"איגרת ללהבה"/ מאת גאולה הודס פלחן

איגרת ללהבה/ ביקורת מאת חגי הופר

קודם כל גילוי נאות: את גאולה הודס-פלחן אני מכיר ומוקיר מקבוצת ספרים ששנינו חברים בה.

ועתה לעניין. ספרה החדש "איגרת ללהבה" (הוצאת פיוטית, 2016) הוא הספר השני שאני קורא מפרי עטה, קראתי גם את ספרה הקודם "הצללים נעים באיטיות. מקריאה בשני הספרים אני יכול לומר שיש לה כתיבה מובחנת, כזו שניתן לזהות.

כתיבתה של גאולה אניגמטית ומיסטית. לא תמיד אני בטוח שירדתי לסוף דעתה, אך גם כשזה לא קרה המילים שלה בעלות ניגון וקסם מיוחד. היא בעצמה מעידה, כך נראה, על האניגמאטיות הזו כשהיא אומרת בשיר אחד – "להישאר סבוכה,/ בלתי מפוענחת" (עמ' 118), וממש מיד בשיר נוסף – "לא מחפשת את המפורש,/ הנהגה עד תום" (עמ' 120).

בנוסף, מצאתי, בעיקר בשירים הראשונים בספר, תיאורים של שפע מתפרץ. כך למשל היא כותבת: "השפיעה אדונית לעצמה./ אף אני רוצה להיות אדונית/ לעצמי" (עמ' 9) (וזה מתקשר לי לדברים של יונג, שקראתי ממש לפני, על עצמת התכנים של הלא מודע הקולקטיבי השוטפים את האני), ומיד – "כשאין מוצא לגודש/ אני מברכת על הקמילה" (עמ' 16).

אך לעיתים הדברים ממש ברורים, כמו למשל בשורות – "שלג יורד על ראשי מאמינים/ וראשי ספקנים./ יש מי שילטוש בו עין,/ יש מי שיכבוש ראשו באדמה/ וימהר לעיסוקיו,/ משל לא היה דבר" (עמ' 20). אני רואה פה משל נהדר על מהות האמונה, שבעצם מושאה פתוח לכולם, אך לא כולם שמים את ליבם אליו. וכמובן, יש כאן פרפראזה על שירו הידוע של עמיחי "גשם יורד על רעי המתים".

אפרופו משוררים אחרים שמשפיעים, לספר לדעתי השפעות רבות, שהוטמעו בחוכמה בתוך עורקי החיים שבו, וניכרת ביותר ההשפעה ממקורות היהדות – התנ"ך, המדרש, הקבלה. אך אולי ההשפעה הגדולה ביותר שזיהיתי של משורר אחר היא השפעת דליה רביקוביץ ז"ל, שמוזכרת פעמיים בשמה, ופעמיים יש פרפראזות ישירות לשיריה (פעם ל"סוף הנפילה" ובפעם ל"חמדה").

 

לסיכום, אני חושב ששירתה של גאולה מעניינת ומפרה מאוד. אני נהניתי מקריאת השירים, במיוחד – אך לא רק – בגלל שבשנים האחרונות אני ממעיט בקריאת שירה, ושיריה של גאולה הזכירו לי כמה עוצמה יכולות להכיל שורות בודדות.

%d7%90%d7%99%d7%92%d7%a8%d7%aa-%d7%9c%d7%9c%d7%94%d7%91%d7%94

 

"יונג – מדריך לפסיכולוגיה היונגיאנית"/ מאת ד"ר רובין רוברטסון

יונג/ ביקורת מאת חגי הופר

"יונג – מדריך לפסיכולוגיה היונגיאנית" מאת ד"ר רובין רוברטסון (ידיעות, 2004) מספק סקירה מבואית טובה למדי של הפסיכולוגיה של יונג

קודם כל נידון המושג המרכזי שלו "לא מודע קולקטיבי", כלומר מוטיבים מרכזיים בתרבות העוברים מדור לדור ומשפיעים על הנפש. מושג זה זכה לביקורת נוקבת, שכן משתמע שלפי יונג ההשפעה היא א-פריורית, כלומר קדומה ולא נלמדת, ובכל זאת הוא הוכיח יעילות רבה.

מסתעף ממושג-על זה הוא מושג הארכיטיפים. אלה מוטיבים מרכזיים המשפיעים ומנתבים את הנפש האנושית. רוברטסון מרחיב על שלושת המרכזיים שבהם:

 

הצל – הגורם שאנו דוחים, האחר שאנו סולדים ממנו. אלא שעלינו ללמוד שהצל הזה הוא חלק גם מהאישיות שלנו, וכך להפוך לאנשים מורכבים ושלמים יותר. רעיון זה מופיע בצורה אחרת אצל פרויד, וכן כבר בברית החדשה, שם נאמר – למה תראה את הקיסם שבעין חברך ולא את הקורה שבעיניך? טול קורה מבין עיניך! גם במקורותינו הדבר מופיע, למשל בפתגם – הפוסל, במומו פוסל.

 

האנימה והאנימוס – האנימה היא הצד הנשי שבגבר והאנימוס הוא הצד הגברי שבאישה, והחידוש פה הוא שכל בני האדם מורכבים הן מצדדים נשיים והן מצדדים גבריים, ברמות שונות. אך יש פה יותר מזה – אנימה בלטינית היא נשמה, ואנימוס היא רוח. אם הבנתי נכון הכותב אומר שהנשמה הגברית היא נשית במהותה, ולהפך אצל האישה. לא יודע עד כמה זה נכון, אך אני מוצא את הרעיון הזה מעניין ומסתורי.

 

העצמי – זה "האלוהים שבתוכך". יונג מדגיש כי גם אם אין אלוהים "בחוץ", הרי שאין ספק שהוא קיים בפנים, בנפש, ועל האדם לחשוף את העצמי הזה שלו ולהתחבר אליו, או יותר נכון – לחבר בין האני שלו והעצמי שלו. רוברטסון מביא כדוגמא את מושג "המימוש העצמי" של מאסלו, שנוצר כאשר בדק יחס של אנשים לדמויות נערצות כבטהובן ואיינשטיין, וגילה שזה בעיקר מה שהם מוצאים בהם.

יונג התייחס בהרחבה גם למנדלות, צורות השאובות מהתרבות והדתות המזרחיות, שלדעתו מבטאות את העצמי הזה, הנומינוזי (שמעורר יראה ושגב).

מקדימה את העצמי אישיות-מאנה, או דמות הקוסם, שהיא "ישות מלאה בחוכמה ובכוחות נסתרים" (עמ' 209), אלא שעל האדם להבין שהכוחות האלה אינם בו, אלא מקורם מן החוץ, מהלא-מודע הקולקטיבי שכבר הזכרתי, אחרת הוא הופך ל"מנופח", כלומר מלא בכוחות אלה בלי לדעת איך לשלוט בהם. הרבה מורים וגורואיים הם כאלה, ובצורה הפוכה ומשלימה – גם הרבה תלמידים. המטרה הסופית של האדם, או הטיפול, היא ליצור קשר בריא עם העצמי, וכך גם נפתחת הדלת ליצירתיות.

ובהתמודדות עם כל הארכיטיפים האלה האדם עובר אינדיבידואציה ומגלה את הייחודיות שבו.

 

מלבד מתווה הבסיס הזה, רוברטסון כותב, בתחילת ספרו דווקא, על טיפוסי האישיות של יונג.

תחילה קיימת ההבחנה הידועה בין אקסטרוברטי ואינטרוברטי, המופנה לבחוץ והמופנה לבפנים.

בנוסף, קיימת הבחנה כפולה, בין החושב ובין המרגיש, ובין האינטואיציה ובין התחושה.

כאן למדתי מושג חדש – הפעולה הפחותה; בספר יש ארבעה תרשימים (ופירוט בצידם) של האפשרויות השונות של מבני האישיות. למשל: אם המחשבה היא הפעולה החזקה של אדם מסוים, הרי שההרגשה תהיה הפעולה הפחותה שלו, כזו שלא באה לידיי ביטוי. ובנוסף, תהיה לו עוד פעולה משנית, אינטואיציה או תחושה. והשלימו לבד את שאר האפשרויות.

אני חושב שחלוקות כאלה הן חביבות, אבל לא צריך להתייחס אליהן ביתר רצינות, ויש לקחת אותן בעירבון מוגבל. כי אישיות האדם מורכבת אלפי-מונים מכל ניסיון סכמטיזציה כזה שלה, וסוגי האנשים רבים מאוד, אם לא כל אדם עולם ומלואו, השונה מזולתו. נכון שעדיין ניתן להיעזר ברישומים מכלילים כאלה, אך צריך להיעזר. ואציין שכבר היוונים חילקו את האנשים לסוגי אופי בהתאם למזג המרות – מרה שחורה או אדומה וכו', יוצרות אדם מלנכולי או סנגויני וכו'.

 

זה לגבי סוגי האופי. אך לגבי מכלול התורה של יונג, שאת עיקרה פירטתי לעיל – אני חושב שהיא יכולה להיות דרך טובה להתפתחות ולהתבגרות נפשית, היא בהחלט מספקת את הכלים לכך. אמנם, לדעתי היא נופלת ברמתה מהתורה של פרויד, אך כנראה שלאנשים מסוימים היא תתאים יותר. שכן פרויד היה מטריאליסט קיצוני, ואילו יונג הוא רוחני יותר ומגיע עד לצדדים הכי מיסטיים של המציאות, לטוב ולרע.

 

לסיכום, כאמור, זה סיכום לא רע של התיאוריה היונגיאנית ושווה בהחלט לקרוא.

%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%92

 

"לעבור את הקיר"/ ביקורת סרט

אז חזרתי עכשיו מהסרט "לעבור את הקיר" של הבמאית החרדית רמה בורשטיין, שהוצג בהצגת טרום-בכורה בסינמטק ירושלים כחלק מיום הקולנוע הישראלי.

הסיפור בקיצור: מיכל, חוזרת בתשובה בת 30+, לאחר שנישואיה מתבטלים, מואסת בעולם הדייטים הבלתי נגמר. היא פשוט קובעת יום לחתונתה, כולל הזמנת אולם ומשתתפים, וסומכת על אלוהים שיביא לה עד אז חתן.

את המוטיב המאוד דתי הזה של אמונה שמתגברת על כל המכשולים כבר הכרנו בסרט המצוין של שולי רנד "האושפיזין", הזכור לטוב. הווריאציה הפעם היא נישואין. יש לומר, כי זה נושא "חם" מאוד בעולם הדתי, שכן יש בו, לפחות בכמה זרמים בתוכו, בעיה של "רווקות מאוחרת". ובכלל, עניין הנישואין הוא דבר מאוד חשוב בעולם זה ומעסיק מאוד רבים ורבות. מבחינה זו, הסרט עלה על נקודה מנצחת.

אבל גם מעבר לכך, הסרט פשוט עשוי טוב. השחקנית הראשית, נועה קלור, נהדרת בתפקיד החולמת. "את לא מדוייקת" אומר לה אחד הגברים בסרט, אך בעצם היא מדויקת מאוד, לפי התרשמותי. גם השחקנים האחרים בסרט עושים עבודה יפה, והבמאית בחרה קאסט צבעוני, המוסיף לססגוניות של הסרט. גם הפסקול מצוין, כולל שיר מקורי אחד יפה. והוא מותאם היטב לסרט, כך שאפילו ברגע מסוים כאשר נשמע באריכות שיר אולטרה-דתי, הדבר אינו מפריע כלל והוא משתלב יפה. אך מעל הכל, התסריט פשוט רגיש ומדויק, והוא חושף עומק פסיכולוגי רב של הדמויות.

אני חושב שמדובר בקולנוע ישראלי במיטבו. מעבר לכך שהסרט מעולה, הוא גם ישראלי מאוד. בשום מדינה אחרת סרט כזה לא יכול להיעשות. ולכך מיתוספת העובדה כי הבמאית חרדית, דבר שאיננו מורגלים בו (אף כי לאחרונה יותר ויותר נחשף עולם זה בקולנוע ובטלוויזיה) והוא מעניין ביותר. אוסיף כי נראה לי שהדבר השפיע על ההפקה, שכן למרות שמופיעות בסרט דמויות גברים, הרי שבהרבה סצנות יש נוכחות נשית גדולה באופן מורגש, כמו למשל בחלק האחרון של הסרט. דבר זה יכול אולי להיתפס כחריקה מסוימת, ומאידך, תמיד אפשר לראותו כ"אפליה מתקנת".

דבר אחרון. אמרתי שהתסריט טוב והסצנות כתובות בחוכמה וברגישות, ואינן נופלות לקיטש או לפתרונות קסם. בכל זאת, צריך להודות, כי הסיפור המרכזי יכול להיראות, איך נאמר, הזוי ומגוחך. חבורת בנות שישבה מאחוריי גיחכו בינן ובין עצמן לאורך הסרט וזרקו כמה הערות, לדעתי מהסיבה הזו. אך גם כאן יש מקום לסנגוריה, כי בין אם יש גיחוך ובין אם לא, הרי שהסרט על כל פנים הניע אותן, ריגש אותן, וזה מספיק.

לסיכום, לדעתי סרט מעולה, אל תחמיצו!

ציון: 10/10

%d7%9c%d7%a2%d7%91%d7%95%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a7%d7%99%d7%a8

"מנדל של הספרים"/ מאת שטפן צוויג

מנדל של הספרים/ ביקורת מאת חגי הופר

חשבתי בהתחלה שלא אכתוב את התרשמויותיי מספר זה, שכן אני מתמקד בספרי עיון, אך במחשבה שנייה אומר בכל זאת כמה מילים.

"מנדל של הספרים" מאת שטפן צוויג, שיצא השנה (2016) בהוצאת "תשע נשמות" הוא פשוט יצירת מופת. רציתי לכתוב "יצירת מופת קטנה", כי בעצם זה סיפור קצר, שלקח לי שעה לקרוא את כולו, אבל המילה "קטנה" תעשה עוול לסיפור הזה. זו יצירת מופת גדולה!

הסיפור הוא על פגישתו של המחבר עם מומחה אחד לספרים, יעקב מנדל שמו, שיושב כל היום בקפה "גלוק", באוסטריה, ועוזר לאנשים למצוא ספרים שהם צריכים. יש לו ידע אנציקלופדי מעורר השתאות, וצוויג מתאר ביד אמן תמונה של אוהב ספר בעל זיכרון פנומנלי.

אני חושב שהרבה אוהבי ספר מכירים דמויות כאלה. אולי לא באותה רמה כפי שמתאר צוויג, אבל ברמות שונות. אני עצמי מכיר כמה אנשים כאלה.

ראוי לציין כי אוהבי ספר מובהקים כאלה קל יותר היום למצוא בחנויות הספרים יד שנייה, הרבה יותר מאשר בחנויות הספרים הממוחזרות, שהבקיאות הסטנדרטית שמוכריה נדרשים אליה היא ברבי המכר העכשוויים. אז ראשית אני ממליץ לכם לפקוד חנויות יד שנייה כאלה, בכדי להכיר את יעקב מנדל, או משהו שמתקרב לדמותו, מקרוב.

שנית, אני כמובן ממליץ לקרוא את הספר הנפלא הזה.

אם לשחרר בכל זאת רק ספוילר קטן, הרי שבהמשך הספר מנדל נאלץ להתמודד עם מה שמכנים היום "החיים עצמם". זו תקופת מלחמת העולם הראשונה, ומנדל, ששקוע כולו בעולם הספר, לא כל כך מודע למה שמתרחש בעולם הממשי ולהשלכות החמורות של הדברים.

את סיומו העגמומי ומכמיר הלב של הספר לא אחשוף, רק אומר שהוא הזכיר לי במעט את סיומו המופתי של "האדרת" לגוגול, לא פחות.

אני מוצא בספר שתי אמירות חזקות. האחת נוגעת לפער שבין עולם הספר לעולם "הממשי", כפי שהזכרתי, והיא יכולה להתפרש כביקורתית ביחס לניתוק של איש הספר, אך גם – וזו אמירה חריפה יותר לטעמי – לאיוולת בה מנוהל העולם "הממשי". איזה פער עצום יש בין מיליונים המתים במלחמות-שווא, הנקבעות על-ידי שליטים בודדים, לבין אדם הקורא לו ספר בניחותא, ולאחווה הטבעית הקיימת בין כל קוראי הספרים מכל הארצות.

האמירה השנייה נוגעת לחלופיות החיים. אדם עמל ורוכש לעצמו ידע שלא יסולא בפז, אך סופו כדרך כל בשר, ומי יזכור את האדם החכם הזה?

לכן, כאמור, הספר הכמיר את ליבי, אך הוא גם עורר בי הרהורים, וגם – וזה לא פחות חשוב – לפחות פעם אחת הוא גרם לי לצחוק בקול.

כשסיימתי לקרוא אמרתי לעצמי: זו יצירת ספרות מושלמת.

הערה אחת: הספר נקרא בשעה והוא עולה 38 ₪, לכן אני לפחות העדפתי לקחת אותו מהספרייה.

%d7%9e%d7%a0%d7%93%d7%9c-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9d

 

"אינקוגניטו"/ מאת דיוויד איגלמן

אינקוגניטו/ ביקורת מאת חגי הופר

"אינקוגניטו – החיים הסודיים של המוח" מאת דיוויד איגלמן, יוצר סדרת הטלוויזיה "המוח" (כז"ב 2016) מספק הצצה אל נבכי המוח, ובעיקר מתמקד בצדדים הלא-מודעים שלו. הוא פותח בשלל אשליות אופטיות המאירות את הצד הקוגניטיבי הנסתר של המוח, ואחר כך עובר לשלל דוגמאות התנהגותיות.

 

דוגמא אחת היא ממצא המעלה שיש סבירות רבה יותר ששמות שני בני זוג יתחילו באותה אות. איננו מודעים לכך, אך אנו מחפשים את הדומה לנו, כך נטען. העליתי במחשבתי את כל הזוגות שאני מכיר, מהמשפחה ומחברים, ולא מצאתי אף זוג ששמותיהם מתחילים באותה אות. אך לאחר שסיימתי את המחקר הקטן שלי הזה בכל זאת נזכרתי בזוג אחד כזה שאני מכיר – ההורים שלי…! ובכל זאת, מבחינה סטטיסטית זה בטל בשישים ולא נחשב כתוצאה משמעותית.

עניין דומה אחר אומר, כי בפעמים רבות ישנה חפיפה חלקית בין שם האדם או שם משפחתו ובין מקצועו. האמת, לי כבר מזמן יש תיאוריה מוזרה דומה, לפיה בפעמים רבות שם המשפחה רומז על המקצוע. אני נתקל בכך בפעמים רבות. הנה, אפילו בספר זה עצמו – מי שהפריד בין שתי ה"המיספרות" של המוח הוא הנוירוביולוג רוג'ר ספרי (פ' בסגול, עמ' 148). צירוף מקרים? אולי כן ואולי לא. בכל אופן, אף פעם התיאוריה הזו לא נראתה לי מדעית במיוחד.

 

בהמשך הספר עוסק במידת אחריותנו על מעשינו במקרים שונים.

למשל, ידוע המקרה של השחקן מל גיבסון, שנתפס נוהג בשכרות ואז התחיל לקלל קללות אנטישמיות. במקרה השוטר היה יהודי. אח"כ הוא התנצל ואף הוסיף התנצלות מיוחדת בפני היהודים ואמר שכלל אינו אנטישמי. אבל הדעות היו חלוקות. היה מי שטען שרק מי שיש בו מן האנטישמיות יכול להתבטא כך וכי האלכוהול רק שחרר עכבות וגרם לו לומר "מה שהוא באמת חושב". נכנס יין יצא סוד. הגדיל לעשות מנחה טלוויזיה אחד, ששתה עד רמת האלכוהול בדם שהייתה לגיבסון ואז אמר – אינני מרגיש כל אנטישמיות. מאידך, היו סניגורים, שאמרו שכל אחד יכול לפלוט שטויות בעת שכרות ואין לדונו לחובה. ואף זוג ידידים יהודים של גיבסון הגנו עליו ואמרו שמעולם לא התבטא בצורה אנטישמית.

אז מה האמת? הכותב מציע את הצעתו, לפיה בכל אדם מתקיימים כמה קולות, וכך אף בגיבסון היה צד אנטישמי מסוים וצד אחר שכלל אינו אנטישמי. ברגיל, הצד השני גבר על הצד הראשון, אך בעת שכרותו קרה ההפך. זה ניסיון תירוץ יפה ושווה לשקול אותו.

בהמשך מביא איגלמן דוגמאות חריפות עוד יותר. למשל, אדם שהלך בהליכת-לילה, בעצם בתוך שינה, ורצח את חמותו. לאחר בדיקות קפדניות האדם הזה זוכה, ובצדק. אבל צריך להיזהר, כי זה יכול לשמש תירוץ מצוין לאנשים שרוצים להיפטר מחמותם (ולפי מה שאני מבין יש לא מעט כאלה…).

 

לסיכום, ספר מעניין ורציני, הנסמך על שלל מקורות מדעיים ומציג אותם בצורה אינטליגנטית וקלה לקריאה. יוצאים לא מעט ספרים כאלה בתחום המוח והפסיכולוגיה, והוא ספר די אופייני לסוגו. אני מצאתי בו עניין, אם כי אני חייב לציין כי העניין שמצאתי בו לא היה רב במיוחד. כפי שכתבתי, הרבה ספרים כאלו יצאו והרבה מהם קראתי, הרבה דוגמאות חוזרות על עצמן (למשל, המקרה הבלתי נגמר של פיניאס גייג' – ראו ערך, עמ' 234), וקשה מאוד לחדש. ובכל אופן, כאמור, ספר די טוב בסוגו.

%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%a7%d7%95%d7%92%d7%a0%d7%99%d7%98%d7%95

האם "פירמידת הצרכים" של מאסלו הושפעה מחלקי הנפש לפי אריסטו?

עלה בדעתי שמאסלו שאב השראה לפירמידת הצרכים שלו מחלוקת חלקי הנפש של אריסטו, ובייחוד כפי שהיא הוצגה מאוחר יותר בימי הביניים.

לנו מוכר ביותר הרמב"ם, וזה העיבוד שלו לנושא ב"שמונה פרקים" שלו. מתוך ויקיפדיה:

 

הרמב"ם מסביר כי יש צורך להבין את "האנטומיה" של נפש האדם, מכיוון שהדבר הוא תנאי מקדים ל"רופא הנפש", שמתכוון לרפא את נפשו של האדם.

את החלוקה היוונית המשולשת של נפש האדם: טבעי, חיוני ושכלי, הוא מפרט לחמישה חלקים. חמישה כוחות שנמצאים בחמש קומות:

  • הכוח הזן: הכוח הביולוגי. שבעת הכוחות הטבעיים הגופניים הפועלים באדם, כמו כוח הבליעה, העיכול, והדוחה את הפסולת, כח הגידול, וההולדה וכו', אלו הם כוחות שאין לאדם שליטה עליהם, שפירוטן ראוי למי שעוסק ברפואה.
  • הכוח המרגיש: החושים שבהם האדם משתמש כדי לקבל תפיסה על העולם שסביבו: ראייהשמיעהריחמישוש וטעם.
  • הכוח המדמה (מלשון דמיון): הדמיון. הכוח שנותרים בו רישומי החושים לאחר שנעלמו מקרבת החושים, והכח שמסוגל לצייר ציורים דמיוניים, שלא יכולים להיות קיימים במציאות.
  • הכוח המתעורר: נטיות הנפש והרגשות שמניעים את האדם, וכן כוח הרצון שבאמצעותו האדם מכריע, לעשות או להימנע מדבר או דרך מסוימת, ולנקוט בהחלטות מוסריות.
  • הכוח השכלי: הכוח הרציונלי ותבונת האדם. בהקבלה של הנפש לגוף, כך הכוח השכלי לנפש, הנפש של הנפש. מטרת האדם היא להפעיל את הכוח הרציונלי, שנמצא לאדם אשר הוא משכיל. זהו הכוח המייחד את האדם מן החיות והצומח שלהם אין שכל, והם פועלים בצורה אינסטינקטיבית.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94_%D7%A4%D7%A8%D7%A7%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D#.D7.9E.D7.91.D7.A0.D7.94_.D7.A0.D7.A4.D7.A9_.D7.94.D7.90.D7.93.D7.9D

 

נשווה לפירמידה של מאסלו. גם כן מתוך ויקיפדיה:

מאסלו פיתח את נושא שאיפת ההגשמה העצמית לתיאורית צרכים בעלת חמישה שלבים, הקרויה "הפרמידה של מאסלו", או "מדרג מאסלו". לפי פרמידה זאת כדי לממש צרכים רוחניים נעלים יותר, חייבים קודם להתמלא הצרכים הפיזיולוגיים והבסיסיים, המצויים בבסיס הפרמידה:

  1. ברמה הראשונה, בבסיס הפירמידה, מצויים הצרכים הבסיסיים, שהם הצרכים הפיזיולוגיים בשינה, אוכל, שתייה, אוויר לנשימה וכדומה.
  2. ברמה השנייה של הפירמידה, מצויים צורכי הביטחון, כמו הצורך במקום לישון בו, הצורך בביטחון תעסוקתי, בביטחון בריאותי וכדומה.
  3. ברמה השלישית מצוי הצורך בהשתייכות. זהו כבר צורך חברתי, וכולל את הרצון להשתייך ולהיות חלק מקבוצה, לאהוב ולהיות נאהב. שלב זה קשור לגיבוש הזהות העצמית.
  4. הרמה הרביעית מורכבת מהצורך בהערכה חברתית. זהו צורך להרגיש מכובד ולהגיע למעמד, להערכה ולהכרה חברתית.
  5. הרמה החמישית והאחרונה, קצה הפירמידה, היא הצורך במימוש עצמי. יכולתו של אדם להביא לכלל מימוש את כישוריו הייחודיים ולבטא את הפוטנציאל האישי הטמון בו.

%d7%9e%d7%90%d7%a1%d7%9c%d7%95

ההשוואה ברורה בשני הקצוות: הכוח הזן של הרמב"ם חופף לחלוטין לצרכים הפיזיולוגיים של מאסלו, והכוח השכלי של הרמב"ם, שבו הוא בא לדעתו לידי שלמות, חופף במידה רבה את הצורך במימוש עצמי של מאסלו.

שלושת הסעיפים האמצעיים פחות מובהקים, אף שבאקרובטיות מחשבתית מסוימת אולי יהיה אפשר ליישב אף אותם, אלא שלא אעשה זאת, אלא אומר דבר פשוט יותר – שבאופן כללי ניתן למצוא הקבלה ביניהם ובין החלק "החיוני" בנפש לפי אריסטו.

יש לציין שאלפראבי למשל, כשהוא מביא בעצמו את חלקי הנפש, טוען כי יש בהם סדר הדרגתי, מהקל לכבד וחשוב יותר.

אלא שאלפאראבי מחלק את הנפש לארבעה חלקים, כשהחלק החמישי, והוא הכוח המשתוקק, הרוצה, לדעתו מניע את כל שאר החלקים.

הנה דבריו בניסוח תמציתי:

 

פרט ל"רסאלה פי אל־עקל" ("מאמר על השכל"), אל־פאראבי לא הותיר שום חיבור עצמאי על פסיכולוגיה פילוסופית ועל הפילוסופיה של השכל. השקפותיו בנושאים אלה מופיעות בכתביו המטאפיזיים והפוליטיים. ההצגה המפורטת ביותר של עמדותיו בנוגע לנפש האדם מצויה ב"מבאדיא' אראא' אהל אל־מדינה אל־ פאצ'לה" ("עקרונות דעותיהם של אנשי העיר המעולה"), חיבור שבו מאמץ אל־פאראבי גישה אריסטוטלית לפסיכולוגיה. אל־פאראבי מונה את כשריה העיקריים של הנפש: כוח ההזנה, כוח החישה, הכוח המדמה וכוח החשיבה; הוא מסדר אותם על־פי ההיררכיה ביניהם, ומציין לגבי כל אחד מהם את יסודותיו ה"המנהיגים" וה"משרתים". אל־פאראבי איננו רואה בחוש המשותף כוח נפרד, אלא פשוט מתייחס אליו ככוח השולט בתוך הנפש החושית "שבו נאסף כל מה שנתפס על־ידי [חמשת החושים]".

http://www.text.org.il/index.php?book=0704076

 

השמת התשוקה כמניע ראשוני הזכירה לי פסיכולוג אחר, לאקאן, שמדבר על האיווי ככוח היסודי של הנפש. בלי להיכנס לנפתולי הפסיכולוגיה שלו ולהבדלים הניכרים בין מושג האיווי שלו והתשוקה של אלפארבי, הרי שאפשר לראות כאן קשר מסוים. ושוב אסתפק בתיאור מויקיפדיה:

 

הסובייקט הרדוף על ידי החֶסֶר זקוק לאחר לא רק לשם סיפוק צרכיו הביולוגיים, אלא גם לצורך סיפוק תביעתו לאהבה ולהכרה. האיווי (désir) הוא ההפרש בין הצורך לתביעה. כלומר, האיווי הוא מה שנותר לאחר שמחסירים מן התביעה לאהבה את הצורך הביולוגי. האחר לא יספק לעולם את התביעה כולה. החֶסֶר מדרבן את הסובייקט למלא את האיווי בדרכים רבות ומגוונות, אך האיווי נותר פעור תמיד, ולא ניתן להכחידו. הוא כוח חיוני היוצר את מסלול התשוקה של כל סובייקט, והוא אחד ויחיד אף שיש לו פנים רבות. לפי לאקאן, "האיווי במהותו הוא איווי לאיווי האחר". לכך יש כמה פירושים: הרצון להיות אובייקט התשוקה של האחר והרצון לקבל ממנו הכרה; הרצון לנכס את אובייקט האיווי של האחר; התשוקה כלפי האחר הראשוני – האֵם – בשלב האדיפאלי.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%27%D7%90%D7%A7_%D7%9C%D7%90%D7%A7%D7%90%D7%9F#.D7.90.D7.99.D7.95.D7.95.D6.BC.D7.99

 

האם הידע עבר דרך קריאה ישירה בכתבי הקדמונים, האם דרך הלא מודע הקולקטיבי היונגאי, או שפשוט אלה אמיתות המנכיחות את עצמן בכל דור – איני יודע, אך דומני שבעצם ההקבלה יש עניין.

"שמונה נביאים"/ מאת בנימין לאו

שמונה נביאים/ ביקורת מאת חגי הופר

לאחר שכתב על הנביאים ירמיה, ישעיה ושמואל, בסדר זה (ואני קורא שיש לו גם ספר על אסתר שלא קראתי עדיין), בספרו החדש "שמונה נביאים – בעבותות אהבה" (ידיעות, 2016) פונה הרב בני לאו לשמונה מנביאי תרי-עשר: יונה, עמוס, הושע, מיכה, צפניה, נחום, חבקוק ועובדיה. הנביאים החסרים הם נביאי שיבת ציון – חגי, זכריה ומלאכי, ויואל, והם חסרים כנראה מחוסר מקום, אף שספר של 215 עמודים היה אפשר להרחיב בעוד 100 עמודים ולא היה קורה כלום. מאידך, הם גם שייכים לתקופה אחרת.

הנביאים הראשונים ואף הארוכים ביותר הם עמוס הושע ומיכה. להם מקדים לאו את יונה, אף שהוא ספר יוצא דופן, סיפורי, ורוב החוקרים מאחרים איתו. שאר הנביאים הם מאוחרים יותר וגם קצרים יותר.

 

הספר של הרב לאו הוא ספר חביב מאוד. הוא מעניק סקירה ראויה הן, תחילה, על תקופת כל נביא והקשר דבריו, והן, בהמשך, על אי-אילו נושאים מרכזיים בתוך נבואתו. אין הוא מקיף את כל החומר, אך בהחלט הוא נוגע בדברים החשובים ביותר. גם אין הוא מעמיק מאוד, אלא נוגע בדברים ברפרוף מה. הדיון המעמיק ביותר נמצא בספר מיכה, שם הוא מביא באריכות מדבריהם של שני חוקרים, פרופ' יהודה אליצור והרב יואל בן נון (המובא רבות בספר ומכונה "מורי"), ולבסוף את דעת הרב לאו המנסה לפשר ביניהם.

מבחינת המגרעות, היה חסר לי לפעמים פירוש-מילות פשוט. השפה התנ"כית היא ארכאית ולא תמיד מובנת (אף שברבים מהמקרים דווקא כן), והרב לאו בפעמים רבות מציג ציטוט ומיד דן בו בלי להסביר בפשטות מה פירוש הדברים שזה עתה קראנו.

מעבר לזה, הקריאה בספר מרוממת את הנפש. ואף ערך מוסף גדול יש כאן, שהרי נביאי תרי-עשר, אני חושב, לא מספיק מוכרים לציבור הרחב וזו הזדמנות טובה להכירם.

 

הרב לאו הוא ראש מיזם 929, בו קוראים כל יום פרק מהתנ"ך, בליווי פירושים עממיים ואחרים רציניים יותר – פרויקט שאני עוקב אחריו – וספר זה נראה המשך ישיר של מפעל זה. למעשה, הוא סיכום של שמונה הרצאות שניתנו על-ידי הרב לאו בבית הכנסת "נאווה תהילה" בגבעת שמואל, בהן ניתן לצפות ביו-טיוב, כולל על הנביאים חגי, זכריה ומלאכי, החסרים בספר.[1]

 

לסיכום, כאמור, ספר חביב מאוד, אף כי לא עמוק במיוחד. אני קראתי אותו ביום אחד, בכ-5 שעות, והוא נגמע בקלות.

 

[1] כאן: https://www.youtube.com/watch?v=5w2e5ZuEQtk

%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a0%d7%91%d7%99%d7%90%d7%99%d7%9d