"האיש שחשב שאשתו היא כובע"/ מאת אוליבר סאקס

האיש שחשב שאשתו היא כובע/ ביקורת מאת חגי הופר

"האיש שחשב שאשתו היא כובע" מאת הנוירופיסיולוג הנודע אוליבר סאקס (מחברות לספרות, 1990) מביא את סיפורם של 20 אנשים בעלי הפרעה נוירולוגית כלשהי, אם בזיכרון או בתפיסה, אם בעלי טורט או פיגור שכלי בצד כשרון.

האיש שחשב שאשתו היא כובע גם נהג לתופף קלות על ראשי העמודים בחושבו כי אלו ראשי ילדים קטנים. הייתה לו בעיה בזיהוי, אך הדבר לא מנע ממנו להמשיך ולעבוד כמורה למוסיקה.

התחברתי במיוחד לסיפורה של אישה, שפשוט חשבה שהכול הוא חסר משמעות. מה ההבדל בין ימין ושמאל? אין לזה כל חשיבות! והאם יש חשיבות לעובדת מחלתך, הגורמת לכך לחשוב שלשום דבר אין משמעות? לא, זה כלל לא משנה! הזדעזעתי לקרוא את מה שסאקס כותב על המקרה שלה – זה נראה כאילו אין לה… נשמה. מעניין, אז זו ההגדרה (הלא מקצועית) של נשמה – אכפתיות לדברים? אולי בלשון העם זה כך. ומיד הובלתי לחשוב על קהלת. הייתכן שאף הוא לקה במחלה הזו? הרהור בעלמא.

ועוד מצאתי מעניין סיפורה של זקנה חירשת אחת, בת 84, שהחלה לשמוע בראשה סימפוניות שלמות. ואחת אחרת ששמעה שירי עם או ילדות מוכרים, כמו מעין פרץ נוסטלגי. הפסיכיאטר שלל הפרעה נפשית והיא הובאה אל סאקס, שבחן את הדבר כהפרעה נוירולוגית. הרבה פרטים מבארים על המקרים אין, פרט לכך שהפרעה זו תוקפת אנשים בעיקר בזקנתם.

ועוד מצאתי עניין בחלק על רפי השכל המוכשרים, מה שנקרא סוונטים, והיום כנראה היו מאובחנים כבעלי תסמונת אספרגר (לא בהכרח, אך אספרגר ידועה כמחלה מרובת סוונטים). לשני רפי שכל היה כשרון מיוחד למתמטיקה, ובמיוחד למספרים ראשוניים. כשסאקס זרק קבוצה של אפונים (כמדומני) על הרצפה, מיד הם אמרו – 111! וזה אכן מספר האפונים שנזרקו. אך זה לא הכול, הם גם אמרו שלוש פעמים 37, כי המספר 111 מורכב משלוש יחידות של 37. ואת זה הם עשו בלי שתהיה להם הבנה מינימאלית בחיבור וחיסור. טוב, אז כולנו ראינו את "איש הגשם" ומכירים את התופעה הזו, ובכל אופן זה מעניין. השניים היו נוהגים לעסוק במציאת מספרים ראשוניים בעלי 10 ספרות ויותר, יותר ממה שסיפקו הטבלאות בנות הזמן, והכול תוך דקות ספורות.

בעקבות כך חשבתי על רעיון לסרט, ומכיוון שכנראה לא אכתוב אותו אנדב את המידע: נבל מתוחכם שוכר את שירותיהם של כמה מפגרים סוונטים, בעלי כשרון מיוחד במציאת מספרים ראשוניים. מכיוון שכל מערכות ההצפנה היום עובדות על עיקרון של מספרים ראשוניים גדולי ערך, הוא מצליח להיכנס למחשבים במוקדי הכוח החשובים ביותר. הצבא האמריקאי, נאמר, כולל המודיעין. מכאן העלילה יכולה להתפתח להרבה כיוונים. מה דעתכם?

רפה שכל אחר בספר הוא בעל יכולת העתקה בציור יוצאת דופן, והוא מוסיף להעתקתו גם צד אמנותי. סאקס תוהה האם לא ניתן להיעזר בכישוריו בעיטור ספרי טבע למיניהם.

 

לסיכום, ספר מעניין למדי. גלריית הדמויות שהוא מציג מעוררת השתאות ומחשבה: מה הדבר אומר על האדם בכללו? עד כמה אנו תלויים במוחנו! וכו'. עם זאת, אין הסברים מספקים בצד המקרים, וכנראה מדע הזמן (הספר פורסם כאן ב-1990) לא היה כשיר כדי להתייחס למקרים אלה, ושאלה היא עד כמה התקדמנו בנושא. חקר המוח ודאי התפתח הרבה, אך עדיין רב הסתום על הידוע. מבחינה זו הספר הזה קצת מאכזב, אך מצד שני אולי לא הייתי צריך לצפות ליותר.

האיש שחשב שאשתו היא כובע

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s