"חיות הקודש"/ מאת עידו חברוני

חיות הקודש/ ביקורת מאת חגי הופר

"חיות הקודש – יצורי הפרא בבית מדרשם של חז"ל" מאת ד"ר עידו חברוני (ידיעות, 2016) הוא אוסף ניתוחים מאת המחבר של כמה אגדות חז"ל.

חברוני בוחר בדרך-כלל את האגדות הידועות ביותר, כגון בת רבי עקיבא שהרגה נחש ביום כלולותיה וניצלה ממוות, או בן דרודיה שבעקבות מפגש עם זונה יקרה חזר בתשובה ויצאה נשמתו, וכגון אלו.

בבחירת האגדות הידועות ביותר יש פלוס ומינוס. פלוס – כי לא סתם הפכו אגדות אלה לידועות, כנראה הן גם הטובות והמשמעותיות ביותר. ומינוס – שאנו כבר מכירים אותן וקשה לחדש לגביהן.

בכל אופן, חידוש אחד ניכר באופן ברור בניתוחו של חברוני, והוא שבכל דיון הוא משלב סיפור מספרות העולם הקשור לאגדה הנידונה. לפעמים הקשר יותר ברור ולפעמים פחות, אבל עצם ההשוואה מעניינת ופוקחת עיניים. ההשוואה המעניינת ביותר מבחינתי באה ביחס לאגדה על אדם שהלך לזונה (לא בן דרודיה שהזכרתי) וציציותיו הזכירו לו להימנע מעבירה. הזונה כה התרשמה מכך שהתגיירה ונישאה לו. והנה, חברוני מביא סיפור דומה במקצת מהמסורת הנוצרית, על זונה השבה למוטב בעקבות מפגש עם איש דת, אלא שהיא צריכה לסבול הרבה בכדי לכפר על חטאיה. הדומה, אם כך, מבליט גם את השונה.

עוד ראוי לציין, כי הכותרת מציינת "יצורי פרא", אך אלה מופיעים רק, או בעיקר, בפרק הנושא שם זה ומביא מסיפוריו של רבה בר בר חנה, הידועים כל-כך. זה אמנם הפרק הארוך והמפורט ביותר, כולל נספח ופרק נוסף המדבר על "מתי מדבר" של ביאליק, אך לא כל הספר עוסק בכך. והספר גם אינו עוסק באופן מיוחד במפגש עם האחר, כפי שמצוין בגבו.

 

לסיכום, ראשית אחזור על מה שאמרתי על ספרים אחרים שסקרתי ועוסקים באגדות חז"ל – שאני מוצא את הדיון באגדות דל ולא תורם הרבה, לא מבחינה מחקרית ולא מבחינה מעשית יומיומית לאדם בימינו. האגדות יפות, אך לרוב מדברות בפני עצמן, ואני מוצא את הפירוט קצת מיותר.

אך בתוך הסתייגות כללית זו, שנראית כמשותפת לכלל הספרים מסוג זה, הספר שלפנינו בהחלט עושה עבודה טובה, והוא כתוב בצורה בהירה וזורמת.

במיוחד מצא חן בעיניי הפרק האחרון, העוסק בבר כוכבא, הן במדרש עליו והן באופן תפיסתו המאוחרת, למן הרמב"ם ועד שירו של קיפניס והוגים ציוניים מודרניים, הדוחים את דמותו של בר כוכבא או מקבלים אותו, בהתאם להשקפתם.