"קיצור תולדות האנושות"/ מאת יובל נח הררי

קיצור תולדות האנושות/ ביקורת מאת חגי הופר

את "קיצור תולדות האנושות" מאת פרופ' יובל נח הררי (כז"ב דביר, 2013) קראתי סמוך לצאתו, בשנת 2011, לפני כחמש שנים. מאז הספקתי (השנה) לראות את הקורס המצולם עליו מתבסס הספר (הקורס מתשע"א), ועתה חזרתי אל הספר בשנית. עשיתי זאת הן כדי לחדד את הידיעות והן כדי לבדוק האם יש ממש בשלל הביקורות הקטלניות שספר זה גרר.[1] הספר הזה הוא אמנם רב מכר חסר תקדים, הן בשוק הארצי והן בזה העולמי, אך במקומותינו רבים עיקמו את האף מולו. ועוד סיבה הייתה, שנתנה את הדרייב האחרון: השבוע פרסם הררי מאמר ב"הארץ"[2] בו הסביר מדוע נעדרת היהדות מספרו זה כמעט לגמרי. הוא טען כי יש להיות צנועים ולהודות כי השפעתה על האנושות לא גדולה כל-כך, אלא כמולידה של הנצרות, ולאחר מכן האסלאם. גם כאן, מבול של תגובות-נגד קיבל מאמרו.[3] יצאתי לבדוק אם כך את הפרספקטיבה הכוללת.

 

ראשית, כמה מילים על מבנהו של הספר:

הררי מחלק את תולדות האנושות לשלוש מהפכות: הלשונית, החקלאית והמדעית. לכל אחת מאלה מוקדש חלק בספר.

המהפכה הלשונית החלה לפני כ-70 אלף שנה, אז החל האדם מסוג הומו סאפיינס לסגל לעצמו את הלשון. הררי פותח בתיאור שלל סוגי האדם שחיו בצד ההומו סאפיינס, שהמוכרים לנו ביותר מביניהם הם הניאנדרטלים. מינים אלה נכחדו, יש אומרים שבידי ההומו סאפיינסים, שהיו עוינים מינים אחרים של אדם, ויש אומרים שלא הייתה עוינות ויתכן שהיו גם זיווגים של סאפיינסים וניאנדרטלים, כך שדמם של האחרונים עדיין זורם בעולם, במידה קטנה.

בכל אופן, מסיבה כלשהי החלו הסאפיינסים לסגל להם לשון, והדבר הזה גרם לשגשוגם. הררי מציין שלוש תיאוריות לקביעה מהו הערך המכריע של השפה: א. אינפורמציה – יש תנין ליד הנהר. ב. אינפורמציה חברתית, כלומר רכילות. וג. יכולת לתאר דברים שלא קיימים במציאות. התיאוריה השלישית קריטית למסר מרכזי העובר בספר לכל אורכו. כי דברים שאינם במציאות הם גם אלים, אך גם אידיאולוגיות ורעיונות כמו "זכויות אדם". גם "חברת פז'ו" היא חברה בעירבון מוגבל ועל כן פיקציה משפטית, אין לה קיום ממשי. הררי מאריך במקומות רבים על הרעיונות "הדמיוניים" האלה, שנראית לנו לפעמים מובנים מאליהם, אך בעצם כל קיומם הוא אינטר-סובייקטיבי, כלומר הם קיימים בתודעות האנשים ובין התודעות.

 

המהפכה החקלאית התרחשה בערך לפני 10000 שנה, עת האדם החל לביית מינים של גידולים, כגון חיטה, תירס, אורז, תפוחי אדמה וכו', ומינים של בהמות, כגון עיזים וכבשים. הררי טוען כי השינוי הזה בעצם לא היטיב עם האדם כאינדיבידואל, כי תזונה מזן אחד היא לקויה, אבל הוא איפשר קיום של יותר אנשים, גם אם במצב יותר גרוע. ויותר מכך, מרגע שהחל התהליך כבר אי אפשר היה לחזור אחורה, בדיוק כפי שאי אפשר להיפטר מהסלולאריים גם אם הם לעיתים מקשים על חיינו, למשל כי בגללם אנו זמינים כל העת לעבודה.

איך הכול התחיל לוט בערפל, אך הררי מציג דוגמא אחת מאירת עיניים. בגובקלי טפה שבתורכיה נמצא מקדש עתיק ומונומנטלי המתוארך ללפני 10000 שנה. נדרש איחוד כוחות גדול על מנת לבנות כזה מבנה מרשים. אך לפי הידוע בתקופה זו חיו בחברות קטנות. והנה, במקביל, בדקו היכן מצוי זן החיטה העתיק ביותר, כזה שהיה בשימוש לפני אלפי שנה, ומצאו מקום כ-30 ק"מ ממקום המקדש האמור. הספקולציות פה הן, אם כך, רבות. יתכן כי לשם תפעול המקדש זרעו שדות חיטה באזור, וזה אומר שהצורך הראשוני לסיפוק המסיבי של המזון הוא בכלל דתי-פולחני. אך זו, כאמור, רק השערה.

 

המהפכה המדעית החלה בערך בשנת 1500 ושינתה את פני העולם. אם עד אז האדם חי בתחושה שכל הידע מצוי אצל החכמים, בדרך כלל הכמרים, הרי שעתה נוכח לדעת שיש ידע חסר ושאפשר לגלותו. דוגמא נאה לכך היא מפות, שהחלו להיות מצוירות עם אזורים חסרים. הררי מתאר בפירוט את גילוי וכיבוש אמריקה ואת העוול הגדול שנעשה שם לאוכלוסייה הילידית, ש-90 אחוזים ממנה הושמד. ובמאות הבאות תחול אף המהפכה התעשייתית, שתצליח להפיק אנרגיה ממקורות שלא שיערום עד כה וכך תוביל להמצאות חשובות כגון המנוע והרכבת. בעקבות הרכבת גם נקבע זמן אחיד בבריטניה, לפי שעון גריניץ', דבר שלא היה קיים קודם לכן, ובהמשך הקיף את כל העולם.

פרק אחד מוקדש כאן ל"דת הקפיטליסטית", המעודדת צמיחה ובנויה על עקרון האשראי והקרדיטביליות. אם בעבר העושר הושקע במשתאות ובבזבוזים, עתה הוא מושקע שוב בייצור ובתעשייה ומגדיל את ההון. עובדה זו היא חשובה להתפתחות הכללית, המצריכה הון רב.

 

חוץ משלוש המהפכות האלה לספר עוד חלק העוסק בעניינים שונים ונקרא "עולם אחד, תרבות אחת". כאן הררי מדבר, למשל, על המצאת הכסף והמטבע, שאיחד את העולם מבחינה פיננסית. ועוד פרק על הדתות – למן הדתות האנימיסטיות הקדומות, דרך הפוליתיאיזם, ועד המונותיאיזם, כשהיהדות משמשת כאן רק כ"מונותיאיזם ביניים", כי היא עדיין לאומית. הדתות שאחריה, הנצרות והאסלאם, כבר מתיימרות להקיף את העולם. אך הן אינן סוף פסוק, כי לאחריהן באות "דתות" מודרניות", כגון ההומניזם, המאמין באדם. אליו משייך הררי הן את תנועות "זכויות האדם", והן את הנאציזם, שגם הוא הילל את האדם, במיוחד זה מהגזע הארי, ונסמך על אבולוציוניזם חברתי.

בין כך ובין כך, הררי מזהה כיוון היסטורי ברור של איחוד כוחות והפיכה לעולם אחד. ניכר שזו מגמה שהוא גם מעודד. כחלק ממנה הוא מונה גם את הקמת האימפריות ההיסטוריות, למשל, שהיום דעכו, אך היום יש את האיחוד האירופאי והאו"ם.

 

הררי מסיים את ספרו בחזון עתידי על הנדסה גנטית והנדסת סייבורגים, שנראה שטורפת את כל הקלפים, לא רק מבחינה היסטורית, אלא אף ביולוגית. אך זאת הוא פירט ביתר פירוט בספרו השני, "ההיסטוריה של המחר", שסקרתי בנפרד.[4]

אציין רק, כי אני נתתי דגימה קטנה מכל חלק, שבשום פנים לא מתקרבת למצה את הכול.

 

אם כך, מה היה לנו כאן? דיון אינטליגנטי, או אף סופר-אינטליגנטי, בתולדות העולם. הידע שהררי מפגין פשוט מפעים. שני החלקים הראשונים – על המהפכה הלשונית וזו החקלאית – הם בעלי חשיבות מיוחדת, כי לא הרבה כותבים עליהם, למיטב ידיעתי. אני זוכר שבקריאתי הראשונה קצת הופתעתי שהררי מקדיש כל-כך הרבה מקום לאירועים שברגיל נחשבים "פרה-היסטוריים" (מונח שהררי לא מקבל) ולא היסטוריים, אך גם למדתי לא מעט. שני החלקים הנותרים טובים אף הם, אף שצריך להודות שבהם יש הרבה מטא-היסטוריה, הרהורים על ההיסטוריה מלמעלה, ופחות את ההיסטוריה עצמה. למשל, את המהפכה הצרפתית וזו הסובייטית לא נמצא כאן בפירוט ראוי, אלא כתנועות הנסקרות מלמעלה ובגדול. זה אמנם ספר כללי, אך בספרים כלליים אחרים כן מצאתי פירוט כזה.

וזה, אם כך, לטוב ולרע, אופיו של ספרו של הררי – יש כאן הרבה מטא-היסטוריה, כאמור, ניסיון לזהות תהליכים גדולים ומגמות כלליות. מלבד בהיסטוריה עצמה הררי עוסק בשלל נושאים – תיאולוגיה, הבדלים בין המינים, פוסטמודרניזם, אימפריאליזם, חקר האושר, ובעצם מה לא. ניתן לשאול מה רמת בקיאותו בכל אחד מהנושאים האלה, אף כי בעיניי הוא מספק דיון אינטליגנטי ומספק בהחלט, כמבוא לכל אחד מהנושאים האמורים. אוסיף ואומר, כי אולי היה מיטיב לעשות אם היה מוסיף עוד הערות שוליים, וכך חלק מהאש שהופנתה אליו היה מפנה הלאה למקום הראוי.

זה הרושם שלי מספרו, ויש בו ביקורת מסוימת, אך בכיוון שונה לגמרי מזו שהופנתה אליו על ידי אחרים. אותה אין אני מקבל. לדעתי דיונו של הררי הוא הוגן לגמרי, ואם למישהו קשה לקבל את דבריו כנראה קשה לו לקבל את העובדות המוצגות לפניו. לא שאין פה ושם הטיה אידיאולוגית. יש הטפה מובלעת לצמחונות ואף לבודהיזם – שתי אידיאולוגיות שהררי מחזיק בהן בעצמו, אך בעיניי הדבר לגיטימי, והוא אף לא נעשה באופן גס.

בעניין היהדות, מקובלת עליי טענתו של הררי שבמסגרת כה רחבה לא מצא הצדקה מספיקה להצגה מורחבת שלה, וההתקפות נגדו נראות לי כמשהו מאוד פרובינציאלי. ובכל זאת, מצאתי בספר שתי נקודות המחטיאות את המטרה, לדעתי. האחת, שהררי אומר שהאימפריות הגדולות היו בדרך כלל סובלניות כלפי מיעוטים ואמונותיהם. כאן הייתי מצפה להזכיר אחד, את אנטיוכוס, המוכר לנו מחג החנוכה. שם לא הייתה סובלנות דתית. אולי זה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, ובכל אופן מן הראוי היה להתייחס לזאת, לדעתי. והשנייה, הררי אומר שרוב הלאומים הקיימים היום הם חדשים, וכולל בהם את הפלסטינאים והיהודים/ישראלים. לפלסטינים נניח כרגע, אבל היהודים הם בכל זאת עם ולאום עתיק, ששנים מלמלו "ותחזינה עינינו לשובך לציון ברחמים". אז נכון שהררי כותב שהלאומים החדשים נוצרו מזהויות קודמות, אך עדיין נקודה זו יכולה לצרום. היה עובר חלק הרבה יותר אם הררי היה אומר שהתנועה הציונית היא חלק מאתוס לאומיות ששטף את העולם כולו.

ובכל זאת, גם בשתי נקודות אלה לא מצאתי חריגה בלתי-נסלחת מהדבר הנכון והראוי לאומרו, והן אינן חורגות מאי הסכמות נקודתיות שכל ספר עשוי לעורר. קשה לי אם כך להבין על מה כל המהומה ואני נותר רק עם הערכה עמוקה לספרו של הררי. אם כבר, דווקא בספרו השני בולטת יותר עמדתו המטריאליסטית הרואה אדם וחיה כאחד, עמדה שאיני שותף לה, אך הררי טוען אותה שם במפורש וזו בהחלט זכותו.

 

לסיכום, ספר מצוין! ובעיניי ספר חובה לכל אדם חושב.

 

[1] של נדב שנרב:

file:///C:/Users/%D7%97%D7%92%D7%99/Pictures/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D2/Anti-Harari5.pdf

של תומר פרסיקו:

https://tomerpersico.com/2012/11/26/harari_brief_history/

בלוג שלם נגד הספר:

https://kizurblog.wordpress.com/

[2] כאן: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3013086

[3] למשל כאן: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3019626

[4] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/33362

קיצור תולדות האנושות

זַכּוּת-הדיבור חשובה מזְכוּת-הדיבור

פעם זה הרב לוינסון ופעם זה גידי אורשר, פעם זו תמונה פרובוקטיבית של איילת שקד, ועתה אני קורא שיש טענות גם נגד המונולוג של אסף הראל בעניין דחיית מועד פתיחת תאגיד השידור. וזה רק מהתקופה האחרונה. בכל פעם עולה לדיון הנושא של גבולות "זכות הדיבור".

ובאמת, מהם גבולותיו של זכות הדיבור? האם יש לכם קווים מנחים אחידים, או שדעתכם משתנה לפי מה שנוח לכם, לפי גישתכם הפוליטית? עד כה לא נתקלתי בקווים ברורים בעניין זה בשום מקום.

לכן אני רוצה להציע כלל אחד בעצמי, עיקרון מנחה שחשבתי עליו וכתבתי אותו* עוד כשהייתי בן 18:

זכות הדיבור2

לתועלת הציבור כתבתי אותו בשלט הניתן להעתקה, עם כישורי הגרפיקה המינימליים שלי.

זְכוּת-הדיבור, ראוי לדעת – ולא שיש משהו רע בזה – הוא רעיון מערבי, אירופאי. יש לו היסטוריה ארוכה ומכובדת, ואף על פי כן אנו רואים שהוא לא די ברור היום.

זַכּוּת-הדיבור, לעומת זאת, היא רעיון יהודי עתיק-יומין, שלא נס לחו. די אם אזכיר משפט כמו "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך", ולו כדאי לצרף משפט כמו "חביב אדם שנברא בצלם", שניהם ממסכת אבות.

אפשר להיכשל בכלל זה מדי פעם, יתכן שאף אני נכשלתי, אך טוב לזכור אותו כנקודת משען ואחיזה, כמעין הגה-כוח המאזן את ההתבטאות.

 

דברים דומים כתבתי פעם – "כללי המשחק – עשרת הדיברות לשיח חברתי הגון ומכבד":

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0319_7.html

 

(מצד שני – ואני יודע שאני מסבך פה – לעיתים יש צורך לומר דברים נוקבים. הנביאים אף הם, כמובן, חלק מהיהדות, והם הטיחו בעם דברים קשים רבים. לכן גם אין לי בעיה,למשל, עם התבטאויות חריפות של לייבוביץ, כי הוא בעיניי נביא מודרני. ומי חכם ויוכל להבדיל בין זה לזה? נשארנו עם הבלבול. אבל לפחות יש לנו עתה סלוגן).

*(למען הדיוק מה שכתבתי בגיל 18 היה "הקונפליקט בין זְכות-הדיבור לזַכות-הדיבור", אבל התוכן צידד בזַכות).

"מדיטציה יהודית"/ מאת תומר פרסיקו

מדיטציה יהודית/ ביקורת מאת חגי הופר

לפני מספר שנים קראתי את ספרו של הרב אריה קפלן "מדיטציה יהודית". הדבר המרכזי שאני זוכר ממנו הוא, שהרב קפלן ניסה למצוא מקורות בהיסטוריה היהודית למדיטציה, ושאני בכלל לא קיבלתי את ממצאיו. עתה יצא לאור ספר חדש – "מדיטציה יהודית – התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו" מאת ד"ר תומר פרסיקו (אוניברסיטת ת"א, 2016; 498 עמודים), ספר שהוא עיבוד של עבודת הדוקטוראט שלו. האם ספרו החדש יצליח לשנות את דעתי? תכף נראה.

 

לאחר ההקדמה ופירוט ארוך של מהי בכלל מדיטציה, או בכלל חוויה מיסטית, פרסיקו סוקר שורה ארוכה של מקורות שנראה שיש בהם זכר לפרקטיקת המדיטציה, או לפחות למשהו קרוב אליה. כך הוא סוקר את ספרות המרכבה וההיכלות, הרמב"ם (בפרק נ"א בחלק ג' של מורה נבוכים בלבד), ר' אברהם אבולעפיה, קבלת צפת, החסידות, חסידות ברסלב וחסידות חב"ד.

הפרקטיקה המפורסמת ביותר היום אולי היא זו של רבי נחמן מברסלב – ההתבודדות; שעה של התבודדות ביער, או במקום ריק, ודיבור ישיר עם ה'. איני חושב שניתן לקרוא לזה מדיטציה, לפחות לא במשמעות שהשתרשה בציבור, אלא רק אם משתמשים במשמעות מורחבת מאוד.

פרקטיקה מעניינת נוספת היא זו של חסידות חב"ד. כאן מדובר בהתבוננות, מעין התעמקות ברעיון או בפסוק. כאן מופיעה מילת מפתח חשובה – קונטמפלטיביות, שמשמעה – התבוננות פנימית עמוקה (וחבל שהפירוש לא מופיע בספר, שכן זו מילה חשובה, אך לא ידועה לכל). אני חושב שמילה זו יכולה לתאר את רוב השיטות שפורטו עד כאן, וזה אכן אופי היהדות המוכר – התעמקות ברעיונות, אפשר שגם לשם השגת תחושה מיסטית. אבל שוב, בעיניי הדבר רחוק ממדיטציה במובן הרגיל, המזרחי, ואפרט בהמשך.

 

כאן, לאחר פרק על "שינויים ותמורות בתחילת המאה ה-20", פרסיקו מציג עוד שני הוגים שעסקו במדיטציה או בדבר הדומה לה: מנחם עקשטיין והאדמו"ר מפיאסצנה. כאן כבר אפשר למצוא הנחיות שיותר מזכירות את הפרקטיקה המזרחית, אם כי עדיין המרחק גדול. הגותם שווה פירוט-מה, אלא שבסקירתי אני מספר מבט-על כללי בלבד ועל-כן אסתפק בדברים אלה.

 

כאן באים שני פרקים – על "התרבות הרוחנית של הניו-אייג' והרוחניות העכשווית" ועל "הג'ואיש רניואל ומקורותיו הרעיוניים", ולהם מתלווה פרק – "התפתחות הניו-אייג' בישראל". אם ראשית הניו-אייג' היהודי נעוץ בסוף המאה ה-19, הרי שראשית ההתעניינות במדיטציה עצמה היא בשנות השישים של המאה ה-20, עם התעוררות כללית בנושא בעולם – למשל, לכולנו זכורה התקרבותם של חברי הביטלס אל מהריג'י הודי ואל העולם המזרחי. הג'ואיש רניואל היא ההתחדשות היהודית בארה"ב, שקדמה בהרבה לזו הישראלית. בארץ החלו להגות במדיטציה יהודית רק משנות התשעים של המאה העשרים. אני מצאתי עניין מיוחד בידיעה כי הרבי מלובביץ' עודד הקמת מרכזי מדיטציה יהודית, למען רווחת הכלל, אף שלא רצה ששם חב"ד יקשר למרכזים אלו.

 

כאן באים שני פרקים על ראשיה של ההתחדשות היהודית בארה"ב. האחד על הרב אריה קפלן, שהזכרתי למעלה, והשני הוא על ר' זלמן שחטר-שלומי, שעד כה לא נתקלתי בו. שמחתי לראות שגם פרסיקו מתייחס אל קפלן כמי שתולה הרים בשערה, כלומר יוצר היסטוריה מיתולוגית, שאין לה בסיס מציאותי, והכול כדי לבסס את הפרקטיקות המזרחיות שזה מקרוב באו. ואולם, השפעתו הייתה רבה ורבים מכירים את המושג "מדיטציה יהודית" עד היום דרכו. הוא גם הציע כמה פרקטיקות מעשיות, כגון חזרה כבמעין מנטרה על הביטוי "ריבונו של עולם", או התרכזות בתפילה.

 

לאחר זאת, פונה פרסיקו אל מנהיגים רוחניים בני זמננו, תחילה בחסידות ברסלב, וכאן הוא מתייחס לשניים מדובריה המפורסמים ביותר – ר' ישראל יצחק בזאנסון, שכתב את החוברות הידועות "אומץ!" ו"התבודדות", ועוד ספרים רבים; ור' ארז משה דורון, שכתב אף הוא ספרים רבים (ושהייתי בעצמי בכמה מהרצאותיו). כאן כבר ההתייחסות למדיטציה המזרחית היא מפורשת. ואולם, עדיין, הפרקטיקה המוצעת היא התבודדות ברסלבית טיפוסית ולא מדיטציה כפשוטה. ארז משה דורון גם ממליץ להגיד כמנטרה "ריבונו של עולם", כפי שהציע קפלן לפניו. זה מתקרב, זה באזור, אבל זה עדיין לא זה.

ובפרק הבא פרסיקו מתייחס לרב יצחק גינזבורג (הבעייתי מבחינות רבות). הוא רב חב"דניק וככזה הפרקטיקה המוצעת על-ידו היא התבוננות. הוא מציע חמישה פסוקים שאפשר להתבונן בהם ממושכות על מנת להגיע להשגות. כמו כן, יש לו פרקטיקת נשימה, שנקראת "חדוה", משום שכך צריכה להיות מחולקת הנשימה לדידו – שאיפה-ח (=8 רגעים), עצירה-ד, נשיפה-ו, עצירה-ה. הוא מוצא הרבה הסברים וכוונות בזה, אבל בעיניי זה שרירותי.

 

בסיכום ובאחרית דבר תחילה מציג פרסיקו טבלה המחלקת את כל ההוגים שהציג לפי קריטריונים שביאר בהקדמה: אופי הטכניקה – ריכוז, אוטומציה או מודעות; הכיוון האינטנציונלי – אקסטרוברטי או אינטרוברטי; המטרה הפיזיולוגית – עוררות או רגיעה; שדה הפעולה – שיוויסטי או שאקטיסטי; יחס הטכניקה להלכה – נומי, אנומי, או אנטינומי; סוגת החוויה המיסטית המתקבלת – טראנס, ריכוז, אקסטאזה, מניפולציה.

לאחר מכן הוא ממקם את המחקר בהקשר רחב, של מה הוא מכנה "המפנה הסובייקטיבי", בו ניתן יותר מקום לחוויה האישית ולא למוסדות הדת החיצוניים. זה בא בצד חילון המערב, ותיאורטיקן ראשי שמובא בהקשר זה הוא צ'רלס טיילור.

 

לסיכום, האם דעתי השתנתה? לא ממש. אני עדיין חושב שעד לפני חמישים שנה לא הייתה ביהדות פרקטיקה של המדיטציה, אף שהיו מספר תרגולות רוחניות מעט דומות. התרכזות בתפילה, למשל, כמובן שהייתה, אלא שזו ממש לא מדיטציה. אני מבין את הנטייה לומר כי הכול נמצא במקורותינו, אלא שבמקרה הזה צריך להודות שפשוט אין זה כך. תמיד היהדות שאבה מעמים סביב לה, וכך גם במקרה הזה. וכנראה הטכניקה הזו היא דבר נצרך מאוד ומועיל מאוד, כך שנעשו כל הניסיונות "לגייר" אותה.

גם אני כתבתי פעם משהו קצר על רמזים למדיטציה בתנ"ך (קישור בהערה[1]). ואולם, לדעתי, אפשר ללכת גם צעד אחד הלאה. מדיטציה כפשוטה (אני יודע שיש שיטות שונות) היא השקטת המחשבות, עד הגעה להיעדר מחשבות עד כמה שהדבר אפשרי. במובן מסוים, זה הפך היהדות, המעודדת אותנו להתרכז באל חי וקיים. לכן גם כל הפרקטיקות שהוצגו בספר לא ממש קולעות למטרה. ואולם, בקבלה יש מושג מרכזי שנקרא "האין". קראתי עליו באריכות בספר "חוקת עולם ורזי עולם" מאת הרב אלכסנדר י' שפרן. למשל דורשים את הפסוק "והחוכמה מהאין תימצא" – שמתוך האין באה החוכמה, מתוך ספירה אלוהית שנקראת אין. ובכן, דבר זה נראה לי קרוב מאוד כבר למחשבה המזרחית המקורית, ואפשר לפתח ממנו שיטת מדיטציה יהודית בנוסח מזרחי ממש. ואגב, גם הויפאסנה, סדנת השתיקה, אינה רחוקה מהיהדות, בעצם. הפסוק אומר – "לך דומיה תהילה", ואין זה פסוק צדדי, אלא חכמי היהדות שבכל הדורות המליצו על השתיקה. יש, אם כך, לדעתי, עוד עבודה לעשות בנדון זה.

 

ולסיכום הספר, זהו מחקר רציני ומעמיק ללא ספק, וההצגה השיטתית הראשונה של כלל הגישות בנושא המדיטציה ביהדות, ובכך יש לו ערך רב. אני מצאתי עניין רב יותר בחלקו השני, ככל שההוגים הנסקרים קרובים לדורנו, כנראה מהסיבה שהזכרתי, שאינני חושב שההוגים העתיקים באמת קשורים לנושא, אך הספר כמכלול הוא טוב מאוד, מקיף ומרשים בידענותו.

 

[1] כאן: http://www.tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2616_2.html

מדיטציה יהודית

כמה מחשבות על קריאה וספרים/ מעין וידוי

כמה מחשבות על קריאה וספרים. מעין וידוי. [אני מתלבט האם להעלות את זה, כן, לא, כן, לא, יאללה נעלה וזהו. ותסלחו לי מראש].

בימים האחרונים נזכרתי בכמה ספרי עבר שקראתי. זה התחיל עם קונדרה, בעקבות ספרו החדש, המשיך עם "שער לשירה הצעירה", בעקבות ספר דומה של מנחם בן, והסתיים בינתיים עם אזכור של קריאת קלסיקות. את הספרים האלה קראתי בימי נעוריי והם עשו עליי רושם רב. להם אפשר להוסיף את "החיים כמשל" של פנחס שדה, את "כה אמר זרטוסטרה" של ניטשה ועוד כמה. מאז קראתי אלפי ספרים, אבל אף אחד מהם לא עשה עליי רושם רב כמו ספרי נעוריי.

אז מה קורה פה? טוב, זה ברור. ככל שמתבגרים צוברים יותר ידיעות ופחות נוטים להתרשם. אבל השאלה היותר מעניינת היא, אם כך, למה בכלל לקרוא, או למה לקרוא כה הרבה?

וזו הנקודה שאני רוצה להעלות פה. אני קורא המון, כ-10 עד 12 ספרים בחודש, בערך שלושה בשבוע, ובעיקר ספרי עיון, אך מתוך ה-10 אני מוצא שבדרך כלל רק אחד טוב באמת. השאר פושרים או חסרי טעם. אך גם הספרים הטובים באמת הם לא כאלה שיוכלו לשנות לי את החיים, מקסימום להנות אותי ולהוסיף לי ידיעות.

נראה, איזה ספרים יש? יש ספרים אקדמיים, שהם מחקרים האמורים להוסיף דעת במובהק. אך לרובם כותרות כמו: "מנהגי חבישת הכובעים בחצרות החסידים בגליציה במאה ה-18". תודו שאפשר לחיות טוב מאוד גם בלי לדעת את זה. ויש ספרים אחרים שמיועדים ישירות לשיפור החיים, ספרי הדרכה שונים. אך רובם חוזרים על אותה פורמולה, ואם קראת, נאמר, חמישה כאלה, הבנת את הרעיון. נשארו ספרים בנושאים שונים, פסיכולוגיה, פילוסופיה, ובאמת חשוב ומועיל להכיר אותם, אך גם בהם יש מעט חדש, ואחרי שעברת רמה מסוימת נשאר רק להיכנס לדקויות יותר ויותר קטנות, אך ללא חשיבות יתרה.

ויש ספרות יפה. כאן המניע הוא בעיקר ההנאה. אך גם הסיפורים נוהגים לחזור על עצמם. הוגה אחד אמר שכל הסיפורים הם בעצם וריאציות על שבעה או עשרה סיפורי בסיס. אמנם, עם הנאה קשה להתווכח, אך עדיין זה לא משהו שאי אפשר לחיות בלעדיו, כלומר מעבר למינימום סביר.

המקום היחיד שבו יש ערך לקריאה מרובה ולהתעמקות הוא במדע, או בכלל בתחום המקצועי.

מה שאני טוען שרדיפת הידע, כלומר רדיפת ידע מוגזמת, היא תשוקה לכל דבר ואין בה ערך מיוחד בפני עצמה. ההפך, עדיף לשלוט בה ולנתב אותה, להיות חזק ממנה. מה שאני אומר פה בעצם הוא שההתמכרות לקריאה, היות "תולעת ספרים", היא ככל התמכרות אחרת, וכך אני מתייחס אליה גם בנוגע לעצמי. ועוד יותר מזה מה שאני טוען הוא, שלספרים יש יכולת מוגבלת מאוד, נדירים הם הספרים החשובים באמת, שבאמת עשו שינוי.

אבל עדיין אני חושב שחשוב לקרוא, אף שבמידה סבירה. זה טוב לשיפור אוצר המילים, להכרת הנפש האנושית ופיתוח המחשבה ועוד. אך יותר מכל אלה, אני חושב שפשוט היכולת לשבת שעה רצופה ולהתעמק בחומר עיוני או סיפורי משנה את האדם, הופכת אותו לאדם טוב יותר, קשוב יותר, רגוע יותר, מבין יותר. ובמיוחד בדורנו בעל בעיות הקשב.

אבל אפשר לעשות זאת בצורה רגילה. לדעתי, ספר אחד בשבוע או בשבועיים זה מספיק. אפילו אחד בחודש או אף בחודשיים זה הספק מספק ביותר. וכמובן, שאם קוראים כמות קטנה יותר של ספרים, עדיף להתמקד בספרים הטובים ביותר. בשביל זה יש את ההמלצות. בחרו לכם ממליץ שאתם סומכים על טעמו ולכו בעקבותיו. או בחרו לכם כמה כאלה. את שאר הזמן הקדישו לבניית חייכם. האמינו לי, בכך תנהגו בתבונה.

[הקטע הזה יכול אולי להרגיז כמה מחבריי אוהבי הספרים, אך מה אעשה וכך אני חושב. ראו בכך וידוי אישי].

"כמעיין המתגבר"/ מאת איין ראנד

כמעיין המתגבר/ ביקורת מאת חגי הופר

בתקופה מסוימת בנעורי קראתי ספרים קלאסיים רבים, אך משום מה ספר זה, "כמעיין המתגבר" מאת איין ראנד (כז"ב דביר, 2012 [1943]) חמק ממני. בכלל מיעטתי לקרוא ספרות אמריקאית והתמקדתי בזו האירופאית.

לפני מספר שבועות הייתי בהרצאה על איין ראנד, ובעקבות כך קראתי גם כמה מאמרים שלה.[1] לבסוף, החלטתי לפנות גם לספרה הקלאסי והמוכר ביותר.

גישתי הכללית המוקדמת כלפי הגותה של ראנד הייתה שלילית ביסודה, אפילו שלילית מאוד. מה כבר אפשר לצפות ממי שאמרה כי "אלטרואיזם הוא רשע" ומי שקידמה קפיטליזם דורסני ומוחלט, כפי ששנוא עליי? אמנם שאלה לגיטימית היא האם יתכן בכלל מעשה שאינו אגואיסטי ברמה כלשהי, אך להעלות את המעשה האגואיסטי על נס ולכנות את היפוכו רשע נראה לי מוגזם, וגישתה הכלכלית נראתה לי מתועבת.

אבל ספרה המרכזי השפיע על המונים (בגב הספר מצוין כי בסקר נמצא, כי השפעת הספר שנייה רק לתנ"ך – סופרלטיב מוגזם ביותר), האם הוא ישנה את דעתי עליה? כבר אוכל לומר שלאחר הקריאה דעתי רק התבססה, אך לפני שאפרט, מספר מילים על העלילה:

 

הגיבור הראשי של הספר הוא הווארד רורק, שהוא אדריכל שאינו מתיישר עם דרישות הארכיטקטורה בנות זמנו, אלא מפתח את סגנונו האישי המודרני. דרישות הארכיטקטורה בנות זמנו הן בניית בניינים בסגנון רומי עתיק, או בסגנון רנסנסי, אבל רורק חושב שזה מיותר ולא פונקציונאלי. בעקבות כך מעיפים אותו מבית הספר לאדריכלות לפני סיום הלימודים וקבלת התואר.

כדמות מנוגדת לו יש את הדמות של פיטר קיטינג, חברו לספסל הלימודים. הוא הרבה יותר קונוונציונאלי והולך בתלם. במהלך הספר נראה לאן גישתו של כל אחד הובילה אותם, ויש בדרך לא מעט מפנים לכאן ולכאן.

דמות נוספת שמופיעה בהמשך היא אלזוורת טוהי, כותב טור עיתונאי המוערך על-ידי כל. הוא מעודד את קיטינג וחוסם את דרכו של רורק, ועוד נכונו לו עלילות.

עוד יותר מאוחר בספר מופיעה דמות מרכזית נוספת, גייל וינאנד, שהוא בעל העיתון שבו עובד טוהי ודרכו תצטלב גם עם זו של רורק, באופן משמעותי ביותר.

דמות חשובה אחרונה בספר היא דומיניק, שמקיימת מערכת יחסים עם רורק, אך גם כאן אין תמונה פשוטה כלל, אלא העלילה מפותלת ורבת פניות, באופן שלא אוכל לתאר מבלי להרוס למי שלא קרא את הספר.

 

לקראת סוף הספר מופיעים כמה נאומים, המגלים את האידיאולוגיה שהנחתה את הכותבת באופן ברור לגמרי. במיוחד בדבר בא לידי ביטוי בנאום ההגנה של רורק במשפטו, בעשרת העמודים האחרונים של הספר. רורק יוצא נגד האנשים ה"מתווכים", אנשים שלא הולכים עד הסוף עם האמת הפנימית שלהם ומתגמשים אל מול דרישות החברה. רורק הוא היפוכם המוחלט – הוא לא מתקפל מול לחצים ופיתויים והוא הולך עם האמת הפנימית שלו בכל מחיר.

הנה ציטוט אופייני מתוך הנאום האחרון:

"מלמדים אותנו שלהסכים עם אחרים זו מעלה. אך היוצר הוא אדם שאינו מסכים. מלמדים אותנו שעלינו לשחות עם הזרם. אך היוצר הוא אדם ששוחה נגד הזרם. מלמדים אותנו שעלינו לעמוד מאוחדים. אך היוצר הוא האדם שעומד בדד.

מלמדים אותנו שהאני הוא שם נרדף לרוע, ואילו חוסר אנוכיות הוא האידיאל המושלם וסך כל התכונות היפות. אך היוצר הוא אנוכי במלוא מובן המילה, והאדם חסר האנוכיות הוא זה שאינו חושב, שאינו חש, שאינו שופט, שאינו פועל, שהרי כל הפעולות הללו הן פעולות של האני" (עמ' 556).

 

במקום כלשהו רורק אומר, כי אין מילה למה שהוא מדבר עליו, כי "אגואיזם" לא מתאים, כי דווקא האחרים, המקבלים את צו ההמון, עושים זאת מטעמים אגואיסטיים. אך דומני שנוכל למצוא מילה לכך – אם לא אגואיזם, לפחות אגוצנטריות. רורק הוא אדם אגוצנטרי לחלוטין, גם אם הדבר נעשה בשם היצירתיות שלו. ראנד מוצאת בזה חיוב, ואילו אני מוצא בכך הרבה שלילה. כי כמו שאמר אחד המשוררים – שום אדם איננו אי. כל אחד מושפע בצורה זו או אחרת מהחברה, וההשפעה הזו היא דבר מבורך. כמובן שלא צריך להיסחף ולאבד עצמיות, וכן כמובן שליוצר טוב צריך להיות ובדרך כלל יש אני חזק, הגורם לסגנונו הייחודי, אבל אין לבטל כליל את ההפריה ההדדית עם החברה, כך לטעמי.

ובאמת, גיבור ספרה של ראנד הוא בעייתי מבחינות מוסריות רבות. די אם נזכור שהוא מבצע אקט מיני שהוא בעצם אקט של אונס, ושכל מערכת היחסים שלו עם הדמות הנשית היא מערכת יחסים עם קווים סאדו-מאזוכיסטיים בולטים. הזה האידיאל האנושי שלך? זו דמות החיקוי? וכן באופן כללי הוא ממעט לדבר, שלא לדבר על להביע רגש, ובכלל יוצר דמות של אנטיפת לא קטן. כאמור, כל הדברים האלה ביססו את דעתי השלילית על האידיאולוגיה של ראנד.

 

ובכל זאת, יש לי דבר אחד לומר, שנראה כעולה בקנה אחד עם המסר של הספר, ואפשר שהוא יהיה תרומתי לניתוח הסיפור:

אמרנו שרורק יצא נגד הקונוונציות האדריכליות בנות זמנו, שכללו חיקוי סגנון רומי ורנסנסי. הסגנון המחקה הזה הוא עובדה קיימת בארה"ב, במיוחד בארה"ב. חישבו למשל על הבית הלבן, על שורת עמודי החזית שלו – זה חיקוי ברור של העמודים הרומים. וכסגנון הזה מעוצבים כל בנייני הממשל החשובים בארה"ב.

עתה, שמעתי ממבקר הקולנוע דורון פישלר, כי כל ההעתקה הזו בטעות יסודה. ראשוני המעתיקים היו אנשי הרנסנס, אך הם טעו. טעותם היא בכך שבתקופה הרומית כל הפסלים והעמודים לא היו לבנים, כפי שמחקים אותם, אלא צבעוניים ביותר. באמת, למה שנחשוב שתרבות צבעונית כזו תהיה כה דלה במבע, במיוחד שהושקעה כל-כך הרבה אנרגיה יצירתית ביצירת הפסלים והעמודים האלה? אין זאת אלא שהגשם במהלך השנים גרם לצבע לדהות. ובאמת, בימינו הצליחו לשחזר את הצבעים המקוריים על-ידי מציאת פיגמנטים שנשארו בפסלים ובעמודים, והם ססגוניים מאוד!

נחזור אם כך לנמשל – מי שחיקה את הפסלים ועשה אותם לבנים חשב שהוא משחזר את גדולתה של תקופת קדומים, אך בעצם יצר דבר חדש, דבר שהקדמונים לא היו מעלים בדעתם. מעט הגיון בריא ויצירתיות חופשית היו מונעים את המבוכה הזו. חישבו שוב על הבית הלבן – הוא צריך להיות הבית הצבעוני! בדבר זה נראה שראנד קלעה בול למטרה. יש אם כן הרבה מקום למקוריות אישית ולאי-הליכה אוטומטית אחרי מסורת קיימת חסרת מובן ופשר. ועדיין, אני חושב, שראנד הלכה באופן מוגזם בכיוון זה, ושאין המסקנה המתבקשת צריכה להיות אגוצנטריות מוחלטת ועקשנות בכל מצב.

 

לסיום, מילה על אופן קריאתי. שלא כהרגלי, קראתי את הספר במשך כחודש וחצי, כשעה בכל יום (זה כמו לצפות בסדרה בהמשכים בטלוויזיה, זה די נחמד ואולי אאמץ את השיטה בספרים נוספים). עשיתי זאת גם בגלל אורכו של הספר – כ-600 עמודים, הכתובים בפונט קטן מאוד, כך שזה בעצם כמו 1000 עמודים, אך גם, יש להודות, כי כנראה הספר לא ריתק אותי במידה מספקת. ספר מעניין באמת היה נגמע בנשימה אחת.

ובכל זאת, מדובר בספר טוב מאוד, שאני יכול להבין איך כל-כך הרבה אנשים אהבו אותו והושפעו ממנו. ראנד מצליחה להעביר את המסר שלה, האידיאולוגיה שלה בעצם, בצורה סיפורית טובה ובנויה לתלפיות. כשמסיימים את הספר מבינים – ומרגישים – טוב מאוד מה היא ניסתה לומר, וזאת בין אם מסכימים איתה ובין אם לאו.

 

 

[1] כאן: http://www.aynrand.org.il/#!aynrandarticls/cxtr

כמעין המתגבר

"משלמה המלך עד שלמה ארצי, מיונה הנביא עד יונה וולך"/ מאת מנחם בן

משלמה המלך עד שלמה ארצי, מיונה הנביא עד יונה וולך/ ביקורת מאת חגי הופר

כשחזרתי מסיבובי בשבוע הספר השנה העליתי תמונה של הספרים שקניתי, וביניהם היה גם הספר הזה – "משלמה המלך עד שלמה ארצי, מיונה הנביא עד יונה וולך – שיחות על שירה" מאת מנחם בן (משרד הביטחון, האוניברסיטה המשודרת, 2006). כמה התעניינו בו, אז אכתוב עליו מספר מילים.

ככלל, כפי שמציינת הכותרת, זהו ספר מבואי על שירה. מנחם בן הוא דמות ידועה באזורנו, הן כמבקר שירה, והן, כן, כאחד ממשתתפי האח הגדול.

בשיחה הראשונה בן שואל מהו שיר? והוא עונה בגדול את התשובה של אבידן – שיר הוא דבר שהמשורר קבע שהוא שיר. כמו כן, הוא מופיע לרוב בשורות מקוטעות, אם להידרש להגדרה סכמטית. אבן שושן מציין שורות מחורזות, אך היום זה כבר לא נכון. אך מהו שיר מבחינה עמוקה יותר? בן מציין מוזיקליות, אך לא מפרט בדיוק איך לזהות אותה. אך בכך די. ואם ההגדרה הייתה כה פשוטה לא היינו נצרכים לכל כך הרבה שירים ארס-פואטיים, המנסים לפענח "מהי שירה?". התשובה של בן פשוטה אך גם מספקת, גם אם אינה עמוקה במיוחד, והדבר מאפיין לדעתי את כלל גישתו.

בהמשך מדבר בן על התנ"ך כשירה, ומכאן גם כותרת ספרו. לדידו התנ"ך הוא שירה לכל דבר, ואף הנעלה שבשירות, ואני נוטה להסכים עימו. ואין הכוונה רק לחלקים השיריים המובהקים, כתהילים, אלא בראש ובראשונה לנביאים, וראש וראשון להם – ישעיה. גם בזה אני נוטה להסכים עימו.

בפרק אחד מתייחס בן לביאליק, כשלדעתו הוא זוכה להערכת יתר ורוב שיריו התיישנו. גם כל העניין הזה של "המשורר הלאומי" הוא העתק מהתרבות האירופאית, ואנו לא זקוקים לזה, כי יש לנו את התנ"ך. ביאליק כתב בהברה אשכנזית, בעוד השפה המדוברת היא בהברה ספרדית, וכן כתב בזמן שהשפה עוד לא הייתה מדוברת, והדבר ניכר, הוא אומר. אני זוכר פעם שמרצה אחד באוניברסיטה בה למדתי אמר על ביאליק שהוא אנכרוניסטי והתרגזתי על זה. עם זאת, יתכן שיש בזה משהו. ובכל זאת כמה משיריו הם נצחיים ועמדו במבחן הזמן, כמו "הניצוץ" המופתי, שמשום מה בן לא מזכיר אותו, אף שהוא מזכיר שירים רבים אחרים.

תחת זאת בן מבכר את אלתרמן, והוא דוחה את ביקורתו הידועה של זך על מכאניות חרוזיו נטולת הרגש, ביקורת שלוותה אף במעשה של שירה חדשה מאת זך, אבידן, עמיחי ורביקוביץ. אלתרמן הוא באמת נהדר ברבים משיריו, אולם אני חושב שאף הוא התיישן במידה רבה. ועוד אני חושב, שקורא ממוצע היום כלל לא יבין על מה הוא מדבר, לא יבין את שפתו. אבל גם כאן, חלק מהשירים הם נצחיים ועברו את מבחן הזמן.

"עוד חוזר הניגון" היא דוגמא לשיר שהשתמר. אך מדוע זה, האין בגלל שהולחן כה יפה והושר? נראה שכן, במידה רבה. ובן מדבר באריכות גם על השירים המולחנים. לא רק על השירה הכתובה המולחנת, אלא אף על שירים שנכתבו במקור עם לחן על ידי זמרים יוצרים, וכאן נכנס, למשל, שלמה ארצי שבכותרת, יחד עם מיכה שטרית, אתי אנקרי ועוד. וכמובן מאיר אריאל. לדעתו של בן השירים המולחנים הם היורשים של השירה המדוברת, לפחות מבחינת השפעתם והפופולאריות שלהם. כי פעם משוררים היו כוכבים – ביאליק, אלתרמן, ועד אבידן ויונה וולך. היו להם מעריצים רבים. הם השפיעו עמוקות על התרבות. והיום אין זה כך. יש משוררים רבים, אך למעשה אין אף אחד ידוע באמת. ואילו הזמרים היוצרים, מכירים את מילות שיריהם ומפזמים אותם. ומילותיהם עצמן בהרבה מקרים לא נופלות מרמת גדולי המשוררים הקודמים. גם בנקודה הזו אני נוטה להסכים עם בן. וזכור לי ספר שקראתי לפני שנים מאת פרופ' ניסים קלדרון, שמדבר על אותה תופעה עצמה. מעניין שהם לא מזכירים אחד את השני בספריהם.

זה עיקר הדברים שאני מצאתי בספר זה. אך בין לבין ישנם פרקים נוספים יפים, המדברים על שירת ארץ ישראל, אלוהים בשירה הישראלית, שירי אושר והתאהבות ועוד. הוא מדבר על תרגום שירה, והדילמה בין התרגום המילולי ובין זה המצלולי, המנסה לתפוס את רוח הדברים, שהוא עדיף לדעתי. וכאן גם מצטט את האמרה הידועה של רוברט פרוסט, שאומר כי "שיר הוא כל מה שהולך לאיבוד בתרגום", ואת תגובתו השנונה של אבידן, שאמר, אדרבא, שיר הוא כל מה שעובר בתרגום. עוד הוא שואל כיצד ניתן להבחין בין שיר טוב ולא טוב? ועונה – פשוט לפי התחושה הסובייקטיבית שלנו, מה שהשיר עשה לנו. ובכל זאת אנשים הרגילים בשירה, כמדומני שהם בעלי איברי חישה טובים יותר, בלי להוריד מערכו של הטעם האישי. ובכן, גם כאן בן נוגע בסוגיה גדולה בקלילות האופיינית לו. והוא מסיים בפרק על איך ללמד שירה – קודם כל ללמוד להקריא את השיר, דבר שהיום לא יודעים לעשות. ולבן יש ביקורת נוקבת על מערכת החינוך, בצורה האקדמית היבשה שדרכה לומדים ספרות וגם תנ"ך.

ודבר אחרון. בן כותב: "לעומת זאת, יש עתיד עצום לסוג אחר של שירה – השירה בעל-פה, או אם נרצה, ההתנבאות" (עמ' 149). יתכן שבן התנבא כאן בעצמו, כי הוא כתב ספר זה ב-2006, כאמור, ואכן בשנים האחרונות עולה ופורח סגנון שירה חדש בארץ, סגנון שאני מעריך מאוד ושנכתבים בו דברים נפלאים – וסגנון שדווקא צעירים מתחברים אליו יותר. כוונתי ל"פואטרי סלאם", שזוהי שירה מדוברת, שירה המוקראת בעל-פה והיא דיבורית ופרוזאית יותר. אם טרם יצא לכם להכיר – אני ממליץ!

 

בגב ספר זה, כמו דומני בכל ספר של בן, מצוין כי בן נחשב "האדם שהכי מבין שירה בארץ". אני תמיד משועשע מסופרלטיבים מוגזמים כגון זה, ובאמת בארץ יש לא מעט משוררים וחוקרי שירה שמבינים שירה לא פחות מבן. אבל מה שכן, הוא יודע להאהיב את השירה. מכל דף בספר הזה מרגישים את אהבתו הגדולה לשירה, והאהבה הזו יפה ואף מידבקת. כמו כן, כפי שכתבתי, הוא ניכן בגישה פשוטה וקלילה, גישה שמחוברת למקור החיים ולמה שעשוי ליצור עניין, ולגישה הזו אני מתחבר. ניתוחים עמוקים יותר, שאף להם יש מקום כמובן, אפשר למצוא במקומות אחרים.

 

לבסוף מילה אישית. במהלך קריאת הספר הזה נזכרתי בספר שקראתי בנעוריי, בגיל 15 או 16, ספר בשם "שער לשירה הצעירה" מאת חיים אהל. מדובר בספר דק מאוד, 127 עמודים, אך הוא השפיע על חיי בצורה עמוקה מאוד, יותר מ-1000 ספרים שקראתי אחריו. מדובר בניתוח מספר שירים מאת הדור החדש בשירה, דור אבידן-זך-עמיחי-רביקוביץ, והוא בסיסי למדי, אבל הוא פתח לי פתח רחב להכרה ולהבנה של השירה הזו, שאחר-כך קראתי והכרתי לפני ולפנים. היום כשנזכרתי בספר הזה התמלאתי רגש גדול, אך אשמור אותו ברשותכם לעצמי, לעת עתה לפחות. אך זו רק דוגמא למה שספר קטן ממין זה יכול לעשות. וספרו של בן הוא בהחלט בעל פוטנציאל לעשות את אותו דבר לנער אחר. וכאמור – הוא יודע להאהיב את השירה.

 

זהו אם כן ספר מצוין להיכרות ראשונית וגם מתקדמת יותר עם השירה העברית

ותודה לך מנחם בן על עוגיית מדלן המתוקה הזו!

משלמה המלך

"ציר ה-WHY"/ מאת אורי גניזי וג'ון ליסט

ציר ה-WHY/ ביקורת מאת חגי הופר

"ציר ה-WHY – המניעים הנסתרים והכלכלה ההתנהגותית מאחורי היומיום שלנו" מאת אורי גניזי וג'ון ליסט (כז"ב דביר, 2014) הוא עוד ספר בתחום הכלכלה ההתנהגותית, תחום שעולה ופורח בשנים האחרונות. הספר, בעל הכותרת המחייבת, מנסה להשיג יותר מזה, אבל בעצם הוא משיג פחות מזה.

המחברים פותחים בהבחנה בין גילוי המקור הסיבתי ובין מציאת התאמה קורלטיבית בלבד. הם מציגים זאת כמשהו חדש, בעוד הדבר הזה הוא הבסיס של כל מחקר והוא ידוע משכבר. קריאתם, אם כך, למצוא את סיבות הדברים, את " ציר ה-WHY" היא מובנת מאליה.

בהמשך הם דנים בכמה נושאים, כאשר לכל נושא בדרך כלל מוקדשים שני פרקים, אף שדבר זה לא נאמר בפירוש. למשל, הם שואלים האם נשים תחרותיות פחות מגברים? בפרק אחד הם עושים ניסוי בכפר ילידי, של קליעת כדורי טניס לסל מאולתר ותשלום על כל קליעה, או אפשרות להשיג תשלום גבוה יותר בהתחרות, אלא שכאן קיימת גם האפשרות של אי הרווחת דבר. ובכן, הגברים אכן בחרו יותר באפשרות השנייה התחרותית. אלא שבפרק העוקב מסופר על אותו ניסוי שנעשה בכפר ילידי אחר, כפר מטריארכאלי, הנשלט על-ידי נשים, ושם הנשים דווקא היו תחרותיות יותר, אפילו יותר מהגברים בכפר הראשון (אך פחות מהגבר האמריקאי הממוצע). לא נכון, אם כך, להכליל ולומר שנשים "מטבען" הן פחות תחרותיות.

אני משתתף עתה בסדרת מפגשי קריאה בספרה של ווירג'יניה וולף "חדר משלך". בפרק השני היא אומרת, שיש כל מיני חוקרים גברים, שמרשים לעצמם לקבוע קביעות שונות על האישה, כשפגם אחד שהיא מוצאת בזה הוא, שהם מתייחסים לאישה החיה בתוקף נסיבות מסוים, וכשהנסיבות ישתנו גם תוצאות המחקר ישתנו. זו טענה ידועה, אך דומני שוולף היא הראשונה שהזכירה אותה בהקשר הנשים, וזאת בראשית המאה העשרים. המחקר שתיארתי מאשש את טענתה.

בהמשך, המחברים דנים בחינוך, ומגלים שילדים טעוני טיפוח מצליחים יותר, כאשר מציעים להם פרס, תשלום, בעבור הישגיהם. לכל אורך הספר חוזר העניין הזה של תמריצים. אבל תמריצים הם עניין ידוע ביותר ועתיק ביותר, ועתיקה לא פחות היא ההתנגדות להם. וגם כאן בפרק הבא הם ממשיכים את הדיון ומציגים מחקר רחב היקף שעשו בתחום החינוך, מחקר שעדיין לא הסתיים.

נושא נוסף הוא תרומות. הכותבים מצאו שככל שאתה אומר שאתה קרוב יותר לסכום הכסף הרצוי לך, כך אנשים תורמים יותר. וכי אני מנהל משרד תרומות? איפה הקשר ל"יומיום שלנו" שהובטח לי בכותרת? וכן גם כאן הנושא ממשיך בפרק נוסף, בו מסופר על מבצע התרמה לטיפול בילדים שסועי שפה. הרעיון היה "פעם אחת ודי", כלומר לשלוח מכתב ובו יאמר, כי מי שיתרום לא יוסיפו להטריד אותו עוד, אלא אם כן ירצה בזאת. והנה, הפלא ופלא, סכום התרומות עלה לאין שיעור. זה שיעור יפה מאוד, אלא שזו לא הפעם הראשונה שאני קורא עליו. רק לפני שבועיים קראתי עליו בספר "לחשוב כמו פריק", שעולה על ספר זה בכמה רמות.

 

לסיכום, יש כאן רצף די אקלקטי של נושאים, שלא ברור מה הקו המקשר ביניהם, חוץ מהעובדה שבכולם המחברים מנסים למצוא "סיבות", ולבסוף הם מפצירים בנו לצאת ולעשות מחקרים. האם זה לא מה שעשו חוקרים עד כה? מה חדש?

המחקרים עצמם הם ברמות עניין משתנות, לפעמים יותר מעניינים, אך על פי רוב פחות מעניינים, עד חסרי עניין לחלוטין. מה שלא מפריע למחברים להציגם באריכות יתרה ומעיקה.

בצד הספר מופיעות המלצות של אנשים ידועי שם, כדן אריאלי ועוד, אולם אני חושב שהספר הזה הוא די גרוע בתחומו, ובשלב מסוים התחלתי לקרוא אותו בדילוגים וחיכיתי שיסתיים כבר. מצד שני, אם אפתח חברת התרמות, אולי הספר יוכל לספק לי טיפ או שניים. וברצינות, אולי מנהלים או אנשי מקצוע יוכלו להפיק ממנו תועלת, אך איני חושב שהוא מתאים לציבור הרחב.

 

ציר הווי