"ספר האהבה"/ מאת יונדב קפלון

ספר האהבה/ ביקורת מאת חגי הופר

"ספר האהבה – הגות, מסורת, חוויה" מאת יונדב קפלון (ידיעות, 2016) הוא אוסף קטעים קצרים שאסף קפלון, העוסקים בנושא האהבה על כל שלביה – משלב החיזור והשידוכים, דרך האירוסין וההכנות לחתונה ועד החתונה עצמה והחיים המשותפים אחריה, הכול מזווית יהודית מסורתית.

 

הספר מספק מבט רחב על שלל מסורות חתונה בעדות השונות ונראה שבזה כוחו. כמו כן, משולבים בו קטעים מן המקורות – מן התנ"ך, בעיקר משיר השירים, מן הגמרא והמדרשים, מן הזוהר, מן הספרות החסידית ועוד. לבסוף, יש בו גם קטעי פרוזה ושירה בני דורנו, כולל עדויות מתקופת השואה, קום המדינה והמלחמות. שבה את ליבי במיוחד הסיפור המרגש על איתמר בן אב"י, בנו של בן יהודה, שהתאהב בבחורה ספרדייה, מה שלא היה מקובל בזמנו, וחיזר אחריה כל-כך (אף איים בהתאבדות) עד ששבר את חוקי הקונוונציה המקובלים והיה הראשון להתחתן חתונה בין-עדתית.

 

כאוסף מסורות הספר הזה, אם כן, חביב ומספק את הסחורה. אך מי שרוצה להתרגש מתופעת האהבה חוצת התרבויות נראה שלא ימצא כאן את מבוקשו. אני, לפחות, לא התרגשתי ולא התלהבתי, ואף אפשר לומר שהתאכזבתי. רוב הקטעים פורמאליים ביותר. כדי לדעת כיצד לנהוג על פי המסורת כל שאני צריך הוא לשאול את הוריי ואין לי צורך מיוחד בספר זה, אף כי הוא יעיל כדי להרחיב את הידיעות על הנהוג בעדות אחרות, כהרחבת ידיעה כללית. אלא שבשלב מסים, מהר מאוד, אוסף המסורות הזה מתחיל לשעמם. ועליי לומר שגם הקטעים האחרים לא ניחנו בברק יוצא דופן ומספר הקטעים שהרשימו אותי ניתן להימנות על יד אחת; קטע מ"אמנות האהבה" לאריך פרום, קטע מ"האדם מחפש משמעות" לויקטור פרנקל, אלה בעיקר, אך גם אותם הכרתי קודם מהמקור המלא. כך גם שיר השירים מצוטט בלי סוף, אך הוא מוכר לכל ונגיש לכל. ודבר דומה ניתן לומר על כמה שירים מושרים הפזורים בספר.

 

לסיכום, כאוסף מסורות יש לספר ערך מסוים, אך כטקסט מרגש ומעיר את הרוח הוא נכשל לטעמי, כך שבאופן כללי אוכל לומר שהתאכזבתי מהספר.

ספר האהבה

מודעות פרסומת

"דרישות"/ מאת יעקב צ' מאיר

דרישות/ ביקורת מאת חגי הופר

"דרישות" הוא ספר חדש מאת יעקב צ' מאיר (ידיעות, 2016), המכיל "קריאה במדרשי חז"ל על סדר פרשת השבוע", וזה פחות או יותר כל מה שצריך לדעת עליו.

 

מדובר באוסף מאמרים שפורסמו במשך חמש שנים בעיתון "הארץ" של סוף השבוע, המתייחסים לפרשת השבוע או לחגים. בכל פעם נבחר מדרש אחד או יותר ועליו מרחיב מאיר את הדיבור.

קראתי כבר כמה ספרים על מדרשים ובכל פעם אני מבחין במנהג מוזר שסיגלו הכותבים לעצמם והוא, שאחרי הצגת המדרש בלשונו הם חוזרים על תוכנו במילותיהם שלהם. אמנם המדרשים נכתבו בלשון ארכאית שלא תמיד מובנת לכל, אך לרוב הם דווקא כן מובנים, או לכל היותר מצריכים ביאור מילות קצר, ועל כן החזרה הזו נראית לי מיותרת ומתישה. ואין זה רק פן סגנוני, אלא אף תוכני. גם בספר זה, מאיר חוזר על דברי המדרש ומעט מרחיב אותם, אך לא נמצא כאן לימוד ביקורתי או משווה, שיכול לעורר יותר עניין. לכן, בדרך כלל איני סוקר ספרים אלה, והפעם חרגתי ממנהגי, אך ללא כל סיבה מיוחדת.

 

לסיכום, ספר חביב, היכול להוסיף ולהטעים את פרשות השבוע השונות, ולהוסיף הנאה וידע על המדרשים השונים, אך ללא כל בשורה מחקרית או לימודית יוצאת דופן.

דרישות

 

"לראות את הקולות"/ מאת אריאל פיקאר

לראות את הקולות/ ביקורת מאת חגי הופר

"לראות את הקולות" הוא ספר חדש מאת ד"ר אריאל פיקאר (ידיעות, 2016) העוסק ב"מסורת, יצירה וחירות פרשנית" (כותרת המשנה). לספר שלושה חלקים, אתאר אותם בקצרה.

 

החלק הראשון עוסק ב"מסורת, יצירה וחירות פרשנית בתרבות היהודית".

הפרק הראשון פותח בסיפור הידוע על קבלת הלל לראשות הישיבה, כאשר נעלמה הלכה בעניין פסח שחל בשבת מבני בתירה. והנה, לפי הבבלי הלל הגיע לפסיקתו לפי ניתוח פסוקים, וזה הנוסח הידוע. אך בגרסה המקבילה בירושלמי, הפחות ידועה (אני לא הכרתי אותה), החכמים דוחים את פלפוליו ומקבלים את דבריו רק כאשר הוא אומר שכך למד מרבו, כלומר לפי הירושלמי שמועה טובה מדרשנות.

אותו עיקרון ממשיך בפרק השני שקופץ לימי הביניים. לפי ריה"ל הפרשנות האנושית באה ברוח הקודש והיא הלכה אלוהית, בעוד לפי הרמב"ם ניתנה רשות לבני האדם לחדש בהלכה, וכן הוא מפרש בספרו מורה הנבוכים את טעמי המצוות.

הפרק השלישי עוסק ביחס לאגדה, שהדעה השלטת היא שאין סומכים עליהם כמקור הלכתי.

הפרק הרביעי עוסק ברמב"ם ובפרשנות הפילוסופית שלו את התורה בספרו מורה הנבוכים, בו ניסה להתאים בין דברי התורה לפילוסופיה של אריסטו. בכמה מהמקרים הדברים יצרו מחלוקת. למשל, הרמב"ם טוען שמנהג הקורבנות בא רק כנגד המנהג האלילי וכדי להרחיק עבודה זרה, ואילו הרמב"ן חולק עליו ואומר כי בהכרח יש להם ערך עצמי.

הפרק החמישי עוסק בפרשנות בקבלה ובחסידות, שם הניסיון הוא למצוא פשר פנימי לכל פסוק ופסוק בתורה ולא להסתפק ברובד החיצוני, שלכך יש כמה וכמה מובאות, שהמפורסמת ביותר מבניהם היא משל העלמה המסתתרת שבזוהר.

 

החלק השני עוסק ב"משברים פרשניים – מקרי מבחן בתרבות היהודית".

הפרק השישי (הראשון כאן) עוסק בעקדה ובמתח שיצרה. כבר המדרש אומר כי ה' אומר שציווה על אברהם רק להעלות את יצחק להר – "והעלהו שם לעולה" – ולא להקריבו ממש, וכך, כביכול, פותר את הבעייתיות הרבה שבמאורע זה. וכן גם פרשנים בהמשך הדרך ניסו בדרכים שונות להקהות את העוקץ כאן. דיון נוסף באברהם מעלה שהוא ידע להתווכח טוב מאוד כאשר אמר "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?", בויכוח על גורל סדום. ודיון נוסף מוקדש לבן סורר ומורה, שלפי התורה יש להמיתו, אך חז"ל הטילו על כך כל כך הרבה סייגים עד שכמעט לא ניתן ליישם הלכה זו, וכך לבסוף אמרו שבן סורר ומורה "לא היה ולא עתיד להיות" ונכתב רק כדי שיהיה אפשר לדרוש אותו ולקבל על כך שכר. אעיר כי אני ציפיתי לפרק זה והוא קצת אכזב אותי, כי הוא מביא רק מדברי הפרשנים המסורתיים, בעוד דברי התורה ודברי חז"ל מעוררים בעיות חריפות, שגם הריכוך הראשוני הנזכר לא מצליח לפוגג ויש מקום כאן לפנות להגות החדשה.

הפרק השביעי עוסק בתלמוד ודרך ארץ, כלומר מלאכה, וכאן מגוון מקורות בנושא, רובם ידועים, ובראשם גינויו הידוע של הרמב"ם את מי שעושה את התורה קרדום לחפור בה ואינו עושה לפרנסתו.

הפרק השמיני עוסק בקידוש השם, כשהמקור הבסיסי כאן היא הגמרא האומרת כי יש רק שלוש מצוות שהן "ייהרג ובל יעבור" – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אך הלכה בסיסית זו מסתעפת, שכן בשעת השמד צריך למסור את הנפש על כל דבר לפי חז"ל, וכן בפרהסיה בניגוד למרחב הפרטי. ועוד ראויה פה לציון מיוחד "אגרת השמד" המפורסמת של הרמב"ם, בה התיר ליהודי מרוקו לקבל על עצמם את האמונה המוסלמית מן השפה ולחוץ, כמה שנראה שלא עולה בקנה אחד עם פסיקתו שב"משנה תורה", ספרו ההלכתי (אך הרי האסלאם אינו עבודה זרה לפיו).

הפרק התשיעי עוסק ביחס לגויים והשתנותו לאורך הדורות. היחס המפלה והמכעיס של ההלכה כלפי הגויים ידוע. וכאן חידש לי פיקאר על פרשנותו המתונה של רבי מנחם המאירי בעניין זה. כמו כן, לענייני אקטואליה, ראוי לדעת, כי הרב הראשי בימי קום המדינה, הרב הרצוג, פסק כי אפשר לתת יישוב בארץ ישראל הן למוסלמים, העובדים אל אחד, והן לנוצרים, העובדים "בשיתוף", כלומר אל אחד בשיתוף אחרים והכוונה לשילוש.

 

החלק השלישי עוסק ב"מאבקים פרשניים – מסורת, רפורמה וציונות".

הוא פותח באמנציפציה ובמנדלסון, עובר לגייגר והרפורמה, עם מתנגדו העיקרי החת"ם סופר, ומסיים עם הציונות של אחד העם, ביאליק והרב קוק. חלק זה פחות עניין אותי ועל כן איני מפרטו יותר.

 

הנספח עוסק בהרמנויטיקה – תורת הפרשנות.

 

לסיכום, מדובר בספר מלומד ומקצועי מאוד, בו הכותב מפגין שליטה רחבה בים הגדול של הספרות היהודית לדורותיה, ובכך יש לו ערך רב. אך אני לא מצאתי בו חידוש רב, כך שהוא נשאר ברמת סקירת העבר, באופן שכבר נמצא לא מעט בספרותינו. ועדיין, הוא כתוב בצורה מעניינת ורהוטה ואף חידש לי אי-אלו דברים, כפי שציינתי. מלבד זאת הוא מדגים יפה את מושג הפרשנות, שהוא כה חשוב ומרכזי בתרבות היהודית. בכך הוא הזכיר לי במעט ספר אחר שיצא לפני כשנה-שנתיים, וכוונתי ל"תיקו" של הרב חיים נבון, שסוקר את תולדות המחלוקות בישראל בדרך פשוטה ועממית יותר.

 

שורה תחתונה: מעניין, אם כי לא מחדש הרבה.

לראות את הקולות