יש אלוהים?/ מאת ריצ'רד דוקינס

יש אלוהים?/ ביקורת מאת חגי הופר

[להלן נושא רגיש ואבקש מכולם לא להיפגע, אך אני מתכוון להתבטא בחופשיות, גם אם בכבוד ובהגינות].

בעבר קראתי שלושה ספרים אתיאיסטיים מרכזיים, ועתה החלטתי לחזור אליהם.

האחד הוא "אלוהים אינו גדול" מאת כריסטופר היצ'נס, שלא הרשים אותי בקריאה ראשונה וגם לא בשנייה, ומבחינתי אפשר לדלג עליו.

השני הוא "מהומת אלוהים" מאת סם האריס (היהודי), שהרשים אותי מאוד בקריאה ראשונה וגם בשנייה הוא עושה רושם רב. עיקר טיעונו הוא שהדת גורמת רעה רבה לעולם, כפי שאפשר לראות בבירור ברמה הפוליטית המיידית. היום, כמובן, את עיקר הנזק מביא האסלאם, אך בעבר הנצרות הביאה צרות לא פחותות, וגם היהדות לא יוצאת נקייה מתחת ידיו. תיאורי עוולות ואיוולות הנוצרים כה מצמררות – שריפת "מכשפות", "משפטים" שאי אפשר לצאת בהם זכאי, עינויים נוראיים ועוד – עד כי אתה רוצה לתפוש מרחק מרבי מפרימיטיביות ברברית ובורה זו.

השלישי הוא "יש אלוהים? – האשליה הגדולה של הדת" מאת ריצ'רד דוקינס הנודע (ידיעות, 2008), והוא המקיף ביותר (כ-500 עמ') וגם המפורסם ביותר, על כן אתייחס בעיקר אליו.

 

כאמור, הספר מקיף מגוון זוויות רחב ביותר דרכן ניתן להשקיף על הדת ולבקר אותה, אולם נראה שהצד המעניין ביותר הוא ה"ההוכחות לקיום אלוהים" והפרכתן. דוקינס מונה כמה כאלה, אני אציין שלוש עיקריות, ובצד כל אחת את ההפרכה מהמדע:

הטיעון הקוסמולוגי, כפי שהובא על ידי תומס אקווינס (ואצלנו – הרמב"ם) – יש מניע בלתי מונע, או סיבה שאין לה סיבה קודמת, וזה האל. תשובת המדע: המפץ הגדול. (האמת שדוקינס מעלה מגוון הפרכות אחרות – מניין שאלוהים עצמו חסין בפני רגרסיה? ועוד, אך לשם יופי ההצגה כתבתי מה שכתבתי).

הטיעון מתוך היופי או המורכבות – העולם מעיד כי יש לו מתכנן וכי יש כאן תכנון תבוני, המתכנן הוא האל. תשובת המדע: אבולוציה.

הטיעון מתוך ה"חוויה" האישית – אנשים רבים (בעיקר בנצרות) מדווחים על חוויות של התגלות המובילות לאמונה. תשובת המדע: מדעי המוח.

קראתי את התשובות של דוקינס ולא השתכנעתי. אולי רק את ההוכחה הראשונה הן מפריכות. וגם כאן – לא לפי דבריו, אלא לפי קאנט. כי באמת, איזו עדיפות יש למונח "התחלה" על פני המונח "אינסוף", עולם שתמיד התקיים? זה כמו זה אינם נתפשים על-ידי השכל האנושי, וממילא אין כאן הוכחה לקיום אל, אלא רק למגבלת השכל.

אבל לגבי ההוכחה השנייה אני חושב שדוקינס לא עונה כלל. הוא אמנם מרחיב את הדיבור מאוד על דרווין והאבולוציה – שהרי זה תחום מומחיותו – וגם מפרט טענות מורכבות יותר שלל בריאתנים ומשיב עליהן, אך בשורה התחתונה, לעניות דעתי, האבולוציה פשוט לא משיבה על השאלה כיצד תיתכן עין? כיצד נוצר פרח? יש כאן תבניות ברורות של יצירה שהן קבועות מראש, והתפתחות בדרך יצירת מוטציות וברירה טבעית פשוט לא מספקת תשובה בלעדיהן. אין זה אומר שתורת האבולוציה לא נכונה, רובם ככולם של המדענים היום סומכים עליה את ידיהם וכן גם אני, יש לה ראיות למכביר לכל מי שיקדיש את הזמן לחקור. אבל לתת תשובה מלאה, לדעתי, היא לא נותנת.

וכן בעניין החוויה האישית. הרחיב עליה את הדיבור הפסיכולוג ויליאם ג'יימס בספרו "החוויה הדתית לסוגיה". הוא מכנה אותה קונוורסיה – הפיכת הלב. זו תופעה ידועה ומתועדת היטב. להגיד שזו איזושהי מניפולציה של המוח זו פשוט תשובה לא רצינית מספיק. ועוד דוקינס טוען כי החוויה משכנעת רק את החווה אותה ואינה אובייקטיבית, אך איזה עוד בן אדם אני צריך לשכנע חוץ מאת עצמי?

 

הפרכת קיום אלוהים של דוקינס לוקה, אם כך, בחסר. לעומת זאת, שלילת האלוהים הפרטני עולה בידיו, כמו בידי אחרים, לטעמי, בצורה מוצלחת מאוד. גם כאן ניתן להעמיד את הדברים בסגנון שהצגתי קודם:

הטיעון כי התנ"ך הוא דבר האל. תשובת המדע: ביקורת המקרא.

ביקורת המקרא, לפי דעתי, הוכיחה בצורה חד משמעית כי התנ"ך הוא יצירה אנושית, שאנו יודעים הרבה מאוד על אופן וזמן כתיבתה. ואולם, למרבה הפלא, דוקינס אינו מזכיר זאת במילה. אולי בגלל שביקורת המקרא נמצאת בפולמוס, שלא בצדק לדעתי. תחת זאת, הוא טוען טענה פשוטה הרבה יותר, שמתקבלת אצלי מאוד:

לפי התנ"ך העולם נברא בשישה ימים. היום אנו יודעים בוודאות שזה לא נכון. אם זה היה דבר האל, האל לא היה יכול לטעות. אלא שכאן נכנסים כל הדתיים המודרניים, המעודכנים, ואומרים – זה משל, אין להבין את הדברים כפשוטם. אך לאורך כמעט כל ההיסטוריה מאז הדברים נכתבו אנשים, כולל מנהיגי הדת, דווקא הבינו את הדברים כפשוטם! האם הם טעו? אם כך, איזה תוקף יש לדברים הכתובים?

והדבר נכון לא רק לגבי ששת ימי הבריאה, אלא לגבי אינספור דברים נוספים. אתיאיסטים בדרך כלל לועגים – אתה מאמין בנחש מדבר? זו נראית טענה ילדותית ולא מורכבת, אך בעצם זו טענה מספיקה! ואליה מצטרפים שאר ניסי הברית הישנה והחדשה, וגם הקוראן, שאדם משכיל לא יכול להאמין בהם, אבל שאנשים האמינו בהם לכל אורך ההיסטוריה.

לטענה הבסיסית הזו מצטרפות טענות נוספות, כגון בנוגע למוסריותו הלקויה של אלוהי הברית הישנה. אף אדם דתי לא יסמוך את ידו על חוקי הדת המלאים היום, למעט, ובכן, הפונדמנטליסטיים, אשר לפי האריס שהזכרתי בתחילה הם היחידים שנאמנים לדת באמת, וכולנו מתחלחלים ממעשיהם. לשאר יש מגוון תירוצים ועדכונים, אך הם מעוותים את הכוונה הראשונית.

לכן, אם נסכם את הדברים עד כה לפי הבנתי, יש איזשהו אלוהים עקרוני ומופשט, אבל הוא לא יהוה, לא ישו ולא אללה, והוא לא כתב שום ספר. לפחות עד שיוכח אחרת (הטיעון מתוך החוויה בכל זאת נשאר פתוח. ואולם כיצד הוא יתמודד עם ראיות חותכות לכך שהתנ"ך הוא יצירה אנושית? והתנ"ך, אגב, עומד בבסיסן של שלוש הדתות, גם אם בנצרות היו בתחילה ויכוחים על כך, וגם אם באסלאם מתכחשים לכך). אנשים קשורים לתרבותם ולאל הספציפי שלהם ולכן קשה להם לקבל זאת, אך כך מסתבר. וגם לא יתכן שכל האלים כולם, אלה הידועים בשמם, יחזיקו בכתר ביחד. דוקינס עומד על כך, כמובן, שרוב האנשים הדתיים מחזיקים בדת אבותיהם, האם זה מקרי?

 

נקודה נוספת שנראית לי חשובה היא שדוקינס מציג מעין סולם בן 7 שלבים, אשר בקצותיו מאמין מוחלט או לא מאמין מוחלט, בצד אלו, בכמעט המאמין מוחלט והכמעט לא מאמין מוחלט, באמצע האגנוסטיקן (שדוקינס לא אוהב אותו כלל), ובצידיו האגנוסטיקן הנוטה לאמונה או לאי אמונה. דוקינס ממקם את עצמו על 6 עם נטייה ל-7 (כמובן, זה הצד של אי האמונה). בהתאם לכך הוא קורא לפרק אחד שלו: "מדוע כמעט ודאי שאין אלוהים".

 

דוקינס מעלה נקודות רבות נוספות. למשל, האם התפילה מועילה? בניסוי גדול שערכו התברר שכלל לא. ואדרבה – אלה שהתפללו בעדם וידעו על כך חלו יותר מאחרים. או למשל, האם אפשר להיות מוסרי בלי אלוהים? דוקינס חושב כמובן שכן, ולא זו בלבד אלא שהדת, כפי שראינו, מובילה פעמים רבות למעשים לא מוסריים. או ניסוי נוסף – רוב הילדים מצדיקים את כיבושיו של יהושע, אך כשמספרים להם את אותו סיפור, אלא כמתרחש בסין הרחוקה על ידי קיסר סיני, הרי שרובם ככולם מרשיעים אותו.

 

לא אוכל לסכם את כל הנקודות, אך אסיים בשאלה אחת שחשבתי עליה במהלך הקריאה:

רוב העולם הוא, בכל זאת, דתי. לעומת זאת, רוב המשכילים – וזו עובדה מוגמרת – אינם דתיים. ככל שאדם יותר דתי כך יש סיכוי רב יותר שהוא יהיה חילוני. אם כך, מה עדיף? ללכת לפי הרוב, או ללכת עם החכמים? ומכאן גם מסתעפת שאלה נוספת – האם עדיף שלטון העם, הדמוקרטיה, או שלטון החכמים, כשיטת אפלטון?

ואפשר גם להציג זאת אחרת: מחקרים מראים שאנשים דתיים הם מאושרים יותר, ושאנשים חילוניים משכילים יותר כבר אמרנו. אז מה עדיף – החכמה או האושר? אשאיר לכם לענות בעצמכם.

 

לסיכום, ספרו של דוקינס הוא מעין תנ"ך מודרני של אתיאיסטים וככזה הוא מומלץ לקריאה. זאת על אף שהוא גם קצת טרחני לפעמים וארוך יתר על המידה (ובשלב מסוים, בקריאה השנייה, קראתי בקפיצות). גם ספרו של האריס, כאמור, מומלץ, וספרו של היצ'נס – פחות.

זהו אינו סוף פסוק בעניין, אלא רק הזמנה למחקר עצמי. אני חושב שנכון לכל אחד לשמוע את שני הצדדים ולגבש דעה בפני עצמו.

 

%d7%99%d7%a9-%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s