האם "פירמידת הצרכים" של מאסלו הושפעה מחלקי הנפש לפי אריסטו?

עלה בדעתי שמאסלו שאב השראה לפירמידת הצרכים שלו מחלוקת חלקי הנפש של אריסטו, ובייחוד כפי שהיא הוצגה מאוחר יותר בימי הביניים.

לנו מוכר ביותר הרמב"ם, וזה העיבוד שלו לנושא ב"שמונה פרקים" שלו. מתוך ויקיפדיה:

 

הרמב"ם מסביר כי יש צורך להבין את "האנטומיה" של נפש האדם, מכיוון שהדבר הוא תנאי מקדים ל"רופא הנפש", שמתכוון לרפא את נפשו של האדם.

את החלוקה היוונית המשולשת של נפש האדם: טבעי, חיוני ושכלי, הוא מפרט לחמישה חלקים. חמישה כוחות שנמצאים בחמש קומות:

  • הכוח הזן: הכוח הביולוגי. שבעת הכוחות הטבעיים הגופניים הפועלים באדם, כמו כוח הבליעה, העיכול, והדוחה את הפסולת, כח הגידול, וההולדה וכו', אלו הם כוחות שאין לאדם שליטה עליהם, שפירוטן ראוי למי שעוסק ברפואה.
  • הכוח המרגיש: החושים שבהם האדם משתמש כדי לקבל תפיסה על העולם שסביבו: ראייהשמיעהריחמישוש וטעם.
  • הכוח המדמה (מלשון דמיון): הדמיון. הכוח שנותרים בו רישומי החושים לאחר שנעלמו מקרבת החושים, והכח שמסוגל לצייר ציורים דמיוניים, שלא יכולים להיות קיימים במציאות.
  • הכוח המתעורר: נטיות הנפש והרגשות שמניעים את האדם, וכן כוח הרצון שבאמצעותו האדם מכריע, לעשות או להימנע מדבר או דרך מסוימת, ולנקוט בהחלטות מוסריות.
  • הכוח השכלי: הכוח הרציונלי ותבונת האדם. בהקבלה של הנפש לגוף, כך הכוח השכלי לנפש, הנפש של הנפש. מטרת האדם היא להפעיל את הכוח הרציונלי, שנמצא לאדם אשר הוא משכיל. זהו הכוח המייחד את האדם מן החיות והצומח שלהם אין שכל, והם פועלים בצורה אינסטינקטיבית.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94_%D7%A4%D7%A8%D7%A7%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D#.D7.9E.D7.91.D7.A0.D7.94_.D7.A0.D7.A4.D7.A9_.D7.94.D7.90.D7.93.D7.9D

 

נשווה לפירמידה של מאסלו. גם כן מתוך ויקיפדיה:

מאסלו פיתח את נושא שאיפת ההגשמה העצמית לתיאורית צרכים בעלת חמישה שלבים, הקרויה "הפרמידה של מאסלו", או "מדרג מאסלו". לפי פרמידה זאת כדי לממש צרכים רוחניים נעלים יותר, חייבים קודם להתמלא הצרכים הפיזיולוגיים והבסיסיים, המצויים בבסיס הפרמידה:

  1. ברמה הראשונה, בבסיס הפירמידה, מצויים הצרכים הבסיסיים, שהם הצרכים הפיזיולוגיים בשינה, אוכל, שתייה, אוויר לנשימה וכדומה.
  2. ברמה השנייה של הפירמידה, מצויים צורכי הביטחון, כמו הצורך במקום לישון בו, הצורך בביטחון תעסוקתי, בביטחון בריאותי וכדומה.
  3. ברמה השלישית מצוי הצורך בהשתייכות. זהו כבר צורך חברתי, וכולל את הרצון להשתייך ולהיות חלק מקבוצה, לאהוב ולהיות נאהב. שלב זה קשור לגיבוש הזהות העצמית.
  4. הרמה הרביעית מורכבת מהצורך בהערכה חברתית. זהו צורך להרגיש מכובד ולהגיע למעמד, להערכה ולהכרה חברתית.
  5. הרמה החמישית והאחרונה, קצה הפירמידה, היא הצורך במימוש עצמי. יכולתו של אדם להביא לכלל מימוש את כישוריו הייחודיים ולבטא את הפוטנציאל האישי הטמון בו.

%d7%9e%d7%90%d7%a1%d7%9c%d7%95

ההשוואה ברורה בשני הקצוות: הכוח הזן של הרמב"ם חופף לחלוטין לצרכים הפיזיולוגיים של מאסלו, והכוח השכלי של הרמב"ם, שבו הוא בא לדעתו לידי שלמות, חופף במידה רבה את הצורך במימוש עצמי של מאסלו.

שלושת הסעיפים האמצעיים פחות מובהקים, אף שבאקרובטיות מחשבתית מסוימת אולי יהיה אפשר ליישב אף אותם, אלא שלא אעשה זאת, אלא אומר דבר פשוט יותר – שבאופן כללי ניתן למצוא הקבלה ביניהם ובין החלק "החיוני" בנפש לפי אריסטו.

יש לציין שאלפראבי למשל, כשהוא מביא בעצמו את חלקי הנפש, טוען כי יש בהם סדר הדרגתי, מהקל לכבד וחשוב יותר.

אלא שאלפאראבי מחלק את הנפש לארבעה חלקים, כשהחלק החמישי, והוא הכוח המשתוקק, הרוצה, לדעתו מניע את כל שאר החלקים.

הנה דבריו בניסוח תמציתי:

 

פרט ל"רסאלה פי אל־עקל" ("מאמר על השכל"), אל־פאראבי לא הותיר שום חיבור עצמאי על פסיכולוגיה פילוסופית ועל הפילוסופיה של השכל. השקפותיו בנושאים אלה מופיעות בכתביו המטאפיזיים והפוליטיים. ההצגה המפורטת ביותר של עמדותיו בנוגע לנפש האדם מצויה ב"מבאדיא' אראא' אהל אל־מדינה אל־ פאצ'לה" ("עקרונות דעותיהם של אנשי העיר המעולה"), חיבור שבו מאמץ אל־פאראבי גישה אריסטוטלית לפסיכולוגיה. אל־פאראבי מונה את כשריה העיקריים של הנפש: כוח ההזנה, כוח החישה, הכוח המדמה וכוח החשיבה; הוא מסדר אותם על־פי ההיררכיה ביניהם, ומציין לגבי כל אחד מהם את יסודותיו ה"המנהיגים" וה"משרתים". אל־פאראבי איננו רואה בחוש המשותף כוח נפרד, אלא פשוט מתייחס אליו ככוח השולט בתוך הנפש החושית "שבו נאסף כל מה שנתפס על־ידי [חמשת החושים]".

http://www.text.org.il/index.php?book=0704076

 

השמת התשוקה כמניע ראשוני הזכירה לי פסיכולוג אחר, לאקאן, שמדבר על האיווי ככוח היסודי של הנפש. בלי להיכנס לנפתולי הפסיכולוגיה שלו ולהבדלים הניכרים בין מושג האיווי שלו והתשוקה של אלפארבי, הרי שאפשר לראות כאן קשר מסוים. ושוב אסתפק בתיאור מויקיפדיה:

 

הסובייקט הרדוף על ידי החֶסֶר זקוק לאחר לא רק לשם סיפוק צרכיו הביולוגיים, אלא גם לצורך סיפוק תביעתו לאהבה ולהכרה. האיווי (désir) הוא ההפרש בין הצורך לתביעה. כלומר, האיווי הוא מה שנותר לאחר שמחסירים מן התביעה לאהבה את הצורך הביולוגי. האחר לא יספק לעולם את התביעה כולה. החֶסֶר מדרבן את הסובייקט למלא את האיווי בדרכים רבות ומגוונות, אך האיווי נותר פעור תמיד, ולא ניתן להכחידו. הוא כוח חיוני היוצר את מסלול התשוקה של כל סובייקט, והוא אחד ויחיד אף שיש לו פנים רבות. לפי לאקאן, "האיווי במהותו הוא איווי לאיווי האחר". לכך יש כמה פירושים: הרצון להיות אובייקט התשוקה של האחר והרצון לקבל ממנו הכרה; הרצון לנכס את אובייקט האיווי של האחר; התשוקה כלפי האחר הראשוני – האֵם – בשלב האדיפאלי.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%27%D7%90%D7%A7_%D7%9C%D7%90%D7%A7%D7%90%D7%9F#.D7.90.D7.99.D7.95.D7.95.D6.BC.D7.99

 

האם הידע עבר דרך קריאה ישירה בכתבי הקדמונים, האם דרך הלא מודע הקולקטיבי היונגאי, או שפשוט אלה אמיתות המנכיחות את עצמן בכל דור – איני יודע, אך דומני שבעצם ההקבלה יש עניין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s