"לקרוא מחדש את התנ"ך"/ מאת אליה ליבוביץ

לקרוא מחדש את התנ"ך/ ביקורת מאת חגי הופר

הספר החדש "לקרוא מחדש את התנ"ך" מאת פרופ' לפיזיקה אליה ליבוביץ (ידיעות, 2016) מבטיח למצוא תיאורים תנ"כיים של מונחים מודרניים, כפי שנכתב על גב הספר:

 

"מונחים רבים שהם כיום חלק טבעי של השפה היו מחוץ לעולמו של הסופר המקראי. כך למשל גלקסיה ודנ"א לא היו ידועים בתקופה הקדומה ומשום כך אינם חלק מהשפה התנ"כית. לעומת זאת, תופעות אנושיות רבות המוכרות כיום במינוח מודרני, כמו תת הכרה, פרנויה, כריזמה או אחריות מיניסטריאלית היו בוודאי מוכרות גם בעידן העתיק. מובן שהמינוח המקצועי לא היה אז בשימוש, אך התופעות שהולידו את המונחים האלה היו מוכרות לבעלי עין בוחנת גם בעולם העתיק והן אכן מהוות, יחד עם תופעות אנושיות רבות אחרות, מושאם ונושאם של סיפורי תנ"ך לא מעטים.

 

מסיבה זו, כך עולה מבין פרקיו של לקרוא מחדש את התנ"ך, התנ"ך מלא בתובנות שאינן דתיות בעליל. בתוך סיפורי תנ"ך לא קשה למצוא מחשבות ואמירות בתחומי הפילוסופיה והפסיכולוגיה, מדעי הרוח והחברה, ואפילו את רעיון האתיאיזם, צריך רק לדעת לאתר אותם. חלק מתובנות חילוניות מובהקות כאלה הוכרו בעולם המערבי רק בעת החדשה".

 

מסיבה זו הזדרזתי לרכוש אותו. אך גיליתי שאת ההבטחה הזו הוא אינו מקיים.

כותרת המשנה אף היא מבטיחה: "כתבים אתיאיסטיים בתורה בנביאים ובכתובים", ואף היא כמעט שלא מקיימת. ובמעט שהיא כן מקיימת התוצאה לא מספיק טובה. אתן דוגמא.

ליבוביץ (שהוא הבן של ישעיהו ליבוביץ הגדול) דן בעשרת הדיברות, ובקשר לדיברה הראשונה הוא אומר, כי נאמר "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא נאמר כאן "בורא שמיים וארץ". מכאן מסיק ליבוביץ כי לפי עשרת הדיברות ה' הוא לא בורא העולם. מסקנה קצת מרחיקת לכת, שלא עומדת בכללי הלוגיקה הבסיסיים ביותר, למותר לציין. אז זה הכתב האתיאיסטי שמצאת בתנ"ך? ובכן, איך לומר, זה לא מעניין מספיק.

ולא שחסרים דיונים במסורת היהודית אודות הפן הזה של הדיברה הזו. נוהגים, למשל, להבחין דרכה בין שני הוגים – ריה"ל והרמב"ם, כשריה"ל מדגיש את הסיפא שלה "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", כדי להדגיש שה' הוא קודם כל אלוהי ההיסטוריה, שהונכח במעמד הר סיני ובחר בישראל, ואילו הרמב"ם מדגיש את הרישא – "אנכי ה' אלהיך", ברצותו להדגיש את האלוהים הפילוסופי, הנלמד מתוך עיון מעמיק והוא אוניברסאלי בטבעו.

אך כל זה לא בא לידי ביטוי אצל ליבוביץ, ומה שנאמר – כבר אמרתי – לא רציני.

 

מה בכל זאת יש כאן? ניכר בליבוביץ שהוא אקדמאי משכיל, זה ניכר באופן המלומד שבו כתוב הספר. אך גם כאן המעלה הופכת לדעתי למגרעה, כי כאשר עוסקים בעניינים שברוח רצוי שתהיה איזושהי לחלוחית של חיות וזו קצת חסרה.

 

לכן, לסיכום, התאכזבתי מהספר ואני חושב שהוא מחטיא את מטרתו. אך אציין כי זו רק התרשמותי האישית ויתכן שאחרים ימצאו בו עניין, הוא מנסה לחדש, וזו כבר מעלה.

לקרוא מחדש את התנך

 

מודעות פרסומת

חציו עבד וחציו בן חורין – רעיון לחג החירות

הרעיון השנתי לחג החירות, חג הפסח.

איני רגיל להתייחס לגמרא או למשנה בחלק החוקי שלהן, ובוודאי שלא למקרים המוזרים שבהן, אך מקרה אחד מוזר צד את עיני ועל כן אפרטו מעט.

המשנה בגיטין, המובאת גם במסכת חגיגה בראשיתה, דנה במקרה של "חציו עבד וחציו בן חורין". על פניו, נשמעת כמו עוד סוגייה דמיונית, כמותה ניתן למצוא בגמרא לרוב, אבל בעצם אולי יש בה משהו. המושג מתייחס ל"עבד של שני אדונים" (כשם המחזה המפורסם, וישו אמר – אי אפשר להיות עבד לשני אדונים, לאלוהים ולממון), שאדון אחד שחררו. בעצם, מציאות מתקבלת מאוד על הדעת.

הנה המשנה:

 

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד; דברי בית הלל.

אמרו להם בית שמאי: תיקנתם את רבו, ואת עצמו לא תיקנתם!

לישא שפחה אי אפשר – שכבר חציו בן חורין;

בת חורין אי אפשר – שכבר חציו עבד.

ייבטל?!

והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורבייה, שנאמר: "לא תהו בראה, לשבת יצרה"‏.

אלא, מפני תיקון העולם: כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על חצי דמיו.

וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

(משנה, מסכת גיטין, פרק ד, משנה ה)

 

כלומר, חצי-עבד כזה לא יכול להינשא ולכן מחייבים את אדונו לשחררו לאלתר.

ולמה זה מעניין אותי? כי אפשר לראות בזה אילוסטרציה נאה למצב של הפלסטינאים; מצד אחד ניתנו להם סמכויות רבות ואף אוטונומיה בעזה, אך מצד שני לא ניתנה להם עצמאות מלאה. מצב כזה, לפי המשנה, אם נבין אותה בצורה המורחבת והקיומית שלה, הוא בלתי אפשרי ויש להפסיקו לאלתר, על ידי מתן עצמאות מלאה. זה הכול.

"דור ה-Y, כאילו אין מחר"/ מאת תמר ועוז אלמוג

דור ה-Y, כאילו אין מחר/ ביקורת מאת חגי הופר

"דור ה-Y, כאילו אין מחר" מאת תמר ועוז אלמוג (מודן, 2016), סוציולוג ומומחית למידה, הוא ספר המתאר מחקר סוציולוגי נרחב ומעמיק על דור ה-Y בישראל, שהם ילידי 1980-1995. הוא מהווה מעין המשך לספר הידוע "דור ה-X" של דאגלס קופלנד, שיצא לפני שנים ומתאר את ילידי שלהי שנות ה-50 ושנות ה-60. שנות ה-70 כאן נקראות דור ה-XY, דור התפר – ואליו אף אני שייך.

 

מזמן כבר לא נתקלתי בתיאור קולע יותר של ספר הבא בגב הספר ועל כן אביא אותו במלואו:

"דור ה-Y הישראלי נולד בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים.

אלה צעירים חילונים שגדלו ועוצבו בתקופה של צמיחה כלכלית מואצת, בזמן שהחברה הישראלית נעשתה יזמית, צרכנית, תקשורתית, אינדיווידואלית וגלובלית יותר.

זהו דור מתירני, שיוויוני, מלא הומור, מפרגן, פתוח וזורם. הוא מאחר להתבגר, חי בלהקות אורבניות, מהסס להתחייב ולקחת אחריות, ממוקד בעצמו ומנהל את חייו כאילו אין מחר.

הם ילידים דיגיטליים שגודלו כנסיכים ונסיכות, עטופים בחום ואהבה ומרופדים במחמאות. הבטיחו להם שאם רק ירצו יוכלו לעוף על החלום שלהם.

ה-Yניקים לא ממהרים לפרוש כנפיים משום שהעולם סביבם נעשה נצלני, ציני וחסר יציבות ובשל חששם להתמסד. הם נוהרים לאוניברסיטאות ולמכללות כדי לרכוש תואר ששוויו בשוק העבודה הולך ופוחת ומשקעו האינטלקטואלי מתדלדל.

חייהם גדושים בטראומות, כיוון שהם גדלו בצל הטילים ופיגועי הטרור וכיוון שהתקשורת מנגישה אסונות וטרגדיות בזמן אמת. הם עמוסי חרדות, מבולבלים, מתקשים לעמוד בעומסים ומשועבדים למידע ולגירויים מהירים.

דור ה-Y שונה כמעט בכל מאפיין מדורות שקדמו לו: הם עובדים אחרת, לומדים אחרת, צורכים תקשורת וחדשות אחרת, מבלים אחרת ומגדלים את ילדיהם אחרת. השפעתם על החברה הישראלית הולכת וגדלה, מערערת את המובן מאליו ומחייבת חשיבה מחוץ לקופסה.

מהו הדנ"א התרבותי של הצעירים היום? מדוע הוא נוצר וכיצד הוא משפיע על מדינת ישראל? ספר זה, המבוסס על מחקר מדעי רחב היקף, מנסה לתת מענה לשאלות הללו."

עד כאן הציטוט, ועתה, בכל זאת, אנסה לסקור את הספר גם במילותיי-אני (בציטוטים אביא בעיקר נתונים מספריים, שאינם רבים בספר):

 

במבוא מתוארות גבולות הגזרה וניתן לקרוא אותו ברשת[1]. אציין כאן רק כי המחברים מתמקדים ביהודים חילוניים בישראל בלבד. דתיים, חרדים, ערבים ועוד הם מגזרים שמרניים יותר בטיבם, אך עם זאת יתכן שאף הם מושפעים, במידה פחותה בדרך כלל, מהלך הרוח המתואר. כמו כן, המחברים מודעים לכך שמחקר מסוג זה מכליל מטבעו ומכנים את מחקרם "מחקר רך". בספר זה אין הערות שוליים, והרוצה למצוא הפניות מופנה לאתר האינטרנט "אנשים בישראל – המדריך לחברה הישראלית"[2]. בסוף דברם המחברים טוענים שהגיבור התרבותי העכשווי הוא החנון המוצלח, שהתפתח מהיאפי, ושעל כן אולי הוא יכול לייצג את מודל דור ה-Y.

 

הפרק השני עוסק בבגרות מעוכבת, כפי שעולה גם מהשיר של אהוד בנאי "הילד בן שלושים". מורטריום היא התקופה הלא-ברורה בין הילדות והבגרות, והטענה כאן היא שבדור הזה היא מוארכת. למשל:

"לפי נתונים של הלשכה לסטטיסטיקה של ארצות-הברית, בשנת 1960 עברו 77 אחוזים מהנשים ו-65 אחוזים מהגברים את כל חמש אבני הדרך של ההתבגרות עד שהגיעו לגיל שלושים (סיום לימודים, יציאה מהבית, הגעה לעצמאות כלכלית, חתונה והבאת ילדים). בשנת 2000, קצת פחות מ-50 אחוזים מהנשים וכשליש מהגברים עשו זאת עד אותו הגיל" (עמ' 39).

 

הפרק השלישי טוען כי דור זה הוא אנוכי יותר. הם רגילים לאהבה המוגברת שהרעיפו עליהם הוריהם (שמפצים על הנוקשות שזכו הם מהוריהם) וקשה להם להתנתק ממנה. כמו כן הם רגילים לשפע ולמגוון רב של מוצרים לבחירה, ולכן הם מפונקים יותר, אך לא מרוצים יותר.

 

הפרק הרביעי טוען כי דור זה פחות מסור לעבודה, הוא נוטה להחליף עבודות ולא להתמסר לעבודה אחת קבועה כדור שלפניו, ובמרווח בין עבודה לעבודה הוא נהנה מחופשה. וכך:

"הנתונים העדכניים, שזורמים מהסקרים, פשוט מדהימים: כך למשל, בסקר שנערך ב-2012 בישראל נמצא כי 45 אחוזים ממחפשי העבודה מחליפים עבודה כל שנתיים, ו-75 אחוזים לא נשארו במקום עבודתם למעלה מחמש שנים" (עמ' 113).

גם בעבודה שכבר יש להם בוסים רבים מתלוננים על חוסר רצינות.

 

הפרק הרביעי עוסק בתרבות הצריכה "בכל מחיר", גם אם אין כסף לכסות את הרכישות וכאשר במקרים רבים הרכישות ממומנות על-ידי ההורים. מכאן כותרת הספר – "כאילו אין מחר". וכן, אולי מצד שני:

"הקושי הכלכלי של צעירים מתבטא היום בעיקר בקניית דירה… היום עבור רבים בעלות על דירה היא בגדר מותרות שאין ידם משגת (בשנת 1961 נדרשו לשכיר ישראלי כ-40 משכורות כדי לרכוש דירה ממוצעת, ואילו ב-2014 נדרשות כבר 140 משכורות. לשם השוואה, בצרפת נדרשות 90 משכורות, בארצות-הברית – 60, ובשבדיה – 30)" (עמ' 133-134).

 

בפרק השישי מדובר על הבילוי כמהות החיים, וכאן גם מפורטים אופני צריכת האלכוהול והסמים הקלים של צעירים היום. גם הנופש, בארץ ובחו"ל, הפך לדרך חיים.

 

בפרק השביעי מתוארת מהפכת הדיגיטציה, שהיא אחד הדברים המשפיעים ביותר לדעתי על אופי הדור כולו. ובכל זאת, זה הפרק הקצר ביותר, 7 עמודים. מצד שני, עניינו שזור לכל אורך הספר.

 

בפרק השמיני נטען כי בני הדור נוטים להצטרף לחבורות, בעיקר חבורות אורבניות – הערים גדלות והפריפריות קטנות בכל העולם. ובכל זאת רבה הבדידות:

"אלה הנתונים: 40 אחוזים מהאמריקאים הצהירו כי הם בודדים, פי שניים מאשר לפני 35 שנה. 16 אחוזים מהאוסטרלים דיווחו על בדידות, והבודדים ביותר היו בני 30 ומטה. בניו זילנד נמצא ש-40 אחוזים מהצעירים (בני 15-29) חשו בדידות, יותר מכל קבוצת גיל אחרת. 60 אחוזים מהצעירים הבריטים (בני 18-34) מרגישים בודדים)" (עמ' 206).

 

 

בפרק התשיעי מדובר על נשיות וגבריות גמישים, גברים המתחברים יותר לצד הנשי שלהם ונשים המפתחות קריירה כגברים בעבר, וכן על הלהט"בים שהפכו מקובלים בחברה ובתרבות.

 

בפרק העשירי מדובר על רווקות כדרך חיים, על התרבות תופעת הרווקות:

"ב-1950, 22 אחוזים מהאמריקאים המבוגרים היו רווקים, ו-9 אחוזים ממשקי הבית כללו אדם יחיד (בלי ילדים או מבוגרים אחרים בבית). היום יותר מ-50 אחוזים מהאמריקאים רווקים, וב-28 אחוזים ממשקי הבית חי אדם יחיד. בערים הגדולות המספרים גבוהים עוד יותר.

בישראל התמונה דומה…" (עמ' 225).

המחברים מונים לתופעה סיבות רבות אפשריות, אך זו שהכי נראית לי כמתאימה לקו הכללי של הספר היא פחד ממחויבות ומכניסה לחיים הרציניים, שאמרנו כבר שמאפיין את הדור הזה.

 

הפרק האחד-עשר עוסק בשוקי ההיכרות. זה מושפע מאוד מהאמצעים האלקטרוניים. כך גם רבה הלגיטימציה והשכיחות של היכרות לשם יחסי מין בלבד.

 

הפרק השנים-עשר עוסק בזוגיות החדשה, בטקס הנישואים, שהפך להפקה גדולה ויקרה יותר מכל אשר היה ידוע בעבר. כמו כן התרבו הנישואים הבין-עדתיים.

 

הפרק השלושה-עשר עוסק בגידול ילדים (ומכאן אפרט קצת יותר). יש ירידה במספר הילדים (אצל חילוניים, כאמור) ויש אף הבוחרים לא ללדת כלל:

"אחת מכל חמש נשים בעולם המערבי בוחרת היום לא להביא ילדים לעולם (לעומת אחת מכל עשר נשים בשנות החמישים)" (עמ' 271).

אם כי בישראל התמונה קצת שונה:

"רוב הישראלים (90 אחוזים נכון ל-2013) עדיין רואים בילדים את "האושר הגדול בחיים" (עמ' 272), אך התופעה הולכת ומשפיעה גם עלינו.

מבחינת חינוך, מושג שחוזר לכל אורך הספר הוא "פיידוצנטריות", כלומר – השמת הילד במרכז, בניגוד למבני החינוך הסמכותיים יותר של הדורות הקודמים, והדבר מאפיין את הדור הנוכחי. כמו כן, מדובר על פולחן הורות (וראו ממש בימים אלה את המערכון על "האימהות המשקיעניות" בתכנית "ארץ נהדרת") ועל אבות שהופכים ליותר ויותר אימהיים ומשקיעים יותר בתקשורת עם הילדים, למשל. עם זאת, הרבה הורים נותרים חסרי אונים ומבקשים עזרה. כך גם תפקיד הסבים גדל והם מעורבים יותר בגידול הנכדים.

 

הפרק הארבעה-עשר עוסק בלימודים "בעידן הגוגל" והוא כנראה ציפור נפשם של המחברים וכפי שהם מעידים – מה שהניע אותם לכתוב את הספר. כאן מתברר כי מצד אחד, הדור הזה לומד הרבה יותר, יש לו יותר תעודות בגרות וגם תארים אקדמאים. מצד שני, המחברים קובלים מרה על איכות הלימוד. אמנם יותר סטודנטים נרשמים ללימודים, אך בד בבד זה אומר שגם האיכות ירדה, והדבר ניכר בשיעורים. כך גם ההרגל לקרוא טקסטים קצרים בלבד, ההנחות שהם מקבלים בבית הספר שהפך ל"בית חרושת לציונים" וחוסר ההכנה המספיק, בעיות הקשב והריכוז שבאות כתוצאה מהמכשירים האלקטרוניים ועוד – כל אלה גורמים לרמה נמוכה בלימודים האוניברסיטאיים. הקיצור והשטחיות באים לידי ביטוי, למשל, בביטויים כמו אמל"ק (ארוך מדי, לא קראתי), שמקורו באנגלית, או "אל תחפרו לי", העברי למהדרין, שנבחר גם לכותרת הפרק. הנסיגה המדאיגה ביותר חלה בתחומים – היסטוריה, אנגלית ומתמטיקה.

באוניברסיטה, יש פריחה של לימודי מנהל העסקים ועריכת הדין, עד ש"ישראל היא המדינה המוצפת ביותר בעולם המערבי בעורכי דין" (עמ' 303), וירידה בתחום מדעי הרוח, בין היתר משום שאין הרבה מה לעשות עם התואר הזה וזה דור פרגמטי, אך גם מסיבות נוספות, למן גוון פוליטי שהלימודים האלה לבשו ועד "פלצנות" שהתגברה בהם (פלצנות: בכלל, הספר מכיל הרבה ביטויים עממיים, וזה מתבקש כאשר מנסים לאפיין דור, הניכר גם בשפתו).

המחברים מדברים על אי התאמה ללימודים, על רפרוף, שטחיות, עילגות, עשיית "העתק הדבק" בעבודות ללא קשר, אי הגעה ללימודים, בכיינות למרצים, אי-רשמיות ביחסם איתם, ועד – העתקה כרונית (98% בישראל אמרו שרימו לפחות פעם אחת) ואף תעשייה של קניית עבודות. ניכר שהכותבים מודאגים וממורמרים מאוד מהמצב הקיים, ולפחות במקרה זה, שהוא תחום עיסוקם העיקרי, אני חושב שחשוב שנשמע את טענותיהם.

 

הפרק החמישה-עשר עוסק בפוליטיקה ובכותרתו: "אסקפיזם כתפיסת עולם". הוא מתאר מעין תפיסה פשרנית ופוסט-מודרנית, בה יש האמת שלי והאמת שלך ואין חובה להסכים, לכן אין חובה ממש להתווכח – באופן שונה לגמרי מהדור הקודם. יש ירידה באחוזי ההצבעה ורוב האוכלוסייה היא מרכז-ימין, אך לא מתוך אידיאולוגיה גדולה, אלא מתוך שיקולים פרגמטיים. המחברים טוענים שזה דור אדיש, שהמרב שהוא מסוגל לו הוא "מחאת פייסבוק" לא מזיקה, אך לא לחולל שינוי אמיתי. כאן אני חולק עליהם. רק לקראת סוף הפרק הם מגיעים למחאת האוהלים של שנת 2011 ומקדישים לה עמוד אחד בלבד, וגם פוטרים אותה בלא-דבר, כמשהו שלא הצליח. אך אני חושב שהיא מעידה כאלף עדים על כך שהדור הזה אכפתי ונכון לפעולה ממשית.

בסוף הספר מתוארת גם תופעת הירידה מהארץ, עם דגש על הירידה לברלין על כל משמעויותיה. ועוד מתוארת הנהירה לרוחניות החדשה של הניו-אייג'.

 

בסוף הדבר המחברים מביעים את דאגתם העמוקה למצב הדור וקוראים להשכמה, לא פחות. ובכל-זאת, הם מקדישים גם עמוד אחד ליתרונותיו של הדור הזה.

 

ועתה לביקורת.

בטור במאקו[3], צליל אברהם יוצאת נגד בני הזוג אלמוג וטוענת כי יש להתחשב במצב האובייקטיבי, למשל בקשיים בשוק הדיור המאלצים צעירים לגור עם ההורים, וכן הלאה. גם המצב בשוק העבודה לא מזהיר, וכשזה בא עם לימודים במקביל זה בכלל קשה מנשוא. ויש שם טענות נוספות (כגון אי הסכמה לנתונים עצמם, שהדור הזה פאסיבי ולא משנה דברים וכן הלאה, וזאת ציינתי גם אני).

האלמוגים מגיבים שם בתלונה מוצדקת מאוד, שהכותבת כלל לא קראה את הספר ומתבססת על ראיון. כה אופייני לדור ה-Y, והאירוניה חוגגת. כאמור, טענתם מוצדקת, אך טענותיה של צליל בעינן עומדות – חסר במחקרם של האלמוגים התייחסות מספיקה לקשיים האובייקטיבים של הדור שאליו הם מתייחסים.

אך עוד יותר אקוטי מזה, בעיניי, הוא היחס השלילי במופגן שהמחברים מפנים כלפי מושא מחקרם. זה אינו תיאור אוהד. וכפי שהם כתבו במבוא, המחקר התחיל מתוך אי שביעות רצון בסיסית שלהם מתלמידיהם. הם גם כותבים על הסכנה שבהיות המבוגר הנרגן שאינו מבין את הנוער, אך דומני שהם נופלים למלכודת זו. שכן דבר אחד הוא האפיון ודבר שני הוא השיפוט. והנה, אני רואה הרבה חיוב בדברים רבים שהם ציינו כשליליים. למשל, החיבה לקיצור – יש בה משהו מרענן ומועיל. הרבה מבלבלים את מוחנו בדברים שאין בהם מועיל והם מכלים את זמננו לריק, על כן יש תועלת רבה ביכולת הסינון. והרוצה – תמיד פתוחה לפניו הדלת להעמקה נוספת.

אבל נכון שיש לדבר צד שלילי כאשר הוא נהפך לנורמה לימודית. כפי שציינתי, בתחום הלימודי טענותיהם של המחברים הן החזקות ביותר, וכאן באמת יש לתת את הדעת כיצד יש לשפר את יכולת הלמידה.

כך גם בנושא העבודה – ייתכן שרטינת המחברים היא מיושנת מדי ושוק העבודה משתנה למשהו יותר דינמי וכייפי, בלי שהדבר יהיה שלילי. גם בתחום המשפחה, חברתנו – כפי שציינו המחברים – היא שמרנית מאוד בתחום זה, אך יתכן שגם כאן מתרחש שינוי עולמי. ואולי באמת צריך להילחם במגמה זו, אם בכלל הדבר אפשרי, אבל בכל מקרה זו פעולה ערכית ופוליטית ומעצם טיבה שנויה במחלוקת.

מעבר לדברים אלה, קצת חסרה הייתה לי ההשוואה למתרחש בעולם כולו ולא רק בישראל. אמנם פה ושם ניתנות דוגמאות, אך לא בצורה סיסטמאתית ולא בצורה מספיקה. אך אכן, המחברים ציינו שמחקרם הוא חלוצי בקנה מידה עולמי ואולי צפייתי זו היא מוגזמת.

 

לסיכום, למרות הערותיי האחרונות מדובר בספר מרתק וחשוב מאין כמותו שקראתי בשקיקה ואני ממליץ עליו לכולם. כבר חודש (כמדומני) שהוא בחנויות ואני תמה איך לא נוצר סביבו "באז" תקשורתי וכיצד לא התעורר – עד כמה שידוע לי – דיון ציבורי ער סביבו. אני מקווה שזה יגיע בהמשך.

 

שורה תחתונה: מומלץ מאוד.

 

[1] כאן: http://mendele.co.il/?wpsc-product=dor_haway

[2] כאן: http://www.peopleil.org/book.aspx?bId=7

[3] כאן: http://www.mako.co.il/video-blogs-weekend/millennials/Article-99789a5e0c41351006.htm

דור הY

על אי לקיחת האחריות של ימנים

אינני מצפה להסכמה כוללת, אבל זו דעתי. ואני כותב את זה כאן כדי שיהיה לי לאן להפנות במקרים עתידיים.

עכשיו זו פרשת סתיו שפיר ואראל סג"ל, אך מחר זו תהיה פרשה אחרת עם אותו סגנון. כדאי שנלמד את המנגנון.

מהי פרשת סתיו שפיר ואראל סג"ל?

סתיו שפיר אמרה בראיון שהיא נהנית לרכוב על אופניים, ואראל סג"ל בתכנית "הפטריוטים" בערוץ 20 (ערוץ המורשת) לבש פאה ג'ינג'ית, חיכה אותה ואמר שהוא נהנה לרכוב על אופניים, בלי מושב.

סקירה של האירוע כאן:

http://www.holesinthenet.co.il/holesinthenet-media-story-180591?utm_source=facebook

 

קודם כל, זה מה שהגבתי בפייסבוק שלי, לאחר קריאת מספר פוסטים:

גועל נפש מוחלט.

ולטענה החוזרת שגם "ארץ נהדרת" עושים את זה, אז כמה הבדלים:

"ארץ נהדרת" היא תוכנית סאטירה וזו לא, אדרבה, זו תוכנית בערוץ למורשת יהודית.

"ארץ נהדרת" מגחיכה גם את הימין וגם את השמאל.

והחשוב ביותר – "ארץ נהדרת" לא משתמשת בהומור סקסיסטי דוחה, "רוכבת על אופניים בלי כיסא".

אם זו ה"יהדות" שלכם, אז אני אומר – לא תודה!

(אבל זו כלל אינה היהדות)

 

יותר מאוחר, תומר פרסיקו צירף קישור לעימות בינו ובין שמעון ריקלין על הפרשה ב"גלי ישראל", הנה:

https://soundcloud.com/galey-israel/3-3-16a-2?utm_source=soundcloud&utm_campaign=wtshare&utm_medium=Facebook&utm_content=https%3A%2F%2Fsoundcloud.com%2Fgaley-israel%2F3-3-16a-2

 

לזאת הגבתי בקצרה והתפתח הדיון הבא:

אני: מסקנה: הימין יכשיר כל שרץ, ובבוטות האופיינית שלו

שי: כל שרץ? זה באמת השרץ שהימין חייב להתנצל עליו? אני מבין טוב מאוד את ריקלין כשאני רואה תגובות כמו שלך. הציפייה האוטומטית הזאת להתנצלות מ-ימני בעוד שמאלני שיעשה פי 3 מזה יצא נקי בלי כלום.

אני: אתה רק מוכיח את טענתי

שי:יש פה משחק כוחות שאנחנו לא מוכנים לקחת בו חלק.

לפני שבוע עיתונאי מוכר קרא לחברת כנסת בהמה בשידור חי, איפה ההיתם אז? למה רק כשזה ימני שפולט משהו הוא "מסרב להתנצל בבוטות"?

אני: גם בהמה הוא ביטוי לא ראוי, אם כי אינו גובל בהטרדה מינית כמקרה דנן

אני: וכמובן, שוב אתה מוכיח את טענתי ועוסק בספרות השוואתית או בשיעור היסטוריה. במקום לחפש כל הזמן מה מישהו אחר אמר על משהו אחר בזמן אחר, אולי תתייחס למה שאתה אומר על זה עכשיו. זה נקרא לקיחת אחריות. אני נגעל מהאמירה של סגל, זה הכול. אם אתה לא, תפדל, אבל פשוט תאמר זאת בפה מלא, ביחס לעצמך קודם. "קשוט עצמך" – בדיוק מה שאתם אומרים לשמאלנים תעשו גם פעם אחת בעצמכם. זו-זו הצביעות.

בשורה התחתונה, אין פה מה להתווכח ולהתנגח, אני נגעל מהאמירה ומצטער שאחרים לא כל-כך.

ודבר אחרון, את חוסר לקיחת האחריות הזו רואים גם במדיניות הממשלה. מי שלא יכול להנהיג את עצמו כיצד ינהיג עם שלם? וכך אנו בתקופת פיגועים אחרוכה, שלא נראה שנעשה משהו רציני כדי לעצור אותה. עד כאן.

שי: יכול להיות שאני נגעל מהאמירה של סגל. אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להגיד את זה, אני וריקלין וכל שאר הימנים שנעמדו על הרגלים האחוריות.

חוקי המשחק לא הוגנים. זה לא הוגן שכל פעם מצפים מימנים להתנצל וברגע שזה נוגע לשמאל דממה, בתנאים האלה של המשחק אני לא רוצה להיות הוגן ולא רוצה לשחק.

 

דומני שאין צורך להוסיף והבהרתי את עיקר טענותיי. בהקשר זה אוסיף ואומר שאני אוהב את הדיאלוגים האפלטוניים ואני חושב שזו דרך מעולה להעביר מסר, ופיסות מהפייסבוק בעצם הולכות איפשהו, עם כל ההבדלים, בסגנון זה.

ובכל אופן אוסיף הבהרה: אם הייתי ממשיך בדיאלוג הייתי כותב לו: כרצונך, רק חבל שאתה לא יכול להגיד מה שאתה באמת חושב. לא כל דבר צריך להיות מושפע ממאבקי הכוחות הפוליטיים. ובכל אופן בעקבות דברים אלה אין לך יותר זכות לטעון לצביעות בצד השני. שזה בעצם מה שאמרתי גם קודם ולכן לא טרחתי לחזור על כך. בכלל, איני רגיל בויכוחים פייסבוקיים כאלה וזו הייתה חריגה נדירה. אך היא הספיקה ללמדנו את העיקרון: "קשוט עצמך תחילה", "הפוסל במומו פוסל", ואמנם "ההגנה הכי טובה היא התקפה" – זה המשפט שהימין מאמץ בחום – אבל הסכנה בזה שאתה עלול להישאר חלול ואבסורדי.

כל טוב!