"על הפמיניזם ומתנגדיו"/ מאת גיזי רפפורט

על הפמיניזם ומתנגדיו/ ביקורת מאת חגי הופר

"על הפמיניזם ומתנגדיו" מאת ד"ר גיזי רפפורט (דביר, 1993, סדרת מה?דע!) הוא ספר מבואי לפמיניזם, אך גם בעל אג'נדה מובחנת בתוך הפמיניזם עצמו. הספר יצא לאור מזמן, בשנת 1993, אך מדובר במידע בסיסי שכדאי לדעת גם היום, למרות שחלו התפתחויות לא מעטות בתחום.

 

הפרק הראשון, הארוך ביותר בספר, דן במושג "טבע האישה" ובו מעלה המחברת את הטענה השוללת הגדרה מהותנית של האישה: תכונות רבות נחשבות דטרמיניסטיות, קבועות מראש, ומשויכות לנשים. למשל, "הנשים מטבען אינן יוצרות ואינן מצטיינות בשום תחום" (שם של תת פרק, כטענה שהושמעה יותר בעבר), "נשים חיות למען הזולת", נשים מונעות בידי רגשות" ועוד. המחברת טוענת שלכל זה אין בסיס, והיא מבססת את טענה בעשרות מחקרים. מבחינה אינטלקטואלית אין כל הבדל בין האישה ובין הגבר, גם לא במדעים המכניים ובמתמטיקה, בניגוד למה שנהוג היה לחשוב. התחום היחידי שבו האישה מובחנת מהגבר הוא בכוח הפיזי, אך במילא היום העבודות החשובות לא מצריכות אותו. גם נטען שטוב לאישה בתפקיד הנשי המסורתי, אך בעצם היא סובלת בו, מכיוון שאינה מנצלת את כשרונותיה.

הטיעון האנטי-מהותני, יש לציין, נראה היום בחלקו הגדול מובן מאליו, אך בכל זאת יש המתנגדים לו, הן מבין הריאקציונרים, באופן מובן, והן מבין פמיניסטיות מסוג אחר, הטוענות כי כן יש מהות נשית נבדלת, דווקא מבחינה חיובית, כגון רגישות ורחמנות, היכולות לבוא לידי ביטוי גם בעיצוב המדיניות החברתית. המחברת מתנגדת אל האחרונות בצורה נחרצת ואומרת, כי גישה זו יכולה להוביל לחזרת המצב הקודם של שלילת חירויות האישה.

 

הפרק השני נקרא "האישה והזולת" ובו שוללת המחברת את הדעה כי "האישה בתפקיד המסורתי מיטיבה עם הגבר" – להפך, דווקא אישה המנצלת את יכולותיה ואינה יושבת בבית ממורמרת יכולה יותר להתחבב עליו, אם לציין רק את אחד ההסברים; וכן "האישה בתפקיד המסורתי מיטיבה עם ילדיה" – להפך, גם כאן הילדים יעריכו ויכבדו יותר אימא המגשימה את עצמה, ובנוסף, התחלקות שווה בין שני ההורים בדאגה לילדים מעניקה לילדים משען רחב ובטוח יותר. ושוב, אלה הם גם כן רק חלק מהנימוקים. הפמיניזם אם כך משפר אף את היחסים הזולתיים האלה.

 

הפרק השלישי עוסק ב"פתרון המדיני". אם עד כאן דובר בפמיניזם באופן כללי, עתה המחברת מתייחסת לפן אחד שלו וממילא דעתה הופכת לסובייקטיבית יותר. היא אומרת כי בתחילה נשמעה הטענה כי בקומוניזם מעמד האישה יהיה טוב יותר, אך בעצם זה לא קרה – בברה"מ, במנגנון השולט של המפלגה, למשל, כמעט לא היו נשים, ובשאר החברה הן עבדו לרוב בעבודות הפחות נחשבות, 95% ממנקי הרחובות, למשל, היו נשים. בעצם, מצבן הורע, כי עתה הן נאלצו גם לעבוד וגם לעשות את עבודות הבית, שהגברים סירבו עדיין לעשות.

סוג שלטון נוסף הוא "מדינת הסעד", בה המדינה מתערבת הרבה בתכנון החברה ועוזרת לנחשלים בה. המחברת מביאה נימוקים רבים נגד שיטה זו, למשל, שהעזרה לחלש גורמת לו לא לדאוג לעצמו, אבל מעבר להצגת גישה כלכלית ידועה, קשה לראות עד כמה הדבר קשור לפמיניזם, כלומר עד כמה הנשים כאן תסבולנה יותר מהגברים.

ולסיום היא מציגה את ה"אוטופיה – המדינה החופשית". כאן היא כורכת זכויות וחירויות נשיים בחברה קפיטליסטית מוחלטת, שלדעתה היא החברה העדיפה, בעיקר מפני שהיא מעודדת חירות מוחלטת. לדעתה הדבר יטיב עם נשים, מכיוון שעתה גורלן יהיה לגמרי בידיהן ולא מנותב על-ידי שלטון, שיכול בקלות להוביל לקווים ריאקציונריים. מסיבה זו היא גם מתנגדת להפליה מתקנת לנשים.

 

ובפרק הרביעי והאחרון, הקצר ביותר, היא מתייחסת להיבט הישראלי. אמנם החברה הישראלית בראשיתה נחשבה שוויונית, כגון במסגרת הקיבוצית או בצבא, וכן הייתה ראש ממשלה אישה בישראל, אך בעצם האפליה בה רבה ומובנית. הדת היהודית, למשל, מפלה נשים לרעה באופן ברור, והמדינה בישראל לא מופרדת מהדת. וגם במערכת החינוך הכללית הנשים מוכוונות לתפקידים נשיים, והדבר נמשך אף בצבא ובשוק העבודה. המלאכה, אם כך, עוד רבה.

 

לסיכום, ספר טוב מאוד. הוא כתוב בצורה רהוטה וקולחת ביותר ומביא את עיקרי הטיעונים של הפמיניזם, גם אם הרבה חומר, מטבע הדברים, נשאר בחוץ. בחלק השני, המדיני, אמנם טענתה של המחברת ניתנת לויכוח והקשר לפמיניזם לא ברור כל צורכו, ולפחות לא בסיסי, אך מאידך, כאן דווקא נוצר הייחוד של הספר, המעניק לו ערך מעבר לספר מבואי.

על_הפמיניזם

מודעות פרסומת

"היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים"/ מאת נייג'ל וורברטון

היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים/ ביקורת מאת חגי הופר

"היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים" מאת נייג'ל וורברטון (ידיעות, 2015) הוא ספר מבואי לפילוסופיה, המיועד בעיקר – אך לא רק – לבני הנוער.

לספר 40 פרקים כשבכל פרק מוסברים עיקרי הגותו של הוגה אחד, והם מסודרים על פי סדר כרונולוגי, מהמוקדם למאוחר. בכמה פרקים משולבים שניים או שלושה הוגים בפרק אחד, תחת נושא אחד. למשל, תחת הנושא אקזיסטנציאליזם מאוחדים סארטר וקאמי, באופן מובן לגמרי, ואליהם מצורפת גם ההוגה הפמיניסטית הגדולה סימון דה בובואר, שהייתה זוגתו של סארטר. היחיד לו מוקדשים שני פרקים הוא, לא במקרה, קאנט.

יצאו כבר בעברית כמה ספרים דומים המסכמים את ההיסטוריה של הפילוסופיה. הידוע שבהם הוא "הפילוסופים הגדולים" המצוין של בריאן מגי, ועוד לפניו זכור לי רב המכר הפופולארי בזמנו "עולמה של סופי", שלא זכור לי טיבו. אז למה צריך עוד אחד? אלא שכמו שיש סוגים רבים של קורנפלקס, כך גם טוב שיהיו סוגים שונים של ספרים מבואיים כאלו. מה גם שלכל אחד מהם ייחוד: "הפילוסופים הגדולים" הוא ספר עב כרס ורציני יותר, "עולמה של סופי" מובא כסיפור והוא עממי מאוד, ואילו הייחוד בספרנו הוא שהוא מיועד בעיקר לנוער.

ועוד שאלה מתבקשת: אני, שמכיר לא רע את תולדות הפילוסופיה, מה ראיתי לקרוא ספר זה? האמת היא שאין לי תשובה טובה, אולי אפשר לראות בזה מעין חזרה על החומר. ואכן, את רוב החומר לא רק שהכרתי, אלא שאף קראתי במקור. ובכל זאת הספר הכיר לי ארבעה פילוסופים שלא הכרתי: מהתתקופה העתיקה – פירון ובואתיוס, ומהתקופה החדשה – אלפרד ג'ולס אייר וג'ון רולס, שלבושתי לא קראתי עדיין את ספרו. אם כך, יצאתי נשכר.

ועתה, לשאלה העיקרית – מה טיב הספר? אומר מיד, כי לדעתי הוא מצוין! כל פרק הוא בן כ-4 דפים בלבד בדרך כלל, ובכל אופן המחבר משכיל לתמצת את עיקרי שיטתו של כל הוגה, בנוסף לאי-אלו פרטים ביוגרפיים מעניינים. זה הישג מרשים! כמובן, שיש גבול לכמה אפשר להכניס לפרקים כל-כך קצרים, וכמובן שגם חסרים כמה פילוסופים ידועים, כגון הפרה-סוקרטים או היידגר, אבל עדיין העיקר נמצא, והוא נידון ומוגש בצורה אינטליגנטית ורהוטה מאוד. אפילו מצליח המחבר בכמה פרקים להכניס את השגותיו על הנאמר, או ביקורות שנאמרו על-ידי הוגים אחרים, וזה דבר חשוב מאוד.

זה חשוב בעיקר, כי החיסרון העיקרי שבספרים מסוג זה הוא שהם מגישים לנו תוצאות מחשבה על מגש של כסף, בעוד חלק מהותי מהפילוסופיה הוא עצם ההתמודדות עם הבעיה. במילים אחרות, הספרים משתדלים להיות קלים להבנה, בעוד מחשבה חוקרת מצריכה מאמץ. על משוכה זו קשה לדלג, אולם בספר זה עצם הצגת ההשגות מעוררת במשהו למחשבה עצמאית ומקורית.

 

לסיכום, בסופו של דבר אני נהניתי מאוד מהקריאה בספר ואני ממליץ עליו לכל, בראש ובראשונה לבני נוער, אך גם למבוגרים, ובמיוחד לאלה שאינם מכירים טוב את תולדות הפילוסופיה ורוצים להכירה בדרך קלה ונגישה.

 

שורה תחתונה: מומלץ מאוד!

היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים

מעגליות/ מאת רון אהרוני

מעגליות/ ביקורת מאת חגי הופר

"מעגליות – סודם המשותף של פרדוקסים, מהפכות מדעיות והומור" מאת הפרופסור למתמטיקה רון אהרוני (כז"ב דביר, 2016) עוסק במעגליות – סודם המשותף של פרדוקסים, מהפכות מדעיות והומור… זה אולי נשמע לכם מעגלי, אך בכך בעצם עוסק הספר, נשבע לכם.

אהרוני לא מגדיר מהי מעגליות, אלא מדגים בסיפור: בתו חזרה מרופא שיניים ואמרה לו: "אתה יודע מה צריך כדי שזריקת ההרדמה לא תכאב? זריקת הרדמה נוספת". אגב, לא רוצה להרוס את הסיפור החביב, אך בביקור-עבר שלי אצל רופא השיניים אכן הוא השתמש בחומר מאלחש כלשהו כדי שזריקת ההרדמה לא תכאיב.

 

הספר מחולק לשני חלקים: "הצד האפל" ו"הצד המואר".

"הצד האפל" עוסק בפרדוקסים, והוא נותן מגוון די רחב שלהם. הפרדוקסים היותר מפורסמים הם, למשל, אכילס והצב או פרדוקס השקרן. מהעיון בלוגיקה הפרדוקסלית מגיע אהרוני עד ההוכחה האונטולוגית לקיום האל של אנסלם והפרכתה, ואף ל"הוכחה ניצחת לקיומה של המפלצת מלוך נס", על זו הדרך.

יש להעיר, כי על אף שהפרדוקסים מערבים בתוכם מעגליות, אין הם המעגליות עצמה, שלה פנים נוספות. למשל, היא כוללת, בלוגיקה, את "הנחת המבוקש", כפי שבדיוק קראתי בספר מקביל. ועל הפרדוקסים עצמם קראתי די מזמן את הספר "פרדוקסים", שיצא בהוצאת האוניברסיטה המשודרת והוא מומלץ לקריאה.

בהמשך הוא עוסק גם בבעיית חופש הרצון ובבעיית הגוף-נפש, אף ששני נושאים אלה, למרות שהם מעניינים כשלעצמם, לא לגמרי קשורים לנושא המרכזי.

 

החלק השני, "הצד המואר", נותן דוגמא לביטוי חיובי של המעגליות במדעם של שלושה מדענים חשובים: קנטור, שדיבר על סוגים שונים של אינסוף (כתב עליו גם חיים שפירא את ספרו "אינסוף"); גדל, שהגה את משפט אי השלמות, לפיו לא ניתן באופן מתמטי להוכיח הכול, תמיד יהיה משהו שיחרוג מהמשוואות; וטיורינג, שהושפע מגדל ויישם את המתמטיקה שלו באופן קונקרטי על-ידי יצירת המחשב. על שמו גם "מבחן טיורינג" המפורסם, הבודק האם לפניך מכונה או אדם על פי דיאלוג הדדי עיוור.

חלק זה הוא הנפח העיקרי של הספר, מבחינה מהותית. הוא מעניין, למרות שרוב הדברים היו כבר ידועים לי. אבל איחודם יחד תחת הכותרת של המעגליות הוסיפה להם עניין.

יש לציין כי למרות שאהרוני משתדל לכתוב בצורה פשוטה ואפילו פשוטה מאוד, וכן פרקי הספר קצרצרים – כ-2-3 עמודים כל אחד, בכל זאת יש בו כמה נקודות מוקשות ולא ברורות דיין. בכל זאת, מתמטיקה.

 

רק כדי להטעים את אופן החשיבה המדובר, הנה דוגמא של סיפורון מהפרק על גדל:

בעל מודיע לאשתו שמחר יפתיע אותה – הוא יקנה לה שרשרת זהב. היא חושבת לעצמה: אם כן, הוא לא יעשה זאת, משום שאחרת לא יעמוד בהבטחתו, זו לא תהיה הפתעה. והנה, למחרת הוא מביא לה שרשרת זהב, והיא מופתעת (עמ' 155).

 

לבסוף, אהרוני מקשר את המעגליות להומור. ואכן, יש בה הרבה הומור. הוא מנסה לאתר את סיבת הדבר ומציע שלוש קבוצות של בדיחות, שהמכנה המשותף שלהן הוא שהסמל בהן הופך לדבר עצמו. בנוסף הוא מדבר על דבר המתייחס לעצמו, על רפלקציה, כדבר המעורר צחוק. אלה הסברים אפשריים. אני, לעומת זאת, הסברתי בעבר את הצחוק בכלל בצורה אחרת – כמה ששובר את החוק, במקרה הזה את החוק הלוגי. אולם כמובן שההסבר שלי לא בלעדי ותמיד מרענן לשמוע הסבר נוסף.

 

הנה בדיחה אחת שהצחיקה אותי ומדגימה היטב את הנושא:

תייר ואיכר עומדים בשדה ומתבוננים בשתי פרות רועות באחו, האחת לבנה והשנייה שחורה.

"הפרות האלה, האם הן ממליטות עגלים כל שנה?" שואל התייר.

"הפרה הלבנה כן," עונה האיכר.

"והשחורה?" שואל התייר.

"השחורה? גם כן," עונה האיכר.

שתיקה משתררת, ואז שואל התייר: "הן נותנות הרבה חלב?"

האיכר עונה: "הפרה הלבנה כן."

"והשחורה?"

"השחורה גם כן."

לאחר שהאיכר משיב כך על כל שאלה, מסתקרן התייר.

"מדוע בכל פעם שאני שואל אותך משהו אתה עונה קודם על הפרה הלבנה ורק אחר כך על השחורה?"

"תראה," עונה האיכר, "הפרה הלבנה היא שלי."

"והשחורה?"

"השחורה גם כן."

(עמ' 187-188).

 

ועוד בדיחה רק בשביל ההקשר האקטואלי אולי:

אדוני ראש הממשלה, האם תוכל לסכם בקצרה את מצבה של המדינה?

במילה אחת – טוב.

ובשתי מילים?

לא טוב.

 

ובסוף בסוף אהרוני מוסיף עוד כמה נספחים "למיטיבי לכת".

 

אני נהניתי מספרו הקצר והמחכים של אהרוני. הוא אינו מכביד על הקורא ואף על פי כן ממש נודפים ממנו לפרקים גלי חכמה. בנוסף, אני חושב שטוב יעשו אם יתרגמו את הספר לשפות נוספות, הוא יכול להצליח בעולם, הוא אינו נופל מספרים אחרים מאותו הסוג.

מעגליות

"אמת ולא יציב"/ מאת מיכאל אברהם

אמת ולא יציב/ ביקורת מאת חגי הופר

"אמת ולא יציב – על פונדמנטליזם, ספקנות והתבגרות פילוסופית" מאת ד"ר מיכאל אברהם (ידיעות, 2016) הוא ספר נוסף בשורה ארוכה של ספרים מאת המחבר. קדמו לו ארבעה ספרים שהמחבר מכנה "הקוורטט", שמהם עיינתי רק בשניים: "שתי עגלות וכדור פורח", הראשון שבהם, ו"אנוש כחציר". כמו כן, בהוצאת ידיעות יצאו מאת המחבר, "אלוהים משחק בקוביות", שמנסה לענות על ספרו של דוקינס "יש אלוהים?", ו"מדעי החופש", מהם קראתי רק את הראשון.

במבוא הארוך, אך הנהיר והמצוין שלו, אברהם מסביר את עיקר הבעיה:

מצד אחד יש פונדמנטליזם, שהביטוי המובהק והקיצוני שלו הוא דאעש, ודרכו היא לפי אברהם "אמת ויציב", כלומר לדעתם הם מחזיקים את האמת הבלעדית וכל השאר טועים וכופרים שיש להילחם בהם.

מצד שני, קיימת הגישה הפלורליסטית המערבית, ששורשיה הפילוסופיים הם ספקנות ורלטיביזם, ואותה מכנה אברהם "לא אמת אך יציב". מדוע לא אמת מובן – משום שההגות הפוסט-מודרנית התנערה ממושג זה. לדידה כל אמת היא לכל היותר אמת יחסית ומקומית. אך מדוע יציב? מפני שבפרקטיקה אנו כן הולכים אחר האידיאולוגיה שלנו וחיים לפיה, גם אם קשה לנו לבסס אותה.

הבעיה היא שגם האפשרות הפלורליסטית מובילה לייאוש. כנראה שקשה לאנשים לחיות בלי אמת מוצקה, בלי לדעת שלחייהם יש כיוון וערך. וזו אחת הסיבות שאנו מוצאים אנשים מערביים רבים הפונים לפונדמנטליזם הקיצוני ביותר, והכוונה להצטרפותם של אלפי אירופיים לארגון דאעש. אולי נוכל להוסיף כאן שהדבר מסביר גם את העלייה המטאורית של המתמודד לנשיאות בארה"ב, בעל האמירות השנויות במחלוקת והניצי במובהק, דונלד טראמפ.

תחת זאת, אברהם טוען שיש גם אפשרות שלישית – "אמת ולא יציב", שבה דן ספרו. מהי אפשרות זו? לדעת אברהם, המשותף לשתי האפשרויות הראשונות גם יחד הוא, שהן מזהות אמת עם ודאות. אך אין כל סיבה לזהות ביניהן. אפשר שאדם יחזיק דעה ויחשוב שהיא אמת, ועדיין לא תהייה לו ודאות מוחלטת ביחס לכך, וזו היא הגישה שהוא מציע.

 

עד כאן המבוא המצוין ומכאן לגוף הספר הפחות מצוין. כאן פותח אברהם בדיון פילוסופי ארוך, שממחזר חומרים ישנים, על אף שיש בו עניין. עיקר טענתו של אברהם מתייחסת ל"ריקותו של האנליטי". האנליטי הוא שיטת הניתוח הרציונלית, החל מהלוגיקה הבסיסית, שאברהם מציגה כאן בפירוט מוגזם, וכלה בחשיבה הקטגוריאלית של קאנט, אליו התייחס אברהם בעיקר בספרו הראשון שהזכרתי. הריקות היא העובדה הפשוטה שחשיבה כזו לא מאפשרת לומר דבר כלשהו על העולם, להוסיף עליו מידע. יש מקום לדיון האם הדבר נכון, אך לדעתי הדברים הם באמת כך, אלא שאין בדבר פגם. תפקיד הלוגיקה אינו להוסיף לנו נתונים על העולם, אלא לבדוק האם דרך המחשבה והסקת המסקנות שלנו תקינות. זה כלי ולא יותר, על כן אין לצפות ממנה ליותר. למען האמת, אני חושב שזהו גם תפקידה העיקרי, הסוקרטי אפשר לומר, של הפילוסופיה בכלל, אך זה כבר פתח לדיון שלם חדש, ובכל אופן מבחינה היסטורית ודאי שהפילוסופיה הוכיחה שיש בה יותר מזה, היא מביאה גם תכנים.

ומצד שני של האנליטי יש את האמפיריציסטי, של הניסוי המדעי על-ידי תצפית בעולם. כאן ודאי שאנו מקבלים נתונים חדשים על העולם ולכן אי אפשר לטעון שתחום מחקר זה הוא ריק, ואולם כאן דווקא יש לנו בעיה עם המצע הפילוסופי. שכן, כפי שהראה יום, אין לנו כל דרך להסיק מסקנות החלטיות ושרירות-פילוסופית מתוך התבוננות בעולם. העובדה שהשמש זרחה היום וגם אתמול, לא אומרת בהכרח שהיא תזרח גם מחר. נותרנו, אם כן, עם שוקת שבורה.

כאן שוב בא אברהם ומציע את הפתרון שלו: חשיבה סינתטית ולא אנליטית, כפי שהציע כבר בספרו הראשון. אך על מה יכולה להתבסס חשיבה שכזו? אברהם מציע – על אינטואיציה! יש לי איזושהי רגישות פנימית שדרכה אני יכול לזהות מה נכון ומה לא, או נכון יותר – מה נראה לי נכון ומה לא. כאן יש לציין כי לפי דעתי אין להצעתו של אברהם כל תוקף פילוסופי והיא לא פותרת דבר. יותר מזאת, לפרקים אברהם מציין את הביטוי "ניו-אייג'" ונראה שהוא מבכה את הפנייה הגוברת לכיוונו בתקופתנו הפוסט-מודרנית, ואולם גישתו-היא דומה להפליא לפתרונות שמציע הניו-אייג'. אברהם אמנם מנסה לעגן את המושג אינטואיציה במושגים פילוסופיים קודמים, אך לדעתי ללא הצלחה יתרה. הוא למשל נתלה ב"עיני השכל" של הרמב"ם, אך הרמב"ם חי ופעל בתקופה שונה לגמרי וכוונת דבריו שונה לגמרי. הראשון שההכניס מילה זו לז'רגון הפילוסופי, עד כמה שידוע לי, הוא ברגסון, ודווקא אליו אברהם לא מתייחס, יתכן שבגלל שאינו קביל מבחינתו. בכל אופן, בימינו, כאמור, המושג מזוהה ביותר עם הניו-אייג'.

 

בין לבין אברהם מתייחס לאלף ואחד נושאים, שלא נראים קשורים מאוד לנושא הספר העיקרי – לוגיקה, סטטיסטיקה ואף חשיבה תלמודית; אברהם מציג שתי טקטיקות-לימוד תלמודיות, קל וחומר ובניין אב, עד כמה שהבנתי כדי להציג אופן חשיבה סינתטי. אך זו לוגיקה פשוטה ואין כל דבר סינתטי בה וכל הפרק מיותר. אני מבין שאברהם פועל בצוות הלומד ומלמד לוגיקה תלמודית, אך אין הדבר אומר שהוא צריך להכניס זאת לספר זה, שמדבר על נושא אחר לגמרי, לפחות במוצהר.

כאן אני מגיע להערה הסגנונית הבלתי נמנעת. אברהם מציין בהקדמה שלו שהעירו לו על כך שכתיבתו טרחנית, ארוכה מדי ומעייפת, ושהוא ינסה לתקן את הדברים בספר זה. אך הוא חוזר על אותן טעויות ולא מתקן דבר. הספר עדיין טרחני ומייגע, הוא חוזר על אותם רעיונות שוב ושוב וכאמור גם מביא רעיונות שלא קשורים ישירות לנושא המרכזי. הספר פשוט בלתי ניתן לקריאה שוטפת ואני באמת קראתי אותו בקפיצות ניכרות, משלב מסוים, בדיוק כפי שעשיתי עם ספריו הקודמים.

ואת ההערה הבאה אומר בכל הזהירות: אברהם מפגין ידע נרחב ומעורר השתאות בספרות הפילוסופית הענפה (אף על פי שלא זכורה לי בספר הפניה לספרות באנגלית), ועם זאת, תואר הדוקטור שלו הוא בפיזיקה ולא בפילוסופיה. בדרך כלל איני אוהב להידבק לקטנוניות כאלה, אבל במקרה הזה יתכן שיש השפעה לדבר הן באופן כתיבת הספר והן בתוכנו. יתכן שלימוד שיטתי היה מנקה מחשיבתו של אברהם כמה כשלים בסיסיים.

ובאמת, אברהם כתב כבר כמה וכמה ספרים, אך איני זוכר התייחסות רצינית מצד איש מקצוע אליהם, מלבד מאמר ביקורת מאת נדב שנרב על ספרו הראשון,[1] מעניין למה. מאידך, אולי משהו התחדש בשנים האחרונות ואיני מודע לו.

דבר נוסף שצד את עיני ואני מוצא לנכון להתייחס אליו היא העובדה המפתיעה שדווקא הצד הימני והשמרני הוא המספק לנו הגות מקורית. ספרי פילוסופיה מקוריים – להבדיל מהתייחסות להגותם של קדמונים – כמעט שלא יוצאים במקומותינו, שוב – עד כמה שידוע לי! ואלה שיוצאים הם כאמור ריאקציונריים ושמרניים, החל מיובל שטייניץ, דרך אסא כשר ועד למיכאל אברהם. גם זה נתון מעניין. ואולי הדבר נובע מכך שהזרם המרכזי הוא נגדי. בכל אופן בו כדאי למנות בהקשר של ההגות הפוסט מודרניסטית, את אילן גור זאב המנוח ואת דוד גורביץ', שמבלבד ספרו "פוסטמודרניזם", לאחרונה הוציא עם דן ערב את "האנציקלופדיה של הרעיונות" הנפלאה שלהם.

 

נחזור לספר עצמו. בסוף דבריו אברהם טוען טענה נוספת, טענה ישנה שלו – שההגות הפוסט-מודרנית היא עמומה מאוד, אך יותר מכך – שאת הטענות שבכל זאת ניתן לחלץ ממנה ניתן לטעון גם בכלים מודרניסטיים, ואין צורך להחליף את ארגז הכלים כפי שהיא דורשת. זו טענה ראויה לדיון, אך היא אינה חדשה: שמעתי אותה כבר לפי כ-20 שנה במאמר מכונן של עידן לנדו בכתב העת האמנותי סטודיו, מאמר שנענה בתגובות רבות ובדיון סוער.[2] חדשות דאשתקד, ובכל אופן עדיין ראויות לדיון.

עוד אברהם מתייחס בסוף דבריו לשני הוגים דתיים שהתייחסו למצב הפוסט-מודרני (אברהם מבכר את הניסוח הזה) – הרב שג"ר ומשה מאיר. הרב שג"ר, בעיקר בספרו "לוחות ושברי לוחות", מבחין בין פוסט-מודרניזם קשה ורך ואומר שעם הרך ניתן לאדם הדתי להסתדר, ולא רק זאת אלא שהוא יכול להטעים את דתיותו בערך ונופך חדשים וחיוביים. את ספרו סקרתי בנפרד.[3] את הגותו של משה מאיר אני פחות מכיר, על אף ששמעתי את שמעו. בכל אופן, אברהם חולק על שניהם.

לבסוף, הוא מציין כמה מקורות הלכתיים שנראה שהולכים לפי דרכו, הידוע שבהם הוא המקרה של בית הלל, שהלכה נקבעה על פיהם, בין היתר משום שהקדימו דברי בית שמאי לדבריהם, כלומר היו פתוחים לשמוע דעות אחרות, אף על פי שחשבו שהצדק בידם. דוגמא מלפני כ-2000 שנה, אבל בכל זאת משהו, ולו מפני שהביטוי "בית הלל" כמגמה סובלנית ומכילה קיים עד לימינו.

אוסיף, שוב – עם כל הזהירות, כי לעיתים די להביט בבן אדם כדי להבין את הגותו. במקרה הזה מדובר ברב ודוקטור. הדוקטור שבו לא מאפשר לו להיות פונדמנטליסט, ואילו הרב שבו לא מאפשר לו להיות באמת פלורליסט. אז הוא מצא מעין דרך אמצע שמתאימה לו וודאי תוכל להתאים לאנשים דומים לו, כלומר – משכילים דתיים.

 

לסיכום, כפי שציינתי, הספר הזה, מצד אחד, כמעט בלתי ניתן לקריאה והוא טרחני ביותר. אך מצד שני, לא כל יום יוצאים בארצנו ספרי פילוסופיה מקוריים – ועוד על נושא "חם" – ובספר זה יש בכל זאת כמה רעיונות מעניינים, על כן חבל לפספס אותם. לכן אני מציע לנהוג כמוני, ופשוט לקרוא בקפיצות! לחלופין אני קורא לאנשי המקצוע, למורים או אף סטודנטים לפילוסופיה, להרים את הכפפה ולסכם לנו את עיקר הגותו של אברהם, בתוספת התייחסות ביקורתית, מעבר לשורות הקצרות שכתבתי אני.

 

 

[1] כאן: http://www.bmj.org.il/assets/files/1101292507613.pdf

[2] על פולמוס סטודיו: https://idanlandau.com/2009/12/04/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%A1-%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%93%D7%99%D7%95/

[3] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/6146

אמת ולא יציב

שולחן השבת עם רבי נחמן/ ביקורת

שולחן השבת עם רבי נחמן/ ביקורת מאת חגי הופר

"שולחן השבת עם רבי נחמן – שיחות ורעיונות לפרשת השבוע ולמועדי ישראל" מאת משה רט ואליהו טייב (דני ספרים, 2016) מנסה להנגיש את תורתו של רבי נחמן מברסלב הידוע בצורה קלה ופשוטה, אך התוצאה היא קלה ופשוטה מדי, כלומר רדודה. זהו המלכוד הראשי שבכל ניסיון הנגשה והכותבים, לדעתי, נפלו בו בגדול.

למשל, בבראשית הם מדברים על יסוד האמונה ועל יסוד האמת (שנלמד מראשית תיבות מסוימים, מילא). כולם מכירים את היסודות הללו ולא נאמר עליהם שום דבר מעניין. מה עם המתח ביניהן ואף הסתירה (ראו מכתב מאליהו)? אין.

מנח מדובר על כך שנח היה צדיק אך לא דאג להצלת אחרים, בניגוד לצדיקים אחרים – דרשה ידועה מאוד, ואני לא צריך יותר מאת פירוש רש"י בכדי לקבל אותה.

בלך-לך מדובר על הפירוש לך לך לעצמך, לפנימיותך, גם כם פירוש נפוץ מאוד, אף על פי שמודרני יותר.

וכן הלאה.

אני קראתי את "ליקוטי מוהר"ן" של רבי נחמן ומצאתי שם רעיונות מורכבים ומעניינים. כמעט שום דבר מזה לא נמצא בספרנו זה. כאמור, ההנגשה הצליחה לעקר את הדברים ולהוציא מהם כל לכלוכית.

בנוסף, אחרי כל פרשה מופיע לקט עצות, מתוך ספר העצות הידוע של רבי נחמן, שהוא לא פסגת יצירתו, יש להגיד, וגם ניתן לקרוא את הדברים ממנו ישירות, אין כאן כל עיבוד של העצות.

 

לסיכום, ספר שטחי ורדוד. לחילוניים הוא ודאי לא מתאים, שכן הוא פונה ישירות לאדם הדתי, וגם לדתי המשכיל הוא לא מתאים, שכן הוא ישתעמם מדברים שהוא כבר יודע. קהל היעד היחידי שהספר הזה יכול להתאים לו הוא חוזרים בתשובה צעירים ובוסריים, שאולי ימצאו בו עניין.

 

שורה תחתונה: התאכזבתי.

שולחן השבת

"האל האחר"/ מאת חגי דגן

האל האחר/ ביקורת מאת חגי הופר

"האל האחר" מאת חגי דגן (עם עובד וספריית ספיר, 2016; ספר קצר יחסית – כ-180 עמודי טקסט) – מי שכתב את "המיתולוגיה היהודית" בהוצאת מפה, הזכור לי לטובה – עוסק ב"עיונים בכמה מופעים דמוניים של האל בספרות המקראית" (כותרת המשנה). במילים פשוטות, טענתו המרכזית היא שבכמה מקרים האל מתגלה כדמון ממש. הכותב הקדיש כמה עמודים להגדרת המושג ולהבחנתו מהמונח העברי שד, מחד, או מהמונח הלועזי דיאבולי (שטני) מאידך, אך נראה לי שאפשר לסכם בקצרה כי הדמוני הוא ביטוי קפריזי של רוע והרסנות, מעין כוח לא מחושב הפורץ את גבולות הסדיר והתקין.

בפתח דבר מסביר דגן כי עבודתו מתרחקת מהנוקדנות היבשה של חקר המקרא, עם כל הערכתו אותה. כך גם הוא לא מתייחס למקורות השונים של הטקסט. בכמה מקרים, כפי שנראה, הדבר חסר. עוד הוא אומר כי את הדמוניות הזו ניתן להסביר כשאריות אליליות שנותרו במונותיאיזם התנ"כי מהפוליתיאיזם שקדם לו. האל היה צריך לתפוש את מקום השדים והאלים הרעים ולכן קיבל חלק מתכונותיהם. יש גם הסברים נוספים או מסתעפים מזה.

את הטענה המרכזית דגן מדגים בכמה דוגמאות. אני אסתפק בפירוט שלושה:

  1. כשמשה חוזר ממדיין למצרים להושיע את ישראל בדבר האל, הוא לן במלון יחד עם ציפורה ושני בניו. אז האל כועס על כי לא מל את בנו הגדול ומנסה להורגו! ציפורה בתושייתה מלה את עורלת בנה (לפי הסבר אחר – את משה) וזעם האל שוכך, משה ניצל. כאן מכנה ציפורה את משה: "חתן דמים אתה לי… חתן דמים למולות".
  2. כשיעקב חוזר מלבן לארץ ישראל, איש, המובן כמלאך, פוגש אותו במעבר היבוק, בנחל, ונלחם איתו עד אור הבוקר. בסופו של דבר הוא נוקע את ירך יעקב, אך יעקב מתגבר עליו ומחלץ ממנו ברכה. חז"ל אמנם סברו כי המלאך הזה היה "שרו של עשיו", אך במקרא כתוב פשוט איש, ומובן – מלאך, כלומר שליח האל.
  3. כשבלעם הולך מביתו עם בלק לקלל את ישראל, הוא עושה זאת בהסכמת האל. ובכל זאת אלוהים שולח מלאך באמצע דרכו עם כוונה להורגו נפש. תחילה האתון בלבד רואה את המלאך ולאחר מכן גם בלעם, שמבטיח שוב שיאמר רק מה שאלוהים יאמר לו לומר.

בחרתי בשלוש הדוגמאות האלה משום שיש ביניהן קשר ברור, אף שאיני זוכר שדגן התייחס אליו, על כל פנים לא בפירוט. הקשר הברור הראשון הוא, כמובן, קפריזיות האל – ולזה דגן התייחס כמובן; הוא פועל נגד ההנחיות שלו-עצמו! ואולם יש כאן קשר מעניין שני והוא שכל המקרים האלה נעשו בדרך. ביהדות, נזכיר, יש תפילה מיוחדת להולכי דרכים. (לכאן אפשר לצרף גם את עוזה, שהומת על ידי האל לאחר שנגע בארון הקודש בדרך הבאתו לירושלים בימי דוד).

על כל פנים, רק הדוגמא הראשונה כאן מובהקת. אמנם ניתן לה הסבר – אי-המילה – אך ההסבר אינו מספק. וכי היכן נצטווה משה על המילה? וכי לא ניתן היה לבקש זאת ממנו במקום לנסות להורגו? ללא ספק יש כאן התנהגות קפריזית, המחזקת את טענת הדמוניות של דגן.

במקרה השני, לעומת זאת, חז"ל מספקים הסבר מניח את הדעת, על אף שאין לו זכר בכתובים. אמנם דגן מתייחס ארוכות לניסיונות הטשטוש והריכוך של חז"ל באופן כללי ודוחה אותם, אך סבורני שבארץ כשלנו, שכה מושפעת מההסבר המסורתי (גם במחקר! כפי שמראה דגן) היה ראוי להתייחס להסבר החז"לי בכל דוגמא ודוגמא.

את המקרה השלישי מתרץ דווקא חקר המקרא, הרואה בסיפור בלעם אוסף של כמה סיפורים. דגן אמנם מתייחס לכך בפתח הדבר שלו, ואומר שהוא מתייחס לתוצר הסופי של העורך, אולם עם העורך יש פחות מקום להחמיר, שהרי הוא רק אסף סיפורים ולא המציא אותם, ולכן הטענה לכל הפחות מרוככת.

 

דגן מסיים את פרקו זה בדברים הבאים:

"כך יוצא אפוא משה לדרכו הארוכה, הכפויה עליו, כרוך בקשר קשה ומהודק באל שביקש לרצחו נפש. וכך מתרחק לו יעקב ממעבר יבוק, צולע לאטו אל תוך השחר, ואין בדידות גדולה מבדידותו. זו בדידות של מי שעזבו האל, במובן זה שהוא גילה את אופיו האמתי, אלוהות שאי אפשר להיסמך עליה. את הבדידות הזאת אפשר לייחס גם לדוד אחרי פרשת המפקד, גם לאברהם אחרי העקדה, גם ליצחק אחרי העקדה, גם לשאול אחרי ששמואל הפנה לו עורף, גם לאליהו אחרי ההתגלות במערה. דווקא בחירי האומה, אלה שהכירו את אלוהים היכרות אינטימית, הם נעזבי אלוהים. הם קשרו את גורלם בגורל האל הזה, התמסרו לו, נטשו למענו חיים קודמים, ואז, רק אז, הם הבינו במי הם קשרו את גורלם. לכן הם הבודדים מכולם" (עמ' 69-70)

הסבר חלופי לדברים הוא שפשוט באל יש קדושה יוקדת. כמו שאמרו חז"ל, ש"אלוהים מדקדק עם צדיקים כחוט השערה", או כפי שכתוב בתורה: "בקרובי אתקדש". בדרך זו הולך ההוגה רודולף אוטו בספרו הידוע "הקדושה", שדגן מביא מדבריו וחולק עליו. ואמנם נכון, ייתכן כי אין הקדושה מסבירה את מלוא הדמוניות הקפריזית.

 

בהמשך דגן מתייחס לעוד כמה דוגמאות שבהן משפטו של האל נוקשה ואכזרי. הדוגמא הידועה ביותר היא העקדה. דוגמא אחרת היא רשימת הקללות הארוכה והמבעיתה המופיעה בדברים כח.

דגן כותב על כך:

"…דווקא התיאור הפסיכוטי לחלוטין הזה – שמעורבות בו טראומות היסטוריות… חרדות ופנטזיות מדממות – מעיד כאן על הכלל, על ההתפרצות השגעונית לגמרי, על משהו שחרג מאוד מגדר אזהרה והפך לאורגיה סדיסטית, על אף שכבר מזמן אינו מזהיר ואינו מתנבא אלא מאחל לעמו את הרוע הזה, כמו הדמות המבעיתה שנפלה על משה ועל משפחתו בלילה ההוא. פרק כח הוא הרבה יותר מאשר הפחדה עד כדי שיתוק; הוא פרק שיצא משליטה; הוא מסמך פסיכיאטרי. יש לשים לב לנוסח "ישיש יהוה עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם". צירוף המילים הזה מסגיר שמחה מפורשת על מעשה הנקם וההשמדה" (עמ' 97-98).

אכן מילים חריפות. אבל למעשה הביקורת הזו על אלוהים המקראי, שהוא נוקשה ואכזרי מדי, היא לא דבר חדש, לא היא החידוש בדברי דגן, אלא לכל היותר היא מטעימה את חידושו, שפרטתי אותו קודם לכן. כך לטעמי. אני זוכר, למשל, את הסרט "אלוהים על דוכן הנאשמים", המתאר משפט שעשו כמה אסירים בשואה לאלוהים, בו הוא יצא אשם בדין. אלוהים לא טוב (God is not good)  – אומרים שם – הוא פשוט בחר בנו וכרת עמנו ברית, ועתה הוא זנח את הברית הזו![1] אכן, גם דברים אלא יכולים להתאים למסכתו של דגן. אבל הביקורת הזו היא עתיקה הרבה יותר, כפי שנראה בהמשך, מדברי דגן עצמו.

 

החלק השני הוא מעין אוסף של נספחים, בהם דגן מתייחס לכמה נושאים:

בתחילה, הוא מביא את ההסבר לדמוניות האל אצל חז"ל ובקבלה, הרואה בדבר התחזקות של מידת הדין, ללא החסד המאזן.

בהמשך, הוא מביא הערה בדבר הביקורת המרקיונית: מרקיון היה הוגה נוצרי-גנוסטי בן המאה השנייה, שטען כי אלוהי הברית הישנה הוא אלוהים קשוח ואכזר, המזוהה עם החוק, והוא מנוגד לאלוהי הברית החדשה, המזוהה עם החסד. לכאן הפניתי קודם כשאמרתי שהדברים עתיקים. דגן מבחין עצמו ממרקיון, שכן אצל מרקיון האלוהים האכזר הוא אלוהי החוק, ואצל דגן דווקא זה שפורע את החוק, וההבחנה הזו שרירה וקיימת, אולם גם רב הדמיון בין שתי הגישות.

ועוד בהמשך, הוא מביא הערה בעניין קבלה ומגדר: באופן מוזר למדי, בקבלה מבינים דווקא את הנשיות כזהה לחוק ולדין ואת הגבריות כמזוהה עם נתינה, בעיקר בגלל אקט נתינת הזרע. התעלמות בוטה מאקט ההנקה-ההענקה, אוסיף כאן. ברוב התרבויות האב מזוהה עם החוק. אבל ההטיה הזו לא מפתיעה, לטעמי – למה לא להחמיא לגבר עם אפשר, כלומר בתרבות גברית? דגן אומר שבמקרא אפשר למצוא גם צדדים נשיים של האל, אבל הוא בעיקרו גברי. בכל אופן, לעניין זה חוזר דגן גם בסוף דבריו, כשהוא אומר שאלוהי היהודים  המקראי הוא גברי במובהק וחסר צד האם. מעניין, שדווקא הקבלה משלימה תמונה זו על-ידי התייחסות לשכינה הנקבית.

 

זוהי עיקר טענתו של הספר דנן, לפי הבנתי. על אף שדילגתי על לא מעט נושאים. אוסיף ואמר שהוא הזכיר לי שני דברים:

  1. את הספר "סיטרא אחרא" מאת עלי אלון, שיצא לא מזמן, ושהתייחסתי אליו בביקורת, שם גם הזכרתי את מרקיון זה.[2]
  2. מספר סרטונים אתיאיסטיים שראיתי בהם אלוהים מוצג כדמות קפריזית, ודווקא המלאך שלצדו כדמות הנבונה והשקולה (קישורים בהערה).[3]

 

 

לסיכום, זהו ספר מרתק וחשוב, הטוען טענה מקורית שאינה נפוצה במקומותינו, אף על פי שלדברי המחבר בחו"ל דווקא התייחסו לאספקטים אלה לא מעט. היא כמובן תהיה קשה לקריאה לאדם מאמין או מסורתי, וראוי לומר שהיא תהיה קשה לקריאה גם מבחינה אחרת – מבחינת רמת הכתיבה, שאמנם מנסה להיות נגישה לקהל רחב, אך היא עדיין גבוהה, ואף מסורבלת ומתפזרת מדי לטעמי בכמה פרקים. מי שאין מגבלות אלה חלים עליו ייהנה מספר לא שגרתי ובעל ערך מוסף.

 

הערה אחרונה בסוף: בעמ' 56 מצוין כי בעקבות הדבקות ישראל לבנות מואב פרצה מגפה בישראל שהפילה 124 אלף חללים. למעשה, המספר הנכון הוא 24 אלף. זו כנראה שגיאת הקלדה של המחבר. ועדיין המספר גדול…

[1] כאן: https://www.youtube.com/watch?v=IhrKkva2Ow4

[2] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/37588

[3] משה במלון:

https://www.youtube.com/watch?v=Vjneut5T88M

העקדה (מאת מפרסם אחר, קצת מפוטפט מדי):

https://www.youtube.com/watch?v=OYvcc8ui3CM

האל האחר

ביקורת סרט: הבן של שאול

ביקורת סרט: הבן של שאול

באתר "סרט" כתבתי את הביקורת הבאה:

סרט מצמרר, העוסק ביום בחייו של זונדרקומנדו יהודי שהופקד על תפעול תאי הגזים. תיאורי הזוועות גרפים מאוד, על אף שרובם מצולמים שלא בפוקוס. הפוקוס עצמו מושם על גיבור הסרט, שכל הסרט עוקב אחריו בצורה הדוקה, באופן שיוצר אפקט מעיק וחזק. הגיבור עצמו נשאר בהבעה חתומה כל הסרט (למעט בסוף, אך לא אחשוף פרטים), באופן שמעביר את המכניות נטולת הרגש שבהכרח מאפיינת את עבודתו. אבל במעשיו יש רגש – הסרט עוקב אחר נסיונותיו לקבור את בנו ושרב יגיד עליו קדיש, למרות הקושי הגדול עד הבלתי אפשרי שבארגון הדבר.

לדעתי הסרט הזה הוא ציון דרך בהצגת השואה בקולנוע. לרוב מקלים עלינו את הצפייה ומראים את הרגעים שהם יותר רגעי חסד, סיפורי גבורה שונים, משהו לתלות בו תקווה. הפעם אנו מובלים אל לב המאפליה, אל המקום הנורא ביותר, שלמרות מרכזיותו לא זכור לי שראיתי אותו על בד הקולנוע.

לסיכום, סרט חזק וחשוב, אך כלל לא קל. לא מומלץ לבעלי לב חלש.

ציון: 9/10

 

עתה אפרט.

כתבתי סרט מצמרר. כשיצאתי מהקולנוע חשבתי: זה סרט נורא. אולי סרט השואה הנורא ביותר שראיתי, וראיתי לא מעט סרטי שואה, מזעזעים יותר או מרוככים יותר. העניין הוא שבדרך כלל כשאומרים "סרט נורא" הכוונה לסרט גרוע. זה אולי יכול להסביר מספר ציונים נמוכים מאוד שנתנו מבקרים-אורחים באתר סרט. אבל כמובן כאן נורא בא במובן אחר, במובן זה שהוא מצליח להעביר את הזוועה הנוראה. כפי שכתבתי בהמשך, מעט מאוד סרטים מצליחים לעשות זאת באמת. לרוב נהוג להנגיד בין "רשימת שינדלר" של שפילברג העטוף בצלופן והוא סרט מרוכך מאוד, ובין "שואה" של קלוד לנצמן, שהוא סרט המביא עדויות חיות ומצריך צפייה מאומצת מפאת אורכו: 9 וחצי שעות. אבל "שואה" הוא סרט דוקומנטרי ותיעוד נאמן-למציאות בסרט עלילתי איני זוכר שראיתי בעוצמה כזו עד לסרט זה, אך כמובן שלא ראיתי את כל הסרטים. ובכל זאת, ראיתי סרטי שואה רבים, ואגב, בכל פעם אני מתפעל מעוד זווית חדשה שמצאו ומוצגת על המסך. עומצת השטניות שהייתה בשואה היא בלתי נתפשת ומספר הסיפורים השונים שהיא מספקת נראה כמעט בלתי מוגבל. ובכל זאת, כאמור, סרט עלילתי על המתרחש בתאי הגזים עוד לא ראיתי, ובטח שלא בצורה גרפית שכזו.

ומילה על הגרפיות. מילה אחרת שחשבתי עליה לתיאור אופן הייצוג היא פורנוגרפיה, במובן הרחב. לא כתבתי זאת בגוף הביקורת כי לרוב פורנוגרפיה מובנת במובן המיני הצר. אך משמעותה רחבה יותר והיא כוללת כל הצגת חומר קשה ללא העיבוד האמנותי המרכך. כלומר כאשר המוצג עצמו מדבר ולא אופן הייצוג. לרוב היא נחשבת בצדק כנחותה. וכאמור, המילה הזו עלתה בי במהלך הצפייה בסרט. אך איני בטוח שבאמת היא תקפה כאן. קודם כל, הרי כן יש עיצוב אמנותי, ושנית, כחלק מהעיצוב האמנותי, הזוועה הגרפית, הפורנוגרפית, מופיעה ברקע ובטשטוש, כפי שציינתי. לבסוף, ייתכן שזו הדרך היחידה להעביר את זוועות השואה, במיוחד במרכז תופתה, חדרי הגזים והמשרפות, ובכך אופן הייצוג הולם את הנושא.

עוד כתבתי על הבעתו החתומה של הגיבור. מאידך, פניו מביעות רגש רב. כיצד ייתכן הדבר? שמעתי שמדברים על משחק מצוין של הגיבור הראשי. לדעתי, מבלי להמעיט בחשיבות הישג השחקן, עיקר הקרדיט מגיע פה לבמאי, או לאופן עיצוב הסרט. מדובר כאן, לדעתי, בתופעה קולנועית שהראשון שדיבר עליה היה קולשוב:

"קולשוב טען כי עריכתו של סרט היא כבנייתו של בניין. לבנה אחר לבנה (תמונה אחר תמונה) נבנה הבניין (הסרט). בניסוי מפורסם ערך קולשוב סרט בו צירף תמונות של פניו של שחקן הסרט האילם איוון מוז'וחין לתמונות שונות אחרות, פניה של נערה, קערית מרק, ארון מתים של ילד קטן. הסרט הוצג בפני קהל, אשר טען כי הבעת פניו של מוז'וחין שונה מסצנה לסצנה, ומשקפות יגון, רעב, או אבהות, בעוד שהתמונות היו זהות, ולמעשה חסרות הבעה. קולשוב הסיק כי בכוחה של העריכה (המונטאז') להוביל את הצופה להסקת מסקנות על המופיע בפניו על המסך. המונטאז' פועל על תודעתם של הצופים המפנימה את המשמעות של הנצפה על בסיס ההקשר בו הוא מוצג". מתוך ויקיפדיה:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94_(%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A2)

הסרט במכוון מעצב כך את הבעתו של הגיבור, הקפואה והבלתי משתנה. הרעיון הוא שלנוכח הזוועות שהוא רואה הגיבור לא יכול להרשות לעצמו להפגין רגש, אחרת הרגש שהוא יפגין יהיה לבלתי נשוא. כך אנו נותרים עם רצף פעולות כמו-מכניות. ובכל זאת יש בסרט אנושיות, ואף גבורה. אלה באות לידי ביטוי במשימה שהגיבור לוקח על עצמו – קבירת בנו ואמירת קדיש עליו על-ידי רב. הגיבור עושה הכול כדי להגשים את מטרתו הנעלה, פינת האנושיות הקטנה שלו, ואף נוקט באמצעים שיכולים להראות כבלתי מוסריים, כמו איבוד אבק השריפה שנועד למרד (עדיין לא סיפרתי – תוך כדי הדברים גם מתוכננת מרידה), או שימת הרב היווני "העריק" בסכנת חיים. אבל הכול נסלח לו, משום הזדהותנו עם פינת האנושיות שלו.

כל זאת – אוסיף עתה – בעוד רבים מהפרטים בסיפור כלל לא ברורים: האם זהו באמת הבן שלו? חלק מחבריו מטילים בכך ספק. האם הרב הוא באמת רב? גם בכך חבריו מטילים ספק. ובשביל מה הוא בכלל צריך רב? הרי כל אדם יכול לומר קדיש, ובוודאי שבמצב קיצון כזה זה מספיק. גם זאת אומרים לו. הדבר ממשיך גם ברבדים נוספים של הסיפור – וכאן ספויילר קטן, מי שרוצה שיידלג לפסקה הבאה: מדוע הרב מפסיק את אמירת הקדיש? האם מפני שהרודפים דוחקים בו, או אולי מפני שכלל אינו רב ואינו יודע את המילים בעל פה? בכל אופן בנקודה הזו בסרט הצופה מבין כי הקדיש לא יכול להיאמר, לא בצורה כזו, והוא כלל אינו מופתע מעצירתו. ולבסוף – מדוע הגיבור מחייך לקראת הסוף, כשהוא רואה את הילד? האם כתוצאה מהפגישה עם הילדות הנאיבית, או בגלל המעמד הסוריאליסטי? או שאולי הוא מדמיין שזה הילד שלו? אלה, על כל פנים, המחשבות שעברו לי בראש בעת הצפייה.

לבסוף, למה "רק" 9 ולא 10? ראשית, כשכתבתי את הדברים עוד לא הכרעתי בנוגע לאופי הכמו-פורנוגרפי של הסרט, כפי שציינתי. שנית, יש כמה קטעים מתים בסרט שנמשכים יותר מדי. זה אולי שולי ביחס להישג הגדול, אבל בכל זאת קשה היה לי להתעלם מכך.

אבל בשורה התחתונה זהו סרט חובה לכל מי שיכול לעמוד בכך.

הבן של שאול