אמת ולא יציב/ ביקורת מאת חגי הופר
"אמת ולא יציב – על פונדמנטליזם, ספקנות והתבגרות פילוסופית" מאת ד"ר מיכאל אברהם (ידיעות, 2016) הוא ספר נוסף בשורה ארוכה של ספרים מאת המחבר. קדמו לו ארבעה ספרים שהמחבר מכנה "הקוורטט", שמהם עיינתי רק בשניים: "שתי עגלות וכדור פורח", הראשון שבהם, ו"אנוש כחציר". כמו כן, בהוצאת ידיעות יצאו מאת המחבר, "אלוהים משחק בקוביות", שמנסה לענות על ספרו של דוקינס "יש אלוהים?", ו"מדעי החופש", מהם קראתי רק את הראשון.
במבוא הארוך, אך הנהיר והמצוין שלו, אברהם מסביר את עיקר הבעיה:
מצד אחד יש פונדמנטליזם, שהביטוי המובהק והקיצוני שלו הוא דאעש, ודרכו היא לפי אברהם "אמת ויציב", כלומר לדעתם הם מחזיקים את האמת הבלעדית וכל השאר טועים וכופרים שיש להילחם בהם.
מצד שני, קיימת הגישה הפלורליסטית המערבית, ששורשיה הפילוסופיים הם ספקנות ורלטיביזם, ואותה מכנה אברהם "לא אמת אך יציב". מדוע לא אמת מובן – משום שההגות הפוסט-מודרנית התנערה ממושג זה. לדידה כל אמת היא לכל היותר אמת יחסית ומקומית. אך מדוע יציב? מפני שבפרקטיקה אנו כן הולכים אחר האידיאולוגיה שלנו וחיים לפיה, גם אם קשה לנו לבסס אותה.
הבעיה היא שגם האפשרות הפלורליסטית מובילה לייאוש. כנראה שקשה לאנשים לחיות בלי אמת מוצקה, בלי לדעת שלחייהם יש כיוון וערך. וזו אחת הסיבות שאנו מוצאים אנשים מערביים רבים הפונים לפונדמנטליזם הקיצוני ביותר, והכוונה להצטרפותם של אלפי אירופיים לארגון דאעש. אולי נוכל להוסיף כאן שהדבר מסביר גם את העלייה המטאורית של המתמודד לנשיאות בארה"ב, בעל האמירות השנויות במחלוקת והניצי במובהק, דונלד טראמפ.
תחת זאת, אברהם טוען שיש גם אפשרות שלישית – "אמת ולא יציב", שבה דן ספרו. מהי אפשרות זו? לדעת אברהם, המשותף לשתי האפשרויות הראשונות גם יחד הוא, שהן מזהות אמת עם ודאות. אך אין כל סיבה לזהות ביניהן. אפשר שאדם יחזיק דעה ויחשוב שהיא אמת, ועדיין לא תהייה לו ודאות מוחלטת ביחס לכך, וזו היא הגישה שהוא מציע.
עד כאן המבוא המצוין ומכאן לגוף הספר הפחות מצוין. כאן פותח אברהם בדיון פילוסופי ארוך, שממחזר חומרים ישנים, על אף שיש בו עניין. עיקר טענתו של אברהם מתייחסת ל"ריקותו של האנליטי". האנליטי הוא שיטת הניתוח הרציונלית, החל מהלוגיקה הבסיסית, שאברהם מציגה כאן בפירוט מוגזם, וכלה בחשיבה הקטגוריאלית של קאנט, אליו התייחס אברהם בעיקר בספרו הראשון שהזכרתי. הריקות היא העובדה הפשוטה שחשיבה כזו לא מאפשרת לומר דבר כלשהו על העולם, להוסיף עליו מידע. יש מקום לדיון האם הדבר נכון, אך לדעתי הדברים הם באמת כך, אלא שאין בדבר פגם. תפקיד הלוגיקה אינו להוסיף לנו נתונים על העולם, אלא לבדוק האם דרך המחשבה והסקת המסקנות שלנו תקינות. זה כלי ולא יותר, על כן אין לצפות ממנה ליותר. למען האמת, אני חושב שזהו גם תפקידה העיקרי, הסוקרטי אפשר לומר, של הפילוסופיה בכלל, אך זה כבר פתח לדיון שלם חדש, ובכל אופן מבחינה היסטורית ודאי שהפילוסופיה הוכיחה שיש בה יותר מזה, היא מביאה גם תכנים.
ומצד שני של האנליטי יש את האמפיריציסטי, של הניסוי המדעי על-ידי תצפית בעולם. כאן ודאי שאנו מקבלים נתונים חדשים על העולם ולכן אי אפשר לטעון שתחום מחקר זה הוא ריק, ואולם כאן דווקא יש לנו בעיה עם המצע הפילוסופי. שכן, כפי שהראה יום, אין לנו כל דרך להסיק מסקנות החלטיות ושרירות-פילוסופית מתוך התבוננות בעולם. העובדה שהשמש זרחה היום וגם אתמול, לא אומרת בהכרח שהיא תזרח גם מחר. נותרנו, אם כן, עם שוקת שבורה.
כאן שוב בא אברהם ומציע את הפתרון שלו: חשיבה סינתטית ולא אנליטית, כפי שהציע כבר בספרו הראשון. אך על מה יכולה להתבסס חשיבה שכזו? אברהם מציע – על אינטואיציה! יש לי איזושהי רגישות פנימית שדרכה אני יכול לזהות מה נכון ומה לא, או נכון יותר – מה נראה לי נכון ומה לא. כאן יש לציין כי לפי דעתי אין להצעתו של אברהם כל תוקף פילוסופי והיא לא פותרת דבר. יותר מזאת, לפרקים אברהם מציין את הביטוי "ניו-אייג'" ונראה שהוא מבכה את הפנייה הגוברת לכיוונו בתקופתנו הפוסט-מודרנית, ואולם גישתו-היא דומה להפליא לפתרונות שמציע הניו-אייג'. אברהם אמנם מנסה לעגן את המושג אינטואיציה במושגים פילוסופיים קודמים, אך לדעתי ללא הצלחה יתרה. הוא למשל נתלה ב"עיני השכל" של הרמב"ם, אך הרמב"ם חי ופעל בתקופה שונה לגמרי וכוונת דבריו שונה לגמרי. הראשון שההכניס מילה זו לז'רגון הפילוסופי, עד כמה שידוע לי, הוא ברגסון, ודווקא אליו אברהם לא מתייחס, יתכן שבגלל שאינו קביל מבחינתו. בכל אופן, בימינו, כאמור, המושג מזוהה ביותר עם הניו-אייג'.
בין לבין אברהם מתייחס לאלף ואחד נושאים, שלא נראים קשורים מאוד לנושא הספר העיקרי – לוגיקה, סטטיסטיקה ואף חשיבה תלמודית; אברהם מציג שתי טקטיקות-לימוד תלמודיות, קל וחומר ובניין אב, עד כמה שהבנתי כדי להציג אופן חשיבה סינתטי. אך זו לוגיקה פשוטה ואין כל דבר סינתטי בה וכל הפרק מיותר. אני מבין שאברהם פועל בצוות הלומד ומלמד לוגיקה תלמודית, אך אין הדבר אומר שהוא צריך להכניס זאת לספר זה, שמדבר על נושא אחר לגמרי, לפחות במוצהר.
כאן אני מגיע להערה הסגנונית הבלתי נמנעת. אברהם מציין בהקדמה שלו שהעירו לו על כך שכתיבתו טרחנית, ארוכה מדי ומעייפת, ושהוא ינסה לתקן את הדברים בספר זה. אך הוא חוזר על אותן טעויות ולא מתקן דבר. הספר עדיין טרחני ומייגע, הוא חוזר על אותם רעיונות שוב ושוב וכאמור גם מביא רעיונות שלא קשורים ישירות לנושא המרכזי. הספר פשוט בלתי ניתן לקריאה שוטפת ואני באמת קראתי אותו בקפיצות ניכרות, משלב מסוים, בדיוק כפי שעשיתי עם ספריו הקודמים.
ואת ההערה הבאה אומר בכל הזהירות: אברהם מפגין ידע נרחב ומעורר השתאות בספרות הפילוסופית הענפה (אף על פי שלא זכורה לי בספר הפניה לספרות באנגלית), ועם זאת, תואר הדוקטור שלו הוא בפיזיקה ולא בפילוסופיה. בדרך כלל איני אוהב להידבק לקטנוניות כאלה, אבל במקרה הזה יתכן שיש השפעה לדבר הן באופן כתיבת הספר והן בתוכנו. יתכן שלימוד שיטתי היה מנקה מחשיבתו של אברהם כמה כשלים בסיסיים.
ובאמת, אברהם כתב כבר כמה וכמה ספרים, אך איני זוכר התייחסות רצינית מצד איש מקצוע אליהם, מלבד מאמר ביקורת מאת נדב שנרב על ספרו הראשון,[1] מעניין למה. מאידך, אולי משהו התחדש בשנים האחרונות ואיני מודע לו.
דבר נוסף שצד את עיני ואני מוצא לנכון להתייחס אליו היא העובדה המפתיעה שדווקא הצד הימני והשמרני הוא המספק לנו הגות מקורית. ספרי פילוסופיה מקוריים – להבדיל מהתייחסות להגותם של קדמונים – כמעט שלא יוצאים במקומותינו, שוב – עד כמה שידוע לי! ואלה שיוצאים הם כאמור ריאקציונריים ושמרניים, החל מיובל שטייניץ, דרך אסא כשר ועד למיכאל אברהם. גם זה נתון מעניין. ואולי הדבר נובע מכך שהזרם המרכזי הוא נגדי. בכל אופן בו כדאי למנות בהקשר של ההגות הפוסט מודרניסטית, את אילן גור זאב המנוח ואת דוד גורביץ', שמבלבד ספרו "פוסטמודרניזם", לאחרונה הוציא עם דן ערב את "האנציקלופדיה של הרעיונות" הנפלאה שלהם.
נחזור לספר עצמו. בסוף דבריו אברהם טוען טענה נוספת, טענה ישנה שלו – שההגות הפוסט-מודרנית היא עמומה מאוד, אך יותר מכך – שאת הטענות שבכל זאת ניתן לחלץ ממנה ניתן לטעון גם בכלים מודרניסטיים, ואין צורך להחליף את ארגז הכלים כפי שהיא דורשת. זו טענה ראויה לדיון, אך היא אינה חדשה: שמעתי אותה כבר לפי כ-20 שנה במאמר מכונן של עידן לנדו בכתב העת האמנותי סטודיו, מאמר שנענה בתגובות רבות ובדיון סוער.[2] חדשות דאשתקד, ובכל אופן עדיין ראויות לדיון.
עוד אברהם מתייחס בסוף דבריו לשני הוגים דתיים שהתייחסו למצב הפוסט-מודרני (אברהם מבכר את הניסוח הזה) – הרב שג"ר ומשה מאיר. הרב שג"ר, בעיקר בספרו "לוחות ושברי לוחות", מבחין בין פוסט-מודרניזם קשה ורך ואומר שעם הרך ניתן לאדם הדתי להסתדר, ולא רק זאת אלא שהוא יכול להטעים את דתיותו בערך ונופך חדשים וחיוביים. את ספרו סקרתי בנפרד.[3] את הגותו של משה מאיר אני פחות מכיר, על אף ששמעתי את שמעו. בכל אופן, אברהם חולק על שניהם.
לבסוף, הוא מציין כמה מקורות הלכתיים שנראה שהולכים לפי דרכו, הידוע שבהם הוא המקרה של בית הלל, שהלכה נקבעה על פיהם, בין היתר משום שהקדימו דברי בית שמאי לדבריהם, כלומר היו פתוחים לשמוע דעות אחרות, אף על פי שחשבו שהצדק בידם. דוגמא מלפני כ-2000 שנה, אבל בכל זאת משהו, ולו מפני שהביטוי "בית הלל" כמגמה סובלנית ומכילה קיים עד לימינו.
אוסיף, שוב – עם כל הזהירות, כי לעיתים די להביט בבן אדם כדי להבין את הגותו. במקרה הזה מדובר ברב ודוקטור. הדוקטור שבו לא מאפשר לו להיות פונדמנטליסט, ואילו הרב שבו לא מאפשר לו להיות באמת פלורליסט. אז הוא מצא מעין דרך אמצע שמתאימה לו וודאי תוכל להתאים לאנשים דומים לו, כלומר – משכילים דתיים.
לסיכום, כפי שציינתי, הספר הזה, מצד אחד, כמעט בלתי ניתן לקריאה והוא טרחני ביותר. אך מצד שני, לא כל יום יוצאים בארצנו ספרי פילוסופיה מקוריים – ועוד על נושא "חם" – ובספר זה יש בכל זאת כמה רעיונות מעניינים, על כן חבל לפספס אותם. לכן אני מציע לנהוג כמוני, ופשוט לקרוא בקפיצות! לחלופין אני קורא לאנשי המקצוע, למורים או אף סטודנטים לפילוסופיה, להרים את הכפפה ולסכם לנו את עיקר הגותו של אברהם, בתוספת התייחסות ביקורתית, מעבר לשורות הקצרות שכתבתי אני.
[1] כאן: http://www.bmj.org.il/assets/files/1101292507613.pdf
[2] על פולמוס סטודיו: https://idanlandau.com/2009/12/04/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%A1-%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%93%D7%99%D7%95/
[3] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/6146
ביקורות ספרים ומאמרים 