"תולדות ישראל בתקופת הבית השני"/ מאת אוריאל רפפורט

תולדות ישראל בתקופת הבית השני/ ביקורת מאת חגי הופר

"תולדות ישראל בתקופת הבית השני" מאת אוריאל רפפורט (עמיחי, 1984) הוא ספר המסכם בצורה קצרה ונגישה כ-700 שנים בתולדות עמנו, ימי הבית השני (עם קצת לפני וקצת אחרי). על התקופה הזו אין, יחסית, הרבה מידע, אך את המידע שכן יש עליה כדאי לדעת.

הספר פותח בשיבת ציון וחנוכת המקדש בשנת 515 לפנה"ס, כשלאחר מכן באו העליות של עזרא ושל נחמיה (בסדר זה, אך כי כמה חוקרים סבורים שבסדר הפוך). המקור הראשי שיש לנו על תקופה זו הם הספרים עזרא ונחמיה.

לאחר מכן, עם כיבושי אלכסנדר מוקדון, השליטה עוברת מהפרסים ליוונים. יש כמה אגדות המצויות בתלמוד בנוגע לתקופה זו.

האירוע החשוב הבא הוא מרד החשמונאים והקמת מדינת החשמונאים, על-ידי יהודה המקבי ואחיו. המקור המפורט ביותר שמספר לנו על כך הם ספרי החשמונאים שבספרים החיצוניים, בעיקר חשמונאים א' וב'. כמו כן, יוספוס חוזר על אותם הדברים.

ויוספוס – יוסף בן מתתיהו – הוא גם המקור החשוב ביותר לידיעת כל התקופה שמכאן ואילך. השליטה עוברת מהיוונים לרומאים ובשנת 37 לפנה"ס הם ממנים את הורדוס כנציבם. הוא היה שליט אכזרי ביותר, אך גם יזם מפעלי בנייה רבים, בין היתר במקדש.

בראשית המאה הראשונה חי ופעל גם ישו הנוצרי, עליו אנו יודעים בעיקר מן הבשורות, שנכתבו עשרות שנים לאחר מותו.

עד שבשנת 70 נחרב הבית, לאחר המרד הגדול שכשל. חז"ל אומרים שחרב בגלל שנאת חינם ונראה שאינם רחוקים מן האמת, שכן גם יוספוס מתאר את המלחמות הפנימיות בין הזרמים המתונים ובין "הסיקאריים" הקיצונים ומאשים את האחרונים בחורבן, בעצם. נראה שניתן ללמוד מכאן מסר חשוב גם לימינו. את ההיסטוריה היהודית עד כה תיאר יוספוס בספרו "קדמוניות היהודים" ולמרד הגדול ולחורבן הבית הקדיש ספר בפני עצמו – "מלחמות היהודים נגד הרומאים".

אך גם אחרי החורבן יהודים המשיכו לחיות בארץ ישראל ואף קהילת הרבנים פרחה, כפי שאפשר להיווכח מתיאורים במשנה ובתלמוד.

הספר מסתיים במרד בר כוכבא, שאחריו חרבה הקהילה היהודית בארץ כמעט כליל.

 

זהו תיאור סכמטי מאוד על התקופה אותה סוקר הספר. את מקורות ההסתמכות העיקריים שלו שציינתי – הספרים המאוחרים בתנ"ך, הספרים החיצוניים וכתבי יוספוס – קראתי במקור (למעט "מלחמת היהודים נגד הרומאים" שטרם קראתי), אך עדיין הסיכום הממצא שלהם בספר זה מאיר עיניים. כמו כן, הוא מתייחס גם למקורות אחרים שלא ציינתי – כתבים נוספים, חלקם מן החוץ, כפפירוסים של זנון ועוד; ממצאים ארכיאולוגים, כגון מטבעות מתקופת החשמונאים או מתקופת מרד בר-כוכבא, המלמדים על התקופה; מגילות מדבר יהודה, השופכות אור על הכיתות בארץ ובעיקר על האיסיים, וכן מובנות לרוב כמטרימות את הנצרות; ועוד. כל אלה מוסיפים לספר ולתקופה שהוא מתאר.

 

לסיכום, ספר מצוין ולא כבד מדי להבנת תקופה חשובה וארוכה בתולדות עמנו. לעיתים הקריאה הייתה קצת קשה בגלל יבשושיות מסוימת של הכברת נתונים, אבל סך הכול אני מרגיש שהקריאה בו תרמה לי והשכילה אותי. העמקה נוספת ודאי אפשר יהיה למצוא בספרים אחרים.