ביקורת סרט: הבן של שאול

ביקורת סרט: הבן של שאול

באתר "סרט" כתבתי את הביקורת הבאה:

סרט מצמרר, העוסק ביום בחייו של זונדרקומנדו יהודי שהופקד על תפעול תאי הגזים. תיאורי הזוועות גרפים מאוד, על אף שרובם מצולמים שלא בפוקוס. הפוקוס עצמו מושם על גיבור הסרט, שכל הסרט עוקב אחריו בצורה הדוקה, באופן שיוצר אפקט מעיק וחזק. הגיבור עצמו נשאר בהבעה חתומה כל הסרט (למעט בסוף, אך לא אחשוף פרטים), באופן שמעביר את המכניות נטולת הרגש שבהכרח מאפיינת את עבודתו. אבל במעשיו יש רגש – הסרט עוקב אחר נסיונותיו לקבור את בנו ושרב יגיד עליו קדיש, למרות הקושי הגדול עד הבלתי אפשרי שבארגון הדבר.

לדעתי הסרט הזה הוא ציון דרך בהצגת השואה בקולנוע. לרוב מקלים עלינו את הצפייה ומראים את הרגעים שהם יותר רגעי חסד, סיפורי גבורה שונים, משהו לתלות בו תקווה. הפעם אנו מובלים אל לב המאפליה, אל המקום הנורא ביותר, שלמרות מרכזיותו לא זכור לי שראיתי אותו על בד הקולנוע.

לסיכום, סרט חזק וחשוב, אך כלל לא קל. לא מומלץ לבעלי לב חלש.

ציון: 9/10

 

עתה אפרט.

כתבתי סרט מצמרר. כשיצאתי מהקולנוע חשבתי: זה סרט נורא. אולי סרט השואה הנורא ביותר שראיתי, וראיתי לא מעט סרטי שואה, מזעזעים יותר או מרוככים יותר. העניין הוא שבדרך כלל כשאומרים "סרט נורא" הכוונה לסרט גרוע. זה אולי יכול להסביר מספר ציונים נמוכים מאוד שנתנו מבקרים-אורחים באתר סרט. אבל כמובן כאן נורא בא במובן אחר, במובן זה שהוא מצליח להעביר את הזוועה הנוראה. כפי שכתבתי בהמשך, מעט מאוד סרטים מצליחים לעשות זאת באמת. לרוב נהוג להנגיד בין "רשימת שינדלר" של שפילברג העטוף בצלופן והוא סרט מרוכך מאוד, ובין "שואה" של קלוד לנצמן, שהוא סרט המביא עדויות חיות ומצריך צפייה מאומצת מפאת אורכו: 9 וחצי שעות. אבל "שואה" הוא סרט דוקומנטרי ותיעוד נאמן-למציאות בסרט עלילתי איני זוכר שראיתי בעוצמה כזו עד לסרט זה, אך כמובן שלא ראיתי את כל הסרטים. ובכל זאת, ראיתי סרטי שואה רבים, ואגב, בכל פעם אני מתפעל מעוד זווית חדשה שמצאו ומוצגת על המסך. עומצת השטניות שהייתה בשואה היא בלתי נתפשת ומספר הסיפורים השונים שהיא מספקת נראה כמעט בלתי מוגבל. ובכל זאת, כאמור, סרט עלילתי על המתרחש בתאי הגזים עוד לא ראיתי, ובטח שלא בצורה גרפית שכזו.

ומילה על הגרפיות. מילה אחרת שחשבתי עליה לתיאור אופן הייצוג היא פורנוגרפיה, במובן הרחב. לא כתבתי זאת בגוף הביקורת כי לרוב פורנוגרפיה מובנת במובן המיני הצר. אך משמעותה רחבה יותר והיא כוללת כל הצגת חומר קשה ללא העיבוד האמנותי המרכך. כלומר כאשר המוצג עצמו מדבר ולא אופן הייצוג. לרוב היא נחשבת בצדק כנחותה. וכאמור, המילה הזו עלתה בי במהלך הצפייה בסרט. אך איני בטוח שבאמת היא תקפה כאן. קודם כל, הרי כן יש עיצוב אמנותי, ושנית, כחלק מהעיצוב האמנותי, הזוועה הגרפית, הפורנוגרפית, מופיעה ברקע ובטשטוש, כפי שציינתי. לבסוף, ייתכן שזו הדרך היחידה להעביר את זוועות השואה, במיוחד במרכז תופתה, חדרי הגזים והמשרפות, ובכך אופן הייצוג הולם את הנושא.

עוד כתבתי על הבעתו החתומה של הגיבור. מאידך, פניו מביעות רגש רב. כיצד ייתכן הדבר? שמעתי שמדברים על משחק מצוין של הגיבור הראשי. לדעתי, מבלי להמעיט בחשיבות הישג השחקן, עיקר הקרדיט מגיע פה לבמאי, או לאופן עיצוב הסרט. מדובר כאן, לדעתי, בתופעה קולנועית שהראשון שדיבר עליה היה קולשוב:

"קולשוב טען כי עריכתו של סרט היא כבנייתו של בניין. לבנה אחר לבנה (תמונה אחר תמונה) נבנה הבניין (הסרט). בניסוי מפורסם ערך קולשוב סרט בו צירף תמונות של פניו של שחקן הסרט האילם איוון מוז'וחין לתמונות שונות אחרות, פניה של נערה, קערית מרק, ארון מתים של ילד קטן. הסרט הוצג בפני קהל, אשר טען כי הבעת פניו של מוז'וחין שונה מסצנה לסצנה, ומשקפות יגון, רעב, או אבהות, בעוד שהתמונות היו זהות, ולמעשה חסרות הבעה. קולשוב הסיק כי בכוחה של העריכה (המונטאז') להוביל את הצופה להסקת מסקנות על המופיע בפניו על המסך. המונטאז' פועל על תודעתם של הצופים המפנימה את המשמעות של הנצפה על בסיס ההקשר בו הוא מוצג". מתוך ויקיפדיה:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94_(%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A2)

הסרט במכוון מעצב כך את הבעתו של הגיבור, הקפואה והבלתי משתנה. הרעיון הוא שלנוכח הזוועות שהוא רואה הגיבור לא יכול להרשות לעצמו להפגין רגש, אחרת הרגש שהוא יפגין יהיה לבלתי נשוא. כך אנו נותרים עם רצף פעולות כמו-מכניות. ובכל זאת יש בסרט אנושיות, ואף גבורה. אלה באות לידי ביטוי במשימה שהגיבור לוקח על עצמו – קבירת בנו ואמירת קדיש עליו על-ידי רב. הגיבור עושה הכול כדי להגשים את מטרתו הנעלה, פינת האנושיות הקטנה שלו, ואף נוקט באמצעים שיכולים להראות כבלתי מוסריים, כמו איבוד אבק השריפה שנועד למרד (עדיין לא סיפרתי – תוך כדי הדברים גם מתוכננת מרידה), או שימת הרב היווני "העריק" בסכנת חיים. אבל הכול נסלח לו, משום הזדהותנו עם פינת האנושיות שלו.

כל זאת – אוסיף עתה – בעוד רבים מהפרטים בסיפור כלל לא ברורים: האם זהו באמת הבן שלו? חלק מחבריו מטילים בכך ספק. האם הרב הוא באמת רב? גם בכך חבריו מטילים ספק. ובשביל מה הוא בכלל צריך רב? הרי כל אדם יכול לומר קדיש, ובוודאי שבמצב קיצון כזה זה מספיק. גם זאת אומרים לו. הדבר ממשיך גם ברבדים נוספים של הסיפור – וכאן ספויילר קטן, מי שרוצה שיידלג לפסקה הבאה: מדוע הרב מפסיק את אמירת הקדיש? האם מפני שהרודפים דוחקים בו, או אולי מפני שכלל אינו רב ואינו יודע את המילים בעל פה? בכל אופן בנקודה הזו בסרט הצופה מבין כי הקדיש לא יכול להיאמר, לא בצורה כזו, והוא כלל אינו מופתע מעצירתו. ולבסוף – מדוע הגיבור מחייך לקראת הסוף, כשהוא רואה את הילד? האם כתוצאה מהפגישה עם הילדות הנאיבית, או בגלל המעמד הסוריאליסטי? או שאולי הוא מדמיין שזה הילד שלו? אלה, על כל פנים, המחשבות שעברו לי בראש בעת הצפייה.

לבסוף, למה "רק" 9 ולא 10? ראשית, כשכתבתי את הדברים עוד לא הכרעתי בנוגע לאופי הכמו-פורנוגרפי של הסרט, כפי שציינתי. שנית, יש כמה קטעים מתים בסרט שנמשכים יותר מדי. זה אולי שולי ביחס להישג הגדול, אבל בכל זאת קשה היה לי להתעלם מכך.

אבל בשורה התחתונה זהו סרט חובה לכל מי שיכול לעמוד בכך.

הבן של שאול

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s