דברים ליום העצמאות 2021

יום העצמאות 2021. נראה לי שאפשר לעשות סיכום של הישראליות, אך אינני יודע איך לעשות זאת, הדבר גדול ממני. מה שבכל זאת נראה בבירור הוא שמדינת ישראל הגיעה לקו פרשת המים, ואחרים יגידו – לפתח האבדון.
קודם כל זה מתבטא בארבע מערכות בחירות רצופות, או כמעט רצופות, בלי הכרעה. נראה שהעם מפוצל לשני חלקים, שלובשים את הצורה 'כן ביבי' או 'לא ביבי'. אבל ביבי הוא רק אדם אחד, לא יכול להיות שהכול מתמקד רק בו. נראה שיש כאן חיצוי ושסע עמוקים יותר.
מצד אחד ניצב עם ישראל השמאלי, או כפי שהוא נקרא היום – גוש המרכז. למה מרכז? כי בתפיסתם זו 'ארץ ישראל הישנה והטובה', שבעבר הייתה המיינסטרים, והיום מאבדת את מרכזיותה.
מצד שני נמצא מחנה הימין, שהוא ברובו דתי יותר, או קרוב יותר לדת ולמסורת ישראל, ולדעת אבישי בן חיים, בטענה שיש רבים החולקים עליה, אך שיש בה גם הרבה אמת – הרי שגם הציבור המזרחי בארץ מזדהה יותר עם חלק זה.
הצד הראשון מדגיש ערכים דמוקרטיים, של צדק, שוויון, וגם, לאחרונה – נקיון כפיים והיעדר שחיתות. הצד השני מדגיש יותר ערכיים של יהדות – שמירה על הדת, וגם על שלמות הארץ. המדינה מוגדרת כ'יהודית ודמוקרטית', אך מאז ומתמיד ערכים אלה עמדו בסתירה, והסתירה המובנית הזו היום מתגלעת ומתפוצצת בפרצופנו.
במאמרי בבלוג התנ"ך שלי השוויתי זאת לשמות ישראל ויעקב. יעקב הוא החלק הדתי, וישראל – הלאומי. אך יעקב גם נודע במעשי המרמה שלו. ואכן, חלק ניכר בישראליות נסמך על ערמומיות שכזו. 'אל תהיה פראייר', 'סמוך' וכיוב', כבמסורת הגשש החיוור. גם בבלוג השירים שלי יש שיר על כך. מצד שני, ישראל הוא מלשון יושר.
יפה, זו המפה, ואיני יודע איך לפתור אותה. אך יש עוד כמה דברים שצריך לציין.
ראשית, השנאה, והיא הדדית. מחנה השמאל, בחלקו הגדול ממש שונא ומתעב את ביבי ואת תומכיו, כלומר 'הביביסטים'. ועיתונאים שמזדהים איתו נקראים 'שופרות'. כן, יש להם שמות מקוריים לכל דבר. אך גם מחנה הימין שונא ובז ל'שמאלנים', וקורא להם 'בוגדים', 'חמוצים' וכן הלאה. כן, גם להם יש שמות מקוריים. מי שנשאר בתווך – אין לו סיכוי. זהו שדה-מערכה, ועליך לתפוס צד. כביכול. ושוב, אין בידי התשובה כיצד לשכך שנאה יוקדת זו.
שנית, המיאוס. בתוך כל הדברים האלה, נראה שהתרבות בפשיטת רגל. בערוצים המסחריים בטלוויזיה לא משדרים כמעט שום דבר בעל ערך, רק ריאליטי ירודים. 'ועמי אהבו כן, ומה תעשו לאחריתה'. גם בנטפליקס, המוצא הלא-ישראלי המשווק כאן, משודר בדרך-כלל רק זבל מעובד. רק מדי פעם צצה שם איזו סדרה נסבלת. ועכשיו לכל זה נוספה צרת הקורונה, ועימה צניחה בהוצאות הספרים ועצירה מוחלטת של הקולנוע. שממה תרבותית.
על הספרות אין ביכולתי לדבר, אך לפי הרושם שלי כבר שנים לא התפרסם כאן משהו ראוי באמת. וראיתי שאין זה רק הרושם שלי, אלא גם של אנשי ספרות מביני-עניין מסוימים. ואתה שואל את עצמך – למה?
ועוד בספרות – לספרות הארצישראלית המקורית היו שלושה נסיכים – א.ב. יהושע, דויד גרוסמן ועמוס עוז. את יהושע כמעט לא קראתי, וממה שקראתי לא מאוד התרשמתי. את ספרו האחרון 'המנהרה' לא הצלחתי לסיים. את גרוסמן גם איני אוהב, ומעולם לא הצלחתי לסיים ספר שלו, למרות שניסיתי מספר ספרים. את עוז דווקא אהבתי, ונהניתי בעיקר מ'מיכאל שלי', 'סיפור על אהבה וחושך' ו'הבשורה לפי יהודה' שלו, וכן מספרי העיון, אך לאחרונה הוא 'נשחט' בידי בתו, למרבה עוגמת הנפש. עוגמת הנפש (לגביו) היא כפולה, כי מלבד היותו סופר מוביל, הוא גם היה איש-רוח מוביל, ומוביל מחנה השלום. אם נרחיק לכת נוכל לטעון שעצם הקריאה לשלום מפיו ומפי בני דורו – הייתה צבועה ונגועה, ואולי לכן לא הצליחה. אנו מנסים להימנע ממסקנה זו בכל מחיר, ובין היתר מכתימים את שמה של בתו גליה בשל כך, וסביר שינהגו כך גם כלפיי דבריי, אך אלה דברים שקשה להימנע מלחשוב אותם. ספרה של גליה הזכיר לי את המערכון של 'היהודים באים' על הקיבוץ, שבאסיפת החברים מדברים על ערכים גבוהים של שותפות, שוויון וסוציאליזם, אך כשמגיעים הילדים לחדר הם לא יודעים כיצד להתייחס אליהם, ומגרשים אותם לחדרם. 'רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם'.
אם כך נראה לי שכל הישראליות הזו, של הצבר – כפי שכתב עליו הסוציולוג עוז אלמוג, של יפי הבלורית והתואר, של נזכור את כולם, של שיר הרעות, של כל הדברים שהכרנו וגדלנו עליהם, ולא אוכל למנות את כולם – נראה שהישראליות הזו אבדה לבלי שוב. אין עוד עם ישראל אחד, אלא עם ישראל למחנותיו. גם אין עוד אהבת האדמה, על תלמיה וטרשיה, אלא יש דור מודרני, עם אייפד ועם פלייסטיישן. הנסיונות הנואשים של הימים האחרונים – יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות – חידדו לי תמונה זו מאוד. למשל טקס המשואות – רבים לא צפו בו, או שסלדו ממנו. ובאמת היה זה מופע מביש ומחפיר. ועל השירים בכלל אינני רוצה לדבר.
אז האם יש תקנה למצב זה? כאמור – איני יודע. הלוואי שההחרפה היא רק תופעת-לוואי של משבר הקורונה, וזה יחלוף. הלוואי. או שההחרפה היא אכן בגלל ביבי שפילג ושיסה את העם, וכשהוא יעזוב את תפקידו הרוחות ירגעו. הלוואי. אך למעשה, כאמור, נראה לי שהמשבר חמור יותר.
כבר עכשיו לפי ספירת המנדטים לגוש הימין כ-75 מנדטים, בעוד מפלגות השמאל המובהק מחזיקות 14 מנדטים בלבד. העם זז ימינה, וזה לא צריך להפתיע אותנו. זו גם תוצאה של המדיניות הישראלית, שקברה את תהליך השלום במו ידיה – כפי שהראה דימיטרי שומסקי בביקורתו על הספר של חיים רמון במוסף הארץ של יום העצמאות, וגם, מה לעשות, גוש הימין מתרבה יותר, עם דגש על החרדים והדתיים-לאומיים. השינוי הוא גם שינוי דמוגרפי בלתי-נמנע.
ואגב, גם סוגיית החרדים צריכה להיות נדונה תוך התחשבות במצב הדמוגרפי הזה. אם המצב היום, של בני ישיבות הפטורים מגיוס ושאינם עובדים, הוא אינו תקין, הרי שלפחות הוא נסבל. אך עוד מספר שנים לא רב, המצב הזה גם לא יהיה נסבל כלכלית. לא תהיה אפשרות לפרנס אותם. מה גם שרבים מבעלי היכולת, שרובם נמצאים במחנה השמאל-מרכז, פשוט יעזבו את הארץ למקום נוח יותר, כפי שמפצירים בהם אנשי הגוש השני השכם-והערב.
ובכן, זה המצב, כפי שאני רואה אותו, וצריך לתת עליו את הדעת. אך כרגע אני לא רואה אף אחד בזירה הפוליטית שעושה זאת, ואיני רואה צעדים שננקטים לתיקון המצב, אלא אדרבא – עוד שנאה, עוד פילוג, עוד שחיתות, עוד חוסר צדק. לכן, לסיכום, ביום העצמאות הזה תחושתי היא שאנו נמצאים בפני שוקת שבורה, וגם לפני חילוף משמרות.

צר לי מאוד שאלו פני הדברים ואין בפי בשורה משמחת יותר. ואולי עוד הכול יתהפך לטובה.

סקירה קצרה על הספר 'נרשם בגוף'


נרשם בגוף, מאת בסל ואן דר קולק.
פרדס, 2021, 546 עמ'.

בקיצור, עברתי על הספר, לא קראתי כל מילה. הוא מגדיר את הבעיה, פוסט-טראומה, כפי שצוין בציטוטים, שיובאו בהמשך, וסוקר את מגוון גישות הטיפול לה שהצטברו עם השנים. על חלקן הוא אומר שאין יעילות, כך הפסיכואנליזה, ריפוי בדיבור, אך על הטראומה אי-אפשר לדבר, וכן טיפול תרופתי, הוא משכך מתח, אך לא פותר שום בעיה. גם על טיפול cbt הוא אומר שהוכח כלא יעיל, ומרפא רק כשליש מהפונים, בניגוד להצלחתו בשטחים אחרים. הוא מציע גישות אחרות, הוליסטיות יותר, כמו יוגה, מדיטציה וכד', וכן יצירת מרקם חברתי חם ותומך. אבל הוא ממשיך ודן בעוד כמה פרקטיות טיפוליות, למשל emdr – טיפול דרך תנועות עיניים, טיפול בסמים, mdma, ועוד. טוב, אני לא מטפל, ולא התעמקתי בפרקים האלה. לכן גם לא אכתוב ביקורת על ספר זה.
אוכל רק לומר שהוא 'אמריקאי' מאוד, כלומר מלא סיפורים, הן על מטופלים, והן מחייו האישיים והמקצועיים של המחבר, וכל זה בעיניי מכביד מאוד. אין לי צורך בזה, אלא אפשר להסתפק בתיאור הממצאים הרלוונטיים. גם יש תיאור נרחב מדי של דברים מוכרים. עם כל הכבוד, אני לא צריך שיספרו לי מהי פסיכואנליזה, למשל.
ועדיין, זה ספר מקיף מאוד, ובתחום חשוב, שמרכזי גם אצלנו בישראל, לכן לפחות לאנשי מקצוע כדאי מאוד לקרוא אותו.
אז הנה, בכל זאת כתבתי משהו.

ועתה, מספר ציטוטים –

בעיתוי עצוב מאוד, בו נפגע טראומה הצית עצמו אתמול, אני קורא ספר על טיפול בנפגעי טראומה. הנה מספר ציטוטים מתוכו –

"כל הטראומות הן טרום־מילוליות. שייקספיר ניסח היטב מצב זה של אימה נטולת מילים במחזה מקבת, בדברים שנאמרים לאחר גילוי גופת המלך הנרצח: "זוועה, זוועה, זוועה! לשון ולב לא יכולים לתפוס אותךְ, או לכנות בשם… עכשיו יָצר התוהו יצירת מופת." תחת תנאים קיצוניים אנשים עלולים לצרוח ולגדף, לקרוא לאמא, ליילל באֵימה, או פשוט להשתתק. קורבנות תקיפות ותאונות יושבים קפואים בחדרי המיון; ילדים שעברו טראומה "מאבדים את הלשון" ומסרבים לדבר. בצילומי חיילים אחרי קרב דמים ניתן לראות גברים חלולֵי עיניים, בוהים אילמים אל החלל.

גם שנים רבות לאחר הטראומה, אנשים שחוו אותה לעתים מתקשים עד מאוד לספר לאחרים את שאירע להם. גופם חוֹוה אימה, זעם וחוסר ישע, וכן דחף להילחם או לברוח, אך הם כמעט אינם מסוגלים לבטא רגשות אלה. הטראומה, מטבעה, דוחפת אותנו אל קצה גבול ההבנה וקוטעת מאיתנו את השפה, שמבוססת על חוויות משותפות, או על עבר שניתן לדמיין.

אין פירוש הדבר שאנשים אינם יכולים לדבר על טרגדיה שאירעה להם. במוקדם או במאוחר, רוב השורדים, כמו וָתיקי הקרבות שעליהם סיפרתי בפרק הראשון, יוצרים "סיפור כיסוי", כפי שרבים מהם מכנים אותו, שנועד להצגה בפני אחרים, ושמציע הסבר כלשהו לסימפטומים שלהם ולהתנהגותם. אך בדרך כלל סיפורים אלה אינם מצליחים ללכוד את האמת של החוויה. קשה עד מאוד לארגן חוויות טראומטיות של אדם לכלל דיווח בהיר ולכיד — סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. אפילו עיתונאי מנוסה, כגון כתב CBS המפורסם אד מוֹרוֹ, נאבק בניסיון להעביר את הזוועות שראה בעת שחרור מחנה הריכוז הנאצי בוכנוואלד ב-1945: "אני מתפלל שתאמינו לדבריי. דיווחתי רק חלק ממה שראיתי ושמעתי. עבור רוב הדברים אין לי מילים."

במקום שבו המילים נכשלות, תמונות רודפניות לוכדות את החוויה וחוזרות כסיוטי לילה וכפלשבקים. "

*

"במשך מאה שנים ויותר טענו כל ספרי הלימוד בפסיכולוגיה ובפסיכותרפיה כי שיטת דיבור כלשהי על רגשות מכבידים יכולה לפתור את המצוקה. אולם, כפי שראינו, חוויית הטראומה עצמה חוסמת את האפשרות לעשות זאת. גם אם נְפתֵחַ תובנות והבנות עמוקות, עדיין, המוח הרציונלי נותר משותק ואינו מסוגל "לשכנע" את המוח הרגשי להשתחרר מן המציאות הפנימית שלו. שוב ושוב אני מתרשם עד כמה קשה לאנשים, שחוו זוועות שאין לתארן, להעביר לזולת את מהות חווייתם. קל להם הרבה יותר לדבר על מה שנעשה להם — לספר סיפור של קורבנוּת, של נקמה — מאשר להבחין במציאות של חווייתם הפנימית, להרגיש אותה ולנסחה במילים.

סריקותינו הראו כיצד האימה שחוו מתמשכת, וכיצד היא עלולה להיות מופעלת על ידי היבטים רבים מספור של המציאות היום־יומית. הם לא הצליחו לעשות אינטגרציה, לשלב את החוויה לתוך זרם חייהם. הם המשיכו להיות "שָם", ולא ידעו כיצד להיות "כאן" — לחיות בהווה באופן מלא."

*

"המוח הזוחלי והמערכת הלימבית הם יחד מה שאכנה לאורך ספר זה "המוח הרגשי". המוח הרגשי מצוי בליבת מערכת העצבים המרכזית, ומשימתו העיקרית היא לשמור על רווחתנו. אם הוא מזהה סכנה, או הזדמנות מיוחדת — למשל, בן זוג מבטיח — הוא מתריע באמצעות הפרשת הורמונים. התחושות הגופניות הנובעות (מבחילה קלה ועד לפאניקה לופתת בחזה) יפריעו לְמה שהנפש עוסקת בו באותו רגע, ויניעו אותנו — באופן גופני או נפשי — לכיוון אחר. לתחושות אלה, גם בצורתן הקלה ביותר, יש השפעה עצומה על ההחלטות הקטנות והגדולות שנעשה בחיינו: מה נבחר לאכול, איפה אנו אוהבים לישון ועם מי, איזו מוזיקה נעדיף, אם אנו אוהבים לעסוק בגינון או לשיר במקהלה, עם מי נתיידד ואת מי נְתעב.nnארגון התאים והביוכימיה של המוח הרגשי פשוטים יותר מאלה של הנֵאוֹ־קוֹרְטֶקֶס, או המוח הרציונלי, והוא שוקל את המידע הנכנס באופן גלובלי יותר. בעקבות זאת, הוא קופץ למסקנות בהתבסס על השוואות כלליות מאוד, בניגוד למוח הרציונלי, שממיין את המידע באמצעות מערכת אפשרויות מורכבת (הדוגמה הקלאסית היא של אדם שנרתע באימה כשהוא רואה נחש — ואז מגלה שזה בסך הכול חבל מגולגל). המוח הרגשי מפעיל תוכניות הימלטות מתוכנתות מראש, כגון תגובות ה"הילחם־או־ברח". אלה תגובות שריריות ופיזיולוגיות אוטומטיות, שמופעלות ללא כל מחשבה או תכנון מצדנו"

*

"איתותי הסכנה של האמיגדלה מעוררים שחרור הורמוני דְחק רבי־עוצמה, ובכלל זה קורטיזול ואדרנלין, אשר מגבירים את קצב הלב, את לחץ הדם ואת קצב הנשימה, ומכינים אותנו להילחם או לנוס על נפשנו. כאשר הסכנה חולפת, הגוף חוזר למצבו הנורמלי מהר למדי. אך כאשר ההתאוששות חסומה, הגוף דרוך כולו להגנה עצמית, מה שגורם לאנשים להרגיש חסרי שקט ובעוררות גבוהה."

*

"ב-PTSD, האיזון ההכרחי הזה בין האמיגדלה (גלאי העשן) וקליפת המוח הקדם־מצחית המרכזית (MPFC, מגדל השמירה) מתערער באופן קיצוני, מה שמקשה מאוד לשלוט ברגשות ובדחפים. הדְמָיוֹת מוחיות של אנשים המצויים במצבים רגשיים סוערים מראות כי פחד, עצב וכעס עזים מגבירים כולם פעילות באזורים מוחיים שמתחת לקליפת המוח, הקשורים לרגשות, ומפחיתים במידה רבה את הפעילות באזורים שונים של האונה הקדמית, בייחוד ב-MPFC. כאשר זה מתרחש היכולות המעכבות של האונה הקדמית קורסות, ואנשים פשוט "מאבדים את זה": הם עשויים להירתע מכל צליל חזק, להיתקף בזעם בתגובה לתסכול קל או כשמישהו  נוגע בהם.

התמודדות יעילה עם דחק תלויה בהשגת איזון בין גלאי העשן למגדל השמירה. אם תרצו לשפר את תגובותיכם הרגשיות, המוח נותן לכם שתי אפשרויות: תוכלו ללמוד לווסת אותן מלמעלה־למטה, או מלמטה־למעלה."

*

"הכרת ההבדל בין ויסות מלמעלה־למטה או מלמטה־למעלה הכרחית להבנת דְחק טראומטי ולטיפול בו. ויסות מלמעלה־למטה כרוך בחיזוק יכולתו של מגדל השמירה לשלוט בתחושות הגופניות. מדיטציה קשובה ויוגה עשויים לסייע בזה. ויסות מלמטה־למעלה כרוך בְּכִיוּל־מחדש של מערכת העצבים האוטונומית (שכפי שראינו, יוצאת מגזע המוח). אל מערכת העצבים המרכזית אנו יכולים להגיע באמצעות נשימה, תנועה או מגע. נשימה היא אחד מתפקודי הגוף הבודדים שמצויה גם תחת שליטה מודעת וגם תחת שליטה אוטונומית. בחלק 5 של ספר זה נחקור טכניקות ספציפיות לשיפור הוויסות, הן מלמעלה־למטה והן מלמטה־למעלה."

*

"פסיכיאטרים מכנים תופעה זו אַלֶקְסִיתִימִיָה — ביוונית: רגשות שאין עבורם מילים. ילדים ומבוגרים רבים שחוו טראומה פשוט אינם מסוגלים לתאר מה הם מרגישים, משום שאינם מסוגלים לזהות את משמעות תחושותיהם הגופניות. הם עשויים להיראות זועפים, אך יכחישו שהם כועסים; הם ייראו מפוחדים, אך יאמרו שהם בסדר. חוסר היכולת לפענח מה מתרחש בגופם גורם להם להיות מנותקים מצורכיהם, והם מתקשים לטפל בעצמם, למשל לאכול בכמות הנכונה ובזמן הנכון, או לישון כפי שהם צריכים."

*

"קורבנות טראומה לא יוכלו להחלים עד שיכירו את תחושות גופם ויתיידדו עמן. לפחֵד פירושו לחיות בגוף שתמיד עומד על המשמר. אנשים כועסים גרים בגוף כועס. גופם של קורבנות התעללות בילדות תמיד מתוח ומתגונן, עד שימצאו דרך להירגע ולהרגיש ביטחון. כדי להשתנות, אנשים צריכים להיעשות מודעים לתחושותיהם ולאופנים שבהם גופם נמצא בקשר עם העולם סביבם. מודעות עצמית גופנית היא הצעד הראשון לשחרור מעריצות העבר."

*

"כפי שציינתי בפרק הקודם, חוקרי הִתקשרוּת הראו כי הדמויות המטפלות שלנו בראשית החיים לא רק מאכילות, מלבישות ומנחמות אותנו כשאנו עצובים; הן גם מעצבות את האופן שבו מוחותינו המתפתחים תופסים את המציאות. האינטראקציות שלנו עם המטפלים בנו מלמדות אותנו מה בטוח ומה מסוכן; על מי אפשר לסמוך ומי יאכזב; מה עלינו לעשות כדי שצרכינו יסופקו. מידע זה מגולם בשְתִי ועֶרֶב של חיווט מוחנו, ויוצר את דפוס החשיבה שלנו על עצמנו ועל העולם סביבנו. מפות פנימיות אלה יציבות לאורך זמן, באופן מעורר השתאות.

עם זאת, אין פירוש הדבר שהמפות אינן יכולות להשתנות בעקבות התנסוּיוֹת. יחסי אהבה עמוקים, בעיקר בגיל ההתבגרות, כאשר המוח עובר שוב תקופה של שינוי מואץ, יכולים לשנות אותנו באמת ובתמים. כך גם לידת ילד, מכיוון שלעתים קרובות תינוקותינו יכולים ללמד אותנו איך לאהוב. מבוגרים, שעברו התעללות או הזנחה בילדותם, עדיין מסוגלים ללמוד את היופי שבאינטימיות ובאמון הדדי, או לחווֹת חוויות רוחניות משמעותיות שפותחות בפניהם יקום נרחב. ולהפך — מפות ששורטטו בילדוּת שלא היה בה מתוֹם, עלולות להתעוֵות בעקבות תקיפה או אונס בבגרות, כך שכל הנתיבים יתוֹעֲלוּ מחדש אל מחוזות של אימה או ייאוש."

*

ולבסוף –
"בספרו שבעה עמודי חוכמה כתב ת.א. לורנס (לורנס איש ערב) על חוויות המלחמה שלו: "למדנו שיש כאבים חדים מדי, יגונות עמוקים מדי, התעלויות־נפש מרומְמות מדי מכדי שנוכל אנו, בני־החלוף, לרשום אצלנו. כשהרגש הגיע לשיא כזה, הנפש נחנקה; והזיכרון הפך לבן, עד שהנסיבות חזרו לשגרה.""

סרט כחול־לבן, מאת חמוטל מעפיל ורסנו

סרט כחול־לבן, מאת חמוטל מעפיל ורסנו.
רסלינג, 2020, 230 עמ'.

בספרה החדש של חמוטל מעפיל ורסנו, כי מסכמת את התפתחות המיניות הישראלית, כפי שהיא מיוצגת בקולנוע הישראלי, מאז תחילתו, בערך, ועד סמוך לימינו אלה. זה פרויקט נאה מאוד, ואף נצרך מאוד.
הרבה אפשר ללמוד על החברה מהקולנוע המיוצר בה, שהרי הוא כעין תמונת-מראה שלה, והדבר נכון גם בנוגע לשיקוף המיניות.
הדבר הבולט ביותר בישראל, הוא מעבר מרתימת המיניות לפרויקט הלאומי הציוני, בתחילת הציונות ובתקופת קום המדינה, ואחר-כך ניסיון השתחררות מלפיתה זו. הדבר נכון גם בשטחי אמנות אחרים, למשל בגל החדש בשירה בשנות החמישים והשישים.
אחד הראשונים שניער את המודל הציוני הקלסי, ובמיוחד בשטח המיני, היה אורי זוהר בסרטיו. וגם מבחינה זו מעניינת חזרתו בתשובה לבסוף, מחופשיות מינית מוחלטת – לשמרנות מינית מוחלטת.
יהודה ג'אד נאמן כתב מאמר מפורסם על לידת התאומים של הקולנוע הישראלי, עם הסרטים 'חור בלבנה' של זוהר, ו'סאלח שבתי' של קישון. הראשון מסמן את תחילת סרטי האיכות, או סרטי 'הרגישות החדשה', והשני – את סרטי ה'בורקס'. להערכתי, המחברת כאן לא דנה מספיק בסוג השני, והרי גם בהם יש רקע מיני – בדרך כלל יחסים בין מזרחי ואשכנזיה, או בחינת היחסים בין העדות, גם בשטח המיני.
עוד בשנות השבעים, היו סרטי המתבגרים בסדרת 'אסקימו לימון', שגם בהם יש התפרקות מינית. אני כתבתי עליהם עבודת סמינריון באוניברסיטה, בתוך המכלול של ייצוג המיניות בקולנוע הישראלי, והעבודה נמצאת ברשת, בבלוג שלי, אך המחברת לא ראתה לנכון להפנות לעבודה זו, או לא ידעה עליה. אצרף קישור אליה בסוף.
בהמשך בא עיסוק באופני מיניות נוספים – הנשי, המזרחי, ההומוסקסואלי ועוד.

לסיכום, ספר טוב וחשוב, אף שבעיניי העיסוק בגוף הסרטים הוא קצת ארכני מדי, והיה עדיף להחליפו בקישור לממדים הגותיים נוספים, הן מתוך ההגות על המיניות, הן מתוך ההיסטוריה והסוציולוגיה של ישראל.

הנה כמה ציטוטים מהספר, שיתנו תמונה מלאה יותר מזו הקצרה שהצגתי –
אני מדלג על ראשית הציונות, ועל הסרטים 'הם היו עשרה' ו'הוא הלך בשדות'. נאמר בקצרה כי בהם המיניות נרתמה לפרויקט הציוני. דבר זה בדיוק משתנה בסרטיו של אורי זוהר.

סרטיו של אורי זהר
""אליק נולד מן הים". במילים אלה עיצב משה שמיר בספרו במו ידיו (פרקי אליק) (1973) את אור"י בדמות ונוס זכרית העולה מהגלים. אליל מושלם, הנולד לידה פנטסטית שאינה כרוכה בדם, בלכלוך או בכאב, יליד הטבע, נטול אם או אב, הוא אחד המיתוסים המכוננים של ה"יהודי החדש" על פי הציונות. מציצים פותח באורי אחר לחלוטין העולה מהגלים אל חוף תל אביב. בחשכת הלילה נחשפת דמותו בהדרגה: כמעט עירום, כרסו משתפלת מעל מכנסיו הקצרים והמהוהים, חושפי החריץ, שערו המגודל מדובלל ולח, פניו לא מגולחים, על חזהו נוצצת שרשרת זהב"

"בסרטיו של זהר דמויות הגברים מתאפיינות באינפנטיליות. בניגוד לגיבורי הקולנוע הלאומי, שמתבגרים לבסוף ואף מקריבים עצמם למען ערכים נעלים של אהבת המולדת, הגברים של זהר מתוארים כמתבגרים נצחיים שאינם נקראים לדגל. הגברים של זהר שרויים בגיל התבגרות נצחי, ואינם מסוגלים לעמוד בדרישות החברה הבורגנית ולשמש אבות ומפרנסים, שכן אין בהן די להצדקת קיומם ולהענקת משמעות לחייהם. הם אינם מסוגלים לקבל את החלום הבורגני כתחליף לאידאולוגיה שנעלמה. הערך היחיד שנותר כסיבה קיומית הוא האחווה הגברית, ובעיקר החברות בין שני גברים.

האחווה, כערך בסיסי בדגם הגבריות הישראלי, אינה חידוש של זהר, כפי שמעידה, למשל, הקנוניזציה של שיר ״הרְעות״ של חיים גורי, וגם התרפקותו של הקולנוע הלאומי על אחוות הלוחמים. אבל זוהר מחדש, כשהוא ממקם את חבורת הגברים בליבה של העיר, הרחק מהשדה החקלאי ומשדה הקרב, מרחבים שבראשית הקולנוע הישראלי הקנו לגבריות נופך מיתי רווי פאתוס. הגברים בסרטיו של זהר משוטטים, על פי רוב ברחובותיה של תל אביב או על חוף ימה, נודדים בין מסעדה עממית לחצרות הבתים, בין מקומות ציבוריים כגון מועדון או אולם כדורסל לבין חדריה של הדירה הבורגנית ומרפסותיה"

סרטי מתבגרים של שנות השבעים –
"הילדים המזדקנים, גיבורי סרטיו של זהר, המסרבים להתבגר ולמלא את תפקידיהם החברתיים, מתגלגלים בסרטים אלה בדמויותיהם של מתבגרים של ממש. תובנותיו החתרניות של זהר מהדהדות בבחירותיהם של גיבורי סרטים אלה, כגון בנצי מאסקימו לימון ונתי מדיזנגוף 99, לנטוש את החברה (ואת החבר'ה) ולהמשיך לבדם. האינדיבידואליזם, שהחל להופיע בקולנוע הישראלי האישי, מקבל בסרטי המתבגרים מעמד של ערך דומיננטי שיש לו צביון רומנטי."

סרטי שנות השמונים –
"סרטי שנות ה-80 בוחנים את מעמדו של ה"אני" המיוצג באמצעות בני דמותו של אור"י – הצבר יפה הבלורית והתואר – אל מול ה"אחר" המאופיין ככל מה שאינו אור"י: נשי, מזרחי, ערבי, הומוסקסואלי, מהגר. אותו ה"אחר" בקולנוע הפוליטי מובנה באמצעות הדואליות שבמיניותו, המעוצבת הן כמקור למשיכה ולתשוקה והן כמקור לחרדה ולדחייה עמוקה. כך מוצבים זה מול זה ה"אני" וה"אחר" הקשורים זה לזה בעבותות של פחד, זהות ותשוקה הרסנית."

סרטי שנות התשעים –
"כתחליף לאידאולוגיה הלאומית, המתבטאת בהאדרת המלחמה, האחווה הגברית והקולקטיביזם, סרטי הקולנוע ישראליים הבולטים של שנות ה-90, כמו שירת הסירנה (פוקס, 1994) וקלרה הקדושה (סיוון ופולמן, 1996), מציבים במרכזם את האהבה הרומנטית. הכמיהה הרומנטית והשאיפה לאושר, המגולמות בזוגיות, במשפחתיות ובהצלחה כלכלית, משקפות את עולם הערכים הבורגני הקפיטליסטי ומאמצות לתוכן נרטיבים האופייניים לתרבות ולקולנוע המערביים.

שבירתו של נרטיב־העל הציוני מתבטאת בסרטים השונים בניתוץ סמלי הציונות: בהחיים על פי אגפא (דיין, 1992), שבו אדון להלן, הציונות מגולמת בשירי ארץ ישראל שמזמרים בני השוטר וחבורת החיילים. אולם המילים מלאות הפאתוס סותרות את פעולותיו האלימות של בני ואת אישיותו האטומה, ואילו החיילים משנים את המילים הלאומיות למילים אלימות וכך הופך "שיר הרְעות" בפיהם ל"שיר הרשעות", כפי שקורא לו דיין"

שנות התשעים –
אלימות מינית בקולנוע הישראלי –
בסרט שורו –
"הפרופסור אוחז בראשה של שמרית, הקרבה אליו לנשיקה המצופה, ומטיח אותו בשולחן: "את מכאיבה לי בשירים שלך. את מכאיבה לי בנוכחות שלך, אני חייב להכאיב לך", הוא מנמק את מעשיו. פעולה זו של אלימות מתפרשת בעולמו של הסרט כחיזור, ושמרית, על אף שהיא מעוצבת כאישה עצמאית ודעתנית, פאם פאטאל ביחסה האכזרי לאשר, נענית לחיזור זה ובוחרת לעזוב אל האופק במכוניתו של פרופסור קונאר, גם לאחר שהוא סוטר על אוזניה בעוצמה.

גם בהחיים על פי אגפא נוכחת אלימות כלפי נשים, לדוגמה ביחסם של החיילים, ובעיקר של נימי המפקד הפצוע, לנשים שבפאב. יחסם לנשים מושתת על עקרון הפעלת הכוח, והז'רגון ששם דיין בפיהם מוחק את הגבול שבין השיח הצבאי לשיח המיני־דכאני."

העשור הראשון של שנות האלפיים –
"חולה אהבה בשיכון ג' מתאר את התשוקה הגברית לאהבת אישה כשיגעון. ויקטור, הפועל ללא מעצורים, איד משולל סופר־אגו, מפר את הנורמליות ואת הסטנדרטיות. בבית המשוגעים שבו לא חל חוק האב של החברה, ויקטור שב לחיים ומגיע ל"גן עדן". אם אדם וחווה התביישו בגופם העירום לאחר אכילת פרי עץ הדעת וגורשו מהגן, ויקטור מאבד את דעתו ואת הבושה וחוזר לגן העדן. כאן הוא יכול להיות הוא עצמו, וכאן חלומותיו מתגשמים."

חתונה מאוחרת –
"בניגוד לקומדיות הרומנטיות שבהן ה"אושר והעושר" הם אקסיומה, הצופים יודעים מה יקרה לזאזא הנשוי, שכן קיימות דוגמאות מקדימות: עבור הגברים הגרוזינים בדמותם של אביו ודודיו החיים הם מלכודת מוות, חיים של בגידות וענישות הכופתים את בני הזוג זה לזה בעבותות של שנאה ופחד. כמו הצופים גם זאזא מודע לכך שכניעתו לחוק העדה היא קבלת גזר דין מוות. מעתה הוא נידון לחיות ללא אהבה, שמחה או תשוקה, כלומר נידון לחיות ללא טעם לחייו. לכאורה, קיימת אהבה שמנצחת, זו של זאזא להוריו, בעיקר לאימו, אולם אהבה זו ממיתה. חתונה מאוחרת הוא טרגדיה המסתיימת במותו הסימבולי של הגיבור המוקרב לעולה לאותה מפלצת שעלתה מן הים – דמותה המיתית של האם.nn nn" – סרט כחול־לבן מאת חמוטל מעפיל ורסנו

"בסרטי העשור הראשון של שנות האלפיים, אשר סובבים סביב ה"חור השחור" שנפער בשל היעלמו של אבי המשפחה עם קריסתו של הדגם הגברי המכונן, ניצבות אלמנות המתמודדות עם חסרונה של ההגנה הגברית ונאבקות לשמר את עצמן כסובייקט פועל, נוכח וקיים, ללא הפתרונות הגלומים בלאומיות או בחסות הגברית החלופית."

"אלמנות שכן מצליחות לעצב עצמן כסובייקט עומדות במרכז הסרטים: כנפיים שבורות (ברגמן, 2002), האסונות של נינה (גביזון, 2003), ומדורת השבט (סידר, 2004)."

המאמר שלי –
https://hagaibooks.wordpress.com/2018/12/31/%d7%90%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%9e%d7%95-%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%94%d7%94%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a7%d7%95%d7%9c/

מדינה קטנה לעם גדול, מאת חיים נבון

מדינה קטנה לעם גדול, מאת חיים נבון.
ידיעות, 2021, 264 עמ'.

הרב חיים נבון רב הפעלים מעלה בספר זה את חזונו למדינת ישראל, שהוא אינו מדינת הלכה, אבל כן מדינה עם דגש יהודי, אבל, כפי שנבון כותב, בצורה 'קלה'.
הוא פותח בדיון במדינה כפי שהיא מופיעה בתנ"ך, עובר לעקרונות כלליים של שיטות משטר שונות, למשל פלורליזם מול סובלנות, ורק בפרק האחרון הוא מגיע להצעות קונקרטיות.
לא אכתוב באריכות על הספר, אבל כהרגלי מזה זמן, אצרף כמה ציטוטים מייצגים. אומר רק כהערכה כללית, שאני די התייגעתי בקריאת הספר, ובכלל שבעתי מעיסוק בענייני יהדות ומדינה, אבל כן יש בספר דברים מעניינים רבים, ואולי גם בשורה לעתיד.

הנה מדגם ציטוטים –
השוואה בין הוגי יוון להגות התנ"ך (שאגב, קראתי אותה בדיוק אחרי שאני כתבתי קטע קצר על מעשהו של סוקרטס, ובניתוח שלי מעשהו דווקא כן עולה בקנה אחד עם רוח היהדות. קישור בסוף) –

"יורם חזוני העיר שבדיאלוג "קריטון" תיאר אפלטון איך מורהו, סוקרטס, מסרב לברוח מהכלא ומן המוות שנגזר עליו. סוקרטס הסביר שתהיה זו בגידה בעיר־המדינה ובחוקיה. רק בזכות החוקים הללו יכלו הוריו של סוקרטס להינשא, רק בזכותם זכה הוא להיוולד, לגדול ולהתחנך. אדם צריך לציית גם לחוקי עוול של מדינתו, כי למעשה לא הוריו ולא משפחתו גידלו אותו, אלא המדינה וחוקיה. המשפחה טפלה היא למדינה. גישה כזו זרה בתכלית למקרא. כאשר פרעה ואנשיו רוצים להעניש בחומרה את משה על שהציל עשוק מיד עושקו, משה אינו מהסס לרגע, ובורח ממדינת העוול ומחוקיה.

גישתו של אפלטון לפוליטיקה אופיינית לעולם היווני הקלאסי. הוגי יוון נטו לראות בפוליטיקה אמצעי הכרחי לשלמות האנושית. אריסטו היה מתון יותר מאפלטון בנושא הזה, אך גם הוא קבע, בפתיחתה של האתיקה: מהדורת ניקומכוס, כי "המדע הראשי" הוא "המדע המדיני". ועוד הוסיף בספרו הפוליטיקה כי מבחינה ערכית המדינה היא שעומדת במוקד, ולא היחיד ומעגלי הזהות המצומצמים שלו: "קודמת המדינה על פי הטבע לבית, ואף ליחידים שבבני האדם, כי הכלל קודם בהכרח לחלק"."

מלחמה, מוכרת מאוד, ברלטיביזם הפוסטמודרני (אך נציין כי מחשבה רלטביסטית מצויה אף אצל הוגים שמרנים קלסיים, וכבר כתבתי על כך בעבר) –

"הווריאציה הפופולרית היום של הפלורליזם היא גידול הפרא שלו, הרלטיביזם (יחסיות): אין אמת, הכול נרטיבים, ערכים הם עניין של טעם. אף אחד לא יותר צודק מאף אחד אחר, וזאת רק משום שאין שום משמעות למילה "צודק". יש הוגים פוסטמודרנים שאומרים שאין אמת, ויש שאומרים שהכול אמת. אין הבדל משמעותי בין שני הניסוחים הללו. האמת מוגדרת על ידי הבדלתה מן השקר; אם שום דבר אינו שקר, אז גם שום דבר אינו אמת. המושג "אמת" מאבד כך את משמעותו."

בין פלורליזם וסובלנות (אני חושב שאלה מונחים דומים מאוד, אם לא ממש חופפים, הרי שתלויים זה בזה) –

"באופן פרדוקסלי, הסובלנות הפשוטה מכילה בסופו של דבר יותר מאשר הפלורליזם המתוחכם. הסובלנות מכינה אותך מראש להתמודד עם דברים שירגיזו אותך, ושאינם משתלבים בהשקפת עולמך. ובכל אופן, נדמה לי שזה המרב שהיהדות יכולה להציע. מדינה יהודית רזה לא תהיה פלורליסטית, אך היא תהיה סובלנית. היא תְמעט להתערב בחייהם הפרטיים של אזרחיה, לא מסיבות פילוסופיות עקרוניות, כמו מתוך הרצון שחיינו המשותפים יהיו נסבלים."

סובלנות לשכנים ולאחים (העיקרון כאן הוא אבן יסוד במחשבה השמרנית, והוא די הגיוני בעיניי, כל עוד גם ה'שכנים' נהנים ממלוא הזכויות) –

"סובלנות של שכנים וסובלנות של אחים. הראשונה היא סובלנות כלפי מיעוטים בני דתות אחרות ועמים אחרים, שחולקים אתנו את האזרחות במדינה, אך אינם שותפים למורשת שלנו ולזהותנו. השנייה היא סובלנות פנים־יהודית, בין קהילות יהודיות שונות, שיש ביניהן שותפות בסיסית בזהות היהודית. ככל שהסובלנות רחבה יותר, ככל שהיא מכילה פערים רחבים יותר, כך היא באה על חשבון תחושת השותפות. אני סובלני כלפי ערבים מוסלמים הנוהגים כמצוות דתם ומכבד את אורחותיהם, אך ההבדלים בינינו עמוקים מאוד. הם שכניי, אך לא אחיי. כלפי אחי היהודי אני מגלה סובלנות מסוג אחר: זו סובלנות שנרקמת על גבי מכנה משותף עמוק "

בין יהודית ודמוקרטית (ניתן אולי לחלק את ההבדל בין ימין ושמאל בארץ כחלוקה בין מי ש'יהודית' חשובה לו יותר ובין מי ש'דמוקרטית' חשובה לו יותר. ואם שניהם כאחת חשובים?…) –

"מן הסתם נמשיך ונתווכח, אנו וילדינו, על משמעותם של הדמוקרטיה וערכיה. אך נקודת המוצא של הוויכוח צריכה להיות האמת ההיסטורית: יהדותה של המדינה הייתה חשובה בעיני מקימיה לאין שיעור יותר מאשר הדמוקרטיוּת שלה. ממגילת העצמאות עולה שמדינת ישראל אינה "מדינה יהודית ודמוקרטית", אלא מדינה יהודית, שמשטרהּ דמוקרטי. סיפורה של ישראל הוא סיפורו של עם שחזר לארצו כדי לחיות בה חיי עצמאות ממלכתיים לפי רוחו; לא סיפורם של יחידים שחיפשו מדינה שוויונית ודמוקרטית."

והנה הצעה מעשית, בנוגע לנישואין (אני מסכים עם הדברים ועם רוחם) –

"אנחנו משלמים מחיר ציבורי עצום על המונופול החוקי של הרבנות הראשית בתחום האישוּת, ומקבלים כנגדו רווח לא גדול. המצב החוקי הנוכחי מתפרש על ידי רבים ככפייה מחניקה; ולצד זאת, מי שבאמת לא רוצה להתחתן כדת משה וישראל — ממילא נוסע לקפריסין.
מבחינה עקרונית, אני חושב שלמדינה יש סמכות לקבוע שהנישואין בישראל יהיו דתיים בלבד. אך מבחינה מעשית, אני חושב שהמחיר של הכעס הציבורי הוא עצום, והתועלת ליהדות אינה גדולה. כרב, אני רוצה שמי שבא אליי כדי שאחתן אותו יעשה זאת משום שהוא מעוניין בכך, ולא משום שהמדינה כפתה עליו.

אני חושב שיש מקום לאפשר רישום נישואין שלא כדת משה וישראל. גם באמנת גביזון־מדן מוצע שבמסגרת הסדרה כוללת של יחסי דת ומדינה, יש לאפשר גם נישואין אזרחיים בין איש ואישה החפצים בכך. אני מאמין בעוצמתה של ההלכה היהודית, ולכן אני מאמין שרוב רובם של היהודים בישראל ירצו להינשא כדת משה וישראל, גם אם המדינה לא תכפה זאת עליהם; כשם שכמעט כל היהודים בישראל מלים את ילדיהם, אף ששום חוק לא מחייב אותם לעשות זאת. ואולי דווקא משום שאין חוק שמחייב אותם לעשות זאת."

המאמר שלי שהזכרתי –
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/03/13/%d7%9e%d7%97%d7%a9%d7%91%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%a1%d7%95%d7%a7%d7%a8%d7%98%d7%a1/

כן לחיים למרות הכול, מאת ויקטור פרנקל

כן לחיים למרות הכול, מאת ויקטור פרנקל.
כנרת-זמורה-דביר, 2021, 167 עמ'.

על הספר הזה מסופר כך –

"קיומו של הספר הזה הוא נס קטן. את ההרצאות העומדות בבסיסו נשא הפסיכיאטר ויקטור פרנקל ב־1946, תשעה חודשים בלבד אחרי שחרורו ממחנה העבודה, שרק זמן קצר קודם לכן היה בו על סף מוות. פרנקל ערך את ההרצאות לספר, ומו"ל קטן הוציא אותו לאור בגרמנית. בהמשך פסקה הדפסתו, והוא נשכח ברובו עד לאחרונה, כשאותו מו"ל גילה אותו מחדש בארכיוניו. כן לחיים: למרות הכול לא ראה אור מחוץ לגרמניה עד כה."

ועל תוכנו, בסיומו, מסופר כך –

"ובסופו של דבר, זו היתה כל מטרתן של שלוש ההרצאות האלה: להראות לכם שהאדם בכל זאת יכול — למרות קשיים ומוות (הרצאה ראשונה), למרות הסבל הנגרם ממחלת גוף או נפש (הרצאה שנייה), או מיד הגורל במחנה הריכוז (הרצאה שלישית) — לומר כן לחיים, למרות הכול."

את גישתו החיובית הזו של פרנקל לחיים אנו מכירים כבר מספרו הנודע 'האדם מחפש משמעות', המספר על חוויותיו במחנה הריכוז, ואיך החזיק בניצוץ החיים למרות הכול, כשהוא מחזיק בכלל-החיים, שמופיע לראשונה אצל ניטשה – 'מי שיש לו למה, יוכל לשאת כל איך'.

אבל מה קורה אצל מי שאין לו למה? מה קורה אצל אדם שמאס בחיים, בגלל קשיים פיזיים או נפשיים? מה קורה אצל מי שרוצה להתאבד? – בשאלות אלה נוגע פרנקל בשלוש הרצאותיו אלה.

לדעתי, ההרצאה השנייה היא הטובה ביותר. לא הרבה נוגעים בנושא ההתאבדות, ופרנקל עושה זאת בצורה אינטליגנטית וחומלת. מצד אחד יש את שאלת 'החיים הראויים לחיותם', וכן פרנקל מראה שגם בסבל רב ניתן למצוא טעם לחיים. ובכל אופן אין למנוע את הזכות לחיים. כמובן. מצד שני קיימת השאלה בדבר הפסקת החיים בתנאים מסוימים, והנכונות לאפשר זאת – ובשאלה זו להערכתי פרנקל לא נוגע.

כיום, הספר אינו מחדש הרבה, וגם המונחים שהוא משתמש בהם עבר זמנם (כפי שגם מוער בהערת התרגום בפתיחה), אבל עדיין זהו ספר ראוי לפרסום ולקריאה.

הנה קטע אחד שלו, מתוך ההרצאה השנייה –

"למעשה, מי ששייכת לענייננו היא קבוצה רביעית של אנשים, אלה שמבקשים להתאבד משום שפשוט אינם יכולים להאמין במשמעות של המשך החיים, במשמעות החיים עצמם. התאבדות ממניע כזה מכונה בדרך כלל "התאבדות מַאֲזָן". בכל אחד מן המקרים היא נובעת ממאזן חיים שלילי כביכול. אנשים כאלה עורכים "מאזן" ומשווים את היש עם האין; הם שוקלים את מה שהחיים חייבים להם לעומת הרווח שעדיין יוכלו להפיק מהחיים לדעתם, והמאזן השלילי שהם מחשבים מביא אותם להתאבד. נבחן עתה את המאזן הזה.

על פי רוב עמודת הזכות מכילה את כל הסבל והכאב, ועמודת החובה את כל האושר והמזל הטוב שעדיין לא הושגו. אבל המאזן הזה שגוי מיסודו. כי כמאמר הפתגם, "לא באנו לעולם כדי ליהנות". וזה נכון במובן הכפול של מה שיש (הוויה) ומה שצריך להיות. כל מי שלא הרגיש זאת בעצמו מופנה בזאת לכתביו של פסיכולוג רוסי אקספרימנטלי, שהוכיח פעם שאדם ממוצע חווה תחושות של אי־שביעות רצון בהיקף רב משמעותית מתחושות הנאה. לפיכך מלכתחילה לא יהיה זה אפשרי לחיות רק למען הנאות. אבל האם זה נחוץ בכלל — האם זה לוז החיים? נדַמה לעצמנו אדם שנידון למוות, ושעות ספורות לפני הוצאתו להורג נאמר לו שהוא חופשי לקבוע את תפריט ארוחתו האחרונה. הסוהר נכנס לתאו ושואל אותו מה ירצה לאכול, מציע לו שלל מעדנים; אבל האיש דוחה את כל הצעותיו. הוא חושב לעצמו שאין שום חשיבות לשאלה אם יפטם את בטן האורגניזם שהינוֹ במזון טעים או לא, מאחר שבתוך כמה שעות יהיה גווייה…"

הבית שלנו בוער, מאת גרטה תונברג

הבית שלנו בוער, מאת גרטה תונברג
ידיעות ובבל, 2021, 160 עמ'.

מקבץ נאומים של פעילת איכות הסביבה הנודעת גרטה תונברג, נערה צעירה שוודית, בעלת אספרגר, שהייתה גם מועמדת לנובל לשלום.
עד לפני שנה היא הייתה דמות בולטת, אך בשנה האחרונה לא שמענו ממנה כלל, וגם לא ממשבר האקלים. היו לנו דברים יותר בוערים על הראש – משבר הקורונה.
קצת גורם לחשוב כמה מתוך זה קשור לקמפיין תקשורתי. אמנם ציינתי סיבה מספקת, כביכול, להשמטת הנושא, אבל בעצם אין שום סיבה להפסיק לעסוק בו גם בזמן משבר.

הספר עצמו נחמד, אם כי היא חוזרת על עצמה הרבה ולא מחדשת דברים. אבל הרטוריקה ראויה לציון. היא סוחפת, מניעה לפעולה, גם אם קצת ילדותית ומוגזמת.

אספתי כמה ציטוטים מהנאומים השונים –

"אני רק השליחה, ולמרות זאת כל השנאה מופנית אלי. אני לא אומרת שום דבר חדש, אני פשוט אומרת את מה שמדענים חוזרים ואומרים כבר עשרות שנים."

"הם מנסים נואשות להסיט את תשומת הלב ממשבר האקלים ולשנות נושא. הם לא רוצים לדבר על זה, כי הם יודעים שהם לא יכולים לנצח בוויכוח הזה. כי הם יודעים שהם לא הכינו שיעורי בית. אבל אנחנו כן."

"אנחנו חייבים להפסיק להתחרות זה בזה. אנחנו חייבים להתחיל לשתף פעולה ולחלוק את המשאבים שנותרו בכוכב הזה באופן הוגן. אנחנו חייבים להתחיל לחיות בגבולות הכוכב שלנו, להתמקד בשוויוניות ולקחת כמה צעדים לאחור לטובת כל המינים החיים פה. אנחנו חייבים להגן על הביוספירה. על האוויר. על האוקיינוסים. על היערות. על הקרקע. זה אולי נשמע תמים, אבל אם הייתם מכינים שיעורי בית, הייתם יודעים שאין לנו ברירה. "

"הם שוב מתכוונים לטאטא את הלכלוך שלהם אל מתחת לשטיח, ולהשאיר את עבודת הניקיון והתיקון לדור שלנו."

"ואני מצטערת, אבל להגיד שהכול יהיה בסדר בזמן שאתם ממשיכים לא לעשות דבר, זה לא מעשה מלא תקווה בעינינו. למעשה, זה ההפך מתקווה."

"אתם לא חייבים להקשיב לנו. אבל אתם חייבים להקשיב למדע. למדענים מכל העולם. וזה כל מה שאנחנו מבקשים — התאחדו מאחורי המדע."

"אנחנו בעיצומה של הכחדה המונית, ואתם מסוגלים לדבר רק על כסף ולספר סיפורי אגדות על צמיחה כלכלית אינסופית. איך אתם מעזים?".

לא עשו כלום

לא עשו כלום.

אז מה החטא הגדול של כל ממשל ביבי ב-12 שנה האחרונות? אם נערוך סיכום-ביניים, בתקווה שהוא גם סופי. מה החטא הגדול שלו ביחס לפלסטינים? שזה הדבר המרכזי בכל מערכת בחירות, ובמציאות עצמה. הבעיה הגדולה שלו שהוא כלל לא התייחס לסוגיה הזו! לא עשה דבר!
אם כך, החטא הגדול של ישראל הוא לא בפשעים כאלה ואחרים, אותם נוהג לסקר גדעון לוי, שאף אחד לא מתייחס אליו. כן, כמובן, גם זה, אבל זה לא העיקר. וגם, כמובן, ההרג המאסיבי בעזה, שאותו יחקור בית המשפט בהאג, אבל אפילו זה לא העיקר. כאן תמיד ניתן למצוא או להמציא תירוצים. זו הייתה הגנה עצמית, הם התחילו. כן, הם התחילו, אחרי שסגרתם אותם שנים ברצועה, אבל זה שווה מעל אלף מתים? ובעניין הסגירה – ישראל אומרת – מה הם רוצים, נתנו להם מדינה. באמת? אז למה בימים האחרונים ישראל העבירה חיסונים לעזה? האם אנחנו מצ'פרים את האויבים שלנו? לא, פשוט אנחנו עדיין שולטים עליהם.
ואגב, שאלתי את השאלה הזו בטוויטר, בתגובה לציוץ של יאיר גולן ממרצ. אף תשובה. הדחקה טוטאלית. לדעתי, אף אחד גם לא הבין את השאלה. כלומר, ימנים עשויים לומר, באמת אנחנו לא צריכים להעביר להם חיסונים, אבל לא יעשו את האחד ועוד אחד, של מה זה אומר שכן העברנו. ושמאלנים עשויים לומר, איפה הרחמנות? אך זו לא בעיה של רחמנות. אני, כמובן, כן בעד להעביר להם חיסונים, השאלה מה המשמעות של הדבר הזה.
וכך, כל פני השיח בישראל שקריים. מימין ומשמאל. ומה הפלא שבמציאות כזו מפלגות ימין מקבלות, לפי הסקרים, כ-80 מנדטים, והשמאל נמחק? (וזה יכול להסביר גם את פריחת הספרות הימנית, שכמעט רק היא, אגב, יוצאת בימי הקורונה, כפי ששמתי לב).
אז הבעיה, כאמור, היא לא מה שעשו, לא רק זה, אלא בעיקר מה שלא עשו. לא עשו כל צעד ליישוב הסכסוך! וזאת בזמן שבכל התקופה הזו כמעט לא היו פעולות טרור, למעט תקופות קצרות יחסית.
אז ביבי יגיד שזו הצלחה שלו. אולי. אבל בצד זה צריך גם לעשות משהו. וכן אומרים 'אין פרטנר', סיסמה שנשארה מימי ברק, שגרם נזק עצום. אבל כאמור – כמעט ואין טרור כל התקופה הזו, אז באיזה מובן אין פרטנר? אין פרטנר – מהצד שלנו! אין כל נכונות להגיע להסדר, ורבים מודים בכך.
אז זו האשמה של ממשלת ישראל בתקופת ביבי, ושל העם הישראלי שנגרר אחריו.

טוב, נקטע לי רצף המחשבה, ולכן איני זוכר אם רציתי לומר עוד משהו. נשאיר זאת כך. ורק אוסיף את מה שרשמתי לי כתזכורת מראש – גם 'אין כוחות'. דוד וגוליית, כידוע. ישראל כביכול 'נלחמת' בפלבטינים, אבל איזו מין מלחמה זאת? ישראל היא מעצמה עוצמתית, והפלסטינים עניים ומסכנים. זו מלחמה? לא, זה דיכוי ושעבוד. ועדיין ישראלים רבים מרגישים שהצדק איתם, ושאלוהים איתם. ולמצער, נראה שאלוהים באמת איתם, כי הם מצליחים במעשיהם. אכן, נכנסות לכאן גם סוגיות תיאולוגיות. אך אני בוחר ומבכר להיות בצד החלש והמקופח, ובצד הצדק, כי כך למדנו שנכון. אך המחיר, אך, המחיר. מי יסכים לשלם אותו?
עד כאן.

מחשבה על סוקרטס

שומע עכשיו איזה פודקאסט קצר על סוקרטס, לא משהו שאני לא יודע כבר. המשפט האחרון שנאמר בו לפני שעצרתי (זמנית), הוא שסוקרטס אומר, כשהוא כבר לפני הוצאתו להורג – 'לא את החיים יש להעדיף, אלא את החיים הטובים'.
המחשבה הראשונה שלי היא – מה פתאום! בחיים יש קשיים, ואנשים חיים גם עם הקשיים. נכון שיש קשיים גדולים שמכריעים אנשים, אבל הרוב מחזיקים מעמד. וזו גם לא דרך היהדות, שבה החיים הם מתנה שיש להעריך ואסור לאבד, בכל מצב, או כמעט בכל מצב. לא רק כ'הלכה', אלא כדרך חיים. אין אנו מבקשים את תענוגות החיים, אלא תוכן, ערך.
אך אז חשבתי על כך מחשבה שנייה, לפיה יתכן שכשסוקרטס אומר 'החיים הטובים' אין הוא מתכוון לתענוגות החיים, אלא ל'חיים הנכונים'. וזה לא 'שמא', אלא ודאי. הרי הנימוק של סוקרטס הוא שהוא מקבל עליו את הדין שהעיר השיתה עליו ולא יברח, כי כל חייו הטיף לחיים המכבדים את החוק והקהילה. אין הוא דואג לתענוגות, אלא למוסר.
אם כך, סוקרטס צודק, וגישתו היא גם יהודית מאוד – לא את החיים יש להעדיף, אלא את החיים הנכונים, המוסריים.
אבל למעשה, עוד לפני 'המחשבה הראשונה' שהזכרתי, הייתה לי מחשבה אחרת, שאינה קשורה למשפט אחרון זה, והיא – שאם סוקרטס היה חי היום, כנראה היו מוציאים אותו להורג שוב.
שאו ברכה.

*

ובדיוק קורא – הרב נבון חולק עליי –

ציטוט מ"מדינה קטנה לעם גדול"

"יורם חזוני העיר שבדיאלוג "קריטון" תיאר אפלטון איך מורהו, סוקרטס, מסרב לברוח מהכלא ומן המוות שנגזר עליו. סוקרטס הסביר שתהיה זו בגידה בעיר־המדינה ובחוקיה. רק בזכות החוקים הללו יכלו הוריו של סוקרטס להינשא, רק בזכותם זכה הוא להיוולד, לגדול ולהתחנך. אדם צריך לציית גם לחוקי עוול של מדינתו, כי למעשה לא הוריו ולא משפחתו גידלו אותו, אלא המדינה וחוקיה. המשפחה טפלה היא למדינה. גישה כזו זרה בתכלית למקרא. כאשר פרעה ואנשיו רוצים להעניש בחומרה את משה על שהציל עשוק מיד עושקו, משה אינו מהסס לרגע, ובורח ממדינת העוול ומחוקיה.

גישתו של אפלטון לפוליטיקה אופיינית לעולם היווני הקלאסי. הוגי יוון נטו לראות בפוליטיקה אמצעי הכרחי לשלמות האנושית. אריסטו היה מתון יותר מאפלטון בנושא הזה, אך גם הוא קבע, בפתיחתה של האתיקה: מהדורת ניקומכוס, כי "המדע הראשי" הוא "המדע המדיני". ועוד הוסיף בספרו הפוליטיקה כי מבחינה ערכית המדינה היא שעומדת במוקד, ולא היחיד ומעגלי הזהות המצומצמים שלו: "קודמת המדינה על פי הטבע לבית, ואף ליחידים שבבני האדם, כי הכלל קודם בהכרח לחלק"."

– מדינה קטנה לעם גדול מאת חיים נבון.

ספרים מומלצים לפסח 2021


כידוע, בתקופה זו כמעט לא יצאו ספרים חדשים, ועל כל פנים לא ספרים שמעניינים אותי. כך יצא שמאז פוסט סיכום השנה האזרחית החדשה 2020 לא העליתי לכאן דבר. גם המצב המתוח תרם לכך.
אבל בכל זאת קראתי כמה ספרים, ששניים מהם לפחות מומלצים לקריאה, ולכן אביא התייחסויות קצרות שכתבתי עליהם, אולי לקראת חג פסח המתקרב ובא.

שני הספרים המומלצים יצאו ממש לאחרונה. הראשון, שגם הוא שנוי במחלוקת עזה, הוא ספרה של גליה עוז. ניסיתי לכתוב בקצרה ובזהירות מה שחשבתי עליו –
דבר שמתחפש לאהבה, מאת גליה עוז
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/03/05/%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%a9%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%a4%d7%a9-%d7%9c%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%94-%d7%a2%d7%95%d7%96/

השני, פחות שנוי במחלוקת, אבל אולי גם, הוא ספרה החדש של יוכי ברנדס על התנ"ך –
כשאלהים היה צעיר, מאת יוכי ברנדס
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/03/02/%d7%9b%d7%a9%d7%90%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%a6%d7%a2%d7%99%d7%a8-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%99%d7%95%d7%9b%d7%99-%d7%91%d7%a8%d7%a0%d7%93%d7%a1/

כמו כן, תופעה ראויה לציון היא שספרות ימנית דווקא יצאה כסדרה בתקופה זו, ואולי אף בקצב מוגבר.
מי שמתעניין יוכל למצוא בבלוג שלי, שהקישורים המצורפים כאן מפנים אליו, התייחסות לספרו של חנן עמיאור – 'הסדנה להנדסת תודעה', ולספרו של גדי טאוב (בקצרה) – 'ניידים ונייחים'. איני מצרפם כאן, כי אני רוצה להימנע מוויכוחים פוליטיים בבמה זו (-כלומר אתר הפייסבוק).

על הספר 'הרפורמציה הדתית של חז"ל'

הרפורמציה הדתית של חז"ל, מאת גולן ברושי.
המכללה למקרא, 2021, 261 עמ'.

זהו ספר מבית היוצר של היהודים המשיחיים, והוא המשכו, בעצם, של 'מיתוס התורה שבעל-פה', שעליו כתבתי כאן. אולי הוא בסגנון אקדמי יותר. יש שייאמרו (יהודים מסורתיים) שאין מקום בכלל להתייחס לספרים כאלה, אך אני איני חושב כך, ולהלן אביא חלק מטענותיו, בליווי ציטוטים, וישפוט כל איש לעצמו.
הטענה המרכזית, על כל פנים, דומה לספר הקודם – שהיהדות הרבנית והתורה שבעל-פה הן בעצם רפורמה בהיהדות.
הספר מחולק לשבע טענות, שאלה הכותרות שלהם –

רפורמה ספרותית – מהפכת ההלכה (עניין ידוע ואדלג עליו)
רפורמה חינוכית-פילוסופית (להלן)
ביטול עקרון הפרדת הרשויות (מתן סמכות רבה לרבנים)
רפורמה בפולחן – ביטול הצורך בקורבנות (עניין ידוע ואדלג עליו)
הרפורמה התיאולוגית – מעבר מאתנוס לאתוס (להלן)
רפורמת התשובה – חזרה לדת במקום לאלוהים (כלומר, מיסיון יהודי מתוקצב)
רפורמה אתיאיסטית – דת ללא אלוהים (ביטול רוח הקודש, ביטול הנבואה, ביטול בת הקול -תנורו של עכנאי, האיסור לקרוא בשם ה', תפילה מהסידור ולא מהלב, העברת הדגש מהתנ"ך לגמרא, הפיכת אלוהים לתלמיד-חכם, כבוד אל לחכמים, דגש במצוות ולא באמונה וכו')

ולהלן קצת פירוט –

הוא טוען שהיהדות הרבנית למדה מחוכמת יוון, וכל שיטת הלימוד שלה היא פילוסופית-הלניסטית, ובהקשר הזה הוא אומר –

"במאמרו ״ירושלים ואתונה״, דן ליאו שטראוס באנטגוניזם ובדיכוטומיה שבין שתי הערים; ירושלים מייצגת את יהדות התנ״ך הדוגלת ב״ראשית חכמה — יראת אלהים״; בעוד 'אתונה' מייצגת את התהייה הפילוסופית הרפלקטיבית, קרי את חיפוש החוכמה דרך העיון הפילוסופי הביקורתי. ירושלים מסמלת אם־כן את מחשבת המקרא; ואתונה — את שיטות הפילוסופיה היוונית. שטראוס הנגיד בין אלוהי התנ״ך לבין האל האפלטוני, העולה הן ממדרשי חז״ל והן מהגותו של הרמב״ם, בעיקר בספרו 'מורה הנבוכים'. אליבא דשטראוס, לא תיתכן נאמנות כפולה לשתי ערים אלו. יש לבחור: ירושלים או אתונה, התגלות או הגיון, דת או פילוסופיה. בפרפרזה לדברי אליהו לישראל על הר הכרמל,349 ניתן לדמיין את שטראוס קורא אל חכמי בית המדרש ואומר: 'עַד־מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל־שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים; אִם־ה' אֱלֹהֵי הַמִּקְרָא הוּא הָאֱלֹהִים, לְכוּ אַחֲרָיו; אִם־הָאֵל הָאַפְּלָטוֹנִי הוּא אֱלֹהֵיכֶם, לְכוּ אַחֲרָיו!'"

הוא מדבר על אידיאל התלמיד-חכם, שנהנה מהרבה הטבות, ובכלל על הדגש ששמו על הלימוד עצמו, ובהקשר הזה הוא אומר –

"הרמב״ם טבע את הביטוי: ״לולי המשתגעים, נשאר העולם חרב״. כוונתו הייתה לומר כי למרות שהאידיאל מחייב כל אדם לתור אחר חוכמת הפילוסופיה, אין חברה תקינה אשר יכולה הייתה לתפקד באוטופיה שכזו. לפיכך 'המשתגעים' הם אותם עמי ארצות, אשר נגזר עליהם לעמול בעבודות כפיים, כדי לספק לחכם את התשתית הפיזית הדרושה בשביל שיעסוק בפילוסופיה גרידא, קרי בתלמוד תורה. ייתכן שעמדתו נקבעה בהשראתו של רבי שמעון בר יוחאי, שטען: ״על האדם להקדיש עצמו לתורה, ולוותר על זמן העבודה בתחומים אחרים: "שבזמן שישראל עושין את רצונו של מקום — מלאכתן נעשית על ידי אחרים״ (בבלי, ברכות ל״ה ע״ב. ביאור שטיינזלץ)."

הוא אומר שבתנ"ך עם ישראל היה קודם-כל עם, כלומר אתנוס, אך חז"ל הפכו את התמונה, וקבעו שהיהדות נקבעת לפי שמירת המצוות, כלומר לפי האתוס. ובהקשר הזה הוא אומר –

"מגילה, י״ג ע״א. ביאור שטיינזלץ, שם נאמר:

ר' יוחנן אמר דבר אחר: לעולם תפרש שמרדכי מבנימן הוא בא, ומדוע קורא לו "יהודי" — על שום (אסתר ב, ה) שכפר בעבודה זרה, ודורש "יהודי" כמו יחודי, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא "יהודי".

במילים אחרות, מרדכי נחשב יהודי לא בשל מוצאו, אלא בשל אמונתו ומעשיו — היינו דתו."

וכן –

"אמירתו של רבי סעדיה גאון: ״אין אומתנו אומה, אלא בתורותיה״ ומאמר ספר הזוהר: ״אורייתא וישראל חד הוא״, מבטאים באופן ברור את הפיכת היהדות מאתנוס לאתוס; מלאום אתני לתיאולוגיה דתית; מקולקטיב שזהותו עוברת בירושה גנטית, ליהדות נרכשת"

ועוד –

"הרמב״ם, שגדל על ברכי אבותיו ה'גאונים' וה'סבוראים' וינק את הגותם של חז״ל, הבין כי אדם אינו נולד יהודי; אדרבא, הוא מתחנך ומוכשר להיות יהודי ועליו להתאמץ להמשיך בכך עד סוף ימיו, על־ידי קיום מסורת ההלכה הרבנית."

והוא אומר שיהדות הפכה מדת לכת, שכן היא עונה על מאפייני הכתות. למשל, הכת אומרת לך מה לחשוב. ובהקשר הזה הוא מזכיר –

"בספרו המונומנטלי ״1984״, תיאר ג'ורג' אורוול את רצונה של מפלגת השלטון להכריז כי מעתה, חייבים כולם להאמין כי שתיים ועוד שתיים שווים חמש. מאוחר יותר נלקח וינסטון, אותו בחור אומלל שסירב להתנהג בהתאם לפרופגנדה המזויפת של המדינה הדיקטטורית, לחדר החקירות ושם נאלץ לעבור חינוך מחדש. החוקר מניף ארבע אצבעות וכופה עליו להודות כי הוא רואה חמש, אך וינסטון מסרב לשתף פעולה ומתעקש כי הוא מבחין בארבע בלבד. לאחר סדרת עינויים מחרידה, הוא קורא בכניעה: 'חמש, חמש, חמש!' בשלב הזה, נדמה לווינסטון כי הוא ענה על דרישות המפלגה וכעת ישוחרר לחופשי, אך לתדהמתו אומר לו החוקר הסדיסט כי תשובתו עדיין אינה מספקת. וינסטון אינו מבין מדוע, 'הרי אמרתי לכם כל מה שרציתם לשמוע, הלא כן?'. והחוקר עונה: 'לא וינסטון, זה לא יעזור. אתה משקר. אמנם אמרת לנו מה שרצינו לשמוע, אמרת שאתה רואה חמש אצבעות. אך בתוך תוכך, אתה עדיין מאמין שיש ארבע'."

לסיכום –

"הרפורמציה הרבנית הציגה לישראל דרך התורה שבעל־פה ברית חדשה, שהותאמה לשינוי הבלתי־נמנע שחווה העולם היהודי עם חורבן בית המקדש השני. הברית החדשה שכרתו חז״ל עם היהדות שינתה את עולם התנ״ך לבלי הכר, בכך שהמירה את שלושת יסודותיו בשילוש מקודש משלה: הרבנים החליפו את הכוהנים; בית המדרש תפס את מקומו של בית המקדש; והתורה שבעל־פה קיבלה עדיפות גבוהה על פני התורה שבכתב. אבותיה של הרפורמציה הרבנית — הסופרים והפרושים — הניחו את היסודות לכל מה שמזוהה היום כ״יהדות״ האותנטית. המהפכות האדירות שחוללו חז״ל כדי לכבוש את יהדות המקרא ולעצבה מחדש, נשאו פרי. לראייה, מי שיוצא חוצץ נגד מסורת ההלכה, כאילו הכריז מלחמה על העולם היהודי כולו."
(לכן, הוא ממשיך ואומר, המנהיגים הציונים, שהחיו את התנ"ך, נתפסו כאויב אצל הרבנים החרדים).

האם זו אכן יציאה נגד עיקר היהדות, או רק ניסיון בחינה ושיפור שלה? תבחנו בעצמכם.