהדות. קישור בסוף) –

"יורם חזוני העיר שבדיאלוג "קריטון" תיאר אפלטון איך מורהו, סוקרטס, מסרב לברוח מהכלא ומן המוות שנגזר עליו. סוקרטס הסביר שתהיה זו בגידה בעיר־המדינה ובחוקיה. רק בזכות החוקים הללו יכלו הוריו של סוקרטס להינשא, רק בזכותם זכה הוא להיוולד, לגדול ולהתחנך. אדם צריך לציית גם לחוקי עוול של מדינתו, כי למעשה לא הוריו ולא משפחתו גידלו אותו, אלא המדינה וחוקיה. המשפחה טפלה היא למדינה. גישה כזו זרה בתכלית למקרא. כאשר פרעה ואנשיו רוצים להעניש בחומרה את משה על שהציל עשוק מיד עושקו, משה אינו מהסס לרגע, ובורח ממדינת העוול ומחוקיה.

גישתו של אפלטון לפוליטיקה אופיינית לעולם היווני הקלאסי. הוגי יוון נטו לראות בפוליטיקה אמצעי הכרחי לשלמות האנושית. אריסטו היה מתון יותר מאפלטון בנושא הזה, אך גם הוא קבע, בפתיחתה של האתיקה: מהדורת ניקומכוס, כי "המדע הראשי" הוא "המדע המדיני". ועוד הוסיף בספרו הפוליטיקה כי מבחינה ערכית המדינה היא שעומדת במוקד, ולא היחיד ומעגלי הזהות המצומצמים שלו: "קודמת המדינה על פי הטבע לבית, ואף ליחידים שבבני האדם, כי הכלל קודם בהכרח לחלק"."

מלחמה, מוכרת מאוד, ברלטיביזם הפוסטמודרני (אך נציין כי מחשבה רלטביסטית מצויה אף אצל הוגים שמרנים קלסיים, וכבר כתבתי על כך בעבר) –

"הווריאציה הפופולרית היום של הפלורליזם היא גידול הפרא שלו, הרלטיביזם (יחסיות): אין אמת, הכול נרטיבים, ערכים הם עניין של טעם. אף אחד לא יותר צודק מאף אחד אחר, וזאת רק משום שאין שום משמעות למילה "צודק". יש הוגים פוסטמודרנים שאומרים שאין אמת, ויש שאומרים שהכול אמת. אין הבדל משמעותי בין שני הניסוחים הללו. האמת מוגדרת על ידי הבדלתה מן השקר; אם שום דבר אינו שקר, אז גם שום דבר אינו אמת. המושג "אמת" מאבד כך את משמעותו."

בין פלורליזם וסובלנות (אני חושב שאלה מונחים דומים מאוד, אם לא ממש חופפים, הרי שתלויים זה בזה) –

"באופן פרדוקסלי, הסובלנות הפשוטה מכילה בסופו של דבר יותר מאשר הפלורליזם המתוחכם. הסובלנות מכינה אותך מראש להתמודד עם דברים שירגיזו אותך, ושאינם משתלבים בהשקפת עולמך. ובכל אופן, נדמה לי שזה המרב שהיהדות יכולה להציע. מדינה יהודית רזה לא תהיה פלורליסטית, אך היא תהיה סובלנית. היא תְמעט להתערב בחייהם הפרטיים של אזרחיה, לא מסיבות פילוסופיות עקרוניות, כמו מתוך הרצון שחיינו המשותפים יהיו נסבלים."

סובלנות לשכנים ולאחים (העיקרון כאן הוא אבן יסוד במחשבה השמרנית, והוא די הגיוני בעיניי, כל עוד גם ה'שכנים' נהנים ממלוא הזכויות) –

"סובלנות של שכנים וסובלנות של אחים. הראשונה היא סובלנות כלפי מיעוטים בני דתות אחרות ועמים אחרים, שחולקים אתנו את האזרחות במדינה, אך אינם שותפים למורשת שלנו ולזהותנו. השנייה היא סובלנות פנים־יהודית, בין קהילות יהודיות שונות, שיש ביניהן שותפות בסיסית בזהות היהודית. ככל שהסובלנות רחבה יותר, ככל שהיא מכילה פערים רחבים יותר, כך היא באה על חשבון תחושת השותפות. אני סובלני כלפי ערבים מוסלמים הנוהגים כמצוות דתם ומכבד את אורחותיהם, אך ההבדלים בינינו עמוקים מאוד. הם שכניי, אך לא אחיי. כלפי אחי היהודי אני מגלה סובלנות מסוג אחר: זו סובלנות שנרקמת על גבי מכנה משותף עמוק "

בין יהודית ודמוקרטית (ניתן אולי לחלק את ההבדל בין ימין ושמאל בארץ כחלוקה בין מי ש'יהודית' חשובה לו יותר ובין מי ש'דמוקרטית' חשובה לו יותר. ואם שניהם כאחת חשובים?…) –

"מן הסתם נמשיך ונתווכח, אנו וילדינו, על משמעותם של הדמוקרטיה וערכיה. אך נקודת המוצא של הוויכוח צריכה להיות האמת ההיסטורית: יהדותה של המדינה הייתה חשובה בעיני מקימיה לאין שיעור יותר מאשר הדמוקרטיוּת שלה. ממגילת העצמאות עולה שמדינת ישראל אינה "מדינה יהודית ודמוקרטית", אלא מדינה יהודית, שמשטרהּ דמוקרטי. סיפורה של ישראל הוא סיפורו של עם שחזר לארצו כדי לחיות בה חיי עצמאות ממלכתיים לפי רוחו; לא סיפורם של יחידים שחיפשו מדינה שוויונית ודמוקרטית."

והנה הצעה מעשית, בנוגע לנישואין (אני מסכים עם הדברים ועם רוחם) –

"אנחנו משלמים מחיר ציבורי עצום על המונופול החוקי של הרבנות הראשית בתחום האישוּת, ומקבלים כנגדו רווח לא גדול. המצב החוקי הנוכחי מתפרש על ידי רבים ככפייה מחניקה; ולצד זאת, מי שבאמת לא רוצה להתחתן כדת משה וישראל — ממילא נוסע לקפריסין.
מבחינה עקרונית, אני חושב שלמדינה יש סמכות לקבוע שהנישואין בישראל יהיו דתיים בלבד. אך מבחינה מעשית, אני חושב שהמחיר של הכעס הציבורי הוא עצום, והתועלת ליהדות אינה גדולה. כרב, אני רוצה שמי שבא אליי כדי שאחתן אותו יעשה זאת משום שהוא מעוניין בכך, ולא משום שהמדינה כפתה עליו.

אני חושב שיש מקום לאפשר רישום נישואין שלא כדת משה וישראל. גם באמנת גביזון־מדן מוצע שבמסגרת הסדרה כוללת של יחסי דת ומדינה, יש לאפשר גם נישואין אזרחיים בין איש ואישה החפצים בכך. אני מאמין בעוצמתה של ההלכה היהודית, ולכן אני מאמין שרוב רובם של היהודים בישראל ירצו להינשא כדת משה וישראל, גם אם המדינה לא תכפה זאת עליהם; כשם שכמעט כל היהודים בישראל מלים את ילדיהם, אף ששום חוק לא מחייב אותם לעשות זאת. ואולי דווקא משום שאין חוק שמחייב אותם לעשות זאת."

המאמר שלי שהזכרתי –
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/03/13/%d7%9e%d7%97%d7%a9%d7%91%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%a1%d7%95%d7%a7%d7%a8%d7%98%d7%a1/

כן לחיים למרות הכול, מאת ויקטור פרנקל

כן לחיים למרות הכול, מאת ויקטור פרנקל.
כנרת-זמורה-דביר, 2021, 167 עמ'.

על הספר הזה מסופר כך –

"קיומו של הספר הזה הוא נס קטן. את ההרצאות העומדות בבסיסו נשא הפסיכיאטר ויקטור פרנקל ב־1946, תשעה חודשים בלבד אחרי שחרורו ממחנה העבודה, שרק זמן קצר קודם לכן היה בו על סף מוות. פרנקל ערך את ההרצאות לספר, ומו"ל קטן הוציא אותו לאור בגרמנית. בהמשך פסקה הדפסתו, והוא נשכח ברובו עד לאחרונה, כשאותו מו"ל גילה אותו מחדש בארכיוניו. כן לחיים: למרות הכול לא ראה אור מחוץ לגרמניה עד כה."

ועל תוכנו, בסיומו, מסופר כך –

"ובסופו של דבר, זו היתה כל מטרתן של שלוש ההרצאות האלה: להראות לכם שהאדם בכל זאת יכול — למרות קשיים ומוות (הרצאה ראשונה), למרות הסבל הנגרם ממחלת גוף או נפש (הרצאה שנייה), או מיד הגורל במחנה הריכוז (הרצאה שלישית) — לומר כן לחיים, למרות הכול."

את גישתו החיובית הזו של פרנקל לחיים אנו מכירים כבר מספרו הנודע 'האדם מחפש משמעות', המספר על חוויותיו במחנה הריכוז, ואיך החזיק בניצוץ החיים למרות הכול, כשהוא מחזיק בכלל-החיים, שמופיע לראשונה אצל ניטשה – 'מי שיש לו למה, יוכל לשאת כל איך'.

אבל מה קורה אצל מי שאין לו למה? מה קורה אצל אדם שמאס בחיים, בגלל קשיים פיזיים או נפשיים? מה קורה אצל מי שרוצה להתאבד? – בשאלות אלה נוגע פרנקל בשלוש הרצאותיו אלה.

לדעתי, ההרצאה השנייה היא הטובה ביותר. לא הרבה נוגעים בנושא ההתאבדות, ופרנקל עושה זאת בצורה אינטליגנטית וחומלת. מצד אחד יש את שאלת 'החיים הראויים לחיותם', וכן פרנקל מראה שגם בסבל רב ניתן למצוא טעם לחיים. ובכל אופן אין למנוע את הזכות לחיים. כמובן. מצד שני קיימת השאלה בדבר הפסקת החיים בתנאים מסוימים, והנכונות לאפשר זאת – ובשאלה זו להערכתי פרנקל לא נוגע.

כיום, הספר אינו מחדש הרבה, וגם המונחים שהוא משתמש בהם עבר זמנם (כפי שגם מוער בהערת התרגום בפתיחה), אבל עדיין זהו ספר ראוי לפרסום ולקריאה.

הנה קטע אחד שלו, מתוך ההרצאה השנייה –

"למעשה, מי ששייכת לענייננו היא קבוצה רביעית של אנשים, אלה שמבקשים להתאבד משום שפשוט אינם יכולים להאמין במשמעות של המשך החיים, במשמעות החיים עצמם. התאבדות ממניע כזה מכונה בדרך כלל "התאבדות מַאֲזָן". בכל אחד מן המקרים היא נובעת ממאזן חיים שלילי כביכול. אנשים כאלה עורכים "מאזן" ומשווים את היש עם האין; הם שוקלים את מה שהחיים חייבים להם לעומת הרווח שעדיין יוכלו להפיק מהחיים לדעתם, והמאזן השלילי שהם מחשבים מביא אותם להתאבד. נבחן עתה את המאזן הזה.

על פי רוב עמודת הזכות מכילה את כל הסבל והכאב, ועמודת החובה את כל האושר והמזל הטוב שעדיין לא הושגו. אבל המאזן הזה שגוי מיסודו. כי כמאמר הפתגם, "לא באנו לעולם כדי ליהנות". וזה נכון במובן הכפול של מה שיש (הוויה) ומה שצריך להיות. כל מי שלא הרגיש זאת בעצמו מופנה בזאת לכתביו של פסיכולוג רוסי אקספרימנטלי, שהוכיח פעם שאדם ממוצע חווה תחושות של אי־שביעות רצון בהיקף רב משמעותית מתחושות הנאה. לפיכך מלכתחילה לא יהיה זה אפשרי לחיות רק למען הנאות. אבל האם זה נחוץ בכלל — האם זה לוז החיים? נדַמה לעצמנו אדם שנידון למוות, ושעות ספורות לפני הוצאתו להורג נאמר לו שהוא חופשי לקבוע את תפריט ארוחתו האחרונה. הסוהר נכנס לתאו ושואל אותו מה ירצה לאכול, מציע לו שלל מעדנים; אבל האיש דוחה את כל הצעותיו. הוא חושב לעצמו שאין שום חשיבות לשאלה אם יפטם את בטן האורגניזם שהינוֹ במזון טעים או לא, מאחר שבתוך כמה שעות יהיה גווייה…"

הבית שלנו בוער, מאת גרטה תונברג

הבית שלנו בוער, מאת גרטה תונברג
ידיעות ובבל, 2021, 160 עמ'.

מקבץ נאומים של פעילת איכות הסביבה הנודעת גרטה תונברג, נערה צעירה שוודית, בעלת אספרגר, שהייתה גם מועמדת לנובל לשלום.
עד לפני שנה היא הייתה דמות בולטת, אך בשנה האחרונה לא שמענו ממנה כלל, וגם לא ממשבר האקלים. היו לנו דברים יותר בוערים על הראש – משבר הקורונה.
קצת גורם לחשוב כמה מתוך זה קשור לקמפיין תקשורתי. אמנם ציינתי סיבה מספקת, כביכול, להשמטת הנושא, אבל בעצם אין שום סיבה להפסיק לעסוק בו גם בזמן משבר.

הספר עצמו נחמד, אם כי היא חוזרת על עצמה הרבה ולא מחדשת דברים. אבל הרטוריקה ראויה לציון. היא סוחפת, מניעה לפעולה, גם אם קצת ילדותית ומוגזמת.

אספתי כמה ציטוטים מהנאומים השונים –

"אני רק השליחה, ולמרות זאת כל השנאה מופנית אלי. אני לא אומרת שום דבר חדש, אני פשוט אומרת את מה שמדענים חוזרים ואומרים כבר עשרות שנים."

"הם מנסים נואשות להסיט את תשומת הלב ממשבר האקלים ולשנות נושא. הם לא רוצים לדבר על זה, כי הם יודעים שהם לא יכולים לנצח בוויכוח הזה. כי הם יודעים שהם לא הכינו שיעורי בית. אבל אנחנו כן."

"אנחנו חייבים להפסיק להתחרות זה בזה. אנחנו חייבים להתחיל לשתף פעולה ולחלוק את המשאבים שנותרו בכוכב הזה באופן הוגן. אנחנו חייבים להתחיל לחיות בגבולות הכוכב שלנו, להתמקד בשוויוניות ולקחת כמה צעדים לאחור לטובת כל המינים החיים פה. אנחנו חייבים להגן על הביוספירה. על האוויר. על האוקיינוסים. על היערות. על הקרקע. זה אולי נשמע תמים, אבל אם הייתם מכינים שיעורי בית, הייתם יודעים שאין לנו ברירה. "

"הם שוב מתכוונים לטאטא את הלכלוך שלהם אל מתחת לשטיח, ולהשאיר את עבודת הניקיון והתיקון לדור שלנו."

"ואני מצטערת, אבל להגיד שהכול יהיה בסדר בזמן שאתם ממשיכים לא לעשות דבר, זה לא מעשה מלא תקווה בעינינו. למעשה, זה ההפך מתקווה."

"אתם לא חייבים להקשיב לנו. אבל אתם חייבים להקשיב למדע. למדענים מכל העולם. וזה כל מה שאנחנו מבקשים — התאחדו מאחורי המדע."

"אנחנו בעיצומה של הכחדה המונית, ואתם מסוגלים לדבר רק על כסף ולספר סיפורי אגדות על צמיחה כלכלית אינסופית. איך אתם מעזים?".

לא עשו כלום

לא עשו כלום.

אז מה החטא הגדול של כל ממשל ביבי ב-12 שנה האחרונות? אם נערוך סיכום-ביניים, בתקווה שהוא גם סופי. מה החטא הגדול שלו ביחס לפלסטינים? שזה הדבר המרכזי בכל מערכת בחירות, ובמציאות עצמה. הבעיה הגדולה שלו שהוא כלל לא התייחס לסוגיה הזו! לא עשה דבר!
אם כך, החטא הגדול של ישראל הוא לא בפשעים כאלה ואחרים, אותם נוהג לסקר גדעון לוי, שאף אחד לא מתייחס אליו. כן, כמובן, גם זה, אבל זה לא העיקר. וגם, כמובן, ההרג המאסיבי בעזה, שאותו יחקור בית המשפט בהאג, אבל אפילו זה לא העיקר. כאן תמיד ניתן למצוא או להמציא תירוצים. זו הייתה הגנה עצמית, הם התחילו. כן, הם התחילו, אחרי שסגרתם אותם שנים ברצועה, אבל זה שווה מעל אלף מתים? ובעניין הסגירה – ישראל אומרת – מה הם רוצים, נתנו להם מדינה. באמת? אז למה בימים האחרונים ישראל העבירה חיסונים לעזה? האם אנחנו מצ'פרים את האויבים שלנו? לא, פשוט אנחנו עדיין שולטים עליהם.
ואגב, שאלתי את השאלה הזו בטוויטר, בתגובה לציוץ של יאיר גולן ממרצ. אף תשובה. הדחקה טוטאלית. לדעתי, אף אחד גם לא הבין את השאלה. כלומר, ימנים עשויים לומר, באמת אנחנו לא צריכים להעביר להם חיסונים, אבל לא יעשו את האחד ועוד אחד, של מה זה אומר שכן העברנו. ושמאלנים עשויים לומר, איפה הרחמנות? אך זו לא בעיה של רחמנות. אני, כמובן, כן בעד להעביר להם חיסונים, השאלה מה המשמעות של הדבר הזה.
וכך, כל פני השיח בישראל שקריים. מימין ומשמאל. ומה הפלא שבמציאות כזו מפלגות ימין מקבלות, לפי הסקרים, כ-80 מנדטים, והשמאל נמחק? (וזה יכול להסביר גם את פריחת הספרות הימנית, שכמעט רק היא, אגב, יוצאת בימי הקורונה, כפי ששמתי לב).
אז הבעיה, כאמור, היא לא מה שעשו, לא רק זה, אלא בעיקר מה שלא עשו. לא עשו כל צעד ליישוב הסכסוך! וזאת בזמן שבכל התקופה הזו כמעט לא היו פעולות טרור, למעט תקופות קצרות יחסית.
אז ביבי יגיד שזו הצלחה שלו. אולי. אבל בצד זה צריך גם לעשות משהו. וכן אומרים 'אין פרטנר', סיסמה שנשארה מימי ברק, שגרם נזק עצום. אבל כאמור – כמעט ואין טרור כל התקופה הזו, אז באיזה מובן אין פרטנר? אין פרטנר – מהצד שלנו! אין כל נכונות להגיע להסדר, ורבים מודים בכך.
אז זו האשמה של ממשלת ישראל בתקופת ביבי, ושל העם הישראלי שנגרר אחריו.

טוב, נקטע לי רצף המחשבה, ולכן איני זוכר אם רציתי לומר עוד משהו. נשאיר זאת כך. ורק אוסיף את מה שרשמתי לי כתזכורת מראש – גם 'אין כוחות'. דוד וגוליית, כידוע. ישראל כביכול 'נלחמת' בפלבטינים, אבל איזו מין מלחמה זאת? ישראל היא מעצמה עוצמתית, והפלסטינים עניים ומסכנים. זו מלחמה? לא, זה דיכוי ושעבוד. ועדיין ישראלים רבים מרגישים שהצדק איתם, ושאלוהים איתם. ולמצער, נראה שאלוהים באמת איתם, כי הם מצליחים במעשיהם. אכן, נכנסות לכאן גם סוגיות תיאולוגיות. אך אני בוחר ומבכר להיות בצד החלש והמקופח, ובצד הצדק, כי כך למדנו שנכון. אך המחיר, אך, המחיר. מי יסכים לשלם אותו?
עד כאן.