"עושה כרצונו"/ מאת אסתי וינשטיין

עושה כרצונו/ ביקורת מאת חגי הופר

"עושה כרצונו" מאת אסתי וינשטיין (כז"ב דביר, 2016) מגולל את סיפורה של אסתי, שעלתה לכותרות לפני מספר שבועות עקב התאבדותה המצערת.

לספר בעצם שני חלקים. בראשון מסופק רקע כללי על אסתי, דסי בספר, ועל חסידות גור בה היא חיה, כשהנתון הבולט ביותר כאן הן ה"תקנות", התאקונעס, הדרקוניות שיש בחסידות זו.

למשל, לאישה מותר להתייחד עם בעלה רק פעמיים בכל חודש. בעלה של אסתי/דסי לא קורא לה בשמה, אלא "בואי רגע", "תשמעי". עקרונית לפחות, יחסי המין נעשים בחושך מוחלט. הולכים לישון בשעה קבועה, 21:30. לאישה אסור לשבת ליד בעלה ברכב. ואסור להם אפילו להעביר חפצים האחד לשני, אלא מניחים על השולחן והשני לוקח.

איך אפשר לחיות תחת תקנות כאלה? קשה מאוד. ואכן רבים, כפי שהיא מספרת, מקילים בתקנות עם הזמן. אך מהו הגבול שבו מותר להקל? זו שאלה לא פשוטה, ובפריצה ניכרת של הגבול הזה עוסק הספר בחלקו השני.

החלק השני הוא מעין סיפור "החטא ועונשו" קטן. אומר ספוילר קטן, במיוחד בגלל שאין זה סיפור מתח, אלא משהו מסוג אחר, וגם הקריאה בו, אצלי לפחות, נובעת מסקרנות, איך הכול התגלגל?

ובכן, "החטא" נעוץ בפגישות שקיים הזוג עם מעסה, שבספר נקרא אבי. תחילה היה זה עיסוי פשוט, אך הוא התגלגל להיות אירוטי יותר ויותר. הקטע המעניין פה הוא שהפגישות האלה נעשו ביוזמתו ובעידודו של הבעל. מכאן מתפרשת כותרת הספר – "עושה כרצונו", לאו-דווקא של אלוהים, וגם אין לתקן ל"עושה כרצונה", כפי שחשבתי בהתחלה, אלא היא "עושה רצון בעלה".

בכך מגולגלת האחריות על כתפיו, ואכן, לפחות לפי איך שהדברים מתוארים בספר, רוב האחריות נופלת על כתפיו. נראה שהוא ספג מכך הנאה, אולי מינית, אולי פסיכולוגית, ואני תמה אם לא עורב בזה גם מעט סדיזם. בכל מקרה יש משהו אכזרי בזה. אך השאלה היא האם אין גם לה אחריות כלשהי לנעשה? האם היא לא יכולה לעצור ולומר – עד כאן! (כפי שאכן עשתה לבסוף)? איני בא לשפוט. ידוע כי מצוות הדת היא כי על האישה לשמוע בקול בעלה. אך תהייה בכל זאת עולה פה.

בכל מקרה, החלק השני של הספר כולל עשרות עמודים, שהם בעצם פורנוגרפיה קלה.

 

בעקבות כל ההתפתחות הזו, שאת העוקץ הסופי שלה בכל זאת לא אפרט, מחליטה אסתי/דסי להתאבד, אך היא אינה מצליחה ומגיעה לאשפוז פסיכיאטרי. שם היא מגוללת בעצם את כל הספר הזה, מבחינה פנים-עלילתית. אך כשהצוות שומע את סיבת ניסיון ההתאבדות הוא מחליט כי היא לא נבעה מבעיה נפשית ומשחרר אותה. כאן גם מתחילים חייה כאישה חילונית, לאחר שנוכחה בצביעות הרבה בחסידות בה היא חיה. צביעות של להראות כאילו הכול מושלם מבחוץ, בעוד בפנים הכול רקוב.

 

התובנה הבסיסית העולה, לדעתי, מספר זה היא תובנה ידועה משכבר – שחוקים ותקנות דרקוניים, במיוחד בשטח המין, לא באמת מצליחים להתגבר על היצר, ושבמקרים רבים הם אף גורמים להתפרצות עזה יותר שלו, ועיתים גם להתפרצות חולנית. אני לא חושב שאני מחדש במשהו במה שאני אומר כאן, ובכל זאת, הסיפור ממשיך למחזר את עצמו.

 

ועוד תובנה שמתלווה לקריאה בספר, שעם קצת יותר סובלנות, עם סלחנות ורחמנות, עם השארת מקום לתשובה, כל הסיפור הטרגי הזה היה כנראה נמנע. או לחלופין, אם הייתה שם אפשרות סבירה להתגרש בלי שייפגע ה"שידוך", עוד דוגמא לדרישה למעטפת המושלמת.

 

הרבה דובר על הסיפור הזה ואין בכוונתי להכריע כאן, אלא רק להציג את קריאתי האישית. דעות נוספות אני מתכוון לקרוא בהמשך.

 

לסיכום, סיפור עצוב, שכדאי לקרוא. יהי זכרה ברוך.

 

(אני קראתי את הספר בגרסה שהורדה מהרשת. הוא כתוב די טוב, אך יש בו מספר שגיאות, שאני מקווה שתוקנו בגרסת הספר המודפס).

עושה כרצונו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s