"משלמה המלך עד שלמה ארצי, מיונה הנביא עד יונה וולך"/ מאת מנחם בן

משלמה המלך עד שלמה ארצי, מיונה הנביא עד יונה וולך/ ביקורת מאת חגי הופר

כשחזרתי מסיבובי בשבוע הספר השנה העליתי תמונה של הספרים שקניתי, וביניהם היה גם הספר הזה – "משלמה המלך עד שלמה ארצי, מיונה הנביא עד יונה וולך – שיחות על שירה" מאת מנחם בן (משרד הביטחון, האוניברסיטה המשודרת, 2006). כמה התעניינו בו, אז אכתוב עליו מספר מילים.

ככלל, כפי שמציינת הכותרת, זהו ספר מבואי על שירה. מנחם בן הוא דמות ידועה באזורנו, הן כמבקר שירה, והן, כן, כאחד ממשתתפי האח הגדול.

בשיחה הראשונה בן שואל מהו שיר? והוא עונה בגדול את התשובה של אבידן – שיר הוא דבר שהמשורר קבע שהוא שיר. כמו כן, הוא מופיע לרוב בשורות מקוטעות, אם להידרש להגדרה סכמטית. אבן שושן מציין שורות מחורזות, אך היום זה כבר לא נכון. אך מהו שיר מבחינה עמוקה יותר? בן מציין מוזיקליות, אך לא מפרט בדיוק איך לזהות אותה. אך בכך די. ואם ההגדרה הייתה כה פשוטה לא היינו נצרכים לכל כך הרבה שירים ארס-פואטיים, המנסים לפענח "מהי שירה?". התשובה של בן פשוטה אך גם מספקת, גם אם אינה עמוקה במיוחד, והדבר מאפיין לדעתי את כלל גישתו.

בהמשך מדבר בן על התנ"ך כשירה, ומכאן גם כותרת ספרו. לדידו התנ"ך הוא שירה לכל דבר, ואף הנעלה שבשירות, ואני נוטה להסכים עימו. ואין הכוונה רק לחלקים השיריים המובהקים, כתהילים, אלא בראש ובראשונה לנביאים, וראש וראשון להם – ישעיה. גם בזה אני נוטה להסכים עימו.

בפרק אחד מתייחס בן לביאליק, כשלדעתו הוא זוכה להערכת יתר ורוב שיריו התיישנו. גם כל העניין הזה של "המשורר הלאומי" הוא העתק מהתרבות האירופאית, ואנו לא זקוקים לזה, כי יש לנו את התנ"ך. ביאליק כתב בהברה אשכנזית, בעוד השפה המדוברת היא בהברה ספרדית, וכן כתב בזמן שהשפה עוד לא הייתה מדוברת, והדבר ניכר, הוא אומר. אני זוכר פעם שמרצה אחד באוניברסיטה בה למדתי אמר על ביאליק שהוא אנכרוניסטי והתרגזתי על זה. עם זאת, יתכן שיש בזה משהו. ובכל זאת כמה משיריו הם נצחיים ועמדו במבחן הזמן, כמו "הניצוץ" המופתי, שמשום מה בן לא מזכיר אותו, אף שהוא מזכיר שירים רבים אחרים.

תחת זאת בן מבכר את אלתרמן, והוא דוחה את ביקורתו הידועה של זך על מכאניות חרוזיו נטולת הרגש, ביקורת שלוותה אף במעשה של שירה חדשה מאת זך, אבידן, עמיחי ורביקוביץ. אלתרמן הוא באמת נהדר ברבים משיריו, אולם אני חושב שאף הוא התיישן במידה רבה. ועוד אני חושב, שקורא ממוצע היום כלל לא יבין על מה הוא מדבר, לא יבין את שפתו. אבל גם כאן, חלק מהשירים הם נצחיים ועברו את מבחן הזמן.

"עוד חוזר הניגון" היא דוגמא לשיר שהשתמר. אך מדוע זה, האין בגלל שהולחן כה יפה והושר? נראה שכן, במידה רבה. ובן מדבר באריכות גם על השירים המולחנים. לא רק על השירה הכתובה המולחנת, אלא אף על שירים שנכתבו במקור עם לחן על ידי זמרים יוצרים, וכאן נכנס, למשל, שלמה ארצי שבכותרת, יחד עם מיכה שטרית, אתי אנקרי ועוד. וכמובן מאיר אריאל. לדעתו של בן השירים המולחנים הם היורשים של השירה המדוברת, לפחות מבחינת השפעתם והפופולאריות שלהם. כי פעם משוררים היו כוכבים – ביאליק, אלתרמן, ועד אבידן ויונה וולך. היו להם מעריצים רבים. הם השפיעו עמוקות על התרבות. והיום אין זה כך. יש משוררים רבים, אך למעשה אין אף אחד ידוע באמת. ואילו הזמרים היוצרים, מכירים את מילות שיריהם ומפזמים אותם. ומילותיהם עצמן בהרבה מקרים לא נופלות מרמת גדולי המשוררים הקודמים. גם בנקודה הזו אני נוטה להסכים עם בן. וזכור לי ספר שקראתי לפני שנים מאת פרופ' ניסים קלדרון, שמדבר על אותה תופעה עצמה. מעניין שהם לא מזכירים אחד את השני בספריהם.

זה עיקר הדברים שאני מצאתי בספר זה. אך בין לבין ישנם פרקים נוספים יפים, המדברים על שירת ארץ ישראל, אלוהים בשירה הישראלית, שירי אושר והתאהבות ועוד. הוא מדבר על תרגום שירה, והדילמה בין התרגום המילולי ובין זה המצלולי, המנסה לתפוס את רוח הדברים, שהוא עדיף לדעתי. וכאן גם מצטט את האמרה הידועה של רוברט פרוסט, שאומר כי "שיר הוא כל מה שהולך לאיבוד בתרגום", ואת תגובתו השנונה של אבידן, שאמר, אדרבא, שיר הוא כל מה שעובר בתרגום. עוד הוא שואל כיצד ניתן להבחין בין שיר טוב ולא טוב? ועונה – פשוט לפי התחושה הסובייקטיבית שלנו, מה שהשיר עשה לנו. ובכל זאת אנשים הרגילים בשירה, כמדומני שהם בעלי איברי חישה טובים יותר, בלי להוריד מערכו של הטעם האישי. ובכן, גם כאן בן נוגע בסוגיה גדולה בקלילות האופיינית לו. והוא מסיים בפרק על איך ללמד שירה – קודם כל ללמוד להקריא את השיר, דבר שהיום לא יודעים לעשות. ולבן יש ביקורת נוקבת על מערכת החינוך, בצורה האקדמית היבשה שדרכה לומדים ספרות וגם תנ"ך.

ודבר אחרון. בן כותב: "לעומת זאת, יש עתיד עצום לסוג אחר של שירה – השירה בעל-פה, או אם נרצה, ההתנבאות" (עמ' 149). יתכן שבן התנבא כאן בעצמו, כי הוא כתב ספר זה ב-2006, כאמור, ואכן בשנים האחרונות עולה ופורח סגנון שירה חדש בארץ, סגנון שאני מעריך מאוד ושנכתבים בו דברים נפלאים – וסגנון שדווקא צעירים מתחברים אליו יותר. כוונתי ל"פואטרי סלאם", שזוהי שירה מדוברת, שירה המוקראת בעל-פה והיא דיבורית ופרוזאית יותר. אם טרם יצא לכם להכיר – אני ממליץ!

 

בגב ספר זה, כמו דומני בכל ספר של בן, מצוין כי בן נחשב "האדם שהכי מבין שירה בארץ". אני תמיד משועשע מסופרלטיבים מוגזמים כגון זה, ובאמת בארץ יש לא מעט משוררים וחוקרי שירה שמבינים שירה לא פחות מבן. אבל מה שכן, הוא יודע להאהיב את השירה. מכל דף בספר הזה מרגישים את אהבתו הגדולה לשירה, והאהבה הזו יפה ואף מידבקת. כמו כן, כפי שכתבתי, הוא ניכן בגישה פשוטה וקלילה, גישה שמחוברת למקור החיים ולמה שעשוי ליצור עניין, ולגישה הזו אני מתחבר. ניתוחים עמוקים יותר, שאף להם יש מקום כמובן, אפשר למצוא במקומות אחרים.

 

לבסוף מילה אישית. במהלך קריאת הספר הזה נזכרתי בספר שקראתי בנעוריי, בגיל 15 או 16, ספר בשם "שער לשירה הצעירה" מאת חיים אהל. מדובר בספר דק מאוד, 127 עמודים, אך הוא השפיע על חיי בצורה עמוקה מאוד, יותר מ-1000 ספרים שקראתי אחריו. מדובר בניתוח מספר שירים מאת הדור החדש בשירה, דור אבידן-זך-עמיחי-רביקוביץ, והוא בסיסי למדי, אבל הוא פתח לי פתח רחב להכרה ולהבנה של השירה הזו, שאחר-כך קראתי והכרתי לפני ולפנים. היום כשנזכרתי בספר הזה התמלאתי רגש גדול, אך אשמור אותו ברשותכם לעצמי, לעת עתה לפחות. אך זו רק דוגמא למה שספר קטן ממין זה יכול לעשות. וספרו של בן הוא בהחלט בעל פוטנציאל לעשות את אותו דבר לנער אחר. וכאמור – הוא יודע להאהיב את השירה.

 

זהו אם כן ספר מצוין להיכרות ראשונית וגם מתקדמת יותר עם השירה העברית

ותודה לך מנחם בן על עוגיית מדלן המתוקה הזו!

משלמה המלך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s