ההיסטוריה של אלוהים/ מאת קארן ארמסטרונג

ההיסטוריה של אלוהים/ ביקורת מאת חגי הופר

"ההיסטוריה של אלוהים – מאברהם אבינו עד היום: 4,000 שנות חיפוש אחר אלוהים" מאת קארן ארמסטרונג (כתר, 2006), עיתונאית בריטית ונזירה קתולית לשעבר, הוא ספר המנסה לעשות את מה שנראה כמעט בלתי אפשרי ולתאר את התפתחות האמונה באל אחד בעולם; ביהדות, בנצרות ובאסלאם. מטבע הדברים, סקירה רחבה כזו מציגה כל נושא ברזולוציה נמוכה ולא נכנסת לכל פרטיו, אך מקובל עליי מה שמצוטט בגב הספר מהסאנדיי טיימס: "היא מסוגלת לטפל בנושא סבוך ומורכב ולעמוד על עיקרי הדברים בלי לגלוש לפשטנות". ואכן, ארמסטרונג מציגה דיוקן מרהיב של המונותיאיזם בכל חלק שהיא דנה בו.

מכיוון שאני אישית קורא הרבה בתחום זה הרבה מהדברים המופיעים בספר מוכרים לי, ועדיין היא הצליחה לחדש לי לא מעט, ובחלקים מסוימים אפילו הרבה. להלן אסקור את הפרקים ואציין חלק מהדברים שחודשו לי, או שנראים לי חשובים לציון. כמובן שהרבה מהאישים ומהרעיונות שהוצגו בספר יעדרו מסקירתי.

 

בשני הפרקים הראשונים ארמסטרונג עוסקת בתנ"ך. נחוצים כאן שני פרקים נפרדים, שכן התנ"ך אינו מקשה אחת ובחלקיו המאוחרים חלה התפתחות בתפיסת האל. בכתבים הקדומים אין פסילה גורפת של מציאות אלוהים אחרים. זו באה רק עם ישעיה השני, שנכתב לאחר גלות בבל, וציין את המעבר ממונותיאיזם למונולטאריות, מונותיאיזם מוחלט.

 

בשני הפרקים הבאים ארמסטרונג עוסקת בנצרות, וגם כאן נחוצים שני פרקים, שכן ישו עצמו, לדעת מלומדים רבים, כלל לא הציג עצמו כאל, ואילו רעיון השילוש התקבל מאוחר יותר, רק במאה הרביעית, בועידת ניקיאה. בכך הושם סוף לויכוח שבין אריאנוס, שתמך בטבע האנושי של ישו, ובין אתנתיוס, שתמך בטבע האלוהי שלו. אך מהספר אני למד שגם אריאנוס לא אמר שטבעו של ישו הוא אנושי בלבד, אלא שהטבע האלוהי שלו הוא נלווה ומאוחר יותר ולא משהו שנולד איתו. זה הספיק כדי לדחות אותו ולרדוף את האריאנים תומכיו. עוד אני למד, בהקשר זה, כי בסיליוס הבחין בין דוגמה לקריגמה: ""קריגמה" הייתה ההוראה הפומבית של הכנסייה, שהושתתה על כתבי הקודש. "דוגמה", לעומת זאת, ייצגה את המשמעות העמוקה יותר של האמת התנ"כית, שניתן להשיגה רק באמצעות חוויה דתית ולהביע אותה בסמלים" (עמ' 129-130).

 

בפרק הבא ארמסטרונג עוסקת באסלאם. כאן למדתי כי יש מקבץ פסוקים הנקראים – כשם ספרו של רושדי – "פסוקי השטן", בהם אומר מוחמד כי ניתן לעבוד מספר אלוהויות מקומיות כמתווכות לאל האחד, אלא שאח"כ התגלה לו כי את הפסוקים האלה שתל לו השטן. עוד אני למד, כי האסלאם בראשיתו היה די שוויוני ביחס לנשים, וכי רק בהמשך הדרך השלטון הגברי הטיל מגבלות רבות על הנשים. פמיניסטיות מוסלמיות היום (יש דבר כזה) קוראות לחזור לשוויוניות של תחילת הדרך.

 

הפרק הבא עוסק באלוהים של הפילוסופים. פילוסופי הדת הראשונים היו מוסלמים. הם אלה שתרגמו את כתבי היוונים ואריסטו בראשם לערבית והושפעו מהם. עליהם ניתן למנות את אבן סינא, אבן רושד, אל פאראבי ועוד. פילוסופים אלה השפיעו על הפילוסופים היהודים – רבי סעדיה גאון, ריה"ל והמורה הגדול, הרמב"ם. לבסוף הופיעו גם פילוסופים נוצריים, שהידוע שבהם הוא תומס אקווינס, שהושפע מאוד מהרמב"ם. כל אלה ניסו להתאים את ההגיונות הפילוסופיים של אריסטו לתורות הדתיות שלהם, לפעמים ביותר הצלחה ולפעמים בפחות. עניין אותי במיוחד בפרק זה הפילוסוף הערבי אל גזאלי, שטען שאין די כלים לפילוסופיה ולמחשבה ההגיונית בכלל להוכיח את קיומו של אלוהים וכי כל הניסיונות שנעשו עד כה עקרים. סופו שעבר לצופיות המיסטיקנית. זה שאוגוסטינוס הקדים את דקרט באמירתו "אני חושב משמע אני קיים" אנו יודעים, עתה מתברר כי גם אל גזאלי הקדים את קאנט, לדעתי לפחות.

 

הפרק הבא עוסק באלוהים של המיסטיקנים. באסלאם יהיו אלה הצופים, ביהדות – פריחת הקבלה וכתיבת ספר הזוהר, ובנצרות גם כן יש מספר מיסטיקנים, כשהידוע שבכולם הוא מייסטר אקהרט. מעניין שבשלוש הדתות כאחת חל מפנה מהפילוסופיה למיסטיקה, כאילו התאכזבו כולם מכלי ההיגיון ופנו למחוזות חדשים.

 

הפרק הבא עוסק באלוהים של המתקנים. הידועים ביותר כאן הם המתקנים הנוצרים לותר וקלווין. משום מה, לא כאן ולא בהמשך הספר, המחברת אינה מזכירה את הרפורמאטורים היהודים. גם באסלאם היא לא מציגה רפורמאטורים וכנראה שאין כאלה, אף שבהמשך היא מציגה מנהיגים מוסלמים שפעלו לחילון מדינותיהם, כמנהיג תורכיה הראשון.

 

הפרק הבא עוסק בהשכלה. זו החלה באמה ה-16, אך באופן מעניין למדי אומרת ארמסטרונג כי אי-אפשר עדיין לקרוא למשכילים הראשונים אתיאיסטים, וזו עדיין הייתה נחשבת בזמנם מילה גסה. דקרט מנסה עדיין להוכיח את קיום האלוהים, ואפילו שפינוזה, הכופר הגדול של היהדות, מזכיר את אלוהים ללא סוף בכתביו והריהו פנתיאיסט ולא אתאיסט. רק במאה ה-19 החל למעשה האתיאיזם המבוסס והרשמי. בפרק זה מוזכרים גם השבתאים והחסידים. שוב מבחינתי מעניין שלאחר פניה גלובלית לרציונליות באה ריאקציה למיסטיקה.

 

הפרק הבא עוסק במותו של אלוהים, שחל, כאמור, במאה ה-19. ההוגה המרכזי שיש להזכיר כאן הוא פרידריך ניטשה, שדיבר במפורש על מות האלוהים, אך מוזכרים גם משוררים, סופרים והוגים רבים אחרים.

 

הפרק האחרון שואל – היש עתיד לאלוהים? המחברת נותנת את התשובה שלה, שמעודדת את האלוהים המיסטי דווקא, ולמען האמת לכל אחד יכולה להיות תשובה משלו. אני חושב שקשה לעקור רעיון ארוך-שנים שכזה בלי לספק לו תחליף, וזה גם מסוכן, כי אצל אנשים רבים אלוהים הוא מה שהופך את התנהגותם למוסרית יותר (ואף שאצל אחרים בדיוק להפך). לכן אני חושב שבמקום לעקור את הרעיון יש לעדן אותו, גם במובן של עדינות וגם במובן של התאמה לעידן שלנו. אי אפשר לצפות מכל האנשים להיות פילוסופים ואנו רוצים רעיון נכבד ופשוט שיכוונם אל הטוב, בלי כל הסרח-עודף השלילי שלרוב מתלווה אליו. זה אולי נשמע מתנשא ואווילי, שאדם יקבע לעצמו את צורת אלוהיו, אך כפי שספר זה מראה בבהירות, בעצם בכל התקופות כך נהגו וכך הגו. אני עצמי ניסיתי ליצור תווי מתאר של אלוהים כזה בספרי האחרון "נבראנו בצלם – יהדות הומניסטית".

 

לסיכום, ספר מפעים, שברגעים מסוימים ממש הימם אותי. קשה להבין איך בן-אדם אחד יכול לחלוש בבטחה על כל-כך הרבה נושאים, כשלמחברת אף אין, כנראה, תואר דוקטור, אלא מצוין שהיא עיתונאית. אך אולי נחוצה דווקא עיתונאית לעבודה רחבה שכזו, שהרי המומחים לדבר נוטים להתמקד בנושאים ספציפיים מאוד. ובכל זאת, על הכריכה גם מצוין כי היא "נחשבת לאחת הפרשניות המובילות בעולם בתחום תרבות הדתות". איני מתפלא על כך, שכן ספרה מרתק ומפעים.

 

שורה תחתונה: מצוין, מומלץ ביותר!

ההיסטוריה_של_אלוהים(1)

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s