נאום גנץ 1.12.20

נאום גנץ 1.12.20
אני חושב שנאום גנץ היום היה מרשים, ועתה אנסה להסביר למה.
ראשית, אני חושב שכל מה שהוא אמר היה נכון. כזכור, ממשלת האחדות הוקמה אחר שלוש מערכות בחירות רצופות, דבר חסר תקדים בתולדות המדינה, שגם עולה מיליארדים, ואת המצב חסר המוצא הזה היה צריך לפתור, לפרוץ. נכון, חבירתו לנתניהו באה בניגוד ישיר למה שהבטיח במערכת הבחירות, אבל פוליטיקה היא אומנות האפשר, וצריך לפעול בהתאם למצב הנוצר בשטח. עדיין, הייתי מעדיף שלא היה מבטיח דבר כזה בכלל, ובכלל שההתמודדות לא תתמקד בעניין אחד בלבד, אך זה המצב האנומלי שנוצר, לכן עדיין אני יכול להבין אותו.
עוד הוא אומר שהכיר את נתניהו, אך חשב שיתעלה מעל ענייניו האישיים לטובת המדינה – והתבדה. רבים טוענים שזו הייתה תמימות מצדו, אך שוב – לא הייתה הרבה ברירה, וזו גם מחשבה לא לגמרי מופרכת, אחרי הכול. נזכור גם שהמדינה נקלעה למשבר הקורונה, ובחירות נוספות זה הדבר האחרון שהיא הייתה צריכה.
עוד אומרים שבפעילותו השוטפת הצביע פעמים רבות נגד עקרונותיו. זה נכון, וגם אני התרעמתי על כך. ללא ספק היה יכול להיות דומיננטי יותר. אך עדיין זה לא משנה את טיבה של ההחלטה העקרונית. מה גם שכן הועיל קצת, בעיקר בשמירה על משרד המשפטים, תחת הנהגתו של ניסנקורן, ובמניעת ביטול משפט נתניהו.
אגב, אם הסקרים נכונים, סביר שתוקם פה ממשלת ימין צרה, ואנו עוד נתגעגע לממשלת גנץ-נתניהו, אך עוד חזון למועד.
וכן הוא צודק שעניין התקציב הוא קריטי. אם גם לאחר הארכה נתניהו פועל לא להעביר תקציב למדינה – אין זכות קיום לממשלה זו והיא רק מזיקה, ולכן יש לפרקה.
ואגב, נפלא מבינתי איך תומכי נתניהו יכולים לקבל דבר כזה. תקציב סדיר הוא בסיס לתפקוד תקין ואוויר לנשימה לאין-ספור גופים ומוסדות, מה יכול להצדיק אי העברה שלו, שנה שנייה ברצף, ועוד במשבר כלכלי חסר תקדים? אין הסבר לזה.
אך נחזור לגנץ – אמרתי 'ראשית' ולכן צריך לבוא עתה גם 'שנית'. אז –
שנית, אני חושב שהמעשה שלו היה גם אמיץ. אמיץ מהבחינה הזו שהוא היה לא פופולרי, לא פופוליסטי, והוא ידע שהוא יעלה לו בקולות מצביעים רבים. ובכל זאת הוא עשה אותו. למה? אני מאמין שהוא באמת שם את טובת המדינה בראש מעייניו, ממש כמו שאמר בססמת הבחירות שלו – 'ישראל לפני הכול'.
אז מה קיבלנו כאן? מצד אחד אדם ששם את טובת המדינה לפני טובתו האישית, ומצד שני בדיוק להיפך – אדם ששם את טובתו האישית לפני טובת המדינה. מאוד ברור.
ובתווך – העם, והעיתונאים. כאן הפופוליזם חוגג מימין ומשמאל. למשל – טוענים כנגד גנץ שאמר דבר והיפוכו בנאומו, כי אמר שיצביע בעד פיזור הכנסת, וציין שאין להאמין לנתניהו, אך גם נתן לנתניהו הזדמנות לחזור בו. אני לא מוצא פה סתירה, אלא אחריות. הליכה לבחירות אינה דבר של מה בכך, ואם התקציב יעבור אין סיבה, מבחינתו, לפרק את הממשלה. אפשר להמשיך איתה, לא מאהבת מרדכי, אלא מדאגה למדינה, כפי שזה נעשה עד כה.
אבל מתברר שזו תמונה מורכבת מדי בשביל אנשים, והוא מיד מועלה על המוקד. אכן, המנצח הגדול בחברה הישראלית היום הוא, לצערי – הפופוליזם (אך על כך אולי ארחיב בפעם אחרת).
לכן אני מעריך את נאומו של גנץ. אך עדיין לא אצביע לו.

סיפורים מהעולם ב'

סיפורים מהעולם ב'
1.
דברים שלומדים.
הבושמנים, או אנשי הסאן, שבט ילידי שחי בנמיביה, שבגבול דרום אפריקה, יצאו תמיד ב'מבחני האושר' העולמיים כאנשים המאושרים בעולם, או בין המאושרים.
עם זאת, בשנים האחרונות הכניסו אותם בכוח למבני קבע, ושלחו אותם לעבוד בחקלאות. אז התחילו גם הבעיות – אלכוהוליזם, דיכאון וכיוב'.

2.
מה למדתי?
כמו המפה של ארה"ב בבחירות האחרונות, שהיה אפשר לראות באופן ברור שכל מרכז ארה"ב הצביעו לטראמפ, וכל צדדיה, לצד החופים, הצביעו לביידן, כך גם המפה של צרפת מתחלקת בבירור – בבחירות האחרונות, בסיבוב הראשון, כל מערבה הצביעו למקרון, 24%, וכל מזרחה הצביעו ללה-פן, 21%, שזה לא הפרש גדול. כמו כן, מזרחה של צרפת הוא הררי ומערבה מישורי.
אז מה ניתן ללמוד מכך? שתושבי ההרים ימנים ולאומיים יותר (ואולי – לעומת תושבי הערים)? איני יודע. בכל אופן נתון מעניין.

3.
מה למדתי?
שאיוון האיום קיבל את שמו בצדק.
למשל, כשאדריכל בנה לו כנסייה יפה באזור הקרמלין, הוא בתמורה עקר את עיניו, כדי שלא יבנה כנסייה יפה כזו גם במקום אחר.

4.
מה למדתי?
שאנשים אוהבים את המוכר ולא תמיד יש להם מספיק דמיון. למשל, ליונקים באנטרטיקה העניקו את השמות הבאים – כלב ים, דוב ים, אריה ים, פיל ים וכלב ים נמרי. מזל שיש גם פינגווינים.
אבל אנשים הם גם מלאי השראה. למשל, מי שהגיע ראשון לקוטב הדרומי שבאנטרטיקה, אמונדסן הנורוורגי, שט בתחילה להגיע לקוטב הצפוני, אבל באמצע המסע הודיעו לו שאמריקאי אחד כבר הגיע לשם, אז הוא פנה לקוטב הדרומי ואכן הגיע אליו. אז הוא אמר – "מעולם לא השיג אדם מטרה מנוגדת מן הקצה אל הקצה לשאיפותיו".
גם לחוקרי אנטרטיקה נוספים יש סיפורים מרתקים לא פחות, אך תקצר היריעה.

כמה תמונות

כמה תמונות
1. מפת ישראל
אגב (בהמשך לפוסט על צרפת שאפרסם בהמשך), גם המפה הזו של עמית סגל מעניינת, אם כי לא מדויקת – גוש דן להערכתי שייך במובהק לצד ה'דמוקרטי'. כך נוצרת תמונה די ברורה – צפון וגוש דן בשמאל, דרום ואזור ירושלים – ימין.
כמו כן החתך הכלכלי די חופף – דרום וי-ם – עניים, צפון וגוש דן – עשירים.
בין היתר, זו גם אלטרנטיבה לתזה של בן חיים. לא המוצא משמעותי כאן, אלא החתך הסוציו-אקונומי.

2.
הפאבלות בריו על רקע מגדלי היוקרה. אני חושב שהתמונה הזו מדברת בעד עצמה. העוול של הפערים הכלכליים.

3.
מתוך פוסט של 'היסטוריה גדולה, בקטנה' היום. מתברר שלפעמים מוסיפים לשלושת הקופים קוף רביעי, שמסתיר את מבושיו. משמעותם המקורית במזרח – לא לראות רוע, לא לשמוע רוע, ולא לדבר רוע, ולהם נוסף – לא לעשות רוע. במערב כמובן הקופים קיבלו משמעות שונה, של התקרנפות והתעלמות.

4.
צילום מקרי מתוך הפיד שלי היום בטוויטר, ללא כל עריכה. אין שם הרבה מקוריות.


כמה עניינים שוטפים

1.
עובר על התוכניות המתוכננות בנטפליקס, קורא את תיאורי הסדרות והסרטים, מלא סיפורים שונים ומשונים, בעיקר משונים. אף אחד מהם לא מעניין אותי ואני לא מסמן אף אחד לתזכורת צפייה.

ומה אני חושב? שצדק מרקס, שטען שהתרבות הקפיטליסטית מלעיטה אותנו בשטף של מוצרי תרבות ירודים ושוטפי-מוח. לחם ושעשועים. הוא אמר שזה כדי שלא נפתח תודעה מעמדית, אך אפשר להסתפק ב-כדי שלא נפתח תודעה.

(אתם כמובן לא מסכימים עם מרקס, ובזה אתם טועים).

2.
הגיע הזמן לדבר שוב על האתר קמפוס – אתר ממשלתי בו העלו קורסים אקדמיים מצולמים שהגישה אליהם חינם. הוא עלה לפני שנתיים בערך וכתבתי עליו בהתלהבות. בהמשך לקחתי כמה קורסים וגם עליהם כתבתי בהתלהבות בדרך-כלל.

אלא שכבר למעלה משנה שלא עולים בו קורסים משמעותיים, למעט קורסים של איך להשתמש בוורד, או הנחייה למורים. מפעם לפעם אני נכנס לראות מה התחדש, וכל פעם מתאכזב מחדש.

זה חבל מאוד. עד שסוף-סוף עושים משהו טוב, עוצרים אותו באמצע. ואינני יודע מה הסיבה לזה. אולי הסיבה היא כי אין תקציב למדינה כבר שנה, אולי סיבה אחרת. בכל אופן, כאמור – זה מאכזב.

3.
אבן עזרא, בן ספרד האנדלוסית במאה ה-12, היה פרשן שהלך בדרך הפשט ונמנע מאגדות ומדרשים. כמו כן, ידוע 'סוד שנים-עשר' שלו, שבו כביכול טען שלא משה כתב את כל התורה. גם שפינוזה הפנה לפירוש זה בספרו. עד כאן ידוע.
אתמול התחדש לי (או שידעתי ושכחתי) שהרמב"ם כתב אגרת לבנו, בה הוא אומר לו שלא יקרא שום מפרש לתורה, רק את אבן עזרא (!) כי דבריו טובים.
ראוי לציין כי קדם לאבן-עזרא רש"י, והרמב"ם לא כולל אותו בהמלצתו. בניגוד למה שחלק חושבים, רש"י לא הלך בדרך הפשט, אלא מעט, ורוב פירושו מיוסד על אגדות ומדרשי חז"ל.
לבסוף, ניסיתי לחפש ברשת את הקטע הרלוונטי מאגרת הרמב"ם לבנו, ולא מצאתי. אם זה בהישג יד של מישהו אודה לו אם יצרף אותו כאן, שהרי קטע זה הוא עיקר מה שרציתי להראות.

(נראה שיש הטוענים שהאגרת מזויפת).

סיפורים מהעולם א'

1.
סר ג'וליוס ווגל היהודי היה ראש ממשלת ניו-זילנד באמצע המאה ה-19. הוא תמך בזכות הצבעה לנשים, וזו אכן ניתנה בניו-זילנד בסוף המאה ה-19, המדינה הראשונה שהעניקה זכות זו לנשים. בהמשך כתב ספר דמיוני-אוטופי שבו בשנת 2000 נשים נוטלות חלק מרכזי בשלטון בעולם.
ובימינו, ראש ממשלת ניו-זילנד היום היא ג'סינדה ארדרן הצעירה. היא נבחרה כבר לכהונה שנייה וזוכה לתמיכה גדולה מאוד בציבור הניו-זילנדי. הטיפול שלה בקורונה היה מופתי ונחשב לבין המצטיינים בעולם.

2.
מה למדתי היום?
שכדי להתייחס לתרבות רצוי להכיר אותה.
למשל הבדואים.
כשהפלמ"חניקים ראו שהם מסתפקים במעט מים, הם אמרו – אז גם אנחנו יכולים, וכך קבעו משמעת מים של מימיה אחת לאדם ליום. נוהג זה נשאר בצה"ל תקופה ארוכה ורק לא מזמן בוטל. התברר שהוא מסוכן ומזיק. אלא שהבדואים עצמם נחים בסככות רוב היום ולא מאבדים נוזלים, ולכן לא נפגעים.

עניין אחר – כיצד יגן על עצמו בדואי במדבר מפני פגיעת אנשים? אין משטרה באזור זה ולא יכולה להיות. לכן צמח מנהג נקמת הדם – לא רק איתי הסתבכת, אלא עם כל השבט. מעמדה לא שיפוטית, נראה שזו צורת השיפוט היעילה ביותר בתנאי שטח אלה. מכאן אפשר להבין את החיכוכים בין הבדואים והמשטרה בנגב בימינו.

אם כך, יש חשיבות לשבט. מכאן אפשר להבין תופעה נוספת – תופעה נוראית, אך אנו מנסים להבין ולא להצדיק – והיא 'רצח על כבוד המשפחה'. רק בחברה שמחשיבה את המשפחה והשבט יותר מחיי הפרט תופעה כזו תיתכן. ובכל זאת, חברות מתקדמות בעולם הערבי נלחמות בתופעה זו.

אני יודע שזה נושא נפיץ ואין לי כוונה להתווכח עליו. ועדיין אני חושב שחשוב להכיר חברה כדי לנסות להתמודד איתה בצורה יעילה (אבל גם אם לא – למדתי כמה דברים על הבדואים ועל החיים במדבר).

3.
מה למדתי?
בשנת 1985 היו בחירות בקמבודיה, אבל אף צד לא הצליח להכריע, אז הוקמה ממשלה דו-ראשית, של הון סן והבן של המלך סיהנוק. כעבור ארבע שנים נמאס להון סן והוא גירש את ראש הממשלה השני. הוא מנהיג את קמבודיה עד היום.
מה מוסר ההשכל? אין מוסר השכל, פשוט תיארתי לכם מה היו ההתפתחויות בקמבודיה.
(או אם תרצו, לפי מדרש חז"ל אחד – שאיני מוצא אותו – אוי לה למדינה עם שני ראשים).

ואגב זה, השלטון של פול פוט, מנהיג הקמר רוז', ידוע לשמצה. ובצדק – שלטון זה אחראי למותם של כשני מיליון קמבודים. אלא שמתברר שארה"ב תמכה בו בחשאי, כי היו לה אינטרסים נגד הוויאטנמים, שאכן לבסוף השתלטו על קמבודיה. והוא מת בשיבה טובה ב-1998.

אידיאולוגיות פוליטיות מודרניות, מאת אנדרו הייווד

אידיאולוגיות פוליטיות מודרניות, מאת אנדרו הייווד.
למדא, 2019, 430 עמ'.

זהו ספר בסיסי במדע המדינה, אף כי הוא נושק לתחומים רבים נוספים – היסטוריה, לימודי מגדר, מזרחנות ועוד. הוא בא לתת מושגי יסוד בהגות פוליטית עכשווית ומתייחס לערכים הבאים – ליברליזם, שמרנות, סוציאליזם, אנרכיזם, לאומיות, פשיזם, פמיניזם, אידיאולוגיה ירוקה, רב-תרבותיות, אסלמיזם.

מגוון כזה גדול לא יכול כמובן להכיל דיון ממצה, אך הוא בהחלט מספק את הסקירה הראשונית הדרושה לכל חלק.
בנושא האסלמיזם נאמר שללומדים יסופק פרק חלופי, כי זה שכאן מוטה, אך לא קראתי את הפרק החלופי ועל-כן איני יכול להשוות.

אני חושב שזה ספר שחשוב שכל אזרח יקרא אותו, אם הוא רוצה שיהיה לו מושג ברור בהגות פוליטית. למעשה, הייתי שמח אם היו מכניסים את הספר הזה לתוכנית הלימודים, ללימוד בכיתות יא-יב, ואולי גם כעוד יחידה בבגרות באזרחות.

האם הוא חידש לי דברים? כאמור, רוב החומר הוא בסיסי ועל-כן לרוב מוכר. ועדיין התחדשו לי וכן התחדדו לי אי-אילו דברים.

מבחינת הקריאה, הוא גם מעניין באופן כללי, אך גם לפעמים נמשך ומייגע מעט. זה טבעו של ספר לימוד, בשונה מספר עיון רגיל.

ואם לומר משהו קטן על הרלוונטיות לארצנו (בלי להיכנס לוויכוחים פוליטיים) – הרי שלאחרונה אנחנו שומעים כמה מונחים הלקוחים מספר זה – 'אנרכיסטים' מזה ו'פשיסטים' מזה (ולאחרונה גם מדברים על נאציזם). אלא שאיני חושב שיש כאן ממש אנרכיסטים או פשיסטים (אם יש אי-אילו נטיות אשאיר לכם לקבוע).

מה כן יש כאן?
כידוע – צד של ליברליזם כלכלי מול צד של סוציאל-דמוקרטיה, וכן צד לאומי מול צד של ליברליזם אזרחי ונטייה לרב-תרבותיות. זה באופן כללי, שאינו כולל את כל התמונה.
זה הרבה יותר מתון ממה שתואר למעלה.

ומה בכל-זאת הסכנות שבו?
לדעתי – ההקצנה –
שהליברליזם הכלכלי לא יהפך לקפיטליזם חזירי, ושהסוציאל-דמוקרטיה לא תהפך לקומוניזם; שהלאומיות לא תהפך ללאומנות, ושהרב-תרבותיות לא תמוסס את הזהות התרבותיות הנפרדת.

זו דעתי, על כל פנים, וכל אחד מוזמן לחשוב אחרת. בכל מקרה כדאי לקרוא ספר זה או דומה לו כדי לחדד את ההבנה בזרמים השונים.

לסיום, פרנסיס פוקויאמה כתב על 'קץ ההיסטוריה', כשלדעתו הדמוקרטיה הליברלית ניצחה במאבק האידיאולוגיות באופן סופי. הוא כמובן לא דייק, ותעיד על כך למשל העלייה של האסלמיזם הידועה לנו, ובכלל המצב בהרבה מארצות לא מערביות. אך עדיין אפשר לומר שלגבי העולם המערבי נראה שהוא די צדק – שולט בו הליברליזם, הן זה הכלכלי והן זה האזרחי. אם יש ויכוחים הם רק לגבי המשיכה שלו לכאן או לכאן. אלה ויכוחים מינוריים יחסית, אך הטבע האנושי סוער, ועל כן גם הם הופכים לסוערים.

אבל אתם כמובן לא מסכימים – מה עם בעייתי הפליטים באירופה? ומה עם סין? טוב, נו, אני חייב להסכים איתכם. ועדיין.

המסר שלי כאן – בואו נרגיע.

נוטינג היל, צפייה חוזרת

נוטינג היל – סרט ידוע מאוד משנת 1999, בנטפליקס, על כוכבת קולנוע המפתחת יחסים עם מוכר ספרים פשוט.
עם ג'וליה רוברטס ויו גרנט, הצעירים.
זכרתי רק שתי סצנות – את הסצנה הראשונה, בה היא נכנסת לחנות הספרים שלו (חנות לספרי טיולים, אגב). וואן-שוט מרשים באמצע, שעוקב אחר יו גרנט הולך בשוק, כי זה שוט שלמדנו אותו.
מבחינת הסיפור, הם מאפיינים אותו יפה בעצמם במשפט שהם אומרים בסרט – 'סוריאליסטי אבל חביב', או אולי מוטב לומר – מופרך אבל חביב. כוכבת קולנוע ומוכר ספרים? מה הסיכוי שזה יקרה? כמעט חסר סיכוי.
אבל זה לא מפריע לסרט להיות גם רומנטי, וגם – לא פחות מזה – מצחיק מאוד (לכך עוזר השותף התמהוני של יו).
המחשבות שלי בסיום היו – הסרט נעשה לפני עשרים שנה, אבל כמה העולם השתנה מאז, לרעה. הרבה יותר מחוספס וציני, והרבה פחות רומנטי ותמים.

על הסרט 'מוכרי הספרים'

מוכרי הספרים – סרט שמוקרן בפסטיבל דוקוטקסט של הספרייה הלאומית שמתקיים עכשיו – נחמד, אבל קצת מאכזב, כי הוא בעצם על סוחרי ספרים ולא על מוכרי ספרים.
סוחרי ספרים – סוחרים בספרים עתיקים ויקרים, מוכרי ספרים – מוכרים בחנויות ספרים, יד שנייה בעיקר, אבל גם חדשים. כך לתפיסתי. בכל אופן אני ציפיתי למצוא את האחרונים.
סוחרי הספרים פחות מעניינים אותי, מעולם לא התעניינתי בתחום זה, וגם בחנויות הספרים אני אפילו לא מסתכל על הספרים העתיקים. אולי אוכל אפילו להגדיל ולומר שזו נראית לי פטישיזציה של הספר כאובייקט. אמנם יש לכך גם חשיבות מדעית מסוימת, אבל היא מועטה לדעתי. ובכל אופן לא משהו שחורג ממה שצריך להימצא בספריות המקצועיות.
ובכל אופן היו בו כמה דברים נחמדים. למשל, הוזכרה שדרת הספרים בניו-יורק (השדרה הרביעית, אם אינני טועה), שבה היו בעבר עשרות חנויות, שברובן מוכרים יהודים מאובקים, שהיו קוראים כל היום ומתעצבנים עלייך אם היית רוצה לקנות ספר מחנותם. היום נשארה בשדרה זו רק חנות אחת. לו רק היו מביאים יותר סיפורים כאלה.
וכמובן, כניסת האינטרנט שינתה את כל התחום.

עדיין סרט נחמד. עולה 22 ש"ח ומוקרן עד ה-25 לחודש. ויש סרטים נוספים, על מרגרט אטווד, ואלנה פרנטה, למשל, ועוד.

על כמה פרקים בפודקאסט בר-דעת

על כמה פרקים בפודקאסט בר-דעת

1.
פרק מרתק בפודקאסט 'בר-דעת'.
על המלכה הלני מחדייב, אפגניסטן, אשת מונבז.
הם היו הוריו של איזטס, שלמד יהדות מחנניה. גם הלני התקרבה ליהדות והתגיירה.
גיור כלל – טבילה, ברית מילה וקורבן במקדש.
חנניה אמר לאיזטס – אינך חייב בברית מילה.
אלעזר אמר לו – אתה חייב.
בהמשך, הרבה אנשים ממלכות חדייב התגיירו.
הלני בונה ארמון בירושלים ומביאה תבואה לעיר הרעבה, ובונה גם מקום קבורה.
כל זה מסופר אצל יוסף בן מתתיהו.
היא מוזכרת גם בתלמוד ומסופר שם הביאה מתנות לבית המקדש.

קברה ליד שער שכם, במקום שנקרא 'קברי המלכים'. הסרקופג שלה הועבר ללובר.

2.
עוד פרק מעניין ב'בר-דעת', על החיים אחרי המוות במקרא. כידוע, זה רעיון שלא מופיע בתנ"ך, רק בתקופת חז"ל. ואז יש מחלוקת בין הפרושים, שהאמינו בעולם הבא, ובין הצדוקים, שלא האמינו בו. מה כן מופיע בתנ"ך? בעיקר מופיע השאול – מקום תחתון וחשוך אליו מגיעים אחרי המוות ונחים בו.
הרבה פסוקים מוזכרים בפרק, לא אוכל להזכיר את כולם. ואם גם אתם חושבים על פסוק כזה או אחר, מוטב שתקשיבו לפרק קודם, כי סביר מאוד שהוא מתייחס אליו.

3.
על מגילת ספר דברים שמצא מוכר העתיקות מוזס שפירא. אז המגילה נחשבה כזיוף, ובהמשך נעלמה. נעשה על הפרשה סרט מעניין לפני כמה שנים.
עכשיו בא חוקר ואומר שאמנם המגילה נעלמה, אבל הטקסט שלה הועתק והוא בידינו. לא ידעתי זאת. וניתוח לשוני-מדעי שלה מראה שהיא נכתבה במאה הראשונה לספירה, או במאה הראשונה לפני הספירה, ברמת ודאות גדולה. כלומר, המגילה אותנטית, אף שלא מימי משה.
למעשה מדובר בעיבוד שירי של ספר דברים. למשל, אחרי כל דיברה מעשרת הדיברות נכתב 'ה' אלוהים אלוהינו' (אם אני זוכר נכון את הניסוח), ומוסבר – זה נכתב כטקסט ששרים אותו, וכך היה עונה הקהל.
איני יכול לחזור על כל הניתוח שנעשה כאן, ומי שרוצה – שיקשיב לפרק בבר-דעת, או יקרא את ספרו של מעביר הפרק – פרופ' מאיר בר אילן.

4.
פרק נחמד בבר-דעת על בניית המקדש המתוארת בספרי עזרא ונחמיה. בהצהרת כורש ניתנה רשות ליהודים להקים מחדש את המקדש, אך הוא נבנה רק כחמישים שנה אחרי מתן הצהרה זו. מדוע? כנראה – העולים הראשונים לא היו עדיין מבוססים כלכלית ולא יכלו להקים פרויקט כזה. תפקידם היה – כפי שאומר ישעיה – 'להנחיל נחלות שוממות'. ממש כמו החלוצים בארץ-ישראל בתקופתנו.
לאחר 15 שנים חגי הנביא אמנם מעודד את העם לבנות את המקדש, אך הבנייה עדיין מתעכבת.
רק כעבור 50 שנה, עם עליית עזרא ולאחריו נחמיה, נבנה המקדש, אבל גם כן לא לפני שנחמיה מקים את חומת העיר ומבסס אותה.
עוד פרטים מעניינים בפרק נחמד זה.

5.
הטבע האנושי – סרט תיעודי בנטפליקס על 'קריספר' – הטכנולוגיה להינדוס גנטי שהולכת ותופסת תאוצה. כדאי שתשננו את השם.
מה שעניין אותי במיוחד זה הצד הטכני. יש חלבון בתא בשם קאס9 שתפקידו לחתוך החוצה קטעי דנ"א מסוימים, לפי דגם שיש לו. כל מה שצריך עכשיו זה להכניס לו דגם אחר כבחירתנו, והוא יוציא אותו או יכניס אותו למערך הגנים. זו תגלית של חוקרת אחת.
כמובן, יש שאלות אתיות רבות העולות מכאן, והסרט דן בהן.
אזכיר רק את מה שמתואר בספר 'עולם חדש מופלא', שמובא בסרט – בני אדם שמתוכנת בהם מלידה איזה תפקיד חברתי הם ימלאו.
ממליץ מאוד לצפות בסרט.

הנקודה האקטואלית – גם החיסון החדש לקורונה הוא חיסון גנטי. אני לא יודע עדיין בדיוק באיזו שיטה הוא משתמש, אבל זה נראה משהו קרוב.

פופוליזם והגמוניה בישראל, מאת דני פילק

פופוליזם והגמוניה בישראל, מאת דני פילק.
רסלינג, 2006.

פניתי לספר זה כדי להבין קצת יותר את הגותו של אנטוניו גראמשי, שאבישי בן חיים מזכיר מדי פעם. חיים לוינסון כתב עליו טור בהארץ בשבת האחרונה, אך לדעתי זהו טור מבולבל ולא ברור. וגם לא קולע. אני לא בא לטעון שלאבישי בן חיים אין זכות להשתמש בגראמשי כרצונו. יש לו זכות כזאת, והאמת שלדעתי הוא גם די נאמן לכוונת המקור. אני פשוט מנסה להבין את גראמשי עצמו. לאבישי בן חיים עצמו התייחסתי במאמר נפרד לפני כמה ימים. –

https://wp.me/p712oV-Gn


אז תחילה התחלתי לקרוא את 'על ההגמוניה' של גראמשי, שפורסם אף הוא ברסלינג, אך זהו טקסט סבוך ומורכב שמצריך עיבוד. פניתי אם כך לספר שכבר עשה את עבודת העיבוד הזאת – והגעתי לספרו זה של דני פילק, שהוא חוקר בולט בתחום. על הדרך הרווחתי דיון במושג נוסף – פופוליזם, שהתגלה אפילו כיותר רלוונטי לפוליטיקה כאן היום, בארץ ובעולם.
במקום שאתאר בעצמי את המושגים, אתן לספר לדבר בעד עצמו ורק אצטט. הוא ממשיך אח"כ בדיונים נוספים, אך זה החלק שיותר חשוב לי להציג. אם כך, יותר משזוהי סקירת ספר רגילה, זו הצגת שני מונחי מפתח המוצגים בו, לתועלת הכלל.

נפנה אם כך לדברים עצמם –

הגמוניה –

"ניתן להגדיר את המושג הגמוניה אצל גרמשי כבעל משמעות כפולה. הגמוניה היא הן התהליך והן המצב שבו דרך חיים ואופני חשיבה הופכים לדומיננטיים בחברה; מצד אחד מאבק ומצד שני מצב, שבו "בלוק היסטורי" מסוים (בהמשך נבהיר את משמעותו של מושג זה) מצליח לייצב באופן זמני את שליטתו בחברה.

פרויקט נעשה הגמוני כשתפיסותיו, דרכו לארגן את המציאות ולהבינה, חודרות לכל רובדי החברה: למוסדותיה, לחיי הפרט, למוסר, למנהגים, לדת ולכל היבטי התרבות (Williams, 1960). מדובר אפוא במערכת של פרקטיקות, משמעויות וערכים, הכוללת ציפיות, אמונות והבנה עד רמת "השכל הישר" בנוגע לטבעם של האדם והחברה. כשפרויקט מסוים מצליח להפוך להגמוני, השקפותיו הופכות ל"טבעיות", הווה אומר, ארגונה של החברה סביב הפרויקט ההגמוני נראה כדרך ה"טבעית" לאופי מבנה החברה ולהסתכלות על העולם. לדוגמה, הפיכתו של הפרויקט הבורגני להגמוני הופכת את כלכלת השוק לדרך הטבעית לארגן את החיים הכלכליים."

"המאבק ההגמוני (המאבק לעצב ולארגן את המבנה החברתי) מביא את המעמדות החיוניים להתקשר עם קבוצות חברתיות אחרות. התקשרות זו מחייבת פשרות וויתורים הדדיים בנוגע לאינטרסים של כל קבוצה וקבוצה. מדובר בתהליך המביא לכינונו של סובייקט חברתי חדש: הבלוק ההיסטורי. הבלוק ההיסטורי הנו סובייקט קולקטיבי שמתכונן כשקבוצות חברתיות שונות מתארגנות סביב פרויקט הגמוני מסוים. כאן, כפי שטוענת שנטל מוף, אנו רואים את אחד ההבדלים החשובים בין תפיסת ההגמוניה הלניניסטית לבין תפיסתו של גרמשי. אצל לנין, הסובייקט הפוליטי הוא עדיין המעמד, אשר כורת בריתות עם מעמדות אחרים ללא שינוי זהותו ומטרותיו. בתפיסה הגרמשיאנית סובייקט ההגמוניה הוא הבלוק ההיסטורי (מושג שגרמשי שאל מזורז' סורל). הבלוק ההיסטורי שמתכונן תוך כדי המאבק ההגמוני משנה את זהותן של הקבוצות החברתיות המרכיבות אותו. הבלוק ההיסטורי הוא, אם כן, הסובייקט של המאבק ההגמוני. הוא הופך להגמוני כשהוא מצליח לכונן רצון לאומי־עממי משותף לכל החברה (Gramsci, 1974: 28). הקבוצות השולטות אינן משליטות את הפרויקט ההגמוני על החברה בכוח הזרוע (או ליתר דיוק, לא בכוח הזרוע בלבד), אלא על ידי יצירת קונצנזוס סביב פרויקט המבטא את האינטרסים הבסיסיים שלהן. השגת הקונצנזוס מחייבת את הקבוצות השולטות להגיע לפשרות עם חלק מהקבוצות הכפופות, אשר מתהוות לבלוק היסטורי. הפרויקט שסביבו מתארגנות הקבוצות השונות מבוסס על ליבת האינטרסים של הקבוצות החיוניות אך כולל גם תביעות מסוימות של הקבוצות הכפופות. פשרות אלו מחייבות את הקבוצה השולטת לוותר על אינטרסים מסוימים (Mouffe, 1981). לכן הבלוק ההיסטורי איננו רק ברית בין מעמדות, והפרויקט ההגמוני איננו רק ביטוי בלעדי לאינטרסים של אחד המעמדות ה"חיוניים". שליטה הגמונית איננה מזימה של קבוצה אחת כדי להוליך שולל את שאר החברה. הקבוצה השלטת מאמצת גם היא את ההשקפה ההגמונית ומאמינה בה."

"בעקבות גרמשי, לקלאו ומוף, אנו יכולים להגדיר הגמוניה כמצב או כתהליך שבו סובייקט קולקטיבי — הבלוק ההיסטורי — מנסה לייצב את המבנה החברתי סביב פרויקט העונה לאינטרסים המרכזיים של הקבוצה החברתית הדומיננטית בתוך אותו בלוק היסטורי. הפרויקט ההגמוני מכיל תמיד — אם כי באופן חלקי ביותר — אינטרסים, אמונות, השקפות ופרקטיקות של הקבוצות הכפופות. עם זאת, הניסיון לייצב את המבנה החברתי סביב פרויקט הגמוני באופן סופי נועד תמיד לכישלון. כל זאת משום שאי־אפשר "לסגור" באופן מוחלט את המבנה החברתי סביב מודל הגמוני אחד. תמיד קיימת התנגדות ותמיד קיימים פרויקטים קונטרה־הגמוניים אלטרנטיביים.

הבלוק ההיסטורי אינו מורכב מקבוצות חברתיות שזהותן מוגדרת מראש. הוא מורכב מקבוצות חברתיות בעלות מגוון עמדות סובייקט (מעמד, מוצא אתני, לאום, מגדר, דת) "

פופוליזם –

"בתהליך הכלתה הסמלית של הקבוצה המודרת יש למנהיג הפופוליסטי תפקיד מרכזי. הוא עצמו אינו משתייך אליה. ברוב המקרים הוא משתייך לאליטה משנית. אולם דווקא בשל כך, בשל היותו שייך ולא שייך, יכול המנהיג הפופוליסטי לגלם בגופו את הכלת הקבוצה המודרת. מצבו ההיברידי של המנהיג מאפשר לו לגשר בין הלא־שייכים (שיכולים להזדהות עמו משום שאינו נמנה עם האליטה השלטת, ובמובן מסוים גם הוא מודר) לבין מעגל השייכות (שכן הוא בכל זאת, במידה מסוימת, כבר "שם"). בנאומיו הופך המנהיג את הקבוצה המודרת לחלק מרכזי של ה"אנחנו", לרוב כנגד "אחר" חיצוני (אויבי העם) או פנימי (האליטות, אשר מיוצגות לרוב כקושרות קשר עם האויב החיצוני). הקבוצה המודרת מתכוננת כסובייקט פוליטי דרך הקשר עם המנהיג. הוא מכונן אותה בדבריו, בגופו, ובה בעת היא מכוננת אותו כמנהיגהּ, כמייצגה. הצלחתו של המנהיג הפופוליסטי היא הכלתה של הקבוצה המודרת."

"בבואו לנתח את התופעה הפופוליסטית מציע שפירא סדרה של ניגודים, שאינם תיאוריים בלבד אלא אף נושאים מטען נורמטיבי: אליטות/המון, רציונלי/אי־רציונלי, פוליטיקה ליברלית/פוליטיקה פופוליסטית. הדמוקרטיה הליברלית הרצויה היא פלורליסטית. בשיטה זו בוחנות האליטות הפוליטיות באופן רציונלי דרכי פעולה אפשריות. לעומתה, לדידו של שפירא, מתאפיינת הדמוקרטיה הפופוליסטית בכניסת המון לא מאורגן וחסר תודעה פוליטית אל המרחב הפוליטי. עבור שפירא, הפוליטיקה הפופוליסטית היא האנטיתזה לשיקול הרציונלי של מנהיגי המפלגות. ההמון אינו רציונלי ולכן הוא נתון למניפולציה מצד המנהיג הכריזמטי. בניתוחה את הסמיוטיקה של תעמולת הבחירות מתארת נורית גרץ את המהות הפופוליסטית של הליכוד ככזו ש"מעודדת ציבור בוחרים שמעדיף לא לחשוב ולא לפעול, אלא לסמוך על אב־מנהיג אשר יחשוב ויפעל במקומו וינהיג את העם ליעד הנכון" (גרץ, 1983: 365)."

"הבחירה בתנועה פופוליסטית מכילה היא בהחלט בחירה רציונלית. לכן אין להבין את התמיכה ההמונית בתנועות פופוליסטיות כביטוי ל"תודעה כוזבת", למניפולציה דמגוגית או ל"טיפשותו" של ה"אספסוף". צמיחתה של תנועה פופוליסטית אינה מהווה מעבר לעידן של אי־רציונליות, אלא הרציונליות שמארגנת את הפרויקט ההגמוני הולכת ונסדקת. כניסתה של קבוצה מודרת אל המרחב הציבורי וגיבושו של בלוק היסטורי קונטרה־הגמוני המכיל את ההמונים המודרים מאיימים על ההגמוניה השלטת. אחד המאפיינים של כל פרויקט הגמוני הוא הצלחתו להציג את הרציונליות המארגנת אותו כאוניברסלית. לכן התפוררות ההגמוניה, צמיחתה של אלטרנטיבה קונטרה־הגמונית, נתפסת ומוצגת על ידי הקבוצות השולטות בבלוק ההיסטורי ההגמוני כמעבר לעידן של אי־רציונליות. במאמרו "שנות השמונים־שנות החרדה" מביא מנחם מאוטנר דוגמאות רבות לתגובות האינטלקטואלים של תנועת העבודה אל מול אובדן ההגמוניה והכלת הקבוצה המודרת. בין הדוגמאות הללו, מילים שכתבו אנשים כדורון רוזנבלום, עמוס עוז ואמנון רובינשטיין (מאוטנר, 2002) מדגימות את ההקבלה בין אובדן ההגמוניה לאובדן הרציונליות."