"עושה כרצונו"/ מאת אסתי וינשטיין

עושה כרצונו/ ביקורת מאת חגי הופר

"עושה כרצונו" מאת אסתי וינשטיין (כז"ב דביר, 2016) מגולל את סיפורה של אסתי, שעלתה לכותרות לפני מספר שבועות עקב התאבדותה המצערת.

לספר בעצם שני חלקים. בראשון מסופק רקע כללי על אסתי, דסי בספר, ועל חסידות גור בה היא חיה, כשהנתון הבולט ביותר כאן הן ה"תקנות", התאקונעס, הדרקוניות שיש בחסידות זו.

למשל, לאישה מותר להתייחד עם בעלה רק פעמיים בכל חודש. בעלה של אסתי/דסי לא קורא לה בשמה, אלא "בואי רגע", "תשמעי". עקרונית לפחות, יחסי המין נעשים בחושך מוחלט. הולכים לישון בשעה קבועה, 21:30. לאישה אסור לשבת ליד בעלה ברכב. ואסור להם אפילו להעביר חפצים האחד לשני, אלא מניחים על השולחן והשני לוקח.

איך אפשר לחיות תחת תקנות כאלה? קשה מאוד. ואכן רבים, כפי שהיא מספרת, מקילים בתקנות עם הזמן. אך מהו הגבול שבו מותר להקל? זו שאלה לא פשוטה, ובפריצה ניכרת של הגבול הזה עוסק הספר בחלקו השני.

החלק השני הוא מעין סיפור "החטא ועונשו" קטן. אומר ספוילר קטן, במיוחד בגלל שאין זה סיפור מתח, אלא משהו מסוג אחר, וגם הקריאה בו, אצלי לפחות, נובעת מסקרנות, איך הכול התגלגל?

ובכן, "החטא" נעוץ בפגישות שקיים הזוג עם מעסה, שבספר נקרא אבי. תחילה היה זה עיסוי פשוט, אך הוא התגלגל להיות אירוטי יותר ויותר. הקטע המעניין פה הוא שהפגישות האלה נעשו ביוזמתו ובעידודו של הבעל. מכאן מתפרשת כותרת הספר – "עושה כרצונו", לאו-דווקא של אלוהים, וגם אין לתקן ל"עושה כרצונה", כפי שחשבתי בהתחלה, אלא היא "עושה רצון בעלה".

בכך מגולגלת האחריות על כתפיו, ואכן, לפחות לפי איך שהדברים מתוארים בספר, רוב האחריות נופלת על כתפיו. נראה שהוא ספג מכך הנאה, אולי מינית, אולי פסיכולוגית, ואני תמה אם לא עורב בזה גם מעט סדיזם. בכל מקרה יש משהו אכזרי בזה. אך השאלה היא האם אין גם לה אחריות כלשהי לנעשה? האם היא לא יכולה לעצור ולומר – עד כאן! (כפי שאכן עשתה לבסוף)? איני בא לשפוט. ידוע כי מצוות הדת היא כי על האישה לשמוע בקול בעלה. אך תהייה בכל זאת עולה פה.

בכל מקרה, החלק השני של הספר כולל עשרות עמודים, שהם בעצם פורנוגרפיה קלה.

 

בעקבות כל ההתפתחות הזו, שאת העוקץ הסופי שלה בכל זאת לא אפרט, מחליטה אסתי/דסי להתאבד, אך היא אינה מצליחה ומגיעה לאשפוז פסיכיאטרי. שם היא מגוללת בעצם את כל הספר הזה, מבחינה פנים-עלילתית. אך כשהצוות שומע את סיבת ניסיון ההתאבדות הוא מחליט כי היא לא נבעה מבעיה נפשית ומשחרר אותה. כאן גם מתחילים חייה כאישה חילונית, לאחר שנוכחה בצביעות הרבה בחסידות בה היא חיה. צביעות של להראות כאילו הכול מושלם מבחוץ, בעוד בפנים הכול רקוב.

 

התובנה הבסיסית העולה, לדעתי, מספר זה היא תובנה ידועה משכבר – שחוקים ותקנות דרקוניים, במיוחד בשטח המין, לא באמת מצליחים להתגבר על היצר, ושבמקרים רבים הם אף גורמים להתפרצות עזה יותר שלו, ועיתים גם להתפרצות חולנית. אני לא חושב שאני מחדש במשהו במה שאני אומר כאן, ובכל זאת, הסיפור ממשיך למחזר את עצמו.

 

ועוד תובנה שמתלווה לקריאה בספר, שעם קצת יותר סובלנות, עם סלחנות ורחמנות, עם השארת מקום לתשובה, כל הסיפור הטרגי הזה היה כנראה נמנע. או לחלופין, אם הייתה שם אפשרות סבירה להתגרש בלי שייפגע ה"שידוך", עוד דוגמא לדרישה למעטפת המושלמת.

 

הרבה דובר על הסיפור הזה ואין בכוונתי להכריע כאן, אלא רק להציג את קריאתי האישית. דעות נוספות אני מתכוון לקרוא בהמשך.

 

לסיכום, סיפור עצוב, שכדאי לקרוא. יהי זכרה ברוך.

 

(אני קראתי את הספר בגרסה שהורדה מהרשת. הוא כתוב די טוב, אך יש בו מספר שגיאות, שאני מקווה שתוקנו בגרסת הספר המודפס).

ישו ופרויד – "אל תשפטו"

ישוע אמר "אל תשפטו למען לא תשפטו".

ראו במקורות הבאים:

מתי 7:

1 אַל־תִּשְׁפֹטוּ לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִּשָׁפֵטוּ׃ 2 כִּי בַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר אַתֶּם שֹׁפְטִים תִּשָׁפֵטוּ וּבַמִּדָּה אֲשֶׁר אַתֶּם מֹדֲדִים יִמַּד לָכֶם׃ 3 וְלָמָּה זֶּה תִרְאֶה אֶת־הַקֵּיסָם בְּעֵין אָחִיךָ וְאֶל־הַקּוֹרָה אֲשֶׁר בְּעֵינְךָ לֹא תַבִּיט׃ 4 וְאֵיךְ תֹּאמַר אֶל־אָחִיךָ הַנִּיחָה לִּי וְאָסִיר אֶת־הַקֵּיסָם מֵעֵינֶךָ וְהִנֵּה הַקּוֹרָה בְּעֵינֶךָ׃ 5 הֶחָנֵף הָסֵר בָּרִאשׁוֹנָה אֶת־הַקּוֹרָה מֵעֵינְךָ וְאַחֲרֵי כֵן רָאֹה תִרְאֶה לְהָסִיר אֶת־הַקֵּיסָם מֵעֵין אָחִיךָ׃

לוקס 6:

37 וְאַל־תִּשְׁפְּטוּ וְלֹא תִשָּׁפֵטוּ אַל־תְּחַיְּבוּ וְלֹא תְחֻיָּבוּ נַקּוּ וְתִנָּקוּ׃ 38תְּנוּ וְתִנָּתֵן לָכֶם וּמִדָּה יָפָה דְּחוּקָה וּגְדוּשָׁה וּמֻשְׁפָּעָה יָשִׁיבוּ אֶל־חֵיקְכֶם כִּי בַמִּדָּה אֲשֶׁר אַתֶּם מוֹדֲדִים יִמַּד לָכֶם׃ 39וַיִּשָׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֲיוּכַל עִוֵּר לְהַדְרִיךְ אֶת־הָעִוֵּר הֲלֹא יִפְּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל־הַשָּׁחַת׃ 40 אֵין תַּלְמִיד נַעֲלֶה עַל־רַבּוֹ וְדַיּוֹ לְכָל־תַּלְמִיד שָׁלֵם לִהְיוֹת כְּרַבּוֹ׃ 41 וְלָמָּה זֶּה אַתָּה רֹאֶה אֶת־הַקֵּסֶם אֲשֶׁר בְּעֵין אָחִיךָ וְאֶת־הַקּוֹרָה בְעֵינְךָ לֹא תַבִּיט׃ 42 וְאֵיךְ תֹּאמַר אֶל־אָחִיךָ אָחִי הַנִּיחָה לִּי וְאָסִיר אֶת־הַקֵּסֶם אֲשֶׁר בְּעֵינֶךָ וְאֵינְךָ רֹאֶה אֶת־הַקּוֹרָה אֲשֶׁר בְּעֵינֶךָ הֶחָנֵף הָסֵר בָּרִאשׁוֹנָה אֶת־הַקּוֹרָה מֵעֵינְךָ וְאַחֲרֵי־כֵן רָאֹה תִרְאֶה לְהָסִיר אֶת־הַקֵּסֶם אֲשֶׁר בְּעֵין אָחִיךָ׃

ומקור קצת שונה:

הראשונה לקורינטים 5:

11 אַךְ־זֹאת כָּתַבְתִּי לָכֶם לְבִלְתִּי הִתְעָרֵב עִם־מִי שֶׁנִּקְרָא אָח וְהוּא זֹנֶה אוֹ־בֹצֵעַ בֶּצַע אוֹ־עֹבֵד אֱלִילִים אוֹ מְגַדֵּף אוֹ סֹבֵא אוֹ גַזְלָן וְאַף לֹא לֶאֱכֹל עִם־הָאִישׁ אֲשֶׁר כָּזֶה׃ 12 כִּי מַה־לִּי לִשְׁפֹּט אֶת־אֲשֶׁר בַּחוּץ הֲלֹא תִשְׁפְּטוּ אֵת אֲשֶׁר בַּבָּיִת׃ 13 וַאֲשֶׁר בַּחוּץ הָאֱלֹהִים יִשְׁפְּטֵם וְאַתֶּם תְּבַעֲרוּ אֶת־הָרַע מִקִּרְבְּכֶם׃

זאת לעומת התורה המצווה על משפט צדק:

ויקרא 19 15: לא-תעשו עול במשפט, לא-תשא פני-דל, ולא תהדר פני גדול בצדק תשפט עמיתך

אך בעקבותיו הלכו חז"ל ואף הם משתמשים בפתגמים "במידה שאדם מודד ימדד לו" ו"טול קורה מבין עיניך".

 

ואני חושב, האין זה בסיס הפסיכולוגיה, כלומר הפסיכואנליזה הפרוידיאנית?

שהרי כל מי שהולך לטיפול נדרש קודם כל להפסיק להאשים את הוריו ולבוא אליהם בדרישות. זה האל"ף-בי"ת. קודם כל קח אחריות על נפשך ותפסיק לבחון אותה על-פי החוץ. פתח מודעות עצמית והתבוננות פנימית. ובכן, הנה הכל מתחיל מהכלל הפשוט "לא תשפוט"!

לאחר מכן באים באופן טבעי כל מנגנוני ההגנה, שהיטיבה לתארם אנה פרויד, בתו של פרויד. השלכה, רציונליזציה, השלכה, וכו'. אך כל אלה לא ייתכנו ללא התובנה הבסיסית שאין את מי להאשים, שעליך למצוא את הפתרון בתוכך.

ותובנה נוספת יש פה, שהמאשים בעצם מוצא תמונת מראה של עצמו באחר, כמו שאמרו חז"ל – "הפוסל, במומו פוסל", ו"מום שבך אל תראנו לחברך", ו"אין אדם רואה נגעי עצמו" ועוד. גם כל אלה הם פיתוחים של הדרשה של ישו – "טול קורה מבין עיניך! וכו'".

אז בעבר כתבתי על המקבילות היהודיות-תנ"כיות לדבריו של פרויד[1], והנה יש להם גם מקור נוצרי. אולי אפתח נקודה זו בעתיד.

[1] כאן: https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%99%D7%93_%D7%9E%D7%95%D7%9C_%D7%94%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A

 

"היצ'קוק/טריפו"

היצ'קוק/טריפו – ביקורת מאת חגי הופר

"היצ'קוק/טריפו" (בבל והאוזן השלישית, 2004) הוא ראיון ארוך שערך הבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו עם הבמאי הנודע אלפרד היצ'קוק. הספר נחשב מזמן קלאסיקה בתחום ספרות הקולנוע, אך אני, למרות שלמדתי קולנוע באופן מסודר, התפניתי לקרוא אותו רק עכשיו.

טריפו הוא מבמאי הגל החדש הצרפתי של שנות ה-60 וכתב בתחילת דרכו, יחד עם כמה מחבריו, בכתב עת קולנועי בשם "מחברות הקולנוע" (דומני שכך תורגם השם הצרפתי). בכתב עת זה הם העלו על נס את עבודתו של אלפרד היצ'קוק, שלא נחשב כל-כך על-ידי מבקרי קולנוע אחרים מבני הזמן. הערצתו השתלבה גם בתיאוריית האוטר, שהחלה לתפוש אחיזה, לפיה יש במאים מיוחדים, גאונים, שניתן לחוש את מגע הקסם שלהם בסרטיהם ולזהות אותם מיד.

אז כאן, כעשר שנים מאוחר יותר, טריפו זוכה ב-50 שעות ראיון עם היצ'קוק, והוא דן עמו בכל סרטיו, 54 במספר, שרבים מהם הם יצירות מופת בלתי נשכחות. אזכיר רק את – האיש שידע יותר מדי, שלושים ותשע המדרגות, סוכן חשאי, חבלה, רבקה, בכבלי השכחה, הנודעת, החבל, זרים ברכבת, חלון אחורי, האיש שידע יותר מדי, ורטיגו, מזימות בין לאומיות, פסיכו, הציפורים, מארני, ועוד ועוד. את רוב יצירות המופת שלו גם ראיתי, לפחות פעם אחת.

אך טריפו מתחיל למן ההתחלה, מהיותו של היצ'קוק עוזר במאי, דרך הסרטים האילמים הראשונים, שרובם לא מוכרים על-ידי הקהל בן זמננו, וכך בהדרגה הוא מגיע לסרטים המדברים ולאלו המוכרים יותר. בכל סרט טריפו שואל את היצ'קוק על שיטת עבודתו, על סצנות כאלו או אחרות בתוך הסרט וכן הלאה.

הספר עמוס ידיעות רבות. אם נפנה לצד הטכני, למשל, היצ'קוק מסביר כי באחד מסרטיו המוקדמים שם את התזמורת מאחורי קיר התפאורה, כדי לקבל סאונד טוב יותר. בסרט "החבל", שנראה כמצולם כולו בשוט אחד, אף שבעצם אלו כמה שוטים מחוברים, בשלב מסוים נפתח חלון וצריך לשמוע את צלילי הרחוב. הציעו להיצ'קוק להוסיף את הצלילים בעריכה, אך הוא פסל רעיון זה והניח מיקרופון מחוץ לחלון ושכר ניצבים שיעשו רעש רחוב. גם לקול האמבולנס לא התפשר על קול מוקלט, אלא שכר אמבולנס ממשי ואמר לו להתקרב לבניין בעת הצורך. הדבר מלמד הרבה על שיטת עבודתו ועל דקדקנותו.

או למשל בסרט "הציפורים". לכולם ידוע כי חלק מהציפורים מצוירות. אך בתמונה אחת רואים שחף עט על אחד השחקנים. טריפו שואל והיצ'קוק עונה שבמקרה הזה מדובר בשחף מאולף לעוף אל מעל האדם שמולו, וכי למעשה הוא לא פוגע בשחקן.

או למשל בתסריט. היצ'קוק ידוע כמי שעבד לפי סטורי-בורד מסודר לגמרי, כך שכל מה שנותר לו לעשות זה לצלם את התמונות המופיעות בציורים שלפניו. כאן הוא מוסיף, שבמהלך צילום הסרט הוא כלל לא מביט בתסריט, אלא זוכר את כולו בעל-פה.

וכן הלאה. הספר עמוס בפרטים ופרטי-פרטים על שיטת עבודתו של אחד מגדולי גאוני הקולנוע שאי פעם קמו. לחובב הקולנוע זהו מטמון רב. ולמי שלא, וכן מי שלא ראה את הסרטים – הוא ודאי ימצא פחות עניין בספר מסוג זה.

"אמונה ואדם לנוכח השואה"/ מאת תמיר גרנות

אמונה ואדם לנוכח השואה/ ביקורת מאת חגי הופר

"אמונה ואדם לנוכח השואה" מאת הרב ד"ר תמיר גרנות (תבונות, 2013) הוא ספר המחולק לשני כרכים – הגות (621 עמ') ומסע (האישי וקצר יותר, שאותו לא אפרט כאן). בגדול, הוא מנסה לענות על השאלה, איפה אלוהים היה בשואה? שאלת התיאודיצאה הידועה בהקשר ספציפי – כיצד ניתן להצדיק את האל שאפשר זוועות כאלה לעמו הנבחר, וכיצד ניתן לעבדו לאחר מכן? זו שאלה מעניינת, ועל אף ששמעתי כמה תשובות לה – שאף אחת מהן לא באמת סיפקה אותי – כשראיתי את הספר בשבוע הספר על הדוכן החלטתי להקדיש לו את הזמן הראוי.

והנה, למרות אינסוף מילותיו, הספר מעניק שתי תשובות בסיסיות מהותיות (וכמה נספחות להן), שתי תשובות השונות זו מזו מן הקצה אל הקצה. האחת, של היהדות החרדית, והשנייה של זו הדתית לאומית.

היהדות החרדית גורסת, בדרך כלל, כי לכל דבר יש סיבה מאת ה', וכן גם לשואה – זה היה עונש על חטאים. ומה היה החטא הנורא? התשובות נעות למן הכפירה וההתבוללות ועד הציונות. ועל אף שהרבה מקדושי השואה לא היו נגועים בקלקלות אלו, הם נספו בעוון הדור.

מבין ההוגים שגרנות מציג יצא לי לקרוא שניים – "אתחלתא דגאולה" של הרב וסרמן, המצליף בציונות, ו"ויואל משה" של הרבי מסאטמר, המצליף בציונות אף הוא. ספרו של הרבי מסאטמר מסתמך בעיקר על מדרש "שלוש השבועות", ואכן בהקשר שלנו מופיעים בו דברים מחרידים, הנראים כמתאימים מאוד למצב המתואר:

 

המקור הוא בגמרא (מסכת כתובות קיא, א) האומרת: "לכדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר: ג' שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי …לכדרבי לוי דאמר: שש שבועות הללו למה? תלתא (שלושה) – הני דאמרן (אותם שאמרנו), אינך (האחרים) – שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים. "בצבאות או באילות השדה" – אמר רבי אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה – מוטב, ואם לאו – אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה".[1]

 

"אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה" – האין זה בדיוק מה שקרה בשואה, וזאת, אחרי ש"עלו בחומה"? אכן, יש כאן נקודה מטרידה מאוד, ואף שאיני סבור שזו האמת.

כנגד גישה זו יצא בתוקף הפרופ' דוד הלבני, כמובא בספר, וראו ביקורתי על ספרו "שבירת הלוחות".[2]

לעומת זאת, גישה שנייה, שניתן לשייכה לציונות הדתית, סוברת אחרת. תשובתה הבסיסית היא – איננו יודעים! נסתרות דרכיו של האל ולא לכל שאלה אפשר למצוא תשובה. אך האם זה אומר שהוא אינו קיים? האם זה אומר שהברית הופרה? לא ולא! אלא שקצרה דעתנו.

יש תורה שלמה של רבי נחמן מברסלב אודות "החלל הפנוי". זהו חלל ריק שממנו נובעות כל שאלות הכפירה. בגדול, הוא אומר, אין טעם לענות על כל שאלה אלא יש לדלג מעל חלל זה. זו אולי נשמעת התחמקות, אך גם יש הרבה תבונה של פשטות בתשובה זו. גרנות מרחיב את הדיבור על רעיון זה.

נספחת של תשובה זו היא תשובה שנייה, האומרת כי אלוהים הסתיר פניו מעמו בזמן השואה, וכי "הסתר פניו" זה נחזה מראש בתורה ועל כן אין לתמוה עליו. וכך כתוב במקום אחד מני רבים:

דברים לא18: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים".[3]

פיתוח של גישה זו אומר, כי כל דרכיו של ה' הם בהסתר פנים.

 

זה מזכיר לי רעיון ששמעתי פעם על אחרית הימים שאומר, כי אחרית הימים תהיה כמו בסיפור יוסף ואחיו. בסיפור יוסף האחים לא הבינו את כל המאורעות המוזרים שפקדו אותם, עד שלבסוף כל השאלות הותרו באחת, כשיוסף אמר: "אני יוסף!". כך באחרית הימים, כשיבוא המשיח, פתאום נבין את כל המאורעות המוזרים שפקדו את עם ישראל ואת העולם, ואף נצדיקם.

ואולם, אני חייב לומר, כי אם אני חושב על תסריט שיכול להתאים לרעיון זה, עולה בדעתי דבר אחד: שיבוא ישו הנוצרי ויאמר: "אני המשיח!". גם אותו שנאו והשליכו לבור, וגם כאן העניין נפתר כביכול בשתי מילים של הזדהות. אבל האומנם העניין נפתר? גם אם תסריט זה יתממש, אני לא חושב שהוא יפתור את שאלת הצדקת השואה. ואולי, ימים יגידו.

 

רעיון נוסף מופיע בהמשך הספר בתשובה של הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו" לשואל, שהעלה את הניצחון "הניסי" בקרב אל עלמין, סמוך לארץ ישראל, בימי מלחמת העולם השנייה, ניצחון שאלמלא הוא היישוב היהודי בארץ היה נספה גם הוא. אם כך, אומר השואל, זה סימן שאלוהים חפץ ביישוב הארץ ורצה לסיים את הגלות! הרב דסלר נוזף בן על שהוא יוצא נגד דבריהם של גדולי ישראל, שאינם יכולים לטעות. אך גם גדולי ישראל אלה יכולים לטעות וטעו, ואין זה המקום לפרט.

 

רעיון נוסף מופיע בספר בהמשך, מאת הרצי"ה קוק, בן הראי"ה קוק, שסבר שהשואה יכולה להיראות בפרספקטיבה היסטורית בהקשר של הקמת מדינת ישראל. זהו מעין "ניתוח" אלוהי, שנועד להוציא את רעיון הגלות מישראל. אך לשם כך יש להגביה ראות ולבחון את הדברים מתוך עמדה בוגרת, ושהרי "לא מחשבותיי מחשבותיכם". הרב עמיטל, מי שעמד בראש תנועת מימד ומוזכר קודם בספר, שלל עמדה זו – השואה לא באה בגלל עונש, והיא גם לא באה בסיבת הקמת המדינה, שאינה מצדיקה אותה. הוגים אחרים, כרב סולובצ'יק, ראו רק "זיקה חלשה" בין שתי התופעות. והרבי מלובביץ גם השתמש בדימוי הניתוח, אלא שמטרתו שונה – כנגד ההתבוללות וההתחלנות. אלא שבפרספקטיבה היסטורית ההתחלנות וההתבוללות לא פסו, בעוד מדינת ישראל קמה והיא עובדה מוגמרת, על אף שנשארה גלות גדולה בארה"ב.

 

אוסיף, כי תשובה נוספת נותן הרמב"ם במורה הנבוכים. הוא אומר כי יש שלושה סוגי רעות, והאחרונה היא רעה הבאה על האדם מעם עצמו, ואומר כי רוב הרעה בעולם היא מסוג זה. כנגדה רק האדם עצמו יכול לצאת, כי אחרת תישלל זכות הבחירה. ברוח הרמב"ם הכללית ענה גם הפרופ' ישעיהו ליבוביץ, שעלינו לקיים מצוות ללא שיקול של שכר ועונש, אלא לשמה, ומתוך הכרעה פנימית.

 

אציין, כי בדיוק קראתי אצל יובל נח הררי התייחסות לנושא, בספרו "קיצור תולדות האנושות". הוא אומר, כי שאלת הרע בעולם היא קשה לאמונות המונותיאיסטיות וקלה לאמונות הדואליסטיות, הדוגלות באל טוב לצד אל רע, כדוגמת הדת הזורואסטרית. אבל לאלה קשה, מצד שני, להסביר את הסדר בעולם. והררי מוסיף הערה מעניינת, כי אפשר שיפתור את הסבך רעיון של אל אחד רע! אלא שטענה זו אין איש טוען. כמובן שאין איש טוען זאת, אך מנגד טוענים כי אין טובו של אלוהים זהה לטוב כפי שהוא מובן לנו. וגם טענה זו אינה מסבירה את הטוב שבעולם, כלומר גם היא בעייתית, כמובן.

 

ואוכל להוסיף בדרך הומוריסטית, כי איפה אלוהים היה בשואה? הוא ישן! ישן בשמירה! ואם תאמרו כי לאלוהים אין גוף ולא דמות הגוף וכי אין הוא ישן (שכן נאמר – "לא ינום ולא ישן שומר ישראל"), הרי אומר לכם שהדבר סותר פסוק מפורש:

תהלים מד24: "עורה למה תישן אדני הקיצה אל תזנח לנצח".

ואם תאמרו לי שהפסוק סימבולי, אומר לכם שאף דבריי סימבוליים. עד כאן על דרך ההלצה. או שמא לא?

 

לסיכום, זהו ספר רב מילים ורב רעיונות, שניכר שהושקעה בו עבודה רבה וידע רב מופגן בו, ואולם הוא לא הצליח לחדש לי הרבה בנושא שהוא דן בו (למעט אולי הפרק על הרצי"ה קוק, שהכרתי רק ורסיה אחרת של הסברו), והוא גולש להרבה מחוזות שאינם ממין העניין. סיכום בסיסי של הדעות השונות ניתן למצוא גם במאמר שפרסמתי בעבר בנושא זה (קישור בהערה[4]). ולמותר לציין, תשובה מספקת טרם מצאתי. ובכל זאת, איני מכיר עוד ספר כדוגמת זה המפרט את כל הדעות האחת אחרי השנייה, ומי שיתגבר על הקריאה העמוסה ייצא נשכר.

 

לסיום, בסרט "אלוהים על דוכן הנאשמים", על פי סיפור אמיתי, קבוצת אסירים במחנה ריכוז עורכים משפט לאלוהים על הפרת בריתו עם עמו (שם גם נאמר המשפט, שיכול להתייחס למה שהוא קודם מהררי – [5]"God is not good"). אלוהים יוצא חייב בדין, אך מיד לאחר חתימת הדין אומרים האסירים – הגיע שעת תפילת מעריב! יש בתמונה הזו אמת רבה. כי השאלות הגדולות, איפשהו, תמיד יישארו גדולות מאיתנו, אבל היהדות היא גם, ואולי קודם כל, פרקטיקה. אנשים רגילים אליה, כל חייהם, הגופניים והרוחניים, כרוכים סביבה. ועל כן ממשיכים במסורת הברית, גם אם בסיסה התערער. ולכן, גם לאחר שאלוהים יצא אשם בדין, מתפנים לתפילת מעריב.

 

[1] ראו: http://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9_%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2%D7%95%D7%AA

[2] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/13802/critic#internal-28798

[3] את שתי התשובות אפשר לראות בסרטון – הרב לאו וטומי לפיד איפה היה ה' בשואה?:

https://www.youtube.com/watch?v=2YH5GB9T3pk

[4] איפה אלוהים היה בשואה? מספר תשובות. כאן: http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t1503_1.html

[5] ראו: https://www.youtube.com/watch?v=IhrKkva2Ow4

"האיש שחשב שאשתו היא כובע"/ מאת אוליבר סאקס

האיש שחשב שאשתו היא כובע/ ביקורת מאת חגי הופר

"האיש שחשב שאשתו היא כובע" מאת הנוירופיסיולוג הנודע אוליבר סאקס (מחברות לספרות, 1990) מביא את סיפורם של 20 אנשים בעלי הפרעה נוירולוגית כלשהי, אם בזיכרון או בתפיסה, אם בעלי טורט או פיגור שכלי בצד כשרון.

האיש שחשב שאשתו היא כובע גם נהג לתופף קלות על ראשי העמודים בחושבו כי אלו ראשי ילדים קטנים. הייתה לו בעיה בזיהוי, אך הדבר לא מנע ממנו להמשיך ולעבוד כמורה למוסיקה.

התחברתי במיוחד לסיפורה של אישה, שפשוט חשבה שהכול הוא חסר משמעות. מה ההבדל בין ימין ושמאל? אין לזה כל חשיבות! והאם יש חשיבות לעובדת מחלתך, הגורמת לכך לחשוב שלשום דבר אין משמעות? לא, זה כלל לא משנה! הזדעזעתי לקרוא את מה שסאקס כותב על המקרה שלה – זה נראה כאילו אין לה… נשמה. מעניין, אז זו ההגדרה (הלא מקצועית) של נשמה – אכפתיות לדברים? אולי בלשון העם זה כך. ומיד הובלתי לחשוב על קהלת. הייתכן שאף הוא לקה במחלה הזו? הרהור בעלמא.

ועוד מצאתי מעניין סיפורה של זקנה חירשת אחת, בת 84, שהחלה לשמוע בראשה סימפוניות שלמות. ואחת אחרת ששמעה שירי עם או ילדות מוכרים, כמו מעין פרץ נוסטלגי. הפסיכיאטר שלל הפרעה נפשית והיא הובאה אל סאקס, שבחן את הדבר כהפרעה נוירולוגית. הרבה פרטים מבארים על המקרים אין, פרט לכך שהפרעה זו תוקפת אנשים בעיקר בזקנתם.

ועוד מצאתי עניין בחלק על רפי השכל המוכשרים, מה שנקרא סוונטים, והיום כנראה היו מאובחנים כבעלי תסמונת אספרגר (לא בהכרח, אך אספרגר ידועה כמחלה מרובת סוונטים). לשני רפי שכל היה כשרון מיוחד למתמטיקה, ובמיוחד למספרים ראשוניים. כשסאקס זרק קבוצה של אפונים (כמדומני) על הרצפה, מיד הם אמרו – 111! וזה אכן מספר האפונים שנזרקו. אך זה לא הכול, הם גם אמרו שלוש פעמים 37, כי המספר 111 מורכב משלוש יחידות של 37. ואת זה הם עשו בלי שתהיה להם הבנה מינימאלית בחיבור וחיסור. טוב, אז כולנו ראינו את "איש הגשם" ומכירים את התופעה הזו, ובכל אופן זה מעניין. השניים היו נוהגים לעסוק במציאת מספרים ראשוניים בעלי 10 ספרות ויותר, יותר ממה שסיפקו הטבלאות בנות הזמן, והכול תוך דקות ספורות.

בעקבות כך חשבתי על רעיון לסרט, ומכיוון שכנראה לא אכתוב אותו אנדב את המידע: נבל מתוחכם שוכר את שירותיהם של כמה מפגרים סוונטים, בעלי כשרון מיוחד במציאת מספרים ראשוניים. מכיוון שכל מערכות ההצפנה היום עובדות על עיקרון של מספרים ראשוניים גדולי ערך, הוא מצליח להיכנס למחשבים במוקדי הכוח החשובים ביותר. הצבא האמריקאי, נאמר, כולל המודיעין. מכאן העלילה יכולה להתפתח להרבה כיוונים. מה דעתכם?

רפה שכל אחר בספר הוא בעל יכולת העתקה בציור יוצאת דופן, והוא מוסיף להעתקתו גם צד אמנותי. סאקס תוהה האם לא ניתן להיעזר בכישוריו בעיטור ספרי טבע למיניהם.

 

לסיכום, ספר מעניין למדי. גלריית הדמויות שהוא מציג מעוררת השתאות ומחשבה: מה הדבר אומר על האדם בכללו? עד כמה אנו תלויים במוחנו! וכו'. עם זאת, אין הסברים מספקים בצד המקרים, וכנראה מדע הזמן (הספר פורסם כאן ב-1990) לא היה כשיר כדי להתייחס למקרים אלה, ושאלה היא עד כמה התקדמנו בנושא. חקר המוח ודאי התפתח הרבה, אך עדיין רב הסתום על הידוע. מבחינה זו הספר הזה קצת מאכזב, אך מצד שני אולי לא הייתי צריך לצפות ליותר.

 

ספר חדש! – "חלום הריאליזם ושברו"

הריני להודיע על יציאת ספר חדש שלי, בנושא קולנוע – "חלום הריאליזם ושברו".

הספר יהיה עוד מספר ימים בחנויות.

בינתיים ובכלל ניתן להשיג אותו דרכי.

מחיר מוזל: 60 ₪, במקום 80 ₪.

כתובתי: שח"ל 8, גבעת מרדכי, י-ם, 9370110.

טלפון: 052-8617168.

מייל: hagaihof@gmail.com

 

פרטי הספר:

חלום הריאליזם ושברו –

סרטי תודעה, ריאליטי, דוקו-אקטיביזם ותלת-מימד בתחילת המאה ה-21

חגי הופר

 

הוצאת הופר

תרגום הקטעים באנגלית: חגי הופר

כל הזכויות שמורות למחבר

ירושלים, 2016

לתגובות: hagaihof@gmail.com

 

סדר העניינים

מבוא כללי                                                                                    5

 

סרטי תודעה בתחילת המאה ה-21

הקדמה                                                                                          8

טענה מרכזית ובידולה                                                                 13

חלום הריאליזם ושברו מבחינה תיאורטית                                    27

הסרטים המוקדמים                                                                      54

קורפוס סרטי התודעה 1998-2011                                               65

"מטריקס" כסאגה פילוסופית                                                       78

ממציאת זהות לבחירת זהות בסרט "זהות לא ידועה"                    85

סיכום                                                                                        100

נספח – הצופה כמתפלל – דרך דיון בסרט "לשבור את הגלים" והפנומנולוגיה של התפילה                                                        103

 

האח הגדול היומרה לשיקוף מציאות

מבוא                                                                                                114                            

על תכניות ריאליטי בכלל והאח הגדול בפרט – רקע תיאורטי       115        

מצלמה נסתרת ותכניות ריאליטי                                                     127                                   

האם התכנית "האח הגדול" היא אכן מציאותית?                           130                  

סיכום                                                                                               134                                                                         

 

הדוקו-אקטיביזם של מייקל מור

הקדמה                                                                                      138

דוקו-אקטיביזם – מבוא כללי                                                     148

הסרטים                                                                                     155

הביקורות                                                                                  158

הטענות                                                                                     175

עיון                                                                                           180

הדגמות                                                                                     194

סיכום                                                                                        201

 

אווטר וסרטי תלת המימד: בין חיקוי מציאות לפנטזיה

הקדמה                                                                                      204

אפיון שני ז'אנרים עיקריים בסרטי תלת המימד העכשוויים          205

אווטר – תקציר העלילה                                                             207

סקירת מאמרים על אווטר                                                          210

אווטר כסרט תודעה פנטסטי                                                      217

סיכום                                                                                        219

נספח – רשימת הסרטים, תלת מימד                                           220

סיכום כללי                                                                               229

ביבליוגרפיה                                                                             233

פילמוגרפיה                                                                              250

 

 

 

חלום הריאליזם ושברו מבוא כללי

ספר זה "חלום הריאליזם ושברו – סרטי תודעה, ריאליטי, דוקו-אקטיביזם ותלת-מימד בתחילת המאה ה-21" מורכב מארבעה חלקים, אשר לכל אחד מהם יוקדש מבוא נפרד ועל כן במבוא כללי זה אציין רק את הנושאים:

הפרק הראשון עוסק במה שאני מכנה "סרטי תודעה", כלומר – סרטים שבהם מעורערת תפישת המציאות המקובלת תוך כדי הצגת תפישת עולם סובייקטיבית בדרכים שונות. מספר סרטים מרכזיים מאוד נמנים על קטגוריה זו, כדוגמת "מטריקס" ו"ממנטו".

הפרק השני עוסק בתוכניות הריאליטי, שפרצו לטלוויזיה בערך עם תחילת המאה ה-21 והפכו לפופולאריות מאוד. במיוחד אעסוק בתוכנית "האח הגדול" ששודרה בישראל.

הפרק השלישי יעסוק בז'אנר הדוקו-אקטיביזם, גם הוא ממאפייני תחילת המאה ה-21, והוא ז'אנר שחרט על דגלו לנסות לשנות את המציאות ולא רק להציגה. במיוחד אתמקד בבמאי הדוקו-אקטיביסטי המצליח ביותר – מייקל מור האמריקאי.

הפרק הרביעי יעסוק בסרטי תלת-המימד, שתפסו תאוצה עם פרוץ המאה, ובמיוחד אעסוק בסרט המצליח ביותר והמבשר של האחרים – "אווטר".

כפי שניתן לראות, כל ארבעת החלקים שייכים מבחינת הזמן לתחילת המאה ה-21. אך יש להם מכנה משותף גם מבחינת הנושא, שכן לכולם אמירה כלשהי ביחס לייצוג המציאות הריאליסטי. בספר אבחן את הפיצול של כל סעיף מבחינת אמירה זו ואנסה להסבירו.

הספר אמור היה להיות עבודת הדוקטוראט שלי אלמלא פרשתי מלימודיי, ושני חלקים ממנו – על סרטי התודעה ועל הדוקו-אקטיביזם – הם עבודות תזה שהתחלתי לעבוד עליהם והפסקתי באמצע מטעמים שונים. על הפרק על הריאליטי עבדתי בשיעור אחר. אני מודה, אם כך, למנחיי פרופ' ניצן בן שאול, ד"ר אילן אבישר וד"ר שמוליק דובדבני על החלק שתרמו לעבודה. כמו כן, אני מודה למורים ד"ר אילן אבישר, ד"ר מירי טלמון, ד"ר בועז חגין וד"ר רז יוסף, שחלקים בעבודה זו התגבשו בשיעוריהם או בהנחייתם. כמו כן, אני מודה גם לשאר מוריי ומלמדיי בחוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל-אביב, בו עשיתי את התואר הראשון והשני שלי.

אחרון אחרון, תודה לגילי שטרן על העזרה הטכנית בעיצוב.