"להיתקל באושר"/ מאת דניאל גילברט

להיתקל באושר/ ביקורת מאת חגי הופר

"להיתקל באושר" מאת פרופ' לפסיכולוגיה דניאל גילברט (מטר, 2013) מבטיח ללמד אותנו דבר אחד או שניים על האושר, אבל בעצם כמעט שלא עוסק בו. תחת זאת יש פה הרבה פסיכולוגיה ניסויית, כלומר כזו שמבוססת על ניסויים ולא על תיאוריה, בדומה לכלכלה ההתנהגותית הפופולארית היום.

מקריאה בספר אני מתרשם שבאופן כללי הוא עוסק בזוטות, ונראה שזה פגם שאני מוצא בתחום המחקר כולו ולאו-דווקא בספר הספציפי הזה, שבסוגו הוא טוב יחסית. אדגים את דבריי.

 

שאלה אחת שהספר מעלה: נניח שיש לכם מאכל אחד אהוב מאוד ומאכל שני אהוב פחות, אם כי עדיין לא שנוא. עכשיו נותנים לכם אפשרות לקבוע תפריט לארוחה אחת בשבוע למשך השבועות הקרובים. האם תעדיפו לאכול כל פעם את המאכל האהוב, או לגוון ומדי פעם לאכול את המאכל האהוב פחות? רוב האנשים בחרו לגוון, כי זה נשמע הגיוני למניעת חדגוניות. אבל בפועל מצאו ובדקו שמי שאכל בכל פעם את אותו מאכל האהוב עליו נהנה יותר, וזאת משום שהפרש השבוע בין פעם לפעם מונע, בעצם, את החדגוניות. מכאן הכלל, המופיע בעמ' 148 תחת שתי דיאגרמות: "גיוון מגביר את ההנאה כשהצריכה מהירה. גיוון מפחית את ההנאה כשהצריכה איטית".

ועכשיו אני שואל, האם כל-כך חשוב לנו לדעת את זה? לזה אני קורא זוטות.

אבל אם לסנגר, אז במחוזותינו, בהם רבים, דתיים וחילוניים, נוהגים לערוך ארוחת שבת משבוע לשבוע, השאלה הזו מתבררת כהרת-גורל מאוד. כי האם נעשה כל שבוע עוף, או שמדי פעם נגוון בשניצל? והאם נגיש בכל פעם אורז או קוסקוס, או שלעיתים נגוון בתפוחי אדמה? אלא שגם השאלה "הרת הגורל" הזו תשובה פשוטה לה: תעשו מה שמתחשק לכם! בשביל זה לא צריך לקרוא את הספר.

אבל אמשיך במלאכת הסנגור, והפעם ביתר רצינות. כי נראה שאם רותמים את המחקר הזה לשאלה גדולה אחרת הוא יכול להתברר כמועיל מאוד: לא מזמן סקרתי את ספרה של אושרת קוטלר "אהבה, תשוקה, זוגיות"[1], בו היא מנסה למצוא מענה לבעיית שחיקת התשוקה בזוגיות ממושכת. היא התקשתה למצוא תשובה מספקת, והנה המחקר הזה אולי יוכל לעזור. כך כותב גילברט:

"דרך אחת למנוע התרגלות היא להגדיל את מגוון החוויות… דרך אחרת למנוע התרגלות היא להגדיל את פרק הזמן החוצץ בין החזרות על החוויה. השקת כוסות שמפניה ונשיקה עם בן הזוג בחצות הלילה היתה פעילות משמימה למדי אם היתה מתקיימת בכל ערב, אבל היא מזמנת עינוגים מלוא הטנא אם עושים אותה בליל הסילווסטר ומניחים לשנה שלמה לחלוף עד הפעם הבאה, כי שנה היא תקופה ארוכה מספיק להתפוגגותה של השפעת ההתרגלות" (עמ' 146-147).

זו יכולה להיות עצה טובה מאוד, ובאמת יש גם יתרונות בזוגיות ארוכת-שנים, המבשילה לאט ומעמיקה את החוויה. אלא שהספר לא מרחיב את התמונה עד כדי כך ורק מספק את חומר הגלם הפסיכולוגי הבסיסי.

 

והנה דוגמא נוספת. גילברט כותב:

"מחקרים מראים שכתשעה מתוך עשרה אנשים מצפים שהחלפת מניות מטופשת תגרום להם חרטה רבה יותר מאי החלפת מניות מטופשת, כי רוב האנשים חושבים שיתחרטו יותר על פעולות מטופשות מאשר על הימנעות מטופשת מפעולה. אך מחקרים מראים גם שתשעה מתוך עשרה אנשים טועים. למעשה, בטווח הארוך נראה שאנשים בכל גיל ומכל שכבות החברה מתחרטים הרבה יותר על כך שלא עשו דברים מאשר על דברים שכן עשו, ולכן החרטות הפופולאריות ביותר בקרב אנשים הן שלא הלכו לקולג', שלא ניצלו הזדמנויות עסקיות רווחיות ושלא בילו מספיק זמן עם משפחתם וחבריהם" (עמ' 195).

כאן גלומה למעשה הטענה העיקרית של הספר החרוזה בכל נושאיו, אף שאינה מוצהרת מפורשות כמרכזית, והיא – העובדה כי אנשים אינם מודעים לעצמם ולאופן בו יפעלו בנסיבות שונות.

דבר דומה נאמר גם בהמשך, בהסתמך על מחקרים ידועים מאוד:

"מסתבר שרובנו מאמינים שאנחנו יותר אתלטיים, אינטליגנטיים, מאורגנים, מוסריים, הגיוניים, מעניינים, הגונים ובריאים – וכמובן גם מושכים יותר – מהאדם הממוצע" (עמ' 244). וגילברט מוסיף: "העצמי רואה את עצמו כאדם מיוחד מאוד" (עמ' 245).

 

האושר עצמו נידון במספר עמודים מצומצם מאוד, שניים-שלושה עמודים לערך, אך בהם דווקא נאמר דבר מעניין: בדיאגרמה בעמוד 220 רואים, כי זוגות מאושרים מאוד בתחילת הזוגיות שלהם כאשר אין להם ילדים. אח"כ, עם לידת הילד הראשון, רמת האושר צונחת באחת. היא מגיעה לשפל הגדול ביותר כאשר הילדים בגיל 12-16, כלומר בגיל ההתבגרות (באופן מובן). ורמת האושר חוזרת לנסוק לאחר שהילדים עוזבים את הבית. ממבט ראשון נראה שהילדים גורמים רק סבל, אז למה לנו כל העניין הזה? אלא שיש נתון נוסף והוא, שכששואלים אנשים מהו הדבר שהכי גורם להם אושר הם עונים: הילדים!

אז מה קורה פה? האם אנשים מרמים את עצמם? בהתחשב בכך שכפי שאמרתי האשליה-העצמית של אנשים היא המסר העיקרי של הספר, לא יהיה רחוק לטעון כך. ואולם, בעיניי אין זה סביר וניתן למצוא תשובות אחרות, טובות יותר. למשל, שיש הבדל בין אושר לאושר. האושר שנמדד בדיאגרמה הוא אושר קצר-מועד ומבחינה זו ודאי שילדים הופכים את החיים לקשים ומתישים הרבה יותר. אך האושר השני הוא אושר ארוך-טווח, אושר שקשור לתפיסה כוללת של החיים ומשמעותם, ומהבחינה הזו ודאי שילדים הם אוצר יקר. בדיוק כפי שלימודים באוניברסיטה הם מתישים, אך משתלמים, וזה ברור.

ובכן, זו נקודה אחת בספר שנוגעת באושר, אך גם היא לא חדשה במיוחד ואני זוכר שכבר דנתי בה פעם (איני זוכר היכן).

 

לסיכום, כאמור, ספר טוב בסוגו, אך סוגו, בעיניי לפחות, לא מספיק מעניין ולא מספיק חשוב. איזו דרך עברנו מהתיאוריות של פרויד על הלא-מודע ועל פענוח החלום ועד העיסוק הטריוויאלי של הפסיכולוגיה הניסויית העכשווית בשאלות כמו מה כדאי לאכול בארוחת הערב! זו פסיכולוגיה של בורגנות דשנה ומשועממת, ובעיניי זה מצער. ואולי איננו צריכים לצפות ליותר מזה…

 

[1] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/39009

להיתקל באושר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s