"לחשוב כמו פריק"/ מאת סטיבן לוויט וסטיבן דובנר

לחשוב כמו פריק/ ביקורת מאת חגי הופר

"לחשוב כמו פריק" מאת הכלכלן סטיבן לוויט והעיתונאי סטיבן דובנר (כז"ב דביר, 2015) הוא המשך ישיר לשני ספרים קודמים מאת המחברים – "פריקונומיקס" רב מכר גדול, שלצערי טרם קראתי, ו"סופר-פריקונומיקס", שקראתי ונהניתי ממנו מאוד. לוויט ודובנר מציגים אופן ראייה שונה, מזווית קצת שונה, שעוזר לנו להביט על דברים אחרת וכך לפענח את סודם. בספר זה הם מצהירים שמעבר להצגת אופן המבט השונה גם יסבירו אותו. הם באמת עושים זאת, אם כי גם כאן הם מדגימים את דבריהם בהרחבה.

על השער כתוב: "למדו לומר "אני לא יודע", חשבו כמו ילדים, הבינו מדוע כדאי להיות הוגנים", אבל אלו רק חלק מהעצות. העיקר, מבחינתי, היו הדוגמאות המרשימות שהם נותנים.

כך, הספר פותח בתיאוריה על בעיטות עונשין בכדורגל. להיכן כדאי לבעוט? מסתבר שהבעיטות המוצלחות ביותר הן למרכז השער! וזאת משום שהשוער צריך להמר ולהטיל עצמו לצד כלשהו של השער. אבל האם כך נוהגים הבועטים? ממש לא! רובם בועטים לאחת מן הפינות. ומדוע? הסבר הגיוני אומר, שזו פשוט תהיה "פדיחה" לבעוט כדור למרכז השער, אם השוער לא יקפוץ ויהדוף אותה בקלות. לפחות צריך להראות השתדלות.

לאחר מכן מופיע סיפור על אוכל נקניקיות מקצועי בתחרויות והשיטות שהוא פיתח לאכול יותר בזמן קצוב. נראה אולי נושא איזוטרי, אבל מכל דבר ניתן ללמוד.

וכך הדוגמאות ממשיכות, פשוט סיפורים קטנים וחכמים. אני התרשמתי במיוחד מהסיפור על להקת ואן היילן, שדרשו שישימו להם במלון קופסת סוכריות m&m, אך בלי סוכריות חומות! נשמע כמו קריזה של כוכבי רוק? למען האמת, זה אחד הדברים היותר חכמים שנתקלתי בהם. ואת התשובה תצטרכו לקרוא בספר עצמו.

וגם נקודה ישראלית יש כאן – על בית חרושת לתחמושת שהוקם בימי המנדט הבריטי וכיצד הצליחו לוודא שהבריטים לא ידעו עליו, למרות שהם ביקרו מדי פעם במכבסת הקיבוץ, שהמפעל מוקם במרתף שלה. גם כאן לא אגלה את התשובה, ורק אומר, שלמרות היותי ישראלי, לא הכרתי את הסיפור היפה הזה.

 

לסיכום, מדובר בספר חכם ופוקח עיניים. המחברים אכן מצליחים לעורר אותנו לחשוב קצת אחרת על דברים, ובכלל לפתח את החשיבה שלנו. הוא גם כתוב היטב ומובא בצורה סיפורית מעניינת, כך שגם אינו מכביד. פנינה קטנה ונחמדה.

לחשוב כמו פריק

"לא בשם האל"/ מאת הרב יונתן זקס

לא בשם האל/ ביקורת מאת חגי הופר

"לא בשם האל – אל מול האלימות הדתית" מאת הרב פרופ' יונתן זקס (מגיד,  2016) הוא ספר המנסה להבין ולתת תשובה לפונדמנטליזם הדתי ולקיצוניות הדתית. זקס היה רבה הראשי של בריטניה בשנים 1991-2013 וצבר לו מעריצים רבים. עם זאת, דומני שהוא אינו מוכר מספיק בארץ, למרות שתורגמו לא מעט מספריו. אולי זה בגלל הגישה האירופאית המרוחקת מאזורנו המדמם, אך בכל מקרה חבל שכך, לדעתי.

 

ספרו מחולק לשלושה חלקים.

בראשון, המעניין ביותר, זקס מנסה לרדת לשורשי האלימות הדתית. הוא אומר כי ברגיל מאשימים את הדת שהיא גורמת למלחמות, אך בעצם היא גרמה באופן ישיר רק ל-10% מהמלחמות בהיסטוריה. למען האמת, הנכון ביותר לתאר אותה כאופן גיבושן של חברות, מה שמארגן קבוצה בתור קבוצה. ותחושת השייכות לקבוצה היא משהו שמאוד נחוץ לאנשים. ונכון, היא גם גורם מרכזי למלחמות. כך שאם הדת אחראית למלחמות זה רק בצורה עקיפה זו.

עוד הוא מדבר למשל על המנגנון הפסיכולוגי של השעיר לעזאזל. עמנו היה השעיר לעזאזל במשך תקופה ממושכת מאוד, כאורך הגלות. זקס טוען כי היכן שאנו רואים שימוש מוגבר במנגנון זה – זה אות לכך שהחברה בשלבי התפוררות ואי יציבות, והרי הדבר ברור.

לכל אורך הפרק והספר כולו זקס מדבר על הדתות באופן כללי, ומביא דוגמאות לקנאות דתית מהאסלאם, מהנצרות וגם מהיהדות. הנצרות הייתה רצחנית בעבר, כידוע. האסלאם הקיצוני רצחני כיום, כידוע אף יותר. והיהדות? זקס מביא כדוגמא את הטבח של ברוך גולדשטיין ואת רצח אבו חדיר. אלה דוגמאות נכונות, אך ניתן לטעון שהן ספורדיות. מה שזקס לא מציין, ושאני חושב שמן הראוי היה לציין, הוא את הכיבוש כולו, על עוולותיו הרבות.

ולמתרעמים אומר: בספר הכוזרי החבר אומר שעם ישראל לא התנהג באכזריות כעמים אחרים. אז המלך אומר לו – זה בגלל שאין לכם שלטון, וכשתשלטו גם אתם תעשו עוולות. עונה לו החבר – מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר! די לי לטעון כריה"ל.

גם את הבודהיזם וההינדואיזם זקס מכניס לתמונת האלימות, אך איני זוכר שהוא נותן להם דוגמאות.

 

בחלק השני, החלש ביותר, זקס נותן דוגמאות ממספר דחויים תנ"כיים – ישמעאל, עשיו, לאה ועוד – ומגלגל בזכותם. נסכם זאת בשפתו:

"רק על הרקע הזה ניכרת הרדיקליות העצומה של סיפורי בראשית. הם מספרים לנו… כי האדם שמחוץ לברית, הגר, ישמעאל, עשו, גם הוא אנושי, גם הוא אהוב, גם אותו מברך אלוהים" (עמ' 183).

מובן מדוע זקס נצרך לזאת. שהרי הבחירה בעם אחד היא חלק מהבעיה שבדתות, ובעיקר ביהדות. לכן הוא מנסה ליישב זאת. למשל, כבר חז"ל אמרו שישמעאל עשה תשובה והם מוצאים כמה מעלות טובות בעשיו. אבל נראה לי שבכל זאת רוב העם תופס זאת אחרת, ולחלקים נרחבים בעולם, למשל אצל המוסלמים, זה כלל לא משנה, אין הם מאמינים בתנ"ך.

זה החלק החלש ביותר, כי כאן הוא כמעט לא מחדש. את רוב הרעיונות שמעתי כבר בעבר.

 

החלק השלישי פותח במצוות אהבת הגר, ולכן גם היחס החיובי לזר, דווקא בתוך הקבוצה השבטית והקהילתית. בהקשר זה הוא מביא בפתיחה סיפור מרתק, על ראש המפלגה האנטישמית בהונגריה, שגילה כי הוא יהודי וחזר ליהדות. מכאן שהיכולת להעמיד את עצמך במקום האחר יכולה לפתור חלק גדול מהעוינות.

הוא ממשיך ואומר, כי בכל דת יש טקסטים קשים, המעודדים אלימות, אלא שרק קריאה שלהם ללא פרשנות מובילה למסקנות אלה. זה הפונדמנטליזם – חזרה למקורות, ללא פרשנות הדורות. אך הפרשנות, טוען זקס, היא חלק בלתי נפרד מהדת והדת לא קיימת בלעדיה. ואכן, בדרך כלל היא מעדנת את הכתובים הקשים.

וזקס ממשיך וטוען, כי בגרעין הכול פשוט יש להשתחרר מהשנאה לאחר, והוא מביא בהקשר זה מספר הוגים שלימדו כי יש להקשיב לדעות שונות ולא לפחד מהן, כי אדרבא, הן אלה שמבססות ומפתחות את העמדה שלנו.

נסכם בציטוט יפה, המופיע לקראת סוף הספר:

"שום נפש לא נושעה מעולם באמצעות שנאה. שום אמת לא הוכחה מעולם באמצעות אלימות. שום גאולה לא הושגה מעולם באמצעות מלחמת קודש. שום דת לא גרפה את הערצת העולם על הצלחתה לגרום סבל לאויביה. אף כי כל ההתנהגויות הללו אומצו מזמן לזמן בידי מאמינים דתיים כנים, הן לעג וקלס לאמונה. ועד שנלמד זאת תוסיף הדת להיות מן הסכנות הגדולות לשלום העולם" (עמ' 266).

כה אמר הרב הראשי לבריטניה. שמעו והפנימו!

 

לא מזמן סקרתי את ספרו של מיכאל אברהם "אמת ולא יציב"[1], שעוסק אף הוא בקנאות דתית, מבחינה פילוסופית יותר. אני שמח שדנים בנושא זה, כי זה נושא בוער. דאע"ש לא מראה סימנים של גסיסה והוא שולט על חלקים נרחבים מסוריה ומעירק. גלי הגירה נרחבים ממקומות אלה מגיעים לאירופה, וכנראה מחזקים שם את הימין הקיצוני. טראמפ השמרן תופס תאוצה בארה"ב, והנה רק היום התבשרנו כי האנגלים בחרו להתנתק מהאיחוד האירופי ולהתבדל במדינתם, כשאחריהם כנראה ילכו עוד מדינות. לא כל התופעות האלו הן באותה רמה, וגם תלוי מה העמדה הפוליטית שלך כדי לכונן יחס אליהן, אך עדיין דומני שכל אחד צריך להיות מודאג ולשאול – לאן הולך העולם? מה ילד יום?

 

בחלק הראשון זקס מקדיש מקום נרחב לביטויים אנטישמיים באסלאם. למרות שאני מכיר את הדברים, אני חייב לציין שהציטוטים הממו אותי. ובמיוחד, כנראה, מכיוון שהם הגיעו מאיש הנוטה לשמאל ומתבטא בצורה מאוזנת (לקח למתלהמים – גם כשאתם אומרים דברי טעם דבריכם אינם נשמעים!). אכן, אין לכחש, האלימות הדתית המרכזית היום היא האלימות האסלאמית. ואני לא רואה איך ספרו של זקס יוכל להצליח ולו במעט להוריד את להבותיה שם. אך אנו יכולים לקשוט את עצמנו תחילה ולדאוג לרסן את הקיצוניות הדתית קודם כל אצלנו. בכך לספרו של זקס תוכל להיות השפעה רבה ומורכת.

 

[1] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/40173/critic#internal-42319

לא בשם האל. יונתן זקס. עטיפה

"חגיגת אי המשמעות"/ מאת מילן קונדרה

חגיגת אי המשמעות/ ביקורת מאת חגי הופר

הו, מילן, מילן, כמה אהבתי אותך בנעוריי, קראתי את כל הספרים שלך! אהבתי איך שאתה משלב פילוסופיית חיים ברומנים שלך, לא פילוסופיה אקדמית, אלא יותר כמו זו של הסופרים הרוסיים הגדולים. ואהבתי את ההומור ואהבת האדם. אין ספק שהבאת הרבה כבוד לספרות הצ'כית המפוארת, ולי – הרבה הנאה.

ועתה, לאחר 14 שנות שתיקה, כתבת ספר נוסף, צנום מאוד, וקראת לו "חגיגת אי המשמעות" (כז"ב, 2015). כמה שמחתי לשמוע על צאתו של הספר הזה. אך יותר מזאת, כמה התאכזבתי מקריאתו. מה אומר לך, לא הבנתי כמעט דבר ממה שאתה רוצה להגיד. אמנם מדי פעם מפציע מילן הישן והטוב, כמו בפתיחה היפה עם ההרהורים על הנשים חשופות-הטבור (שמופיע עוד בהמשך), אך לא מספיק. אולי בכך ניסית לממש את כותרת ספרך, איני יודע. והכותרת, אגב, מעניינת, בהתייחסה למאפייני התקופה הפוסט-מודרנית, אך העניין הזה לא מפותח בספר.

האם אתה השתנית? האם האני השתניתי? נראה שגם וגם, אך שוב איני מוצא את החיבור החזק שהיה לי עם ספרייך.

לא נורא מילן, אזכור לך את חסד נעוריי, את העונג הצרוף והחוכמה ששאבתי מספריך הקודמים, ונעשה כאילו ספר זה שלך מעולם לא נכתב (אף שהיו קוראים שכן אהבו את הספר הזה), או נחכה לספר הבא שלך, בתקווה שיהיה מופתי (אף שנראה שזהו ספר מסכם-יצירה).

חגיגת אי המשמעות

 

"כולם נשא הרוח"/ מאת שגיא כהן

כולם נשא הרוח/ ביקורת מאת חגי הופר

"כולם נשא הרוח" מאת שגיא כהן (עם עובד, 2016) הוא רומן צנום – כ-200 עמודים קטנים – המספר על נער בהתנחלות, מעלה חשמונאי שמה. הנער הוא גם הדמות המספרת, ובסיפור נוטלים חלק חבריו הקרובים, משפחתו, הישיבה בה הוא לומד ומספר אורחים מהכפר הערבי הסמוך.

הספר מספק הצצה מעמיקה להווי החיים בהתנחלות דתית, המונעת מכוח האידיאולוגיה. כחלק מהסיפור הוא דן גם בכמה נושאי מפתח, כמו היחס לבעלי נטייה מינית הומוסקסואלית, היחס לחוזרים בשאלה, וכמובן, גולת הכותרת – היחס לערבים.

התיאור של המחבר נטורליסטי למדי, הוא אינו מחווה את דעתו האישית-אידיאולוגית על הדברים שאותם הוא מתאר, ואם נאמר משהו, הוא נאמר בין השיטים. אבל עצם ההצגה הנטורליסטית הזו של חברה שהיא אידיאולוגית ביסודה היא כבר בעלת אמירה ברורה.

כך, אין כאן ביקורת גלויה, אך ההתייחסות הביקורתית הכללית ניכרת היטב. מדגימה אותה היטב הדמות של האם, שהיא בעלת השקפות שמאליות יותר, וכן הכיוון הכללי שאליו הולכת העלילה.

בשלב מתקדם של הסיפור גם נעקרים עצי זית ששתלו הערבים מהכפר הסמוך, אך אפילו תמונה כה מוכרת זו מוצגת גם מזווית ההצדקה של חברי היישוב. ובכל אופן, כאמור, התמונה הכוללת היא ביקורתית, בצורה מאוזנת ולא מתלהמת.

 

לפני כמה חודשים יצא בהוצאת עם עובד הספר "השלישי" מאת ישי שריד, שגם הוא ספר בעל גוון פוליטי מובהק. עתה יוצא ספר זה ונראה כממשיך איזשהו קו שנוקטת בו ההוצאה. בעיניי זהו קו חיובי, כי קודם כל עלינו ללמוד על מציאות חיינו כאן.

 

את הספר עצמו אהבתי מאוד וקראתיו בערב אחד. הוא כתוב בצורה מצוינת, רגישה וקולחת, והוא מיטיב לתאר את החברה הדתית והמתנחלת. הוא נוגע בנקודות שעדיין פועמות במרחב הציבורי שלנו, ולכן גם במרחב האישי שלנו. הדתי המתנחל יוכל ללמוד על עצמו מהקריאה בספר, והחילוני שאינו-מתנחל יוכל ללמוד על האחר שחי עימו, כך שכל אחד יוכל להפיק הנאה וגם תועלת מהקריאה בספר. לי הוא גם הדהד דברים המוכרים לי באופן אישי.

 

בעיניי זהו ספר טוב ואפילו מצוין!

כולם נשא הרוח

"כחוט השני"/ מאת חוה עציוני-הלוי

כחוט השני/ ביקורת מאת חגי הופר

"כחוט השני" מאת חוה עציוני הלוי (אריה ניר ומודן, 2016) הוא ספר נוסף בשרשרת הספרים התנ"כיים מאת המחברת, שאת רובם קראתי. בכל פעם נבחרת דמות נשית אחרת לעמוד במרכז העלילה, ועצם הבחירה הזו היא אקט פמיניסטי.

הפעם נבחרו בנות צלפחד, אותן חמש אחיות, שאביהן מת במדבר, והן מבקשות לנחול נחלה בארץ המובטחת. ניצנים פמיניסטיים בסיפור התנ"כי עצמו, גם אם עדיין התמונה אינה מושלמת, כפי שעולה מהמשך הסיפור התנ"כי.

 

לא אלאה בפרטים ואומר מיד את דעתי על הספר:

אמרתי בעבר ואחזור על הדברים כעת, וכנראה גם בביקורת על הספר הבא של עציוני, אם אקרא אותו – מדובר בספרות בינונית! זו אינה ספרות גרועה, כי עציוני כותבת בצורה רהוטה ונעימה (אולי נעימה מדי, אין כל זעזועים אצל הקורא), אך צריך להודות שזו גם אינה ספרות גדולה. אין כאן מחשבות עמוקות במיוחד, או דמויות בעלות מאפיינים יוצאי דופן, שאפשר להזדהות עמן ולזכור אותן לאורך זמן. אלא העלילה מתנהלת בעצלתיים, כשמתווה אותה הסיפור התנ"כי אליו המחברת מחויבת, כשברקע רק מוספים כמה וכמה סיפורי אהבה בלתי נמנעים.

 

בביקורתה בעיתון הארץ, עלית קרפ[1] אפיינה את הספר כטלנובלה ולא התלהבה ממנו, בלשון המעטה. אני נוטה להסכים עם האפיון שלה, וגם אני לא ממש נהניתי מהקריאה (אז למה קראתי בכל זאת? פשוט, כי זה סיפור תנ"כי ואני חובב תנ"ך).

 

עם זאת, בנקודה אחת אני חולק על עלית.

בביקורתה, היא מציינת שקיימת עילגות בלשון של עציוני. היא מדברת על סירוס ביטויים, וכאן, ראשית, יש נקודה עקרונית. כי לדעתי יש חירות מסוימת לסופר, כמו "חירות המשורר" הידועה (ליצנציה פואטיקה), לשחק בביטויים קיימים. הם אינם תורה למשה. אבל כן צריך לדאוג שלא לעוות לחלוטין את המשמעות ולא לחרוג ממנה.

קרפ מדגימה זאת בביטויים הבאים:

"טרם העלה בשר וגידים", "לבה נפל כעופרת במים אדירים", "אָבֵל בין חוגגים".

ובכן, הבה נבחן אותם:

הראשון כנראה צריך להיות "קרם עור וגידים", זה הביטוי הידוע. ואולם, כך נכתב ביחזקאל לז ח: "וראיתי והנה-עליהם גדים ובשר עלה". כלומר, הביטוי הנפוץ הוא השגוי והביטוי של עציוני הוא הנאמן יותר למקור!

השני צריך להיות, לפי הפסוק, "צלל כעופרת במים אדירים", אך אין הבדל גדול בין נפל וצלל.

השלישי צריך להיות "חתן בין אבלים", אבל עציוני מהפכת את המשמע, וזה לגיטימי בעיניי. ולמה לא "אבל בין חתנים"? כנראה כי חתן בדרך כלל יש רק אחד.

 

והנה עוד כמה ביטויים חשודים שמצאתי:

"שיפולי השמיים" (עמ' 84) נראה לי חשוד, אך מצאתי כי במשנה בפסחים כותבים "שיפולי רקיע". עציוני אמנם אמרה שתשתדל לכתוב בלשון תנ"כית ולא חז"לית, אך זו נראית דקדקנות-יתר.

"בתקווה שחומו הבוער יפוח מהר" (עמ' 91), והכוונה יתפוגג. יש כאן ציטוט משיר השירים – "עד שיפוח היום", אך הפירוש שם הוא לא יתפוגג. רש"י מפרש מלשון התחממות, ואז זה אבסורד אצל עציוני – עד שהיום החם יתחמם עוד יותר?? אך קאסוטו מפרש מלשון נשיבת רוח הבוקר, ובמובן הזה זה אפשרי גם אצל עציוני.

"הלוחמים צוו לחנות מחוץ למחנה שבעה ימים כדי להיטהר מטומאתם, אות ומופת לכך שאכן דבקה בהם טומאה" (עמ' 115) – "אות ומופת" בא לתאר מעשה ניסים, וכאן אין כזה, לא? לא בדיוק. גם ישעיה (בפרק כ בספרו) נצטווה ללכת "ערום ויחף" "אות ומופת" למצרים, ואין שם כל נס. נראה אם כן שניתן להשתמש גם במשמעות המורחבת.

"הזורע הרג, יקצור מוות" (עמ' 118) – אין פתגם כזה! נו אז מה? יש הרבה משלים תנ"כיים עם זריעה וקצירה וזה בקלות יכול להיות אחד מהם. בעיניי זה לגיטימי ואף נחוץ.

 

מלבד זאת, אצל עציוני יש רמיזות (אליטרציות) רבות לפסוקים מהתנ"ך, וזה יפה בעיניי. הנה ניתוח של קטע אחד לא מקרי:

""אני עמל בפרך [שמות א], והיה יכול להיות בידי הון עתק [משלי ח]. אך גם היום אני משתכר לצרור נקוב [חגי א], ומי כמוך יודע לאן זורם חלק הארי [לשון חז"ל] של הכסף מנקבי צרורי."

נעמן כיווץ את עיניו, כמו ביקש להביע ספק באמיתות דברי אחיו. מבטו אך הלהיט את כעסו של אחיעזר וגרם לו שיאמר, "אני חמור גרם [בראשית מט] הנושא לבדי בעול. אני עמל מבוקר עד ערב ומכלכל את עצמי, וגם מעבר לזה, מיגיע כפי [תהילים קכח]. ואתה חדל אישים [ישעיה נג] האוכל לחם עצלות [משלי לא], ואינך מרים תרומה [במדבר טו] ל…"" (עמ' 136).

 

אז זו אמנם לא ספרות מופת, אך נראה לי מוגזם להאשים את עציוני בעילגות.

 

ואולי רק אעיר: עציוני מצהירה שהיא רוצה להישאר נאמנה לשפה המקראית, והיא אכן משתדלת לעשות זאת, ועושה זאת לא רע, כלומר בלי שהדבר יפריע מאוד את שטף הקריאה. ואולם, אני חושב, שאולי הדבר הזה גם עומד לספר לרועץ. כי השפה של עציוני חגיגית ו…איך נאמר? – מנומסת מאוד, ואולי לכן קשה להביע בה מנעד רגשות קצת רחב יותר. אולי גם זה חלק מהיות הספר "פרווה".

 

מבחינת העלילה, יש כמה וכמה קשיים שעלילת בנות צלפחד התנ"כית מעמיסה על הקורא המודרני. עציוני לא מפספסת אותם. ואולם, החוד קהה לנוכח סיפורי האהבה האינסופיים – יש חמש אחיות וכולן צריכות להינשא, מלאכה לא פשוטה… עליי זה הכביד.

 

[1] עלית קרפ על כחוט השני:

http://www.haaretz.co.il/literature/whybestseller/.premium-1.2981347

כחוט השני

"על ברכי אבות"/ מאת יורם טהרלב

על ברכי אבות/ ביקורת מאת חגי הופר

"על ברכי אבות – פירוש מרענן למסכת אבות" מאת יורם טהרלב (כנרת ז"ב, 2016) הוא פירוש הומוריסטי, ישראלי מאוד, על המסכת הידועה. בספרו הקודם (שסקרתי גם כן) התייחס טהרלב לפרשות השבוע, וספר זה נראה המשך מתבקש שלו.

לספר יש גם תזה – שמסכת אבות נועדה להכין את העם לגלות, ועל כן, למשל, ארץ ישראל לא מוזכרת בה אפילו פעם אחת. אך נראה לי שהתזה הזו איננה הדבר העיקרי בספר, מה גם שחידוש התורה על-ידי חז"ל לאחר חורבן המקדש הוא דבר ידוע.

מה כן מרכזי? עשרות הסיפורים ההומוריסטיים והמכתמים ששלובים בספר. במקום לתאר אציג כמה מהיותר מוצלחים שבהם:

 

השריף הגואל: בבית משפט מתנהל משפט על תביעת פיצויים של אדם זקן, שנפגע בתאונת דרכים בעת שרכב על סוסו. שואל אותו עורך הדין המייצג את הנתבע: "למה אתה משקר לנו? הפגיעה שנפגעת אינה מהתאונה. יש בידי עדות כי המשפט הראשון שאמרת אחרי התאונה היה: 'מעולם לא הרגשתי טוב יותר!' האם אתה מודה שאמרת משפט זה?"

הזקן עונה: "כן כן. אני זוכר שבאמת זה היה המשפט הראשון שאמרתי אחרי התאונה."

שואל אותו השופט: "תהיה מוכן לספר לנו את הנסיבות שבהן אמרת זאת?"

אומר האיש: "אני רכבתי על הסוס כשהטנדר פגע בו. עפתי מהאוכף ונחתי [מלשון לנחות] בצד הדרך. בתוך דקות ספורות הגיע למקום השריף. הוא התבונן בסוס, ששתיים מרגליו היו שבורות, שלף את אקדחו, כיוון אל ראשו של הסוס וגאל אותו מייסוריו. אחר כך ניגש לכלב ששכב בצד עם גב שבור ויילל מכאבים. גם אותו הוא גאל מייסוריו. ואז הוא ניגש אלי ושאל: 'ואיך אתה מרגיש?'" (עמ' 30).

 

זו בדיחה, והנה מכתם, רעיון:

הלל ושמאי: הלל נקרא כך משום שנהג להלל כל יצור שנברא בצלם ואמר על כלה: "כלה נאה וחסודה". ובית שמאי היו אומרים: "כלה, כמות שהיא". סתם כלה. משום כך נקרא שמו שמאי. משום שרצה להעריך שוויים האמיתי של דברים כמות שהם, ולא להלל מה שאינו ראוי. (עמ' 35).

 

אני חושב שזה רעיון מבריק!

והנה עוד אחד:

"ואוסיף משהו משלי המדגים כיצד החלפת פתח בצירה מסוגלת להפוך את תפילת הגשם לתפילה לעילוי הנשמה לאחר פטירתו של אדם. בתפילת הגשם, בפסוק "משיב הרוח ומוריד הגשם", מופיע מתחת למ"ם פתח, אך אם תחליף אותו בצירה, תקבל: "משיב הרוח מוריד הגשם" [במקור מנוקד חלקית]. כשאדם מחזיר נשמתו לבוראו, ה' משיב את הרוח אל מתחת לכיסא הכבוד ומוריד את הגשם, הוא הגוף, אל האדמה שממנה בא. ודוק" (עמ' 92).

 

ונחזור לבדיחות:

הנה סיפור הבא לדבר בשבח הלשון הנקייה:

בערב פסח אישה נכנסת לספרייה ושואלת את הספרן: "האם יש לך משהו משישה סדרי משנה שיספיק לי לשבעה ימי שבתא?"

אמר לה: "יש לי משהו משמונה ימי מילה שיספיק לך לתשעה ירחי לידה." (עמ' 102).

 

זה משעשע ושובב, אך כמובן זו לא להדרך להתחיל עם אישה. דרך טובה יותר מופיעה כמה עמודים אחר כך:

"ומצאנו חידה יפה מימי הביניים, פרי עטו של רבי יהודה הלוי, שזו לשונה:

"יעלת חן תשאלני:/ את מי חשקת בצבאות?/ ואומר לה:/ אם לא תדעי – הסירי את השש מאות!"

והפתרון הוא: את! הוציאי את השש, כלומר את האות ו', מהמילה "אות", ותישאר המילה "את". (עמ' 108).

 

אני חושב שעשיתי לכם חשק די והותר לקרוא את הספר. אולם אוסיף הסתייגות, כי לא כל הבדיחות והמכתמים הם ברמה זו, וגם יש כאלו תפלים במיוחד, הן בבדיחות, הן במכתמים. טהרלב אוהב לשחק עם הלשון ורבות מההתייחסויות שלו משנות משהו בקריאה הרגילה של המשניות. כאמור, לפעמים זה קולע ולפעמים פחות.

 

סך-הכול, ספר מהנה, ואכן "מרענן".

על ברכי אבות

 

"סוד האהבה"/ מאת כנרת טל מאיר

סוד האהבה/ ביקורת מאת חגי הופר

מדי פעם אני אוהב לקרוא ספרי הדרכה רוחניים, לראות מה חדש בתחום. הפעם בחרתי בספרה החדש של כנרת טל מאיר – "סוד האהבה – מדריך מעשי ליצירת זוגיות בעזרת שיטת ההונה הקדומה" (אסטרולוג [עם ידיעות], 2016).

 

כשהתחלתי לקרוא שמתי לב שהספר משתמש בלשון נקבה, וכן כל הדוגמאות בו הן נשים, כלומר הוא פונה לנשים. אם הייתי יודע זאת מראש מן הסתם הייתי מדלג עליו. אבל זה לא נורא, כי רב הדברים יכולים להתאים בקלות גם לגברים.

 

ההונה היא שיטה בת אלפי שנה, מאמריקה, אך בעצם עקרונותיה דומים מאוד למה שידוע לנו גם משיטות אחרות. כנרת טל מאיר כותבת:

"העקרון הראשון – אנחנו יוצרים את המציאות שלנו.

העקרון השני – הזמן היחיד שקיים הוא עכשיו" (עמ' 22).

 

את העקרונות האלה המחברת רותמת לנושא האהבה, ובמיוחד להתגברות על מכשול של נשים רבות, במיוחד בדורנו, שלא מצליחות למצוא בן זוג. עניין מיוחד מצאתי דווקא מסיפורה האישי של כנרת, שהיא כותבת עליו בהרחבה לכל אורך הספר, למן הידיד שאמר לה בטלפון – "תפסיקי ליילל!" וזעזע את עולמה, ועד מציאת בן הזוג הקבוע שלה, עימו נישאה.

 

עוד חלק מעניין מאוד הוא חלק הדוגמאות הרבות. כנרת היא מטפלת בשיטת ההונה המתמחה בזוגיות, והיא מנדבת סיפורים רבים, בעילום שם. לעיתים, המטופלת רואה את הוריה כ"זוג יונים" ולכן אף בן זוג לא מספק אותה, מכיוון שאינו מספיק מושלם, ולעיתים הורי המטופלת התגרשו ועל כן היא חוששת מזוגיות שתיכשל (אז מה עושים? פשוט, מתנתקים מהדוגמא של ההורים ולא נותנים לה לעצב את חיינו!). יש מטופלת שכועסת על כולם וכעסה הוא כעס כרוני, ויש מטופלת חוזרת בשאלה, שחושבת בסתר ליבה שאלוהים מעניש אותה. יש אישה מצליחנית, שחושבת שבגלל זה גברים נרתעים ממנה, ואחרת חסרת ניסיון, אבל בעצם עקב צורת חינוכה מתייחסת את יחסי גברים-נשים כמשהו זול. וכן הלאה. כאמור, חלק זה בעיניי הוא מעניין ונחוץ מאוד.

 

המחברת גם מספקת שיטה להתגברות על חסמים, כעין פחד, כעס ואשמה, אותה היא מכנה מפת"ח: מודעות, פרופורציה, תיקון וחופש. כמו כן, לכל אורך הספר מצורפות הנחיות פרקטיות, לרוב בצורת מדיטציות שונות, או דמיון מודרך.

 

אני חושב שהספר כתוב טוב והוא נותן כלים שימושיים לנשים (או גברים, אך בעיקר נשים) המתקשות ליצור זוגיות ארוכת-טווח. הייתי ממליץ עליו לאישה שזה מצבה. להזיק בכל אופן זה לא יזיק, ואדרבא, זה יכול להועיל.

סוד האהבה

"חיות הקודש"/ מאת עידו חברוני

חיות הקודש/ ביקורת מאת חגי הופר

"חיות הקודש – יצורי הפרא בבית מדרשם של חז"ל" מאת ד"ר עידו חברוני (ידיעות, 2016) הוא אוסף ניתוחים מאת המחבר של כמה אגדות חז"ל.

חברוני בוחר בדרך-כלל את האגדות הידועות ביותר, כגון בת רבי עקיבא שהרגה נחש ביום כלולותיה וניצלה ממוות, או בן דרודיה שבעקבות מפגש עם זונה יקרה חזר בתשובה ויצאה נשמתו, וכגון אלו.

בבחירת האגדות הידועות ביותר יש פלוס ומינוס. פלוס – כי לא סתם הפכו אגדות אלה לידועות, כנראה הן גם הטובות והמשמעותיות ביותר. ומינוס – שאנו כבר מכירים אותן וקשה לחדש לגביהן.

בכל אופן, חידוש אחד ניכר באופן ברור בניתוחו של חברוני, והוא שבכל דיון הוא משלב סיפור מספרות העולם הקשור לאגדה הנידונה. לפעמים הקשר יותר ברור ולפעמים פחות, אבל עצם ההשוואה מעניינת ופוקחת עיניים. ההשוואה המעניינת ביותר מבחינתי באה ביחס לאגדה על אדם שהלך לזונה (לא בן דרודיה שהזכרתי) וציציותיו הזכירו לו להימנע מעבירה. הזונה כה התרשמה מכך שהתגיירה ונישאה לו. והנה, חברוני מביא סיפור דומה במקצת מהמסורת הנוצרית, על זונה השבה למוטב בעקבות מפגש עם איש דת, אלא שהיא צריכה לסבול הרבה בכדי לכפר על חטאיה. הדומה, אם כך, מבליט גם את השונה.

עוד ראוי לציין, כי הכותרת מציינת "יצורי פרא", אך אלה מופיעים רק, או בעיקר, בפרק הנושא שם זה ומביא מסיפוריו של רבה בר בר חנה, הידועים כל-כך. זה אמנם הפרק הארוך והמפורט ביותר, כולל נספח ופרק נוסף המדבר על "מתי מדבר" של ביאליק, אך לא כל הספר עוסק בכך. והספר גם אינו עוסק באופן מיוחד במפגש עם האחר, כפי שמצוין בגבו.

 

לסיכום, ראשית אחזור על מה שאמרתי על ספרים אחרים שסקרתי ועוסקים באגדות חז"ל – שאני מוצא את הדיון באגדות דל ולא תורם הרבה, לא מבחינה מחקרית ולא מבחינה מעשית יומיומית לאדם בימינו. האגדות יפות, אך לרוב מדברות בפני עצמן, ואני מוצא את הפירוט קצת מיותר.

אך בתוך הסתייגות כללית זו, שנראית כמשותפת לכלל הספרים מסוג זה, הספר שלפנינו בהחלט עושה עבודה טובה, והוא כתוב בצורה בהירה וזורמת.

במיוחד מצא חן בעיניי הפרק האחרון, העוסק בבר כוכבא, הן במדרש עליו והן באופן תפיסתו המאוחרת, למן הרמב"ם ועד שירו של קיפניס והוגים ציוניים מודרניים, הדוחים את דמותו של בר כוכבא או מקבלים אותו, בהתאם להשקפתם.

חיות הקודש

התנ"ך – ביקורת ספרותית מאת חגי הופר (בנימה הומוריסטית)

התנ"ך – ביקורת ספרותית מאת חגי הופר (בנימה הומוריסטית)

חשבתי איך תיראה ביקורת ספרותית על התנ"ך כספר לכל דבר, בלי כל המשקעים הנלווים אליו, וזה מה שיצא לי[1]:

"התנ"ך" הוא אוסף של כתבים מסוגים שונים – רומן היסטורי, אגדות עם, שירים והמנונות, משלים וגם חוקים.

הספר פותח בצורה מעניינת מאוד – ספר בראשית מגולל את סיפורם של האבות והאימהות של עם ישראל והוא כתוב בצורה מרתקת!

הספר הבא, ספר שמות, פותח אף הוא בצורה מרתקת, והוא מספר על יציאתם של עם ישראל ממצרים, מעבדות לחירות. הגיבור הבלתי מעורער כאן ובשלושת הספרים הבאים הוא משה, עברי שגדל בארמונות מצרים. אלא שחלקו השני של הספר משעמם ביותר – מדובר בהוראות בנייה למשכן האל, בעת נדודי עם ישראל במדבר, והוא יכול לעניין אולי ארכיטקטים ומהנדסים בלבד.

הספר הבא, ויקרא, אף הוא משעמם מאוד. אינספור הוראות להעלאת קורבנות ולאופן ההתנהלות הנכון של הכוהנים במשכן כלולים בו, ואין בכך עניין לאדם מן השורה.

ספר במדבר, הבא בתור, מתחיל אף הוא בצורה משעממת – מניין עם ישראל במדבר. בשלב זה כבר חשבתי לזנוח את הספר, אך אני שמח שלא עשיתי זאת, שכן המשכו מעניין למדי, והוא כולל את סיפוריהם המרתקים של נביא בשם בלעם, של מורד בשם קורח ושל קבוצת אנשים שנשלחו לתור את הארץ המיועדת והוציאו את דיבתה רעה, ונענשו על כך.

בהמשך, ספר דברים הוא מעין חזרה ארוכה על כל מה שקראנו עד כאן. לא הבנתי מה הטעם לחזור על הדברים. בנוסף, גם קיימים בו אינספור חוקים ותקנות לעם החדש, פשוט ספר חוקים שלם שנכנס לתוך העלילה. הייתי יכול להיות סלחני כלפי זה, אלא שרוב החוקים האלה הופיעו כבר קודם. למה החזרה?

הספר הבא, יהושע, מספר על כניסתם של עם ישראל לארצם ואת הכיבושים והניצחונות שלהם. בתחילה הוא מרתק ומלא התרחשויות, אך בחציו השני שוב יש רשימות אינסופיות של הנחלות ואופן חלוקתן לשבטים השונים.

התמונה משתפרת מאוד בספר הבא, שופטים, המספר על מספר מנהיגים שקמו לעם הזה ועל עלילות הגבורה שלהם. מבין כולם מצא חן בעיניי ביותר שמשון, גיבור ישראלי שניכר בכוחו הפיזי הרב, המקושר לאורך שיערו, מעין חיקוי של הרקולס.

בספר הבא, שמואל, כבר מתבוססת המלוכה. תחילה על-ידי שאול, שנבחר תחילה על ידי האל, אך מכזיב במהרה, ואחר-כך על ידי דוד. דוד זה הוא דמות מורכבת ביותר, תחילה אומרים שהיה בראשיתו נגן אצל שאול, ובהמשך אומרים ששאול הכירו תחילה כשהרג את גוליית – ענק פלישתי – במלחמה. גם בהמשך הוא מאופיין ברוך וחסד מצד אחד, וגבורה ואומץ מצד שני. תחילה שאול רודף אחריו, שכן הוא חושש שדוד יגנוב לו את המלוכה. המחבר מנסה לומר שהייתה זו הפרנויה שלו, אך בעצם, כפי האמרה הידועה – "זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא באמת רודפים אחריך" – דוד אכן עולה למלוכה אחריו. דוד הוא מלך מוצלח למדי, אך נפילתו מתחילה כשהוא חושק באשת חייל שלו, בת שבע אשת אוריה, ואח"כ שולח את החייל אל מותו. ממש כמו פרק בסדרה "בית הקלפים". אלא שמכאן, כאמור, מתחילות הצרות שלו, הכוללות אונס, רצח ומרידה.

הספר הבא, מלכים, מספר תחילה את סיפורו של שלמה בן דוד ואת בניית המקדש על-ידו. גם כאן יש פירוט רב שאפשר היה לחתוך בעריכה. לאחר שלמה הממלכה התפצלה לשתיים – ממלכת יהודה וממלכת ישראל. הספר ממשיך לפרט את סיפורי המלכים בשתי הממלכות עד גלות הארץ, תחילה הגלות בישראל, ואחר-כך ביהודה. בסיפורים אלה יש עניין מה, אך אין הם מרתקים כסיפורים הקודמים שדנו בהם. ובכל-זאת יש גם כמה סיפורים מרתקים בספר הזה, הלוא הם סיפורי הנביאים אליהו ואלישע תלמידו.

 

לאחר כל הרצף העלילתי-פחות-או-יותר הזה באה תפנית ואנו עוברים לנאומי נבואה של הנביאים ישעיה, ירמיה, יחזקאל ועוד 12 נביאים, שמדבריהם מובא מקטע קצר יותר. חלק גדול מתוכן הנבואות כתוב בצורה גבוהה ומליצית מאוד. מצד אחד, זה יפה מאוד ומעיד על כושר רטורי ופיוטי עצום. מצד שני, אני משער שרבים מן הקוראים יתקשו להבין חלקים גדולים מהכתוב. לכן טוב לקרוא קטעים אלה במהדורה מפורשת, ולו באופן בסיסי. דבר נוסף ששמתי לב אליו כאן, וגם במקומות אחרים, הוא שלעיתים יש חזרה על קטעים שלמים. למשל, הפרקים לו-לט בישעיה כבר הופיעו במלכים. וקטע אחד במיכה הופיע כבר בישעיה. אולי זו בעיה של עריכה, ואולי טעות בהדפסה.

 

החלק הבא גם הוא מסוג שונה והוא פותח בספר תהילים, מעין מקבץ של שירים והמנונות. המזמורים יפים מאוד ומעוררי השראה, אך לעיתים יש תחושה של חזרה מסוימת על אותם דברים. למשל, מוטיב האדם הנרדף על-ידי אויבים ומבקש ישועה מופיע ברבים מן המזמורים האלה.

הספר הבא, משלי, הוא אוסף של פתגמים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, וגם כאן יש חזרה מסוימת של פתגמים. אני אישית מעדיף את ספר קהלת, אליו נגיע בהמשך.

הספר הבא, איוב, מספר על אדם שהאל הכה אותו רק בכדי לנסותו האם יישאר נאמן לו. במובן מסוים, הסיפור הזכיר לי את סיפור עקדת יצחק מספר בראשית, אף כי קיים גם שוני בין הסיפורים. סיפור המסגרת יפה מאוד, אך תוך הספר כולל דיאלוגים ארוכים בין שלושה רעים שבאו לנחם את איוב, אך תחת זאת מטיחים בו שאם הוא נענש כנראה הוא גם חטא ומוטב לו שישוב בתשובה, ואילו הוא מצדיק את עצמו – רעיון פשוט שנמרח על פני פרקים רבים, וגם השפה פה לא מאוד מובנת.

בהמשך מופיעות חמש מגילות:

שיר השירים – מקבץ שירי אהבה נפלא ומרנין.

רות – סיפור הסבתא-רבתא של דוד, שבאה לכאן מארץ אחרת. הסיפור היה יכול להופיע גם בספר שופטים.

איכה – קינות על חורבן המקדש, האירוע המסיים את תקופת המלכים.

קהלת – ספר פילוסופי מעמיק, החוזר שוב ושוב על טענתו העיקרית כי "הכל הבל". אולי זו פשוט תחושתו האישית של המחבר, או מצב רוח רע שהוא היה שרוי בו, איני יודע, אך הוא מנמק את קביעתו באופנים רבים.

ואסתר – סיפורה של מלכה יהודייה בארמון הפרסי, שהצילה את עמה ממוות.

בהמשך מופיע דניאל, שתחילה מספרים עליו כמה סיפורים ואחר-כך מביאים כמה נבואות אפוקליפטיות בשמו.

לאחריו, עזרא ונחמיה, על קורות עם ישראל לאחר שובם לארץ ישראל, מגלות 70 השנה בבבל. כאן אנו חוזרים לתוכן הסיפורי, אך יש להודות כי ספרים אלה הם פחות מרתקים מהקודמים להם, ובודאי לא מגיעים לרמת בראשית ושמואל.

ולבסוף, דברי הימים – מעין חזרה על כל מה שעברנו עד כה, עם דגש על תקופת המלכים. גם הוא ספר די משעמם ואינו מחדש הרבה, אף כי החוקרים ודאי יוכלו למצוא עניין במה שהוא מוסיף או מחסיר מסיפורי הספרים האחרים.

 

לסיכום, כאמור, ספר עם סגנונות שונים, וגם כתוב ברמות שונות. אני חושב שיש עניין מיוחד בקריאתו מתחילתו עד סופו, כי רק כך מתקבלת התמונה השלמה, אך למי שאין זמן לזה טוב שלפחות יקרא את הספרים הטובים ביותר בו, שהם, כאמור – בראשית, שמואל, קהלת, ויש עוד אחרים שלא ציינתי.

דבר נוסף שיש לשים לב בספר מעין זה הוא שאין לו גיבור אחד. משה אמנם כלול בארבעה ספרים וגם לדוד מוקדש מקום רב, אך בכל זאת מקומם חלקי. הדמות היחידה שאפשר לומר עליה שהיא מופיעה בכל הספרים (או כמעט בכולם) היא אלוהים, ועל כן נראה לי שהוא הגיבור הבלתי מעורער של הספר.

ואם כבר הזכרנו את דמותו של אלוהים, יש לומר שהיא מורכבת ולא חד ממדית – לעיתים הוא דמות רכה ועוטה חסד, ולפעמים הוא קשוח, נוקם ואף אכזר. אפשר לאהוב את זה או לא לאהוב, אך זו הדמות. ובעצם, עכשיו שאני חושב על זה, כבר דיברתי כאן על דמות עם מאפיינים דומים – הלוא זה דוד!

 

שורה תחתונה: ספר מופתי, ששווה לצלוח בשבילו גם את החלקים הפחות מבריקים.

 

[1] אחרי שסיימתי נזכרתי שפעם כבר כתבתי את "קיצור התנ"ך":

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t01_3.html

התנך

"החיים, האהבה, המוות"/ מאת מישקה בן-דוד

החיים, האהבה, המוות/ ביקורת מאת חגי הופר

"החיים, האהבה, המוות" מאת ד"ר מישקה בן-דוד (ידיעות, 2011) הוא "מסע לגיבושה של פילוסופיה על פי המדע" (כותרת המשנה).

לשם ביסוס הפילוסופיה שלו בן דוד סוקר תחילה באריכות את עיקרי הממצאים המדעיים, במיוחד בתחום הפיזיקה והביולוגיה, ובמיוחד בהם בנושא המפץ הגדול והאבולוציה.

איני מתכוון להתחקות אחר כל הנתונים האלה כאן, גם מפני שהם רבים מדי וגם מכיוון שלא קראתי אותם במלואם. למעשה, את רוב הספר עב הכרס הזה – מעל 600 עמודי טקסט – קראתי בקפיצות ניכרות. יש לומר, כי אופן עיצובו עזר לי בכך, שכן החלקים העיקריים שבו מודגשים, וכן הספר נכתב בשני סוגי פונטים, המבדילים בין שני סוגי כתיבה, ובכך הוא נוח מאוד. זו, אם כך, לא תהיה ביקורת רגילה, אלא יותר העלאת רשמים אישיים מהקריאה בספר.

 

אם כך, אגש ישר למסקנתו, וגם אותה אביא רק בקיצור: בן-דוד דוחה את האמיתות של הדתות, מכיוון שאין להן על מה להתבסס, וגם את השיטות הפילוסופיות הגדולות, והמטאפיזיות בחלקן, הוא דוחה, מסיבות דומות פחות או יותר, ותחת זאת הוא מציע לבסס את אורח חיינו ותפיסתנו על מדעי הטבע בלבד.

ממדע הפיזיקה נלמד שאנו בסך-הכול גרגיר קטן ומקרי ביקום הגדול, ומכאן תתפתח בנו ענווה, שהמחבר רואה בה ערך גדול. וממדע הביולוגיה נלמד, שאנו חלק ממשפחת בעלי החיים ואין כל ייחוד או מעלה נפרדת לאדם, אלא הוא לכל היותר בגדר "ביולוגיה פלוס", כשהפלוס מכוון ליכולות שכליות שמפותחות בו מעט יותר מאשר אצל שאר בעלי החיים, לא משהו מהותי באמת. ומשנבין זאת נתמלא באחווה כלפי שאר בני האדם, וגם כלפי החיות – עוד ערך שהמחבר רואה כחשוב ביותר.

עוד נלמד מהביולוגיה, שאנו מונעים מדחפים ראשוניים ולא נתיימר לחרוג מהם אל אמיתות מוחלטות, שאינן בהישג ידינו מעצם טבע בריאתנו. ומהבנה זו נלמד סובלנות כלפי צורות חיים אחרות משלנו ודעות שונות משלנו.

לבסוף, עלינו להשלים גם עם המוות ולחיות תוך לקיחתו בחשבון, כלומר להפיק את המיטב בחיינו כאן. אין טעם לקוות לשם לאחר מותנו, כי במה יועיל לנו הדבר? אבל אהבה והבאת ילדים לעולם כן רצויות, כי הן ממלאות את חיינו במשמעות, והן טבועות בנו גנטית.

על החיים עם תודעת המוות דיברו בהרחבה האקזיסטנציאליסטים, אך בן-דוד דוחה גם את דבריהם. משום שהם, למשל, מדברים על חירות מוחלטת של האדם לבחור את דרך התנהגותו וכך את גורלו, אך בעצם החירות שלנו מוגבלת מאוד, על-ידי טבענו הגשמי.

גם לפסיכולוגיה, למן פרויד ועד זו ההומניסטית, המחבר מתייחס בהרחבה, וגם כאן הוא דוחה את מסקנותיה. פרויד, למשל, דיבר על לא מודע, אך נכון יותר לדבר על דחפים ביולוגיים, הניתנים להבנה.

 

מה שמתקבל, לבסוף, היא גישה אולטרה-חילונית כלפי החיים והמציאות. ואולם, אם לזקק אותה לגורמיה הראשוניים, נראה שעיקר המסר שלה, לפי מה שאני מבין, זו ההתייחסות לאדם כבעל חיים ותו לא. הן הדתות השונות, כמובן, והן ההומניזם החילוני, אני חושב, מתייחסים אל האדם כמשהו מעבר לביולוגי גרידא, או כדבר שלפחות מבחינת הערך שלו הוא נבדל ונעלה. בן דוד, כאמור, טובע את המושג "ביולוגיה פלוס", אך מתייחס בעיקר לביולוגיה, בעוד את הגישות האלה – וגם אותי – מעניין גם, או יותר, אותו "פלוס".

על האנטיתזה לגישתו של בן דוד הרחבתי את הדיבור בספרי האחרון שיצא לא מכבר "נבראנו בצלם – יהדות הומניסטית", והרוצה להרחיב יימצא הרחבה שם. כאן אומר רק כי נחמד היה לקרוא גישה הפוכה לגמרי לשלי.

ונראה שזו גישה די נפוצה – ובכך, כמסתבר, לספר זה אין ייחוד כה גדול. הנה, למשל, ספרו האחרון של פרופ' יובל נח הררי – "ההיסטוריה של המחר", עוסק בהרחבה באותו עניין עצמו, קרי – באי-מובחנותו של האדם מן החיה.

האם בנקודה זו יובחנו התפיסות הדתיות מהתפיסות החילוניות? כאמור, אני חושב שאין זה הכרחי. אך בכל-זאת מסומן כאן קו פרשת מים מרכזי ביותר.

 

הספר עצמו, כפי שהזכרתי גם קודם, בעל עניין מצד אחד, אך ארוך מדי לקריאה מצד שני. היה אפשר לקצר את הפירוט הרב בעניינים מדעיים, וגם אין צורך להתייחס לכל הדברים תחת השמש. המחבר עשה, כפי שהוא מעיד, מחקר רב לפני כתיבתו את הספר, מחקר הכולל לימודים בחוגים הרלוונטיים באוניברסיטה, ובכל זאת, אין הוא בעל סמכא כמעט בשום תחום שהוא מדבר עליו. כפי שהוא מציין, יתכן שזה יתרון, כי המומחים בתחום נוטים לדאבוננו להתמקד בנושאים צרים ולא פונים אל התמונה הכוללת, בניגוד למה שהיה נהוג בעבר (וגם אני ביכיתי פה לא מזמן על מיעוט הפילוסופיה המקורית הנכתבת בישראל, וספר זה הוא דוגמא נגדית), אך כאמור ניתן היה לקצר הרבה. ועוד יותר – ואסיים בזה – עצם ההשקעה האדירה וההירתמות לפרויקט הגדול הזה, מעידות, לפחות בעיניי, כי אולי האדם הוא בכל זאת יותר מחיה, וזה כולל גם את המחבר עצמו, בעיניי עצמו.

החיים האהבה המוות