"ציר ה-WHY"/ מאת אורי גניזי וג'ון ליסט

ציר ה-WHY/ ביקורת מאת חגי הופר

"ציר ה-WHY – המניעים הנסתרים והכלכלה ההתנהגותית מאחורי היומיום שלנו" מאת אורי גניזי וג'ון ליסט (כז"ב דביר, 2014) הוא עוד ספר בתחום הכלכלה ההתנהגותית, תחום שעולה ופורח בשנים האחרונות. הספר, בעל הכותרת המחייבת, מנסה להשיג יותר מזה, אבל בעצם הוא משיג פחות מזה.

המחברים פותחים בהבחנה בין גילוי המקור הסיבתי ובין מציאת התאמה קורלטיבית בלבד. הם מציגים זאת כמשהו חדש, בעוד הדבר הזה הוא הבסיס של כל מחקר והוא ידוע משכבר. קריאתם, אם כך, למצוא את סיבות הדברים, את " ציר ה-WHY" היא מובנת מאליה.

בהמשך הם דנים בכמה נושאים, כאשר לכל נושא בדרך כלל מוקדשים שני פרקים, אף שדבר זה לא נאמר בפירוש. למשל, הם שואלים האם נשים תחרותיות פחות מגברים? בפרק אחד הם עושים ניסוי בכפר ילידי, של קליעת כדורי טניס לסל מאולתר ותשלום על כל קליעה, או אפשרות להשיג תשלום גבוה יותר בהתחרות, אלא שכאן קיימת גם האפשרות של אי הרווחת דבר. ובכן, הגברים אכן בחרו יותר באפשרות השנייה התחרותית. אלא שבפרק העוקב מסופר על אותו ניסוי שנעשה בכפר ילידי אחר, כפר מטריארכאלי, הנשלט על-ידי נשים, ושם הנשים דווקא היו תחרותיות יותר, אפילו יותר מהגברים בכפר הראשון (אך פחות מהגבר האמריקאי הממוצע). לא נכון, אם כך, להכליל ולומר שנשים "מטבען" הן פחות תחרותיות.

אני משתתף עתה בסדרת מפגשי קריאה בספרה של ווירג'יניה וולף "חדר משלך". בפרק השני היא אומרת, שיש כל מיני חוקרים גברים, שמרשים לעצמם לקבוע קביעות שונות על האישה, כשפגם אחד שהיא מוצאת בזה הוא, שהם מתייחסים לאישה החיה בתוקף נסיבות מסוים, וכשהנסיבות ישתנו גם תוצאות המחקר ישתנו. זו טענה ידועה, אך דומני שוולף היא הראשונה שהזכירה אותה בהקשר הנשים, וזאת בראשית המאה העשרים. המחקר שתיארתי מאשש את טענתה.

בהמשך, המחברים דנים בחינוך, ומגלים שילדים טעוני טיפוח מצליחים יותר, כאשר מציעים להם פרס, תשלום, בעבור הישגיהם. לכל אורך הספר חוזר העניין הזה של תמריצים. אבל תמריצים הם עניין ידוע ביותר ועתיק ביותר, ועתיקה לא פחות היא ההתנגדות להם. וגם כאן בפרק הבא הם ממשיכים את הדיון ומציגים מחקר רחב היקף שעשו בתחום החינוך, מחקר שעדיין לא הסתיים.

נושא נוסף הוא תרומות. הכותבים מצאו שככל שאתה אומר שאתה קרוב יותר לסכום הכסף הרצוי לך, כך אנשים תורמים יותר. וכי אני מנהל משרד תרומות? איפה הקשר ל"יומיום שלנו" שהובטח לי בכותרת? וכן גם כאן הנושא ממשיך בפרק נוסף, בו מסופר על מבצע התרמה לטיפול בילדים שסועי שפה. הרעיון היה "פעם אחת ודי", כלומר לשלוח מכתב ובו יאמר, כי מי שיתרום לא יוסיפו להטריד אותו עוד, אלא אם כן ירצה בזאת. והנה, הפלא ופלא, סכום התרומות עלה לאין שיעור. זה שיעור יפה מאוד, אלא שזו לא הפעם הראשונה שאני קורא עליו. רק לפני שבועיים קראתי עליו בספר "לחשוב כמו פריק", שעולה על ספר זה בכמה רמות.

 

לסיכום, יש כאן רצף די אקלקטי של נושאים, שלא ברור מה הקו המקשר ביניהם, חוץ מהעובדה שבכולם המחברים מנסים למצוא "סיבות", ולבסוף הם מפצירים בנו לצאת ולעשות מחקרים. האם זה לא מה שעשו חוקרים עד כה? מה חדש?

המחקרים עצמם הם ברמות עניין משתנות, לפעמים יותר מעניינים, אך על פי רוב פחות מעניינים, עד חסרי עניין לחלוטין. מה שלא מפריע למחברים להציגם באריכות יתרה ומעיקה.

בצד הספר מופיעות המלצות של אנשים ידועי שם, כדן אריאלי ועוד, אולם אני חושב שהספר הזה הוא די גרוע בתחומו, ובשלב מסוים התחלתי לקרוא אותו בדילוגים וחיכיתי שיסתיים כבר. מצד שני, אם אפתח חברת התרמות, אולי הספר יוכל לספק לי טיפ או שניים. וברצינות, אולי מנהלים או אנשי מקצוע יוכלו להפיק ממנו תועלת, אך איני חושב שהוא מתאים לציבור הרחב.

 

ציר הווי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s