שפינוזה כמתנגד לצמצום הקבלי

בעקבות מחשבה שעברה בי וגם תגובה שקיבלתי לפוסט הקודם על האתיקה של שפינוזה, ארצה להוסיף את הדברים הבאים –
אפשר לדמיין מסלול שונה לגמרי לשפינוזה ולרעיון הזהות שלו בין אלוהים והטבע, אם במקום ללכת בדרך הפילוסופית הקשה והסתומה בה הלך, היה הולך בדרך היהודית המסורתית ומתפלמס עם קודמיו.
והנה, כמאה שנה לפני שפינוזה חי ופעל המקובל האר"י, והוא הגה את רעיון הצמצום הידוע, בו במהלך הבריאה צמצם עצמו האל – שהיה מצוי בכל – לצדדים, והשאיר מקום, חלל פנוי, לעולם. כאן יכול היה שפינוזה לבוא ולומר – אני חולק על כך! ולמה? מתוך עמדה יהודית קלסית, משום זה מצמצם מכוחו של האל. ואז היה מציע את עמדתו הפנתאיסטית.
למעשה, בחסידות שבאה אחריו אכן אחזו ברעיונות דומים, אם לא פנתאיסטים לגמרי, לפחות פנאנתיאיסטים, כלומר – הסברה שאלוהים נמצא גם בעולם וגם מעבר לו, מעין אחיזה בכל הקצוות – גם זו, אגב, דרך יהודית קלסית. וכך ידועות אמרותיהם – 'לית אתר פנוי מניה', או 'הקב"ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין' – אמרות פנתאיסטיות-שפינוזיסטיות מובהקות.
כך, בין היתר, גם לא היה צריך לנדות את שפינוזה, כלומר אם היה נוקט בדרך הפולמוס הפנים-יהודי מראש. לי נראה שלא האתיקה היה הגורם לנידויו, אלא דווקא 'מאמר תיאולוגי-מדיני', בו הוא טוען שלא משה כתב את התורה. אמנם הוא נסמך שם הרבה על אבן עזרא קודמו, אבל אבן עזרא עטף את דבריו במעטפת סוד מסתורית, ואילו שפינוזה אמר דברים כהווייתם.
כך גם היה מציע שפינוזה אלטרנטיבה רציונליסטית למחשבה המיסטית הקבלית, שתפסה אחיזה בלעדית ביהדות – ואני רואה בכך טעם לפגם.
כך, למשל, לפני כמה ימים כתב בטוויטר הכתב אבישי בן חיים, כי יהודי חייב להאמין בקבלה. טענו כנגדו שהדרדעים לא מאמינים בה, וגם לא לייבוביץ', והרב קאפח, ובכלל שהיא לא חלק משלוש-עשרה העיקרים של הרמב"ם, וגם לא בכל שיטת עיקרים אחרת. אבל למעשה בן חיים ציין כאן אמת בפועל, כי באופן מעשי אכן הלך הרוחות, היום לפחות, הוא שאין לפקפק בקבלה, ושהיא חלק אינהרנטי מהיהדות. זה מצער אותי מאוד, כי אני מאוד לא אוהב אותה ולא מעריך אותה.
והסבר מבחינה היסטורית – כשהלכתי לשיעורים בבית פרת לבוגרים, היו כמה הרצאות על הקבלה. באחת מהן נאמר כי היא צמחה כתגובת-נגד לרציונליזם היהודי שקדם לה. זה בעצם השאיר את קיום המצוות עירום ונטול ערך. כאן נכנסה הקבלה והוסיפה לו טעם, שהמצווה שאתה עושה למטה משפיעה על העולמות העליונים – מעשה רב משמעות וטעם, שלא פלא ששבה המונים. הבעיה היחידה הקטנה היא, שזהו בעצם רעיון אלילי.
אז, כאמור, שפינוזה היה יכול להציע אלטרנטיבה לכל זה, אך בחר בשיטתו הפילוסופית הקשה. ואולי טוב שכך עשה ומעז יצא מתוק, שכן עתה הדרך הרציונליסטית היא הדרך החילונית, מחוץ לגבולות הדת (אך עדיין בגבולות היהדות, כפי שהוסבר).

כמה הרהורים פילוסופיים בוסריים

כמה הרהורים פילוסופיים בוסריים
1.
נראה לי טיפ חשוב בפילוסופיה – בדרך כלל אפשר להכיר טוב פילוסוף רק דרך הכרת מושגיו. למשל מספיק לדעת מה משמעות המושגים – אנליטי וסינתטי, אפריורי ואפוסטריורי, וכן נואומנלי ופנומנלי, ובתחום המוסר – את הצו הקטגורי, כדי להכיר את עיקר משנתו של קאנט. כך נראה לי. או בכל אופן זו דרך לקבל 'מושג ראשוני'.

2.
בעבר היה ויכוח האם האדם נולד לוח חלק, טאבולה ראסה, או עם תכונות מסוימות. בימינו הבלשן נועם חומסקי נתפס כמי שסתם את הגולל על שאלה זו, שקבע שאנו נולדים עם תכונת התחביר הלשוני. רק לאחרונה קראתי שהוא השמיע את קביעתו זו בתוך ויכוח עם סקינר (או עמיתו?) הביהוויוריסט, בזמן שהביהוויוריזם שלט בכיפה. הוא אמר שרואים שילדים ממציאים מילים שיכולות להיות נכונות, רק שהן לא. כלומר, שהתחביר מוטמע בהם. אבל, חשבתי אני, אין זה מוכיח דבר, כי אפשר שלמדו עם הזמן את החוקיות שבתחביר. וכך נראה, שהרי בשפות שונות יש טעויות שונות.

3.
הייתה איזו כתבה בהארץ בעד המאצ'ואיזם, מבחינה פסיכולוגית, כי אמרו שקהות רגש מסוימת יכולה לגרום לאנשים לתפקד טוב יותר וגם ליזום. אולי יש דברים בגו. אבל אני חשבתי על שאלה היפותטית בתחום הבחירה האנושית העקרונית – למי יש יותר יכולת בחירה, נשים או גברים? איני זוכר שהעלו את השאלה הזו במישור הפילוסופי העקרוני. אם היו מעלים ודאי היו טוענים שאין הבדל, כי זה מין האדם. אך מבחינה מעשית, היסטורית לגברים הייתה יותר יכולת בחירה ותמרון. האישה הייתה יכולה רק להיענות או לסרב להצעות הגבר, וגם זה לא תמיד. הגבר היה המצע והיוזם והבוחר, גם בתחום האישי, וגם כמובן בחיי החברה. היום, כמובן, המצב השתנה, אף שללא ספק לא לגמרי. ותשובה נשית קלסית אגב טוענת ההפך – שלגבר רק נראה שהוא מחליט, אך זו האישה שקובעת ץ, והכול ממנה.

4.
כך גם נראה לי בשטח המוסר. קאנט אמר שיש לעשות דברים מוסריים מתוך עקרון ולא מתוך רגש. גם ביהדות יש גישה כזו. עכשיו, יסולח לי שאני מעלה זאת, אך יש אבחנה קלסית לפיה צד הרגש קשור יותר לאישה. שוב, לא יודע אם זה נכוו, אבל נניח. לפי זה אפשר לראות את הרעיון היהודי-קאנטיאני כרעיון גברי ביסודו, ולהציע מוסר רגשי-נשי תחתיו. פרויד כמדומני אמר שהנשים אינן מוסריות, או שאחר אמר זאת, וכן אמרו אחרים. המוסר המוצע טופח על פניי הנחה זו. זהו מוסר של רחמים ולא דין. איני בטוח, אך נראה לי שרעיון זה יכול להיחשב פמיניסטי. אני חושב גם שהיו הוגות פמיניסטיות שהעלו אותו. על אחת מהן קראתי, רק שכחתי את שמה, במחילה.

על פרשת ויצא, לפי תורת המקורות

שמעתי סיכום דרשה של איזו רבנית, לפיה רחל בתחילה לא התפללה לאלוהים לבן, ורק כשנולד יוסף אמרה 'יוסף ה' לי בן אחר', שזוהי תפילה. כך, בתחילה ביקשה מיעקב בנים 'ואם אין מתה אנוכי', אחר-כך נתנה את שפחתה ליעקב, אז שנולד נפתלי הזכירה את מריבתה עם אחותה לאה בברכה 'נפתולי אלוהים נפתלתי עם אחותי', ולבסוף סמכה על הדודאים ואף השכירה את יעקב לשם כך. כל זה מגולל בבראשית פרק ל'.
גם על כמה מפרשים היא סומכת, כגון זה שאומר שבגלל שסמכה על הדודאים הפסידה כמה דברים, וביניהם זה שהמלוכה עברה לבני לאה, ליהודה.
מאידך, בדיקה זריזה העלתה שהמפרשים דווקא סוברים שרחל התפללה. כך ב'נפתולי אלוהים' מפרשים אונקלוס ורש"י שהתפללה, וב'הבה לי בנים' מפרש רמב"ן שתחילה רצתה שיעקב יתפלל עבורה, אך משסירב התפללה היא. והראיה – כשנולד יוסף נאמר ש'שמע אלוהים אליה'. זה כבר פשט.
ובאמת, ראשית יתכן שיש כאן הפרש בין פשט ודרש, כי 'נפתולי אלוהים' על פי הפשט הם נפתולים גדולים ולא תפילה. אך כאמור, רמב"ן מתבסס דווקא על הפשט הברור.
לכן נראה לי שדרך טובה להתייחס לזה היא דרך שמות אלוהים, שמשמעותיים הן לפי המסורת והן לפי תורת המקורות.
כל הפרק עד הברכה השנייה ליוסף, למעט תחילת הפסוק הראשון והאימרה הקצרה שנתנה את בלהה שפחתה בפסוק שלוש, הם מהמקור האלוהיסטי, כך על פי תנ"ך פרידמן, שכבר כתבתי עליו כאן. ואכן, השימוש הוא בשם 'אלוהים' – כך בבקשתה מיעקב, בברכת נפתלי ובשם הראשון של יוסף. מכאן והלאה זה המקור שמשתמש בשם ה'.
ובאמת, קשה שלא להבחין שיוסף מקבל ברכה כפולה והסבר כפול לשמו, שהראשון משתמש בשם אלוהים והשני בשם ה'. זה לפי תורת המקורות.
לפי המסורת, שם אלוהים הוא מידת הדין ושם ה' הוא מידת הרחמים, ותפילה ודאי קשורה למידת הרחמים ולכן מופיעה עם שם ה'.
ושמא ניתן לאחד את השיטה המסורתית וזו החילונית-מדעית ולומר, שמקור שם ה' הוא אכן רחמני יותר ונוטה יותר לתפילה. יש לבדוק זאת עוד במקומות אחרים ולראות האם זה מתאים. עד כאן בעניין זה.

לבסוף, אעיר כי בעבר כתבתי עבודה על תפילת האימהות ואנסה אולי להעלות אותה כאן מאוחר יותר, אולי יהיה בה בכדי להועיל.

*לא יודע אם אעלה, אך עברתי עליה, והנה על אף אחת מהאימהות לא נאמר שהתפללה. זה היה מסור לבעל. הראשונה שהתפללה ונחשבה לשיכורה – חנה. וחנה היא גם הראשונה להשתמש בכינוי ה' צבאות. שם ה', כאמור, בא בתפילה.

עוד אציין, כי סיפור הדודאים יכול להיות מוצג כדוגמה קדמונית תנ"כית של טיפולי פוריות, ועל כן יש טעם מיוחד להראות שהוא בסדר גמור. ובאמת לפי ההלכה אין איסור להשתמש בטיפולי פוריות. ובאמת מיד אחר-כך זכתה לבן. אז טוב להתפלל, אך טוב גם לעשות השתדלות ארצית.

מדוע איני סובל את ה'אתיקה' לשפינוזה

קורא על האתיקה של שפינוזה בספר "אתיקה: שפינוזה וניטשה" מאת שי פרוגל – ואני לא אוהב את מה שאני קורא. זו לא פעם ראשונה שאני קורא את האתיקה או עליה, ומעולם לא אהבתי זאת. ניסיתי בעבר לציין משפטים כאלה או אחרים שלא נראים לי, אך תמיד ענו לי שלא הבנתי נכון את הדברים. יש לשפינוזה שפה משל עצמו וצריך לפעול דרכה. העניין הוא שהשפה הזו כה רחוקה מזו הרגילה ואני רואה בכך טעם לפגם.
אך לא זה עיקר רתיעתי מהספר. נראה לי שאני סולד מהרציונליזם המוגזם שבו. שפינוזה מנסה להוכיח את קיום אלוהים בצורה שכלית טהורה, מתמטית, הנדסית, ואני בספק אם דבר כזה בכלל יתכן. לדעתי אין הוא מוכיח כלום. והעובדות הברורות הן שכמעט אין איש משתמש ב'הוכחות' שלו, לא היום ולא לאורך ההיסטוריה.
למעשה, ספרו זה של שפינוזה היה כנשכח למשך כמאה שנים, וגם כשהגיעו אליו לבסוף הגיעו אליו בצורה ביקורתית. אני לא מכיר מישהו שאימץ את מסקנותיו או פיתח אותן (זה לא אומר שהוא אינו קיים), ולמען האמת אני גם לא מכיר מי שסתר והפריך אותן ביסודיות (וגם כאן – זה לא אומר שאיש כזה אינו קיים, אני פשוט לא מכיר).
אז מה גורם לרתיעתי משפינוזה? אולי אותו דבר שגורם לסלידתי מכל פילוסופיה אנליטית מדי. אני חושב שהאנליטיות היא כלי מצוין, כלי חיתוך, סכין חדה, אבל לא יותר מכלי. את התוכן יש לקבל ממקום אחר. אני גם חושב שמטבע המציאות היא שהיא אינה נכנעת לכלי החיתוך האנליטיים. היא מורכבת יותר.
כמובן, עולה פה ההבחנה של קאנט בין האנליטי והסינתטי. אמירה בעלת משמעות שמוסיפה לנו משהו היא לעולם סינתטית. ועל כן המימד האנליטי נותר ריק – ועמד על כך בהרחבה מיכאל אברהם בספרו "שתי עגלות וכדור פורח".
אז זה מה שמפריע לי, אך אפשר שאף יותר מזה – דרך חשיבתו הספציפית של שפינוזה נראית לי שגויה לגמרי. שוב, אינני יכול לשים את האצבע בדיוק מה לא עובד, אבל זה הרושם שלי. כן, רושם. אני מעדיף רעיונות גדולים, שגם אותם ניתן למצוא באתיקה – כגון אותה טענה לקיום 'קונטוס' – יצר שימור העצמי של כל קיים. אך הרעיונות האלה מוחבאים היטב בספר זה, תחת מעטה של בליל טיעונים לא נגמרים.
לבסוף אעיר, כי מוזר לי הדבר. כי ספרו האחר של שפינוזה, 'מאמר תיאולוגי-מדיני', הוא אחד הספרים האהובים עליי ביותר וגם המוערכים עליי ביותר. אבל את האתיקה אני לא סובל. מוזר, אבל זה המצב.

על הרגש השיתופי

לפי אדם סמית אנו אגואיסטים ורציונליים. בשנים האחרונות, עם פריחת הכלכלה ההתנהגותית, ובמיוחד בהמשך למחקריהם של כהנמן וטברסקי, אנו יותר ויותר חשדנים לגבי מימד הרציונליות באדם. מתברר שהאדם כיצור כלכלי אינו כה רציונלי כפי שהיינו רוצים לחשוב. עתה, נראה שהצעד הבא יהיה להראות שהאדם גם לא כה אגואיסט. בצורה הפשוטה ביותר, הוא דואג למעגלים שסביבו, תחילה למשפחתו, אחר-כך לקהילתו, אחר-כך לעמו ומדינתו, ולבסוף לעולם כולו. גם אם אנו מניחים שכל מעשה ורגש אלטרואיסטיים הם, בעצם, אגואיסטיים ביסודם, הרי אין להכחיש שלפחות מבחינה חיצונית הם קיימים. האדם הדואג למשפחתו, למשל, לא בהכרח עושה תמיד מה שטוב לו עצמו. וכן הלאה על זו הדרך לשאר המעגלים המתרחבים.
בין לבין, חבויה כאן גם הבחנה ידועה בין המחנה השמרני לזה הנחשב מתקדם. המחנה השמרני – למשל אדמונד ברק – תמיד הדגיש את העובדה שלאדם אכפת יותר ממעגליו הקרובים – עובדה שאין להכחיש – לעומת המחנה המתקדם, שניסה לדבר בשם אינטרסים כלל-עולמיים – שוודאי גם הם קיימים. כך, המחנה המתקדם מנסה לקדם את ארגון האו"ם, או ארגון דומה אוטופי, וכן הסכמים בין-מדינתיים, בעוד המחנה השמרני מדגיש את חשיבות המשפחה, המדינה, התרבות, וכן הלאה. למעשה, לדעתי, שני הצדדים נצרכים ובשניהם יש אמת.
בכל מקרה, האתגרים החדשים של האנושות, ובראש שלהם משבר האקלים, מצביעים יותר לכיוון המעורבות הכלל-אנושית. לכן, יש נטייה אצל השמרנים להתנגד לעובדות הקיימות, המאושרות על-ידי מדענים. כמו, למשל, טראמפ, היוצא נגד הסכם פריז ומצייץ נגד גרטה תורברג.
אך לא רק משבר האקלים מחייב שינוס כוחות כלל-עולמי. כבר אמרו שהעולם הופך לכפר אחד, וזאת הרבה בזכות מהפכת האינטרנט. גם מבחינת התוכן – הוא היום פתוח לכולם ברוב המדינות (לא כולן עדיין), ורק מכשול השפה לפעמים עוצר – מכשול שכנראה יתגברו גם עליו באמצעות מתרגמים סימולטניים, וקיים היום באופן חלקי באתרים דוגמת גוגל טרנסלייט ודומיו. וגם מבחינת מימון של ענקיות האינטרנט, שלרוב נעשה במקלטי מס. מקלטי מס כאלה הם גם הפתרון להתחמקות ממיסים של עשירים רבים, ורק מחשבה כלל-עולמית תפתור אותם.
כמו כן, הנימוק להקלות במיסים שמקבלות חברות גדולות במקומות רבים, וגם בארץ, הוא ברצון ובאינטרס שלנו שהן תמשכנה לעבוד דווקא בארצנו וכך לספק מקומות עבודה. גם כאן, אני חושב, מחשבה כלל-עולמית תוכל לספק פתרון למצב – אף שמציאות זאת נראית רחוקה.
ועוד לא דיברנו על המצב במדינות העולם השלישי, ובמיוחד באפריקה. מדינות אלה שנים על גבי שנים שועבדו ונוצלו על ידי העולם המערבי – אירופה ואמריקה הצפונית, אך עתה נעזבות לנפשן. נוצר מצב חולה בו אנשים קונים בכמויות דברים שהם לא ממש צריכים, במיוחד בבלאק פריידי וסייבר מאנדיי ודומיהם – בעוד במדינות העולם השלישי לאנשים אין מים. ואגב זה – בנטפליקס העלו סדרה דוקומנטרית על ביל גייטס, שניסה למצוא פתרונות תברואתיים למצב הזה באפריקה והשקיע בכך מיליארדים. אבל זה אדם פרטי, ואני מדבר על מעורבות ממשלתית כלל-עולמית.
אז לא, האדם הוא לא אגואיסט, כלומר הוא לא רק אגואיסט, ולפחות לא כל בני האדם רק אגואיסטים. מפעמת בנו אף רוח של מעורבות, של חמלה ושל צדק. בל נשכח זאת.

לבסוף, חז"ל אמרו – 'כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם' – בפרקי אבות ובמקומות נוספים. מכאן נקבע איסור לקבלת תשלום על לימוד תורה – רעיון שיתופי ואנטי-קפיטליסטי קיצוני, אף שנעשו לו במרוצת השנים הנחות שונות. באותו אופן, אנשים משתפים את מחשבותיהם וחייהם בחינם ברשתות החברתיות ובבלוגים כדוגמת הבלוג הזה. כאן יש ניצול קפיטליסטי, ציני אולי, של אותו רגש אנושי שיתופי, שכבר אי אפשר להתכחש לו.

יום אחרי שכתבתי זאת ראיתי את הרצאת טד הבאה, שאומרת דברים דומים:

ניק האנאוור: הסוד המלוכלך של הקפיטליזם — וכיוון חדש לעתיד
https://go.ted.com/CfcC

למידע נוסף על צפייה בהרצאות TED בכל הפלטפורמות המועדפות: https://www.ted.com/about/programs-initiatives/ted-talks/ways-to-get-ted-talks

תמיהה בעניין 'אם תשים אשם נפשו', טיוטה


וַיהוָ֞ה חָפֵ֤ץ דַּכְּאוֹ֙ הֶחֱלִ֔י אִם־תָּשִׂ֤ים אָשָׁם֙ נַפְשׁ֔וֹ יִרְאֶ֥ה זֶ֖רַע יַאֲרִ֣יךְ יָמִ֑ים וְחֵ֥פֶץ יְהוָ֖ה בְּיָד֥וֹ יִצְלָֽח: (ישעיהו פרק נג פסוק י)

אם תשים אשם נפשו וגו' – אמר הקדוש ברוך הוא: אראה אם תהא נפשו נתנת ונמסרת בקדושתי להשיבה לי אשם על כל אשר מעל , אגמול לו גמולו
רש"י

אם תשים אשם נפשו – אך זה אנו רואים , כי גמול טוב יש לו על הרע שסבל , ואם שמה נפשו עצמה במקום אשם , כמו שאמר "את רשעים" (לעיל , ט)
רד"ק

שאם תשים נפשו אשם בעצמו , להרשיע את עצמו ולהצדיק דינו של מקום , אז ירפאהו ויחייהו
רבי אליעזר מבלגנצי

אם תשים אשם נפשו – שתודה ותאמר: חטאתי , ומפני עונותיי אירעו לי כל אלה
רבי ישעיה מטראני

אמנם מה שיאמר ישעיה אחר כן אם תשים אשם נפשו וגו' , זה ענין אחר נמשך אל הקודם , וזה כי אחר שכן רצה השם , ואין לנו דבר אחר רצונו וחופשו , מה לנו לעשות , רק שנעשה עצמנו כקרבן וכאשם וכחטאת , כמו שאמר החסיד (ראה ע"ז ח , ב): הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים; והחסיד האחד השיב (ראה ע"ז יח , א): מן השמים ירחמו; רק החכם השלם על דרך האמת גער בו בטענה מושכלת (ראה שם); וזה ידוע לבקיאים בגמרא , רוצה לומר: היות שתי אלו הכונות לחכמי התלמוד; ויודע יי' את אשר לו (ע"פ במ' טז , ה). אבל על כל פנים , היה הכרח גם כן לישעיה להניח זאת הכונה הכוללת להמון שהוא מדבר , ואמר שאחר שכן רצה וחפץ השם בגלות ירושלם , אם יהיה שהעם ישים עצמו זבח ויקבל המיתה , וכל שכן היסורין , מאהבה ולכבוד השם , הנה אחריתו יהיה לטוב
ר' יוסף כספי

ראה –
https://www.mgketer.org/tanach/12/53/10

השאלה:
בפרק זה מתואר עבד ה'. יש המפרשים שמדובר במשיח, ויש המפרשים שמדובר בעם ישראל. בין כך ובין כך לא הבנתי מה משמעות המילה 'אם'. הרי אם זו מילת תנאי, וכאן לפנינו נבואה שדינה להתקיים. זו יכולה להיראות שאלה נספחת לשאלה הוותיקה של הידיעה והבחירה, אך יכולה לעמוד גם בפני עצמה, או כשאלה של נבואה ובחירה.
כמו כן, עדיין לא הבנתי מה עניין 'אשם' כאן. שוב, בין כך ובין כך מתוארת כאן דמות שלא חטאה, 'על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו'. אם כך, איזה אשם צריך לתת פה? לכן נראה לי שהמפרשים המפרשים התוודות והכאה על חטא וכיוב' מחטיאים את המטרה, והקרוב יותר שנפש הצדיק תתן עצמה עבור הכלל וכאילו תשמש כקורבן אשם.

על גנוסטיקה יהודית ועל הסדרה 'מלכויות של מטה'

זרם אחד בגנוסטיקה ראה בדמויות שליליות בתנ"ך, כנחש וכקין ועוד, דווקא דמויות חיוביות, המתנגדות לדמיורגוס, האל הרע השולט בעולם הזה. לרשימה שלהם אולי אפשר להוסיף רשימה 'יהודית' משלנו, וכך לציין בה שושלת מפוארת, המתחילה באלישע בן אבויה, אחר, ממשיכה בחיווי הבלכי, שהקשה קושיות על המקרא, ומגיעה הלאה לשפינוזה, מנתץ הדת. אולי גם יהודה איש קריות שייך לרשימה זו. ואולי גם שבתאי צבי. גנוסטיקה משמעה ידיעה ואהבת ידע, ובאמת כל הדמויות האלה הלכו אחרי עולם הידע.
כיצד יש להמשיך רשימה זו? האם יש למנות את מנדלסון עליה, ועימו את כל תנועת ההשכלה? ובכן, מנדלסון היה יהודי דתי, על אף שפתוח-אופקים, לכן יותר נכון להשוותו דווקא לרמב"ם ולומר – ממשה עד משה לא קם כמשה. אבל תנועת ההשכלה כבר התרחקה למדי מהדת, ומאידך התקרבה לידע, לכן נראה שניתן לראות אותה כממשיכה קו זה.
והנה, תנועה זו אחראית לכך שהיה קיים איש כמו הרצל בעולם, ועימו רוב חברי התנועה הציונית בראשיתה ובהמשכה. הקמת מדינת ישראל, אם כך, התאפשרה דווקא מתוך התנועה המשכילית הזו, והדברים ידועים.
והנה, עתה משודרת ב"כאן" הסדרה "מלכויות של מטה" של אורי רוזנווקס, על החסידות. אותו במאי שהביא לנו סדרות נחמדות, אם כי לא ממש עמוקות, גם על ליבוביץ' והרמב"ם. אלא שבצפייה בפרק הראשון השתעממתי. מראים הווי חסידים נחמד, אך בלי ערך מוסף. בעיקר התרשמתי מהדרת-פניהם הנפלאה והעדינה של החסידים, שגם כן דבר הוא. אבל חסר התוכן. והתוכן שצריך להיות הוא מלחמת עולמים שהתרחשה במאה ה-18 וה-19 בין חסידים ומתנגדים, מחד, ובין שניהם למשכילים, מאידך. בלי הצגה כזו התיאור ההיסטורי לוקה בחסר. נראה, אולי בפרקים הבאים.