למה לחיות? כמה גישות

קהלת א2: "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל"[1]

למה לחיות?

זו שאלה נצחית, אך דומה שעדיין לא מצאו לה תשובה מספקת. להלן אסקור כמה גישות בקשר אליה.

סיימתי עכשיו לקרוא את "וידוי" של טולסטוי, מתוך התרגום החדש (2015) "לב טולסטוי – כתבי הגות" בהוצאת כרמל, בה המחבר מעלה את השאלה הזו. הוא מונה חלק מגדולי עולם שעסקו בה בעבר – שלמה בקהלת (או נאמר מחבר קהלת), בודהה ושופנהאואר. הוא עצמו מגיע לתובנה כי הערך נמצא בחייהם הפשוטים של האיכרים וכי המשמעות נמצאת אצל אלוהים, בחיפוש אחריו ובקשר עימו.

אלוהים זו באמת התשובה הראשונה, לפחות של האדם המאמין. אם הוא ברא את עולמנו כנראה יש לך סיבה מסוימת, תכלית, אף שאנו לא לגמרי מודעים אליה. כמו כן, הוא אסר את ההתאבדות ואף את הנזק העצמי – "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", לפי פרשנות חז"ל. וחז"ל אף מוסיפים את מה שלא כתוב בתורה – שיש עולם הבא שבו מקבלים שכר ועונש. גם קהלת אומר (אם זו אינה תוספת מאוחרת): קהלת יב13: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם".[2]

הבעיה בגישה הזו היא, ראשית, שעליך להאמין באלוהים לשם כך, ושנית, שעדיין לא ברור לך מהי מטרת חייך, אף כי אתה מניח שיש כזו. כלומר, זה לא באמת עונה על השאלה, ויש אנשים שזה לא יספק אותם.

אותו הדבר עם הבודהיזם. לפי הבודהיזם, אנו שבויים בעולם התמורות של הסבל וההנאה, שכל עוד נשאר משועבדים להם נמשיך להתגלגל לעולם הזה ולסבול. הפתרון הוא לנתק מגע, תודעתית, ולהגיע לנירוואנה, מעין התעלות מעל הדברים הקיימים.

הבעיה כאן היא, ראשית, שעלינו להאמין בגלגול נשמות לשם כך, ושנית, שגם זה לא עונה על השאלה, מה מטרת כל המסע הזה?

כנגד אלה, גישה חילונית מובהקת היא גישת אפיקורוס היווני. לפיו מטרת החיים היא הנאה, הן זו החושית, והן, בעיקר, זו הרוחנית. נראה שרבים מהאנשים מחזיקים בגישה הזו, גם אם אינם מודים בה בפה מלא.

אך גישה זו כלל לא עונה על השאלה – מה הערך בכל ההנאות האלה אם לבסוף מגיע המוות? ועוד, שנראה שבחיים האלה רב הסבל על האושר, רגעי האושר הם מעטים, כפי שמראים לא מעט מחקרים. ובכל אופן, יש סבל בצד ההנאה.

גישה פילוסופית יוונית אחרת היא של סוקרטס, כפי שמובא על-ידי אפלטון. הוא סובר שעלינו לאהוב את המוות, כי הוא מעלה אותנו מעולם החומר השפל לעולם האידיאות הטהורות.[3]

אך אם כך, מדוע לא להתאבד? מה יקשור אותנו לעולם כל עוד אנו חיים, ושוב, לשם מה כל זה?

אחרי אפלטון בא אריסטו. אריסטו החזיק בדעה שלכל דבר יש ארבעה סיבות – החומרית, הצורנית, הפועלת והתכליתית. הסיבה התכליתית אומרת שלכל דבר בטבע יש ייעוד, ולכן, נוכל להניח, גם לאדם יש ייעוד. גם הרמב"ם במורה נבוכים של חוזר על גישה זו.

ואולם, עם פריצת המדע האמפירי במאה ה-16 לא עוד מדברים על סיבה תכליתית של דברים – לשם מה הם פועלים, אלא רק על הסיבה הפועלת – מה מניע אותם?

עוד טוען אריסטו, כי לכל דבר יש את מצב השלמות שלו ויש גם מצב של חוסרים והיעדרים בשלמות, ולכך אחזור בהמשך.

 

נקפוץ הרבה קדימה.

טולסטוי דיבר גם על שופנהאואר. שופנהאואר ניסח בנמרצות את הבעיה[4], אך האם הוא מצא תשובה לה? איני בקי מספיק בשביל לומר, אך דומה שתשובתו היא להיות שווה-נפש לחיים, להסתכל עליהם ממרחק בטוח.[5] קדמו אותו בתשובה הזו הסטואים הקדמונים – סנקה, מרקוס אורליוס וחבריהם, ודומה שגישה זו גם מאוד קרובה לבודהיזם.

אך האם היא פותרת את הבעיה? נראה שלא, אלא שהיא רק מעמעמת אותה, בעוד שלא ברור כלל אם ניתן לבצע את המהלך הזה ואם זה בכלל רצוי ומועיל.

אותו הדבר עם האקזיסטנציאליסטים בהמשך. היידיגר דיבר על כך שרק חיים עם ידיעה פעילה של עובדת המוות הקרב יכולים להיות חיים אותנטיים, וזה שייך יותר לניסוח השאלה שהעלנו. ואלבר קאמי ב"המיתוס של סיזיפוס" של אומר, כי השאלה למה לא להתאבד היא השאלה הפילוסופית המרכזית, ובסוף הספר הוא אף מנסה לענות עליה ואומר – "עלינו לדמות לעצמנו סיזיפוס מאושר".[6] אולם כיצד ובמה יהא סיזיפוס מאושר – נשאר מוקשה.

 

והנה נראה שהמדעים החדשים, הביולוגיה האבולוציונית והפסיכולוגיה, מציעות לנו תשובה חדשה. נבדוק גם אותה.

לפי הגישה האבולוציונית מינים, פרטים ונטיות שאינם מתאימים להישרדות פשוט נעלמים. המטרה הראשית של הפרטים בטבע היא פשוט להמשיך ולהתקיים ולהמשיך את קיום הגנום שלהם על-ידי צאצאיהם. מכאן ניתן להבין שמחשבות עגומות ומורבידיות, המובילות במקרים רבים להתאבדות, הן בעלות פוטנציאל גדול שלא לשרוד.

ואולם, אנו רואים שהנטיות האלה שורדות, בדיוק כפי שהנטיות ההומוסקסואליות, אף על פי שאינן מובילות להתרבות, ממשיכות לשרוד.

ובכל אופן האבולוציה אומרת לנו משהו עמוק יותר, שהטבע באופן כללי – בלי להתייחס לחריגויות – לא מטפח תכונות שאינן מועילות לו. מחשבות אובדניות אינן מועילות לו ובאמת אחוזים קטנים בלבד לוקים בהן. הטבע יוכל לספוג זאת, כל עוד אלו לא הרוב. תחת זאת, הוא מזרים לבני האדם כוחות חיים, כוחות של ארוס וליבידו, המניעים אותם קדימה. ובאמת, רוב האנשים כלל לא חושבים על השאלה למה הם חיים במהלך חיי היומיום שלהם, רק חריגים מעלים את השאלה הזו, או רבים יותר בגיל ההתבגרות בלבד, או בהמשך כשאלה תיאורטית בלבד.

ואולם, במקום "מחשבות אובדניות" הייתי יכול לכתוב "מחשבות קיומיות", והאדם בכל זאת פיתח את התודעה שלו לכדי אפשרות לחשוב מחשבות כאלה, גם אם הערך ההישרדותי שבהן לא ברור כלל. ואדרבה, זהו מותר האדם והחלק היותר נעלה שבו. נראה, אם כך, שהשאלה בעינה עומדת.

 

לבסוף, ובכיוון דומה, באה הפסיכולוגיה. מתוך אורח חשיבה דומה, כאמור, היא מסיטה את כיוון השאלה – זו אינה שאלה על העולם, אלא על האדם. כלומר, יש להתבונן על האדם ומה שמציק לו ולאו-דווקא לענות על השאלה ישירות. ההיגיון כאן הוא שאדם בריא בנפשו כלל אינו מתייסר עם השאלה הזו, אלא הוא חי מתוך אינרציה פנימית. כאן אנו גם חוזרים לגישה של אריסטו שהשארתי פתוחה, גישת השלמות, שהפסיכולוגיה הזו לדעתי מושפעת ממנה וממחזרת אותה.

יש בגישה הזו קסם רב. הרי החיים נועדו שיחיו אותם, בין בגישה הדתית ובין בגישה האבולוציונית נעדרת האל, ועל כן נראה שכל מחשבה שמערערת עליהם מקורה בתקלה כלשהי במערכת ולא מעבר לכך – תקלה שניתן לתקן. אולי חוסר סרוטונין פשוט. ואולם, גישה זו מתעלמת מהעובדה שכבר הזכרתי, שמחשבה עמוקה על עצם קיומך היא מותר האדם, והיא, אוסיף עכשיו, "צלם אלוהים" שבו. רוב יצירות האמנות הגדולות, נראה לציין, צמחו מתוך מודעות זאת. אף כי גם כאן הפסיכולוגים ימהרו לציין את הקשר בין אמנות ושיגעון, אך חיינו היו תפלים למדי בלי ה"שיגעון" הזה.

 

השאלה, אם כך, בעינה עומדת. ואולי היא כלל לא אמורה להיענות. יש סוג שאלות פילוסופיות לדעתי שאמורות להישאר ללא מענה סופי, מעין "שאלות הנצח" (כשם ספר שפעם קראתי), שאם יענו סופית שוב לא נוכל לשוב ולהתדיין עליהן ונצא נגרעים. ואולי גם זה תירוץ לא משכנע…[7]

[1] ראו מאמר "הכל הבל": http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t3101_1.html

[2] ראו מאמרי "תשובה למאמר הכל הבל": http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t3112_0.html

[3] ראו מאמרי: אפלטון והתנ"ך: נצחיות הנשמה:

http://www.tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t3103_3.html

[4] ראו מאמרי: שופנהאואר והתנ"ך: פסימיות:

http://www.tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t3102_4.html

[5] בדרך זו נקטתי אף אני פעם ב"מכתב למתאבדת": http://www.reader.co.il/article/136675/%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%91-%D7%9C%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%91%D7%93%D7%AA

[6] ראו מאמרי: קאמי, סארטר והתנ"ך: עול החיים הסיזיפי: http://www.tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t3101_10.html

[7] ראו גם ביקורתי על הספר "קץ האושר:

http://nuritha.co.il/he/node/26182/critic#internal-26927

וגם ביקורתי על הספר "חפץ תחת השמים":

http://nuritha.co.il/he/node/25904/critic#internal-25905

"להיתקל באושר"/ מאת דניאל גילברט

להיתקל באושר/ ביקורת מאת חגי הופר

"להיתקל באושר" מאת פרופ' לפסיכולוגיה דניאל גילברט (מטר, 2013) מבטיח ללמד אותנו דבר אחד או שניים על האושר, אבל בעצם כמעט שלא עוסק בו. תחת זאת יש פה הרבה פסיכולוגיה ניסויית, כלומר כזו שמבוססת על ניסויים ולא על תיאוריה, בדומה לכלכלה ההתנהגותית הפופולארית היום.

מקריאה בספר אני מתרשם שבאופן כללי הוא עוסק בזוטות, ונראה שזה פגם שאני מוצא בתחום המחקר כולו ולאו-דווקא בספר הספציפי הזה, שבסוגו הוא טוב יחסית. אדגים את דבריי.

 

שאלה אחת שהספר מעלה: נניח שיש לכם מאכל אחד אהוב מאוד ומאכל שני אהוב פחות, אם כי עדיין לא שנוא. עכשיו נותנים לכם אפשרות לקבוע תפריט לארוחה אחת בשבוע למשך השבועות הקרובים. האם תעדיפו לאכול כל פעם את המאכל האהוב, או לגוון ומדי פעם לאכול את המאכל האהוב פחות? רוב האנשים בחרו לגוון, כי זה נשמע הגיוני למניעת חדגוניות. אבל בפועל מצאו ובדקו שמי שאכל בכל פעם את אותו מאכל האהוב עליו נהנה יותר, וזאת משום שהפרש השבוע בין פעם לפעם מונע, בעצם, את החדגוניות. מכאן הכלל, המופיע בעמ' 148 תחת שתי דיאגרמות: "גיוון מגביר את ההנאה כשהצריכה מהירה. גיוון מפחית את ההנאה כשהצריכה איטית".

ועכשיו אני שואל, האם כל-כך חשוב לנו לדעת את זה? לזה אני קורא זוטות.

אבל אם לסנגר, אז במחוזותינו, בהם רבים, דתיים וחילוניים, נוהגים לערוך ארוחת שבת משבוע לשבוע, השאלה הזו מתבררת כהרת-גורל מאוד. כי האם נעשה כל שבוע עוף, או שמדי פעם נגוון בשניצל? והאם נגיש בכל פעם אורז או קוסקוס, או שלעיתים נגוון בתפוחי אדמה? אלא שגם השאלה "הרת הגורל" הזו תשובה פשוטה לה: תעשו מה שמתחשק לכם! בשביל זה לא צריך לקרוא את הספר.

אבל אמשיך במלאכת הסנגור, והפעם ביתר רצינות. כי נראה שאם רותמים את המחקר הזה לשאלה גדולה אחרת הוא יכול להתברר כמועיל מאוד: לא מזמן סקרתי את ספרה של אושרת קוטלר "אהבה, תשוקה, זוגיות"[1], בו היא מנסה למצוא מענה לבעיית שחיקת התשוקה בזוגיות ממושכת. היא התקשתה למצוא תשובה מספקת, והנה המחקר הזה אולי יוכל לעזור. כך כותב גילברט:

"דרך אחת למנוע התרגלות היא להגדיל את מגוון החוויות… דרך אחרת למנוע התרגלות היא להגדיל את פרק הזמן החוצץ בין החזרות על החוויה. השקת כוסות שמפניה ונשיקה עם בן הזוג בחצות הלילה היתה פעילות משמימה למדי אם היתה מתקיימת בכל ערב, אבל היא מזמנת עינוגים מלוא הטנא אם עושים אותה בליל הסילווסטר ומניחים לשנה שלמה לחלוף עד הפעם הבאה, כי שנה היא תקופה ארוכה מספיק להתפוגגותה של השפעת ההתרגלות" (עמ' 146-147).

זו יכולה להיות עצה טובה מאוד, ובאמת יש גם יתרונות בזוגיות ארוכת-שנים, המבשילה לאט ומעמיקה את החוויה. אלא שהספר לא מרחיב את התמונה עד כדי כך ורק מספק את חומר הגלם הפסיכולוגי הבסיסי.

 

והנה דוגמא נוספת. גילברט כותב:

"מחקרים מראים שכתשעה מתוך עשרה אנשים מצפים שהחלפת מניות מטופשת תגרום להם חרטה רבה יותר מאי החלפת מניות מטופשת, כי רוב האנשים חושבים שיתחרטו יותר על פעולות מטופשות מאשר על הימנעות מטופשת מפעולה. אך מחקרים מראים גם שתשעה מתוך עשרה אנשים טועים. למעשה, בטווח הארוך נראה שאנשים בכל גיל ומכל שכבות החברה מתחרטים הרבה יותר על כך שלא עשו דברים מאשר על דברים שכן עשו, ולכן החרטות הפופולאריות ביותר בקרב אנשים הן שלא הלכו לקולג', שלא ניצלו הזדמנויות עסקיות רווחיות ושלא בילו מספיק זמן עם משפחתם וחבריהם" (עמ' 195).

כאן גלומה למעשה הטענה העיקרית של הספר החרוזה בכל נושאיו, אף שאינה מוצהרת מפורשות כמרכזית, והיא – העובדה כי אנשים אינם מודעים לעצמם ולאופן בו יפעלו בנסיבות שונות.

דבר דומה נאמר גם בהמשך, בהסתמך על מחקרים ידועים מאוד:

"מסתבר שרובנו מאמינים שאנחנו יותר אתלטיים, אינטליגנטיים, מאורגנים, מוסריים, הגיוניים, מעניינים, הגונים ובריאים – וכמובן גם מושכים יותר – מהאדם הממוצע" (עמ' 244). וגילברט מוסיף: "העצמי רואה את עצמו כאדם מיוחד מאוד" (עמ' 245).

 

האושר עצמו נידון במספר עמודים מצומצם מאוד, שניים-שלושה עמודים לערך, אך בהם דווקא נאמר דבר מעניין: בדיאגרמה בעמוד 220 רואים, כי זוגות מאושרים מאוד בתחילת הזוגיות שלהם כאשר אין להם ילדים. אח"כ, עם לידת הילד הראשון, רמת האושר צונחת באחת. היא מגיעה לשפל הגדול ביותר כאשר הילדים בגיל 12-16, כלומר בגיל ההתבגרות (באופן מובן). ורמת האושר חוזרת לנסוק לאחר שהילדים עוזבים את הבית. ממבט ראשון נראה שהילדים גורמים רק סבל, אז למה לנו כל העניין הזה? אלא שיש נתון נוסף והוא, שכששואלים אנשים מהו הדבר שהכי גורם להם אושר הם עונים: הילדים!

אז מה קורה פה? האם אנשים מרמים את עצמם? בהתחשב בכך שכפי שאמרתי האשליה-העצמית של אנשים היא המסר העיקרי של הספר, לא יהיה רחוק לטעון כך. ואולם, בעיניי אין זה סביר וניתן למצוא תשובות אחרות, טובות יותר. למשל, שיש הבדל בין אושר לאושר. האושר שנמדד בדיאגרמה הוא אושר קצר-מועד ומבחינה זו ודאי שילדים הופכים את החיים לקשים ומתישים הרבה יותר. אך האושר השני הוא אושר ארוך-טווח, אושר שקשור לתפיסה כוללת של החיים ומשמעותם, ומהבחינה הזו ודאי שילדים הם אוצר יקר. בדיוק כפי שלימודים באוניברסיטה הם מתישים, אך משתלמים, וזה ברור.

ובכן, זו נקודה אחת בספר שנוגעת באושר, אך גם היא לא חדשה במיוחד ואני זוכר שכבר דנתי בה פעם (איני זוכר היכן).

 

לסיכום, כאמור, ספר טוב בסוגו, אך סוגו, בעיניי לפחות, לא מספיק מעניין ולא מספיק חשוב. איזו דרך עברנו מהתיאוריות של פרויד על הלא-מודע ועל פענוח החלום ועד העיסוק הטריוויאלי של הפסיכולוגיה הניסויית העכשווית בשאלות כמו מה כדאי לאכול בארוחת הערב! זו פסיכולוגיה של בורגנות דשנה ומשועממת, ובעיניי זה מצער. ואולי איננו צריכים לצפות ליותר מזה…

 

[1] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/39009

"אהבה, תשוקה, זוגיות"/ מאת אושרת קוטלר

אהבה תשוקה זוגיות/ ביקורת מאת חגי הופר

"אהבה, תשוקה, זוגיות – הדיאלקטיקה של האהבה" מאת העיתונאית והשדרנית אושרת קוטלר (כנרת ז"ב, 2015) עוסק בשאלה הבוערת – כיצד לשמר את התשוקה בחיי הנישואין, וכך לשמר את הנישואים עצמם? בהקדמה של פרופ' יורם יובל הוא אומר שהספר נקרא כספר מתח ואני מסכים איתו, ולכן מי שלא רוצה לקלקל לעצמו את ההנאה מהמתח הזה מוטב שידלג על הדברים שאביא להלן ויקרא רק את הפסקה האחרונה, שכן אני עומד לפרט לא מעט.

 

בפרולוג קוטלר מתארת את הבעיה כך:

"… זה לא מה שארבעים אחוזים מהזוגות מהמתגרשים רוצים. שישים האחוזים האחרים ממשיכים להיאחז ברעיון האהבה הבוגרת. ואת עניין התשוקה הם פותרים בדרך כלל מחוץ לנישואים. בין שישים לשמונים אחוזים מהגברים הנשואים בוגדים בנשותיהם. ארבעים עד שישים אחוזים מהנשים הנשואות בוגדות בבעליהן. יופי של סידור, למי שהעסק הזה עובד בשבילו" (עמ' 17).

 

תיאור יותר מפורט של אהבה מופיע בעמודים הבאים, תוך ציטוט של מומחה בתחום:

""מצד אחד", כותב מיטשל, "אנו משקיעים זמן רב בתיחום מרחב מוכר ובניית בית – תובעים חזקה. מעגנים יציבות, מרפדים את הקן. מצד שני אנו כמהים אל השחרור מהמגבלות שאותו ביטחון עצמו מטיל על תחושת ההרפתקה והצימאון לחידוש", וזו במשפט אחד, אם תרצו, הדיאלקטיקה הבסיסית והכואבת של האהבה הרומנטית" (עמ' 29-30).

 

בספר מתוארים חמישה סיפורים של אנשים ועוד שלוש שיחות עם מומחים.

הסיפורים כוללים אישה שנישואיה כשלו, גבר שנישואיו כשלו, סיפור אישי של אחת המומחיות בספר, סיפורו של גבר הומוסקסואל, ולבסוף – זוג הנשוי באושר ומכיר כ-40 שנה.

כל הסיפורים מעניינים ומסופרים בטוב טעם, כשמדי פעם קוטלר שואלת שאלות מנחות ואף מוסיפה את מחשבותיה.

 

הסיפור השני, על בני (שם בדוי), למשל, מדגים יפה את הדיאלקטיקה שהוצגה למעלה. הוא אומר:

"לתפיסתי יש נוסחה פשוטה מאוד, ואולי גם בלתי אפשרית, לזוגיות… היא בנויה משני מרכיבים. אחד, זה סקס. והשני זו חברות" (עמ' 34-35).

והרי זו דיכוטומיה תרבותית עתיקה אולי כתרבות עצמה, זו שבין הזונה למדונה, כפי שמצוין גם בספר עצמו.

 

והסיפור הרביעי, המתבקש, על אודי, מאיר את הנושא מצד היחסים ההומוסקסואלים. לדעת אודי, הומוסקסואלים הם בעלי הבנה רבה יותר בנושא המיניות ולכן הם פחות נוטים ליפול לפחים שהטרוסקסואלים נופלים אליהם. אבל הם גם בעלי פתיחות רבה יותר ביחסיהם ונדיר למצוא יחסים מונוגמיים אקסקלוסיביים. אצל לסביות, אגב, זה יותר נפוץ, וכפי שאומרת אחת המומחות במקום אחר – ניתן למצוא אצלן גם זוגיות ללא מין לאחר גיל 50. ההומוסקסואלים כמובן פחות מחויבים לנורמות ההיסטוריות של הזוגיות, שלא אפשרה את יחסיהם עד לא מזמן. ובכל אופן, קוטלר מציינת לבסוף, שגם אצלם נמצאו 30 אחוזי גירושים בארה"ב, כמעט כמו בחברה ההטרוסקסואלית.

 

המומחים הם עדה למפרט, פסיכולוגית אבולוציונית, שמספרת את הסיפור הידוע בתחום מחקר זה – בראש בראשונה, על הגבר החזק והמפרנס ואישה הוולדנית התלויה בו וצריכה להישאר מושכת בעיניו כדי שימשיך לתמוך בה ובילדיה. קוטלר לא בדיוק מתה לשמוע את זה, אך אלה דברים בסיסיים בגישה זו. לא שזה אומר שאנו חייבים להישמע לצו האבולוציוני הטבוע בנו, התרבות גם מתפתחת. ובכל אופן אני מצאתי עניין מיוחד בדעה אחת של למפרט, עליה כתבה ספר שלם, והיא שמקור אהבה בכלל והאהבה הרומנטית בפרט היא אהבת האם לילדיה, שאחר-כך מחפשים לשכפלה במקומות אחרים. מעניין, אף כי לא ברור כיצד זה מסייע לענייננו.

 

שני הוא אהרון בן זאב, פילוסוף וחוקר רגשות, שמדבר, בעקבות שפינוזה, על הצורך בשינוי כדי לחוש רגש. כמו כן, בעקבות אריסטו, הוא מדבר על ההבדל בין פעולה תכליתית לכזו שיש בה ערך כשלעצמה, וטוען שכזו צריכה להיות האהבה. הוא גם מציין מספר רעיונות נוספים, הנה שניים מהם בסיכומה של קוטלר:

"חברת השפע שיבשה עלינו את דעתנו. האפשרות לבחור בכל זמן נתון בין חמישים סוגי גבינה, שמונה מאות סוגי שוקולד, אלפי סוגי אודם, קרמים, מכוניות ומה לא – השחיתה אותנו" (עמ' 94).

"מהנתונים שבן זאב שולח לי אחרי הפגישה אני לומדת שבארצות הברית חמישים אחוזים מהזוגות הנשואים מתגרשים, וכמעט שישים אחוזים מהזוגות שנישאו בפעם השנייה מתגרשים. הסיכוי לגירושים של זוגות שנישאו בפעם השלישית עומד על שבעים אחוזים" (עמ' 95).

אולי מה שניתן ללמוד מכך הוא שהחלפת בן הזוג לא בהכרח פותרת את הבעיה. זהו גם רעיון מרכזי שעובר בספר – שהאדם צריך לתקן קודם כל את עצמו ולקחת אחריות על חייו וכשליו.

 

המומחה השלישי הוא אבי ריבניצקי, אנליטיקאי, שהוא גם האנליטיקאי של קוטלר. הוא הולך הרבה אחרי לאקאן ולכן מתבטא בהתאם, כגון:

"מתאהבים בפנטזיה הלא מודעת שלך. לא באחר… בעצם מתאהבים במשהו שעונה על דבר-מה שחסר לך, ואז מלבישים את זה על האחר" (עמ' 124).

או יותר מובהק – "לאקאן אמר שאנחנו אוהבים עם מה שאין לנו. לא עם מה שיש לנו. מה שאתה נותן לאדם שאוהב אותך זה לא מה שיש לך, זה להיות מוכן לתת לו מה שהוא שם עליך ושאין לך" (עמ' 127).

בעיניי אלו רעיונות מאוד בעייתיים ומוטלים בספק גדול, אך נניח לזה. הוא גם נמנע מהכללות, אך מה לעשות שבמקרה הזה ההכללות קיימות? אך כנראה שבמקצוע זה אי אפשר אחרת.

באופן שחורג מהנושא הוא אומר גם את הדבר המעניין הבא: לדעתו היום הבעיה האקוטית יותר היא שלצעירים קשה להתאהב, לא רק להחזיק בתשוקה, אלא ממש להתאהב. שהרי יש להם הכול, ואהבה צריכה, לפחות לשיטתו, לנבוע מחוסר מסוים. קוטלר לא מסכימה איתו, ובאמת הדברים צריכים בדיקה, אך זו נקודה מעניינת.

בכל אופן, עם התפתחות השיחה, אני קורא את המשפט הבא של קוטלר:

"שוב אני יושבת מול מומחה שאומר לי שצריך למצוא דרך לשמור על המסתורין, שהוא הכרחי לקיומה של התשוקה…" (עמ' 133-134).

ואני נזכר במה שאמרה בסוף השיחה עם בן זאב:

"לפני שהתחתנתי אמר לי אבי משפט משונה. "בנישואים, ילדה שלי, כדאי לך לשמור לעצמך קצת סודות, וכדאי שגם לו יהיו סודות, זה בריא ליחסים." לפני עשרים שנה חשבתי שהוא משוגע. רק היום אני מתחילה להבין שחבל שלא הקשבתי לו טוב יותר" (עמ' 100).

ריבניצקי מדגיש את הנקודה הזו עוד יותר – בן הזוג הוא לא האנליטיקאי שלך! הוא אומר לה. קשה לה לקבל זאת, ובאמת קשה לקבל זאת אם מפרשים זאת כהסתרה ואי-שיתוף, אך גם ניתן להבין זאת כאיזשהו מסתורין אנושי פועם וחי שתמיד מתקיים ושרצוי לשמור עליו, ובהבנה כזו זה טיפ חשוב, אולי החשוב ביותר בספר. כמו בשירו של מאיר אריאל, המוזכר פעמיים בספר (פעם ברמז):

"טוב אני לא יכול להקיף אישה

שלוש מאות שישים וחמש מעלות

תמיד נשאר לה סדק דרכו

היא יכולה פתאום להתגלות".

אולי כל התורה על רגל אחת, בעיניי.

כמובן, התפרקות המשפחה בחברה המודרנית היא עניין נכבד שלא מתמצה בזאת – ואולי היה כדאי לראיין גם היסטוריון או חוקר תרבות – אך למי שרוצה לשמר את הזיק בנישואיו זו נראית לי עצה טובה מאוד.

 

הסיכום של קוטלר מעט שונה:

"אני מגיעה למסקנה שהסיכום של יוסי [מהסיפור האחרון] הוא בסיס טוב לתשובה מנומקת. כי מה ששמר ועדיין שומר על חיוניות ביחסים בין יוסי ליעל, ומה שהניע את השינוי גם בזמן משבר קשה מאוד היו שלושה דברים – תשוקה, פחד ולצדן, חשובה לא פחות – היכולת להשתנות" (עמ' 179).

ובהמשך:

"זו בעצם התורה כולה לדעתי. לדעת לקבל, אבל לא רק לקבל. לדעת ליזום שינוי. למה? כי השינוי, מעצם טבעו, הוא תנאי הכרחי להיווצרותו של רגש. מי שלא ישאף להשתנות, מי שלא יברך על שינוי, יקטין המידה ניכרת את יכולתו להרגיש" (עמ' 184).

 

לסיכום, ספר חמוד ומעניין מאוד, שקראתי ביום אחד ברצף, כי כאמור הוא כתוב כספר מתח וכי הנושא תמיד מעניין. קוטלר מצליחה ליצור דיון אינטליגנטי בנושא חשוב וחם ולא ליפול לפשטנות יותר מדי, גם אם ניכר שגישתה העיתונאית נוכחת כאן ועל כן הספר גם לא מעמיק יותר מדי מבחינה אקדמית-מחקרית. סך-הכול כיף לקרוא אותו והוא מעורר למחשבה, ואף מציע כמה פתרונות אפשריים לבעיה שהוא מעלה.

 

שורה תחתונה: אני ממליץ.

 

 

"גלוי ונסתר במקרא"/ מאת יאירה אמית

גלוי ונסתר במקרא/ ביקורת מאת חגי הופר

"גלוי ונסתר במקרא" מאת פרופ' למקרא יאירה אמית (ידיעות, סדרת יהדות כאן ועכשיו, 2003) עוסק ב"פולמוסים גלויים, עקיפים ובעיקר סמויים" (כותרת המשנה). הכותבת היא ברת-סמכא בתחום והנושא מרתק וחשוב בעיניי, ואף על פי כן לדעתי הביצוע לוקה בחסר, כפי שאפרט בסוף דבריי.

 

אמית פותחת את ספרה בהגדרת הגזרה ובהבחנות השונות, החשובות להבנת התוכן שיבוא בהמשך, וכמו כן היא מתחילה מן הקל יותר והברור יותר, כלומר מתיאור הפולמוסים הגלויים והעקיפים במקרא. אלה דנים בנושאים שונים, כגון המלחמה הגדולה בעבודת האלילים, הכוללת בתוכה גם התנגדות להנותאיזם, כלומר באמונה באל מרכזי אחד בצד אלים אחרים של עמים אחרים; המלחמה בדרכי הכישוף והנחש; או ההתנגדות להעלאת ילדים כקורבן, כפי שזו משתקפת בסיפור עקדת יצחק, או בגוון שונה – בסיפור יפתח ובתו.

 

מכאן מגיעה אמית לנושא המרכזי שלה שהוא הפולמוסים הסמויים. היא מציינת כמה כאלה:

1. סיפור פסל מיכה, שנלקח מאוחר יותר על-ידי בני דן, אמנם מתרחש בהר אפרים, אך לדעת אמית זהו שם אחר לבית אל והפולמוס כאן הוא כנגד המקדש בבית אל.
2. ייתכן שגם ירושלים היא נושא לפולמוס, שכן, מצד אחד, שמה לא מופיע בתורה, אפילו לא בספר דברים בו מדובר על "המקום בו יבחר ה'", ומצד שני, שמה נרמז בשם שניתן למקום העקדה – "ה' יראה", שבהמשכו מיד בא – "אשר יאמר היום בהר ה' יראה", שלדעת רבים מהמפרשים זוהי תוספת מאוחרת. כמו כן, העקדה נערכה בארץ המוריה, בעוד לפי דברי הימים המקדש הוקם בהר המוריה, כאשר השם מוריה מופיע רק במקומות אלה, כך שהקישור נראה חזק.
3. סיפור פילגש בגבעה, הממשיך במלחמת ישראל בבני בנימין, הוא כנראה סיפור פולמוסי כנגד בית שאול. מעבר להיות שבט בנימין שבטו של שאול, אמית מונה מספר מאפיינים החוזרים בשני הסיפורים, כשהבולט שבהם הוא מעורבותם של אנשי יבש גלעד.
4. לבסוף, סיפור אונס דינה מצייר את אנשי שכם כנימולים מצד אחד, אך כאסורים לבוא בקהל ישראל דרך קשרי חיתון מצד שני, והדבר תואם בדיוק את יחס ישראל לשומרונים תושבי שכם עם שיבת ציון, שאז כנראה נכתב. הדים לכך ניתן למצוא אף בספרות החיצונית, למשל בן סירא שכותב על "גוי נבל הגר בשכם". לעומת זאת, ספר דברי הימים, שנכתב בחוגי הכהונה, כנראה אהד את השומרונים ושאף לאחדם עם ישראל, שכן ממדי הגלות היו מצומצמים יותר לשיטתו (ראו דה"א ה, 26), הוא התייחס אליהם כאל "גרים", ועוד.

אני שמתי לב למאפיין אחד חוזר בדוגמאות האלה שאמית לא ציינה במפורש, והוא היותם סיפורים "תחובים", כלומר כאלו שנוספו על הטקסט המקורי בשלב מאוחר יותר.

 

החלק השלישי עוסק ב"פולמוסים סמויים לכאורה" וכאן מובאות שתי דוגמאות:

1. השבת, כפי שהיא מתוארת בבראשית ב, 1-3, כסוף למעשה הבריאה. שם היא מכונה "היום השביעי" ולא בשמה "שבת", ולדעת אמית זה כחלק מהפולמוס אם להופכה "ללוח החיים" (עמ' 238), אך לא הבנתי לגמרי את כוונתה בזה.
2. ובסיפור המסגרת של איוב, לכל ברור שמדובר בניסיון, אך המילה "ניסיון" לא מוזכרת, בניגוד, למשל, לניסיון העקדה. לדעת אמית הדבר בא להטעים את העמדה כי "אלוהים ולא השטן או הניסיון הוא סיבת הרע" (עמ' 249), אך לי זה נראה קלוש.

 

לסיכום, מדובר בנושא מרתק מאין כמוהו, המובא על-ידי ברת-סמכא ובעלת-ידע ניכר בתחום, אולם, כפי שציינתי בתחילה, הספר לדעתי לוקה בחסר. קשה להבין את הטיעונים ולעקוב אחריהם, ואיני יודע האם זה בגלל סגנון הכתיבה, או שבגלל התוכן המפורט עצמו. כמו כן, לא נעשית הבחנה ברורה בין הטענה המרכזית בכל חלק ובין טענות המשנה הרבות, שבנוסף לכך פעמים רבות נראות כלא קשורות ישירות לנושא הספר. בקיצור, ספר מסורבל ולא קומוניקטיבי במיוחד, אשר אני התקשיתי לקרוא אותו.[1]

 

[1] חלק מהמאמרים אפשר למצוא כאן:

http://mikranet.cet.ac.il/pages/sub.asp?source=361

"מלחמת הלוחות"/ מאת יעקב שביט ומרדכי קליין

מלחמת הלוחות/ ביקורת מאת חגי הופר

"מלחמת הלוחות" מאת יעקב שביט, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, וד"ר מרדכי קליין, פסיכולוג ומוסמך ללשון עברית, מקרא והיסטוריה של עם ישראל (עם עובד, 2003), הוא מחקר היסטוריה העוסק בנושא "ההגנה על המקרא במאה התשע-עשרה ופולמוס בבל והתנ"ך" (כותרת המשנה).

 

לספר שני חלקים עיקריים.

בראשון הוא עוסק בתגובה על ממצאי מחקר המקרא מבית היוצר של גרף ובעיקר ולהאוזן, מחקר שזעזע את אמות הסיפים של ההשכלה היהודית והעולמית. כזכור, ולהאוזן חילק את המקרא לארבעה מקורות נפרדים, אשר נכתבו בזמנים שונים, ואף ניסה למצוא היגיון באופן התפתחותם, כמיטב המסורת ההגליאנית. כך, למשל, את המקור הכוהני הוא מיקם בימי גלות בבל – רעיון שהתנגדו אליו הוגים יהודים רבים, למן רד"ץ הופמן בספרו "הוכחות מכריעות נגד ולהאוזן" ועד יחזקאל קויפמן, שהדגיש נקודה זאת בספרו המונומנטאלי "תולדות האמונה הישראלית". באופן כללי ניתן לומר, כי המחקר של ולהאוזן יצר התנגדות חריפה אצל ההוגים היהודים, הן אצל אלה מהאורתודוכסיה השמרנית והן אצל הוגים ליברליים יותר, רפורמים ואף חילוניים.

 

החלק השני עוסק בממצאים האשוריים שהחלו אף הם לזרום במאה ה-19 ואף ייסדו תחום מחקרי חדש – האשורולוגיה. נקודת ציון חשובה ביחס לממצאים אלה הוא מה שמכונה "פולמוס בבל" (ובלעז – Babel and Bible). מדובר בסדרת הרצאות שנשא האשורולוג פרופסור פרידריך דליטש, בנו של פרנץ יוליוס דליטש, שבהן טען כי הממצאים מאשור מלמדים כי התנ"ך העברי שאב לפחות מספר דברים – ודברים חשובים מאוד – מהתרבות הבבלית.

 

המחברים מציינים את ארבעת העיקריים שבהם:

1. שם האלוהות והאל האחד. דליטש טען שהשמות "אל" ו"ויהוה" מופיעים בתעודות בבליות כשמותיו של אל אחד ויחיד. השמות המלאים הם: יהוה-אילו, יאום-אילו (Ja-ah-ve ilu, Ja hu-um-ilu, Jhw). המתנגדים דחו זאת אם בטענה שמדובר בקריאה מוטעית של השמות, או בטענה כי מדובר באל אחד לא מרכזי. במחקר העכשווי אני יודע שמדברים על מקור השם דווקא בחצי האי סיני, ואולי הדבר מתבטא בסיפור על יתרו.
2. סיפור המבול. זה נמצא בלוח האחד-עשר של האפוס של גלגמש. כאן טענו המתנגדים או שהסיפור התנ"כי קדום יותר (מה שנדחה היום על-ידי החוקרים), או שהדבר מעיד על כך שהמבול באמת התקיים (אך ישנם זהויות אף בפרטי הסיפור, כגון שליחת העורב והיונה, ובסיפור הבבלי אף סנונית).
3. שבת. ואצל הבבלים – sabattu. אצל הבבלים יוחדו הימים ה-7, ה-14, ה-21, וה-28 (פעם אחת הכותבים מציינים גם את ה-19) שבכל חודש, כלומר פעם בשבע ימים, ממש כשבת התנ"כית. דליטש אמר שהיו אלה ימי מנוחה, אך המתנגדים אמרו שהם היו ימי מנוחה ושביתה לא בגלל ברכה שהייתה בהם, אלא מחמת שהיו ימי פורענות וחוסר מזל. דעה זו מקובלת עד היום, אך היא עדיין לא מבטלת, לדעתי, את הסבירות הרבה של השפעת השבת העברית מהנוהג הבבלי הדומה לה מאוד, ואף השם דומה, למרות כי "שבתו" הבבלי מובן היום כיום אחד בחודש הנקרא כך, עד כמה שידיעתי מגעת.
4. חוקי משה וחוקי חמורבי. כאן נמצאות, כידוע, הקבלות רבות, המובילות לסברה שחוקי משה הושפעו מהחוקה הבבלית. המתנגדים טוענים בעיקר כי יש גם שוני מהותי בין החוקות וכי חוקת משה מוסרית יותר. ואולם, גם אם יש כאן וריאציה, ואפילו נאמר שיפור, הרי שההשפעה נראית כודאית. הגילוי שימש גם את מתנגדי השערת המקורות, שטענו כי הוכח שהחוקה הזו קדומה משסברו.

 

כפי שאנו רואים, הגילויים מבבל יצרו התנגדויות חריפות, אך ראוי לציין כי לפחות בתחילה הם התקבלו בברכה וממש בצהלה אצל מוקירי התנ"ך, הן אצל היהודים והן בעולם. בין היתר, התומכים סברו כי מציאותם מאששת את הכתוב בתנ"ך ואף משמשת משקל נגד רציני נגד טענות חקר המקרא של גרף-ולהאוזן, שעלו כמה שנים קודם לכן. ההרצאות של דליטש, כך נראה, שינו את פני הדברים, כאשר נתברר שלא רק תמיכה במהימנות התנ"ך יש כאן, אלא אף ערעור מקוריותו.

 

לסיכום הספר, מדובר במחקר היסטורי מוקפד ורציני לעילא, אף כי יבשושי ודידקטי במקצת ומכיל פרטים רבים שלעיתים נראים כהכברת-יתר. ובכל אופן מדובר במקור ראשון-במעלה להבנת התקבלות מחקר המקרא והממצאים הארכיאולוגיים במאה ה-19.

עוד בולט בעיניי, כי במובן מסוים הדברים שרירים וקיימים עד היום – ממצאי מחקר המקרא ממשיכים ליצור התנגדות חריפה בחוגים רחבים בעולם היהודי, בעיקר הדתיים אך לא רק הם, ולעומת זאת היחס לממצאים הארכיאולוגיים אמביוולנטי – מצד אחד מעוניים בו, כי הוא מאשר אלמנטים מסוימים בעולם התנ"ך ומרחיב את היריעה אודותם, ומצד יש בו גם צד מאיים, לפחות מבחינת החוגים הדתיים, שהרי ברי ממנו כי התנ"ך אינו יצירה מקורית לגמרי וששאל מתרבויות סמוכות לו. המסקנה ההכרחית מכך היא, בין אם נרצה ובין אם לאו, שסברת חז"ל ההיסטורית כי משה קיבל את כל התורה בהכתבה מאלוהים היא רחוקת המציאות עד בלתי-אפשרית – ומסקנה זו, כמובן, קשה לחוגים הדתיים לקבל.

אך ההשפעה של הדבר היא לא רק בחוגים הדתיים, וכך, למשל, גם אנציקלופדיה מדעית ישראלית כמו "עולם התנ"ך" – רב בה המידע מבוסס הארכיאולוגיה והשוואות לטקסטים אחרים מהמזרח הקדום, אך כמעט שלא ניתן למצוא בה יחס רציני לתורת התעודות וממצאיה. אלה מוצגים לעיתים אך בקצרה ובפעמים רבות – בצד הדעה המתנגדת להם (קאסוטו בעיקר), המקלה על עיכולם אצל הקהל הרחב.

"דאעש – מסע אל מפתנו של השטן"/ מאת צור שיזף

דאעש/ ביקורת מאת חגי הופר

"דאעש – מסע אל מפתנו של השטן" מאת צור שיזף (הקיבוץ המאוחד, 2016) הוא מעין יומן מסע, משולב במקורות חיצוניים רבים, אודות הארגון הרצחני המוכר לכולנו מהחדשות, ארגון המדינה האסלאמית, דאעש.

דאעש הוא תנועה סונית פונדמנטליסטית במובן הראשוני של המילה פונדמנטליזם, כלומר – שאיפה להיות נאמן לדת המקורית, כפי שהיא הופיעה לראשונה בחיי הנביא מוחמד – כך למדתי מהרצאה של פרופ' זאב מגן, שאף הוסיף כי להערכתו הדבר בא כריאקציה למערביות החילונית השוטפת את העולם. ואולם, אין להכחיש שדאעש גם עונה על ההגדרה המושאלת והמוכרת יותר של פונדמנטליזם, כלומר – קנאות קיצונית.

שיזף כותב כי דאעש עלו לתודעה בסוף שנת 2014, מוזר, כי לי נראה שהם מככבים בחדשות זמן רב יותר, ואולי זו אשליה שלי. בכל אופן, הם נולדו כעשור קודם לכן, כפי שהוא כותב: "לידתה של המדינה האיסלמית בפלישה האמריקנית ובכיבוש עירק" (עמ' 64). תחילה היו חלק מאל-קעידה, אך בהמשך התפצלו והתנתקו מהם.

הספר פותח בטבח היזידים. שיזף משוחח עם בן כפר אחד ששרד, שמספר איך ראש הכפר הסכים להתאסלמות הכפר, אך ללא הועיל – לוחמי דאעש הרגו את הגברים, ואת הנשים לקחו להיות שפחות מין שלהם. ובהקשר זה הוא אומר: "לא נורא שהרגו לנו את הגברים והילדים, אבל הלוואי שהיו הורגים מאות גברים אבל לא את הנשים. הלוואי שהן היו חוזרות אלינו. אם מישהו יכול היה לעזור… תחזירו לנו אותן. זה הדבר הכי נדיב שמישהו יכול לעשות עבורנו. לעולם נהיה אסירי תודה אם יחזירו לנו את הנשים והבנות" (עמ' 23).

דוגמא אחרת לאכזריות של הארגון הזה אני לוקח דווקא מתוך עניין קטן יחסית: "האחדת המדינה נעשית בקודים של מראה והתנהגות: אסור לשחק כדורגל (שאבו באכר אל-בגדדי [ראש דאעש] כל כך הצטיין בו במחנה בוקה בו היה עצור) או לצפות בו, אסורים גם לבוש מערבי, אלכוהול ועישון. אם נתפש מעשן, שוברים את אצבעותיו בעיקומן לאחור והוא משלם קנס של 6,000 לירות עירקיות על כל סיגריה שנתפסה אצלו. על פי עדויות אחרות, מעשנים שנתפשו אולצו לעשן שיפוד לוהט" (עמ' 139-140).

נסתפק בזה.

 

הספר עשיר מאוד במידע, הן על הפוליטיקה והכיבושים של דאעש, והן – וזה החלק המרתק יותר מבחינתי – של עדויות מגוף ראשון של אנשים עמם משוחח המחבר. בכלל מדהים שבתקופה זו שיזף מעז להסתובב באזורים האלה. מספר עיתונאים שילמו על כך בראשם. על כך מגיעה לו מלוא ההערכה.

ואולם, אני חייב לציין, שכשהספר הגיע אליי גמעתי את 100 העמודים הראשונים שלו בנשימה אחת, אמנם, אך כשניגשתי לספר ביום שלמחרת כבר פחות רותקתי והחלתי לקרוא בקפיצות. וביום השלישי הקפיצות היו גדולות יותר. איני יודע, פשוט לא ממש מעניינים אותי כל נפתולי הפוליטיקה והצבא של הארגון המרושע והאכזרי הזה, ויש בזה כמובן גם משהו מעיק (שלא באשמת המחבר).

אבל למי שרוצה להכיר את דאעש וכן את המציאות שמסביבו קצת יותר לעומק, הספר הזה יספק לו את הסחורה בעודף רב. אולי הדברים לא מסודרים באופן לימודי פורמלי, אך הספר בכללותו מכיל בתוכו מידע רב. ולאנשי מערכת הביטחון ודומיהם דומני שזה בכלל ספר חובה.

 

שורה תחתונה: טוב למתעניינים בנושא.

 

"אסופת כתובות עבריות"/ מאת שמואל אחיטוב

אסופת כתובות עבריות/ ביקורת מאת חגי הופר

"אסופת כתובות עבריות" מאת שמואל אחיטוב (מוסד ביאליק, 1992) מביא לידיעת הקורא אוסף של כתובות, אוסטריקונים, חותמות וכיוב' מהתקופה של ישראל הקדומה. זהו קודם כל כלי עזר מחקרי מהדרגה הראשונה. אותי עניין לעיין בספר כדי לקבל רושם כללי של הממצאים.

בספר יש מגוון רב של כתובות. רבות מהן מנהליות, כגון פקיד השולח נבל יין או כד שמן לרעהו, וכן הספר מכיל מניין שמות גדול וחדש בחלקו. לכל אלה ודאי יש ערך מחקרי, אך אפשר להודות שהם אינם מרתקים במיוחד. ובכל זאת, הספר מכיל כמה כתובות מרתקות ואף מרגשות, חלקן ידועות יותר וחלקן פחות, והרי פירוט שלהן (מקווה שלא שכחתי משהו חשוב):

 

1. כתובת נקבת השילוח, המספרת על חציבת הנקבה בימי חזקיהו.
2. קמיעות "ברכת כהנים", מהמחצית השנייה של המאה הז' לפנה"ס, עם הנוסח: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".
3. החותמות "לגמריהו ]ן שפן" ו"לברכיהו בן נריהו הספר", כלומר גמריהו בן שפן וברוך בן נריה הסופר, הנזכרים בספר ירמיה, עם זיהוי ה"נראה כוודאי" (עמ' 129).
4. לוח גזר, שנראה ליחסו למאה הי' לפנה"ס, המתאר את העונות החקלאיות: "ירחו אסף ירחו ז/ רע ירחו לקש/ ירח עצד פשת/ ירח קצר שערם/ ירח קציר וכל/ ירחו זמר/ ירחו קץ/ אבי[ו" (עמ' 149).
5. מצבת מישע, המקבילה למתואר במלכים ב', ג, ד-כג (עמ' 249).
6. ספר בלעם בן בעור, השייך למאה הח' לפנה"ס, ופותח כך: "ספר [בלעם ברבע]ר אש חזה אלהן הא. ויאתו אלוה אלהן בלילה ויחז מחזה/ כמשא אל…", ממש כמו בלעם בן בעור התנ"כי, שחזה מחזה אלוהים בחזון לילה
7. מלבד זאת, מעניינים מאוד מספר כתובים וחותמות המדברים על "יהוה ואשרתו", ולהסברו ראו עמ' 112. על פניו ניכר שהרעיון המונותיאיסטי החמור.לא היה מושרש היטב בתקופה הקדומה.

 

אני חושב שהממצאים האלה הם השלמות חשובות לתנ"ך וכדאי להכירן.