"חיות הקודש"/ מאת עידו חברוני

חיות הקודש/ ביקורת מאת חגי הופר

"חיות הקודש – יצורי הפרא בבית מדרשם של חז"ל" מאת ד"ר עידו חברוני (ידיעות, 2016) הוא אוסף ניתוחים מאת המחבר של כמה אגדות חז"ל.

חברוני בוחר בדרך-כלל את האגדות הידועות ביותר, כגון בת רבי עקיבא שהרגה נחש ביום כלולותיה וניצלה ממוות, או בן דרודיה שבעקבות מפגש עם זונה יקרה חזר בתשובה ויצאה נשמתו, וכגון אלו.

בבחירת האגדות הידועות ביותר יש פלוס ומינוס. פלוס – כי לא סתם הפכו אגדות אלה לידועות, כנראה הן גם הטובות והמשמעותיות ביותר. ומינוס – שאנו כבר מכירים אותן וקשה לחדש לגביהן.

בכל אופן, חידוש אחד ניכר באופן ברור בניתוחו של חברוני, והוא שבכל דיון הוא משלב סיפור מספרות העולם הקשור לאגדה הנידונה. לפעמים הקשר יותר ברור ולפעמים פחות, אבל עצם ההשוואה מעניינת ופוקחת עיניים. ההשוואה המעניינת ביותר מבחינתי באה ביחס לאגדה על אדם שהלך לזונה (לא בן דרודיה שהזכרתי) וציציותיו הזכירו לו להימנע מעבירה. הזונה כה התרשמה מכך שהתגיירה ונישאה לו. והנה, חברוני מביא סיפור דומה במקצת מהמסורת הנוצרית, על זונה השבה למוטב בעקבות מפגש עם איש דת, אלא שהיא צריכה לסבול הרבה בכדי לכפר על חטאיה. הדומה, אם כך, מבליט גם את השונה.

עוד ראוי לציין, כי הכותרת מציינת "יצורי פרא", אך אלה מופיעים רק, או בעיקר, בפרק הנושא שם זה ומביא מסיפוריו של רבה בר בר חנה, הידועים כל-כך. זה אמנם הפרק הארוך והמפורט ביותר, כולל נספח ופרק נוסף המדבר על "מתי מדבר" של ביאליק, אך לא כל הספר עוסק בכך. והספר גם אינו עוסק באופן מיוחד במפגש עם האחר, כפי שמצוין בגבו.

 

לסיכום, ראשית אחזור על מה שאמרתי על ספרים אחרים שסקרתי ועוסקים באגדות חז"ל – שאני מוצא את הדיון באגדות דל ולא תורם הרבה, לא מבחינה מחקרית ולא מבחינה מעשית יומיומית לאדם בימינו. האגדות יפות, אך לרוב מדברות בפני עצמן, ואני מוצא את הפירוט קצת מיותר.

אך בתוך הסתייגות כללית זו, שנראית כמשותפת לכלל הספרים מסוג זה, הספר שלפנינו בהחלט עושה עבודה טובה, והוא כתוב בצורה בהירה וזורמת.

במיוחד מצא חן בעיניי הפרק האחרון, העוסק בבר כוכבא, הן במדרש עליו והן באופן תפיסתו המאוחרת, למן הרמב"ם ועד שירו של קיפניס והוגים ציוניים מודרניים, הדוחים את דמותו של בר כוכבא או מקבלים אותו, בהתאם להשקפתם.

חיות הקודש

התנ"ך – ביקורת ספרותית מאת חגי הופר (בנימה הומוריסטית)

התנ"ך – ביקורת ספרותית מאת חגי הופר (בנימה הומוריסטית)

חשבתי איך תיראה ביקורת ספרותית על התנ"ך כספר לכל דבר, בלי כל המשקעים הנלווים אליו, וזה מה שיצא לי[1]:

"התנ"ך" הוא אוסף של כתבים מסוגים שונים – רומן היסטורי, אגדות עם, שירים והמנונות, משלים וגם חוקים.

הספר פותח בצורה מעניינת מאוד – ספר בראשית מגולל את סיפורם של האבות והאימהות של עם ישראל והוא כתוב בצורה מרתקת!

הספר הבא, ספר שמות, פותח אף הוא בצורה מרתקת, והוא מספר על יציאתם של עם ישראל ממצרים, מעבדות לחירות. הגיבור הבלתי מעורער כאן ובשלושת הספרים הבאים הוא משה, עברי שגדל בארמונות מצרים. אלא שחלקו השני של הספר משעמם ביותר – מדובר בהוראות בנייה למשכן האל, בעת נדודי עם ישראל במדבר, והוא יכול לעניין אולי ארכיטקטים ומהנדסים בלבד.

הספר הבא, ויקרא, אף הוא משעמם מאוד. אינספור הוראות להעלאת קורבנות ולאופן ההתנהלות הנכון של הכוהנים במשכן כלולים בו, ואין בכך עניין לאדם מן השורה.

ספר במדבר, הבא בתור, מתחיל אף הוא בצורה משעממת – מניין עם ישראל במדבר. בשלב זה כבר חשבתי לזנוח את הספר, אך אני שמח שלא עשיתי זאת, שכן המשכו מעניין למדי, והוא כולל את סיפוריהם המרתקים של נביא בשם בלעם, של מורד בשם קורח ושל קבוצת אנשים שנשלחו לתור את הארץ המיועדת והוציאו את דיבתה רעה, ונענשו על כך.

בהמשך, ספר דברים הוא מעין חזרה ארוכה על כל מה שקראנו עד כאן. לא הבנתי מה הטעם לחזור על הדברים. בנוסף, גם קיימים בו אינספור חוקים ותקנות לעם החדש, פשוט ספר חוקים שלם שנכנס לתוך העלילה. הייתי יכול להיות סלחני כלפי זה, אלא שרוב החוקים האלה הופיעו כבר קודם. למה החזרה?

הספר הבא, יהושע, מספר על כניסתם של עם ישראל לארצם ואת הכיבושים והניצחונות שלהם. בתחילה הוא מרתק ומלא התרחשויות, אך בחציו השני שוב יש רשימות אינסופיות של הנחלות ואופן חלוקתן לשבטים השונים.

התמונה משתפרת מאוד בספר הבא, שופטים, המספר על מספר מנהיגים שקמו לעם הזה ועל עלילות הגבורה שלהם. מבין כולם מצא חן בעיניי ביותר שמשון, גיבור ישראלי שניכר בכוחו הפיזי הרב, המקושר לאורך שיערו, מעין חיקוי של הרקולס.

בספר הבא, שמואל, כבר מתבוססת המלוכה. תחילה על-ידי שאול, שנבחר תחילה על ידי האל, אך מכזיב במהרה, ואחר-כך על ידי דוד. דוד זה הוא דמות מורכבת ביותר, תחילה אומרים שהיה בראשיתו נגן אצל שאול, ובהמשך אומרים ששאול הכירו תחילה כשהרג את גוליית – ענק פלישתי – במלחמה. גם בהמשך הוא מאופיין ברוך וחסד מצד אחד, וגבורה ואומץ מצד שני. תחילה שאול רודף אחריו, שכן הוא חושש שדוד יגנוב לו את המלוכה. המחבר מנסה לומר שהייתה זו הפרנויה שלו, אך בעצם, כפי האמרה הידועה – "זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא באמת רודפים אחריך" – דוד אכן עולה למלוכה אחריו. דוד הוא מלך מוצלח למדי, אך נפילתו מתחילה כשהוא חושק באשת חייל שלו, בת שבע אשת אוריה, ואח"כ שולח את החייל אל מותו. ממש כמו פרק בסדרה "בית הקלפים". אלא שמכאן, כאמור, מתחילות הצרות שלו, הכוללות אונס, רצח ומרידה.

הספר הבא, מלכים, מספר תחילה את סיפורו של שלמה בן דוד ואת בניית המקדש על-ידו. גם כאן יש פירוט רב שאפשר היה לחתוך בעריכה. לאחר שלמה הממלכה התפצלה לשתיים – ממלכת יהודה וממלכת ישראל. הספר ממשיך לפרט את סיפורי המלכים בשתי הממלכות עד גלות הארץ, תחילה הגלות בישראל, ואחר-כך ביהודה. בסיפורים אלה יש עניין מה, אך אין הם מרתקים כסיפורים הקודמים שדנו בהם. ובכל-זאת יש גם כמה סיפורים מרתקים בספר הזה, הלוא הם סיפורי הנביאים אליהו ואלישע תלמידו.

 

לאחר כל הרצף העלילתי-פחות-או-יותר הזה באה תפנית ואנו עוברים לנאומי נבואה של הנביאים ישעיה, ירמיה, יחזקאל ועוד 12 נביאים, שמדבריהם מובא מקטע קצר יותר. חלק גדול מתוכן הנבואות כתוב בצורה גבוהה ומליצית מאוד. מצד אחד, זה יפה מאוד ומעיד על כושר רטורי ופיוטי עצום. מצד שני, אני משער שרבים מן הקוראים יתקשו להבין חלקים גדולים מהכתוב. לכן טוב לקרוא קטעים אלה במהדורה מפורשת, ולו באופן בסיסי. דבר נוסף ששמתי לב אליו כאן, וגם במקומות אחרים, הוא שלעיתים יש חזרה על קטעים שלמים. למשל, הפרקים לו-לט בישעיה כבר הופיעו במלכים. וקטע אחד במיכה הופיע כבר בישעיה. אולי זו בעיה של עריכה, ואולי טעות בהדפסה.

 

החלק הבא גם הוא מסוג שונה והוא פותח בספר תהילים, מעין מקבץ של שירים והמנונות. המזמורים יפים מאוד ומעוררי השראה, אך לעיתים יש תחושה של חזרה מסוימת על אותם דברים. למשל, מוטיב האדם הנרדף על-ידי אויבים ומבקש ישועה מופיע ברבים מן המזמורים האלה.

הספר הבא, משלי, הוא אוסף של פתגמים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, וגם כאן יש חזרה מסוימת של פתגמים. אני אישית מעדיף את ספר קהלת, אליו נגיע בהמשך.

הספר הבא, איוב, מספר על אדם שהאל הכה אותו רק בכדי לנסותו האם יישאר נאמן לו. במובן מסוים, הסיפור הזכיר לי את סיפור עקדת יצחק מספר בראשית, אף כי קיים גם שוני בין הסיפורים. סיפור המסגרת יפה מאוד, אך תוך הספר כולל דיאלוגים ארוכים בין שלושה רעים שבאו לנחם את איוב, אך תחת זאת מטיחים בו שאם הוא נענש כנראה הוא גם חטא ומוטב לו שישוב בתשובה, ואילו הוא מצדיק את עצמו – רעיון פשוט שנמרח על פני פרקים רבים, וגם השפה פה לא מאוד מובנת.

בהמשך מופיעות חמש מגילות:

שיר השירים – מקבץ שירי אהבה נפלא ומרנין.

רות – סיפור הסבתא-רבתא של דוד, שבאה לכאן מארץ אחרת. הסיפור היה יכול להופיע גם בספר שופטים.

איכה – קינות על חורבן המקדש, האירוע המסיים את תקופת המלכים.

קהלת – ספר פילוסופי מעמיק, החוזר שוב ושוב על טענתו העיקרית כי "הכל הבל". אולי זו פשוט תחושתו האישית של המחבר, או מצב רוח רע שהוא היה שרוי בו, איני יודע, אך הוא מנמק את קביעתו באופנים רבים.

ואסתר – סיפורה של מלכה יהודייה בארמון הפרסי, שהצילה את עמה ממוות.

בהמשך מופיע דניאל, שתחילה מספרים עליו כמה סיפורים ואחר-כך מביאים כמה נבואות אפוקליפטיות בשמו.

לאחריו, עזרא ונחמיה, על קורות עם ישראל לאחר שובם לארץ ישראל, מגלות 70 השנה בבבל. כאן אנו חוזרים לתוכן הסיפורי, אך יש להודות כי ספרים אלה הם פחות מרתקים מהקודמים להם, ובודאי לא מגיעים לרמת בראשית ושמואל.

ולבסוף, דברי הימים – מעין חזרה על כל מה שעברנו עד כה, עם דגש על תקופת המלכים. גם הוא ספר די משעמם ואינו מחדש הרבה, אף כי החוקרים ודאי יוכלו למצוא עניין במה שהוא מוסיף או מחסיר מסיפורי הספרים האחרים.

 

לסיכום, כאמור, ספר עם סגנונות שונים, וגם כתוב ברמות שונות. אני חושב שיש עניין מיוחד בקריאתו מתחילתו עד סופו, כי רק כך מתקבלת התמונה השלמה, אך למי שאין זמן לזה טוב שלפחות יקרא את הספרים הטובים ביותר בו, שהם, כאמור – בראשית, שמואל, קהלת, ויש עוד אחרים שלא ציינתי.

דבר נוסף שיש לשים לב בספר מעין זה הוא שאין לו גיבור אחד. משה אמנם כלול בארבעה ספרים וגם לדוד מוקדש מקום רב, אך בכל זאת מקומם חלקי. הדמות היחידה שאפשר לומר עליה שהיא מופיעה בכל הספרים (או כמעט בכולם) היא אלוהים, ועל כן נראה לי שהוא הגיבור הבלתי מעורער של הספר.

ואם כבר הזכרנו את דמותו של אלוהים, יש לומר שהיא מורכבת ולא חד ממדית – לעיתים הוא דמות רכה ועוטה חסד, ולפעמים הוא קשוח, נוקם ואף אכזר. אפשר לאהוב את זה או לא לאהוב, אך זו הדמות. ובעצם, עכשיו שאני חושב על זה, כבר דיברתי כאן על דמות עם מאפיינים דומים – הלוא זה דוד!

 

שורה תחתונה: ספר מופתי, ששווה לצלוח בשבילו גם את החלקים הפחות מבריקים.

 

[1] אחרי שסיימתי נזכרתי שפעם כבר כתבתי את "קיצור התנ"ך":

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t01_3.html

התנך

"החיים, האהבה, המוות"/ מאת מישקה בן-דוד

החיים, האהבה, המוות/ ביקורת מאת חגי הופר

"החיים, האהבה, המוות" מאת ד"ר מישקה בן-דוד (ידיעות, 2011) הוא "מסע לגיבושה של פילוסופיה על פי המדע" (כותרת המשנה).

לשם ביסוס הפילוסופיה שלו בן דוד סוקר תחילה באריכות את עיקרי הממצאים המדעיים, במיוחד בתחום הפיזיקה והביולוגיה, ובמיוחד בהם בנושא המפץ הגדול והאבולוציה.

איני מתכוון להתחקות אחר כל הנתונים האלה כאן, גם מפני שהם רבים מדי וגם מכיוון שלא קראתי אותם במלואם. למעשה, את רוב הספר עב הכרס הזה – מעל 600 עמודי טקסט – קראתי בקפיצות ניכרות. יש לומר, כי אופן עיצובו עזר לי בכך, שכן החלקים העיקריים שבו מודגשים, וכן הספר נכתב בשני סוגי פונטים, המבדילים בין שני סוגי כתיבה, ובכך הוא נוח מאוד. זו, אם כך, לא תהיה ביקורת רגילה, אלא יותר העלאת רשמים אישיים מהקריאה בספר.

 

אם כך, אגש ישר למסקנתו, וגם אותה אביא רק בקיצור: בן-דוד דוחה את האמיתות של הדתות, מכיוון שאין להן על מה להתבסס, וגם את השיטות הפילוסופיות הגדולות, והמטאפיזיות בחלקן, הוא דוחה, מסיבות דומות פחות או יותר, ותחת זאת הוא מציע לבסס את אורח חיינו ותפיסתנו על מדעי הטבע בלבד.

ממדע הפיזיקה נלמד שאנו בסך-הכול גרגיר קטן ומקרי ביקום הגדול, ומכאן תתפתח בנו ענווה, שהמחבר רואה בה ערך גדול. וממדע הביולוגיה נלמד, שאנו חלק ממשפחת בעלי החיים ואין כל ייחוד או מעלה נפרדת לאדם, אלא הוא לכל היותר בגדר "ביולוגיה פלוס", כשהפלוס מכוון ליכולות שכליות שמפותחות בו מעט יותר מאשר אצל שאר בעלי החיים, לא משהו מהותי באמת. ומשנבין זאת נתמלא באחווה כלפי שאר בני האדם, וגם כלפי החיות – עוד ערך שהמחבר רואה כחשוב ביותר.

עוד נלמד מהביולוגיה, שאנו מונעים מדחפים ראשוניים ולא נתיימר לחרוג מהם אל אמיתות מוחלטות, שאינן בהישג ידינו מעצם טבע בריאתנו. ומהבנה זו נלמד סובלנות כלפי צורות חיים אחרות משלנו ודעות שונות משלנו.

לבסוף, עלינו להשלים גם עם המוות ולחיות תוך לקיחתו בחשבון, כלומר להפיק את המיטב בחיינו כאן. אין טעם לקוות לשם לאחר מותנו, כי במה יועיל לנו הדבר? אבל אהבה והבאת ילדים לעולם כן רצויות, כי הן ממלאות את חיינו במשמעות, והן טבועות בנו גנטית.

על החיים עם תודעת המוות דיברו בהרחבה האקזיסטנציאליסטים, אך בן-דוד דוחה גם את דבריהם. משום שהם, למשל, מדברים על חירות מוחלטת של האדם לבחור את דרך התנהגותו וכך את גורלו, אך בעצם החירות שלנו מוגבלת מאוד, על-ידי טבענו הגשמי.

גם לפסיכולוגיה, למן פרויד ועד זו ההומניסטית, המחבר מתייחס בהרחבה, וגם כאן הוא דוחה את מסקנותיה. פרויד, למשל, דיבר על לא מודע, אך נכון יותר לדבר על דחפים ביולוגיים, הניתנים להבנה.

 

מה שמתקבל, לבסוף, היא גישה אולטרה-חילונית כלפי החיים והמציאות. ואולם, אם לזקק אותה לגורמיה הראשוניים, נראה שעיקר המסר שלה, לפי מה שאני מבין, זו ההתייחסות לאדם כבעל חיים ותו לא. הן הדתות השונות, כמובן, והן ההומניזם החילוני, אני חושב, מתייחסים אל האדם כמשהו מעבר לביולוגי גרידא, או כדבר שלפחות מבחינת הערך שלו הוא נבדל ונעלה. בן דוד, כאמור, טובע את המושג "ביולוגיה פלוס", אך מתייחס בעיקר לביולוגיה, בעוד את הגישות האלה – וגם אותי – מעניין גם, או יותר, אותו "פלוס".

על האנטיתזה לגישתו של בן דוד הרחבתי את הדיבור בספרי האחרון שיצא לא מכבר "נבראנו בצלם – יהדות הומניסטית", והרוצה להרחיב יימצא הרחבה שם. כאן אומר רק כי נחמד היה לקרוא גישה הפוכה לגמרי לשלי.

ונראה שזו גישה די נפוצה – ובכך, כמסתבר, לספר זה אין ייחוד כה גדול. הנה, למשל, ספרו האחרון של פרופ' יובל נח הררי – "ההיסטוריה של המחר", עוסק בהרחבה באותו עניין עצמו, קרי – באי-מובחנותו של האדם מן החיה.

האם בנקודה זו יובחנו התפיסות הדתיות מהתפיסות החילוניות? כאמור, אני חושב שאין זה הכרחי. אך בכל-זאת מסומן כאן קו פרשת מים מרכזי ביותר.

 

הספר עצמו, כפי שהזכרתי גם קודם, בעל עניין מצד אחד, אך ארוך מדי לקריאה מצד שני. היה אפשר לקצר את הפירוט הרב בעניינים מדעיים, וגם אין צורך להתייחס לכל הדברים תחת השמש. המחבר עשה, כפי שהוא מעיד, מחקר רב לפני כתיבתו את הספר, מחקר הכולל לימודים בחוגים הרלוונטיים באוניברסיטה, ובכל זאת, אין הוא בעל סמכא כמעט בשום תחום שהוא מדבר עליו. כפי שהוא מציין, יתכן שזה יתרון, כי המומחים בתחום נוטים לדאבוננו להתמקד בנושאים צרים ולא פונים אל התמונה הכוללת, בניגוד למה שהיה נהוג בעבר (וגם אני ביכיתי פה לא מזמן על מיעוט הפילוסופיה המקורית הנכתבת בישראל, וספר זה הוא דוגמא נגדית), אך כאמור ניתן היה לקצר הרבה. ועוד יותר – ואסיים בזה – עצם ההשקעה האדירה וההירתמות לפרויקט הגדול הזה, מעידות, לפחות בעיניי, כי אולי האדם הוא בכל זאת יותר מחיה, וזה כולל גם את המחבר עצמו, בעיניי עצמו.

החיים האהבה המוות

"פעם כשאהיה יותר צעיר"/ מאת יעקב בורק

פעם כשאהיה יותר צעיר/ ביקורת מאת חגי הופר

"פעם כשאהיה יותר צעיר" הוא ספר חדש מאת יעקב בורק (כנרת ז"ב ואלכסון, 2016), הבא אחרי ארבעה רבי מכר קודמים ודומים לו, שאת כולם קראתי. האחרון שבהם היה "איך מוצאים חתול שחור בחדר חשוך" (ללא ספק בורק יודע למצוא כותרות מעניינות).

 

יעקב בורק הוא איש עסקים שהקים חברת השקעות, וכנראה התפרנס ממנה לא רע בכלל, כך שבהמשך מצא את הזמן והרצון לעסוק גם בתחום הרוח. עיקר עיסוקו – בספריו הקודמים כמו גם בספר זה – הוא בפסיכולוגיה ובמדעי ההתנהגות. בורק פשוט קורא את הרעיונות החדשים, וגם הישנים יותר, בתחום, מתוך כתבי עת וספרים, רובם באנגלית. מכיוון שהקורא הממוצע לא יטריח את עצמו לקרוא את כתבי העת המדעיים בתחום הפסיכולוגיה בדרך כלל, בורק עושה עבורו את העבודה ומגיש לו בשפה ברורה ורהוטה את עיקרי המימצאים, ולכך מגיע לו כל הכבוד. אם הוא לא היה קיים היה צריך להמציא אותו.

את המאמרים המשולבים בספר פרסם בורק קודם-כל במגזין האינטרנטי שהוא עורך, אלכסון. הדבר ניכר באופי הספר, שלמרות שהוא מנסה לצרף כמה מאמרים תחת נושא אחד, וכן הוא מחולק לפרקים גדולים בהתאם, הרי שבכל-זאת הוא די אקלקטי וקשה למצוא בו תמיד את החוט המקשר בין מאמר למאמר. אך אין הדבר מפריע כל-כך, כי כל נושא הוא מעניין כשלעצמו.

דבר נוסף שאולי יכול להראות לחובת הספר הוא, כי המחבר רק מביא מדבריהם של אחרים ואין לו טענה מרכזית בפני עצמו. אך גם בכך איני רואה חיסרון גדול, שכן יש מקום גם לספרים מעין אלה, הסוקרים את ההתפתחויות בתחום.

 

מבין הנושאים הרבים המובאים בספר אציג שניים בלבד, לשם הדגמה, ומשום ששני אלה עניינו אותי יותר מאחרים:

האחד מופיע כבר בפתיחת הספר, והוא תופעה חדשה-ישנה שנקראת FOMO, שזה קיצור של – Fear Of Missing Out, הפחד לפספס. בורק כותב כי אבחנו את התופעה עוד הרבה בעבר, אך עתה היא עולה למרכז ההתעניינות שוב, עם התגברותה אצל משתמשי האמצעים האלקטרוניים למיניהם, בעיקר. הצורך הזה כל הזמן להיות "מחובר", לטלפון, לפייסבוק וכו', הוא דבר שנוכח עתה ביתר שאת, והוא ממש לא הופך אותנו למאושרים יותר, בלשון המעטה. אז עצם הפניית המבט לתופעה היא חשובה, אך עדיין חסר לי פירוט אודותיה ואודות הכלים להתמודד עימה. אך אין לי ספק שאלה יגיעו אליי די בקרוב. למען האמת, בעירי ירושלים הייתה צריכה כבר פעמיים להיות הרצאה מאת פסיכולוג בנושא זה, אך פעמיים היא בוטלה, כך ש… פספסתי אותה.

 

הנושא המעניין השני הוא המקור הביולוגי, אולי, של העמדות הפוליטיות של אנשים. כך נמצא, כי אנשים שמרנים הם חרדתיים יותר מליברלים; למשל,  כאשר השמיעו קולות מבהילים בחדר הניסוי, השמרניים נבהלו מהם יותר, אם להביא דוגמא אחת. מכאן קל להבין, כביכול, מדוע בימין יותר מונעים מרגשות פחד והתגוננות, נטען. אני כותב "אולי" ו"כביכול", כי העמדה הזו מאוד מוטלת-בספק בעיניי. הרי, למשל, אנשים כן משנים לאורך חייהם את עמדתם הפוליטית, לפעמים. וזה גם לא גנטי, כי במשפחה אחת נוכל למצוא, לעיתים קרובות, מגוון דעות. אבל בכל זאת הגישה הזו מעניינת ושווה בדיקה. ובמקומותינו היא אף יכולה להועיל – כי כשם שאנו מקבלים (במקרה הטוב) בעלי נטייה מינית שונה, כך נוכל לקבל בעלי נטייה פוליטית שונה, אם נבין שפשוט כך הם בנויים, וממילא יקטנו להבות השנאה ההדדית וההתלהמות. אולי, אולי…

 

ואוסיף גם כי בסיום הספר ישנו פרק המדבר על סיפורי גופות שונים. זה נשמע מפחיד, וזה לגמרי לא קשור לפסיכולוגיה, אך אני מצאתי שסיפורי הגופות האלה מעניינים מאוד.

 

לסיכום, ספר חביב מאוד, הכתוב בצורה נעימה ורהוטה, וסוקר מספר נושאים מעניינים, שלרוב הציבור דובר העברית יש פחות נגישות אליהם. המאמרים בו לא כבדים והוא נקרא ברצף נוח. אני קראתי אותו ביום אחד וקצת.

 

שורה תחתונה: בהחלט מהנה.

פעם כשאהיה יותר צעיר

ספרי עיון מומלצים לאמצע שנת 2016, לכבוד שבוע הספר

לכבוד אמצע השנה (בערך) ולקראת שבוע הספר, הנה רשימת הספרים המומלצים שלי, שקראתי בחצי שנה האחרונה, שנת 2016:

ההיסטוריה של אלוהים – קארן ארמסטרונג (לא חדש)

http://nuritha.co.il/he/node/39693/critic#internal-39694

הצופן הנוצרי באמנות – אפי זיו

http://nuritha.co.il/he/node/39011/critic#internal-39928

אהבה , תשוקה , זוגיות – אושרת קוטלר

http://nuritha.co.il/he/node/39009/critic#internal-40324

דור ה-Y כאילו אין מחר – תמר ועוז אלמוג

http://nuritha.co.il/he/node/40776/critic#internal-40842

היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים – נייג'ל וורברטון (בעיקר לנוער)

http://nuritha.co.il/he/node/42361/critic#internal-42377