"מטמון האוצרות המתמטיים של פרופסור סטיוארט"/ מאת איאן סטיוארט

מטמון האוצרות המתמטיים של פרופסור סטיוארט/ ביקורת מאת חגי הופר

  1. "מטמון האוצרות המתמטיים של פרופסור סטיוארט" מאת איאן סטיוארט (כז"ב דביר, 2016) הוא אוסף של חידות מתמטיות, מכתמים מתמטיים, ואף קסמים מתמטיים.
  2. הספר הוא המשכו של "תיבת האוצרות המתמטיים של פרופסור סטיוארט", שקראתי אך אינני זוכר ממנו הרבה.
  3. מטבע הדברים, בספר החדש נכנס כל החומר שנשמט מהספר הקודם, לכן טבעי שהוא יהיה פחות באיכותו.
  4. ובכל זאת, אוסף הקטעים שנאסף כאן הוא מרשים כשלעצמו ונראה שנשמט מהספר הקודם רק משיקולי מקום.
  5. הנה למשל הקטע הראשון, שנקרא "שעשועי מחשבון 1" (עמ' 22), כולל הפתרון:

77=13+(8×8)

717=13+(88×8)

7117=13+(888×8)

וכן הלאה.

  1. התוצאה מרשימה ויפה,אך עדיין לא ברור מדוע זה כך, והדבר לא מוסבר בספר.
  2. ובכל זאת, הרצף האינסופי הזה של חידות למבוגרים ומכתמים קצת מתיש בסופו של דבר.
  3. אני קראתי כמה עשרות קטעים מתוך כמה מאות, ואת השאר כנראה אמשיך לקרוא טיפין טיפין.
  4. לסיכום, מדובר בספר חביב ויצירתי מאוד, אך לא כזה שניתן לעיכול בקריאה רצופה אחת.
  5. אך בכל מקרה צריך להודות על ספר מתמטי המיועד לקהל הרחב, שכן אין ספרים רבים כאלו.

%d7%9e%d7%98%d7%9e%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a6%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%aa%d7%9e%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9d

מודעות פרסומת

"בעיית שפינוזה"/ מאת ארווין יאלום

בעיית שפינוזה/ ביקורת מאת חגי הופר

"בעיית שפינוזה" מאת ארווין יאלום (כז"ב דביר, 2012), מי שכתב את רב המכר העולמי "כשניטשה בכה" (שספר זה הולך בדרך שהתווה) הוא ספר שכשמו מנסה להעביר בעיקר את הסיפור של הפילוסוף היהודי הגדול, בן המאה ה-17, ברוך בנדיקטוס שפינוזה.

לפני כשנה-שנתיים ראיתי עיבוד בימתי של סיפור שפינוזה, בהצגה "ירושלים החדשה" של תיאטרון החאן, והוא היה מעולה. ההצגה הצליחה הן להעביר את הסיפור האנושי והן ליצור ייצוג הולם של ההגות, על-ידי כך ששחזרה בעיקר את משפטו, כלומר שימוע הדברים לפני נידויו של שפינוזה מהקהילה היהודית, בעקבות דברי הכפירה שהשמיע. גם ספר זה הולך בדרך דומה, ומציג את סיפורו האישי של שפינוזה בצד מבחר נאה מדבריו הפילוסופיים, המועברים בלשון פשוטה ומובנת.

 

הנה דוגמא להגות כפי שהיא מופיעה בספר:

"נסים מתקיימים רק באמצעות בורותם של אנשים. בזמנים עתיקים כל אירוע שלא היה ניתן להסביר כתופעה טבעית נחשב לנס, וככל שההמונים היו בורים יותר באשר לדרכו של הטבע, כך עלה מספר הנסים" (עמ' 126-127).

 

אני חושב שמי שלא מכיר את הגותו של שפינוזה, זו היא לו הזדמנות מצוינת להתוודע אליה, וזאת בצד סיפור אנושי שמעניין לא פחות.

אך עד כאן תיארתי רק את מחצית הספר. המחצית השנייה מגוללת את סיפורו של אלפרד רוזנברג, שלמרות שמו היהודי (בדרך-כלל) לא היה יהודי כלל ועיקר, אלא היה מראשי המפלגה הנאצית ונחשב כאידיאולוג שלה. הנתון העובדתי הוא שרוזנברג הזה היה אחראי על שדידת ספריית שפינוזה שבהולנד בעת המלחמה, אף שלמרבה הפלא רוב הספרים השדודים לא ניזוקו כלל והוחזרו לספרייה אחרי המלחמה. כאן יאלום ממציא סיפור להסביר זאת, ולפי הסיפור רוזנברג התוודע לשפינוזה בצעירותו כאשר קיבל עונש בעקבות התבטאות אנטישמית לשנן בעל פה את התייחסותו של גתה, המשורר וההוגה הגרמני הגדול, לשפינוזה ביומנו. והנה, מתברר כי גתה העריץ את היהודי שפינוזה, וזו אולי "בעיית שפינוזה" איתה מתמודד רוזנברג, אף כי יתכנו משמעויות אחרות או נוספות לכותרת הספר.

בכל מקרה, סיפורו של רוזנברג מסופר במקביל לזה של שפינוזה, פרק לזה ופרק לזה, באופן המשתקף אף בעיצוב של עטיפת הספר, הכוללת את שני האישים האלה בפסים משתלבים. בחלק של רוזנברג גם מתוארת ומפורטת לא מעט מהפילוסופיה של שפינוזה, ובעיקר מהספרים "מאמר תיאולוגי מדיני" ו"המידות".

 

אני נהניתי מהקריאה בספר וסיימתי אותו תוך זמן קצר יחסית. עם זאת, בצד פרקים מעניינים ישנם גם פרקים תפלים במקצת. גם בהם הקריאה זורמת, אבל העניין בהם לא רב. אני אהבתי את קטעי ההגות ורציתי לראות כיצד הם מועברים, לכן בכל מקרה לא הייתי עוזב את הספר, אך מי שפחות מתעניין בנושא אולי הספר פחות ידבר אליו, אם כי, כאמור, גם סיפור הרקע מעניין. באופן כללי, ולמרות ההסתייגות המסוימת, אני אהבתי את הספר וממליץ עליו, בעיקר לכל מי שלא נרתע מהגות.

 

לבסוף, ראיתי שליאלום יש ספר נוסף בשם "הריפוי של שופנהאואר", בכוונתי לקרוא אותו.

%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%a4%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%96%d7%94

"לספר את החיים"/ מאת סטיבן גרוס

לספר את החיים/ ביקורת מאת חגי הופר

"לספר את החיים" מאת סטיבן גרוס (כז"ב דביר, 2016) הוא לקט סיפורים טיפוליים קצרים מסופרים מפי הפסיכולוג המטפל. אלא שהסיפורים קצרים מדי מכדי להחזיק איזשהו ערך טיפולי, והם גם לא ממוקדים במעשה הטיפול עצמו. למעשה, מדובר ברצף אנקדוטות, שלא ברור מה הקו המקשר ביניהן. על הכריכה כתוב "לדעת לדבר על עצמך, לדעת להקשיב לאחרים", אבל ערך הדיבור הוא הרי דבר כללי מאוד והוא בסיס הטיפול הפסיכואנליטי, לכן אין הוא יכול באמת לשמש כחוט מקשר.

הספר, אם כך, לא יעניין פסיכולוגים לפי דעתי, וגם אדם מן השורה הוא לא יעניין, פשוט כי הסיפורים לא מעניינים מספיק. אני מנסה לחשוב את מי הספר כן יוכל לעניין ועולה בדעתי רק אנשים שמתעניינים בסמול-טוק של פסיכולוגים, אבל כמה אנשים כאלה יש?

הספר קצר, כ-200 עמודים, ובכל אופן לא הצלחתי לסיים אותו. הוא פשוט לא מספיק מעניין.

ובכל זאת, אם לסיים בנימה חיובית, אולי זה רק הטעם האישי שלי ואנשים אחרים כן ייהנו ממנו, מי יודע. מבחינתי לפחות הוא לא מומלץ. ואין לי טעם להאריך מעבר לכך.

%d7%9c%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d

"הממלכה"/ מאת אמיר אור

הממלכה/ ביקורת מאת חגי הופר

ספר שמואל, המגולל את סיפור מלוכתו של דוד, שבאה אחרי זו של שאול, הוא מהסיפורים המגובשים ביותר בתנ"ך, וגם מהעסיסיים ביותר שהם. לכן, אין זה פלא שסיפור זה עובד פעמים רבות לספרות. אני קראתי עד כה שלושה עיבודים כאלו:

"מלכים ג'" מאת יוכי ברנדס – ספר מצוין, המגולל את הסיפור מהזווית של בית שאול המובס, מה שנותן תוצאה מרתקת.

"אלהים יודע" מאת ג'וזף הלר – גם כן ספר מצוין, המציג את סיפור דוד בצורה רעננה, כאשר דמויות בו יכולות לבטא דברים בתרבות שהופיעו מאות ואלפי שנים מאוחר יותר.

ו"דו"ח המלך דוד" מאת שטפן היים, שאני פחות אהבתי, אך אני מכיר באיכות הספר. ולאחרונה הוא אף עובד להצגה בישראל.

עתה קראתי את הגרסה הרביעית שלי לסיפור – ספרו הדי חדש של אמיר אור "הממלכה" (הקיבוץ המאוחד, 2015), וגם הוא לא רע ובעל עניין, כפי שאפרט מיד.

 

מבין כל הספרים שהצגתי הספר הזה עוקב אחרי הסיפור התנ"כי בצורה המדויקת ביותר. אור פשוט כותב פרק אחר פרק ממש בסדר שבו הדברים כתובים בספר שמואל. מדי פעם יש חריגות, אך הן אינן רבות. יש גם מספר שונה – יונתן בן שמעא – קרוב של דוד וסופר, ומדי פעם יש פרק קצר המגולל דו-שיח בינו ובין דוד. אם כך, אתם עשויים לשאול – מה מעניין כאן? אלא שהייחוד שבספר הזה, לדעתי, הוא בעיקר באופן בו נמסרים הדברים. כל הספר כתוב בשפת רחוב, שפה המונית, אולי אפילו אפשר לומר שפת ערסים, וזה משעשע מאוד. הפער בין רוממות המקור התנ"כי ובין היומיומית הלא מכופתרת של השפה שבה משתמש אור מרתקת, וכאמור – משעשעת. וזו גם שפה ישראלית מאוד, המשקפת את מה שקורה בישראל היום. מבחינה זו – אור לא מפספס ושפתו אכן חופפת לשפה המדוברת.

הנה דוגמא אחת, דווקא מתוך קטע שאינו מרכזי בספר ובסיפור:

 

""אוף איזה ריח!" מכריז עותני בקול מזועזע. "עוד פעם הפלצת, יא עובד?"

"לא אני!"

"האמת ורק האמת, כן?"

"לא אני, נשבע!"

עותני מפנה את עיניו מעובד אל בניה ומסתכל עליו דקה ארוכה במבט מאשים. "חרישי וקטלני, הא?"

"אלא מה?" לא נשאר בניה חייב, "סתם רעש, כמוך? – יעילות, אחי, י-עי-לות"".

(הממלכה, עמ' 82).

 

יש אנשים שיירתעו אולי מהשפה הזו ויכנו אותה שפת ביבים גסה, אך אני חושב שלא צריך להיות טהרנים יתר על המידה, ואותי הסיפור הזה המסופר בשפה זו שעשע מאוד.

ורוח השפה נכנסת גם לתכנים. אם להסתפק בדוגמא אחת – אחרי שדוד הורג את גוליית דוד מת להשתין (אך מתאפק). האם למישהו סצנריו כזה עלה על דעתו? בעיניי זה מבריק ומשעשע.

 

אלא שכל זה תקף בעיניי עד מחציתו של הספר בערך, יותר נכון עד עמ' 200 בערך, החופף פחות או יותר לסוף ספר שמואל א'. עד לנקודה זו הספר מצוין ומומלץ לקריאה. אך מנקודה זו האפקט לאט לאט מאבד מהעניין שבו ומה שאנו מקבלים זה את הסיפור התנ"כי מעובד לשפת ימינו – וזה לא מעניין כל כך! הרי את הסיפור התנ"כי אנו מכירים היטב ואין אנו צריכים שיספרו לנו אותו שוב. לקראת הסוף שוב חוזר עניין מסוים עם ההתרכזות הסיפורו של יותנן הסופר המספר, אך אין זה מספיק. בעיניי, הספר פשוט ארוך מדי – 558 עמ', ואפשר היה להסתפק בחצי ממנו. וזו גם המלצתי לקורא – להסתפק בקריאת כחצי ממנו!

 

אך מעבר לנקודה זו צריך לתת ציון לשבח למחבר אמיר אור, הוא מפגין בקיאות רבה בסיפור ובחלקים אחרים של התנ"ך הקשורים לפה, לפרשנויות ולטקסים המתכתבים עם סיפור הבסיס. מלאכו היא מלאכת מחשבת הראויה לציון ובהחלט הוא הגיע להישג בספר זה.

 

נקודה נוספת הראויה לציון: בספר זה בני ישראל האמינו באלים רבים, ובעיר ביאהו ואשרה. התפיסה הזו מתבססת על אי-אלו מחקרים, אך היא מוצגת בצורה מופרזת לדעתי. עם זאת, הדבר ודאי משתלב יפה ברוח הסיפור.

 

לסיכום – ספר מצוין ומשעשע ביותר עד עמ' 200, וספר פחות מעניין ופחות משעשע, אך עדיין מעורר השתאות למן עמ' 200 ועד הסוף.

 

 

%d7%94%d7%9e%d7%9e%d7%9c%d7%9b%d7%94

"לגעת בזמן"/ מאת רונן נויבירט

לגעת בזמן/ ביקורת מאת חגי הופר

"לגעת בזמן – החגים כחוויה בעולם המדרש" מאת הרב רונן נויבירט (ידיעות, 2016) הוא אוסף מאמרים קצרים על חגי ישראל, לפי סדרם. המחבר הוא נשיא ארגון חברות"א – יהדות בנוסח תל-אביב, ונראה שזה קהל היעד המיידי של הספר. כלומר, הספר מציג, באופן כללי, את עיקרי ההגיונות שנאמרו לאורך השנים על החגים שחשוב לדעת אותם, באופן שיכול להתאים גם למי שלא בעל ידע רב ביהדות, או שעושה בה את צעדיו הראשונים.

אבל זה אינו ספר רדוד. הכותב משכיל לשלב בדבריו מספר גדול של הוגים, כדוגמת הרב קוק, הרב חרל"פ והשפת אמת, בצד רבים נוספים. והדיונים, על אף היותם בסיסיים באופן כללי, הרי שיש בהם עומק.

רק מדבר אחד התאכזבתי – כותרת המשנה מבטיחה עיון במדרש, וזו הסיבה העיקרית שבגללה התעניינתי בספר, אך הספר ממעט לקיים הבטחה זו; בכל דיון של כמה עמודים יש רק מדרש אחד, וגם הוא בדרך כלל אחד הידועים ביותר. זה לא עיון במדרש, אלא לכל היותר עיטור של דיון מסועף במובאה מדרשית כלשהי.

ובכל זאת, זהו ספר די טוב בתחומו. ישנם ספרים רבים על החגים, ומאליה עולה השאלה למה צריך עוד אחד? אבל למה לא בעצם? ושהרי כל ספר מציג זווית מעט שונה מחברו.

הספר הגיע אליי לפני יום כיפור, וקראתי בו את הפרקים על חודש אלול ועשרת ימי תשובה – מראש השנה עד יום כיפור, עד עמ' 91, בינתיים, כרבע מהספר (הכולל 360 עמ'). אני מתכוון לקרוא בו לאורך השנה לפני החגים הרלוונטיים.

 

לסיכום, כאמור, ספר די טוב מסוגו, היכול להתאים מאוד למי שמחפש להעמיק קצת בתוכן החגים.

דוגמא:

%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%a9-%d7%a1%d7%95%d7%9b%d7%95%d7%aa1%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%a9-%d7%a1%d7%95%d7%9b%d7%95%d7%aa2

%d7%9c%d7%92%d7%a2%d7%aa-%d7%91%d7%96%d7%9e%d7%9f

"הסיפור לשבת"/ מאת אלון גל

הסיפור לשבת/ ביקורת מאת חגי הופר

"הסיפור לשבת" מאת אלון גל (כז"ב דביר, 2016) הוא אוסף סיפורים שגל העלה בחכתו, כלומר אסף ולא המציא, את רובם לפחות, והעלה מדי שבוע לדף הפייסבוק שלו.

מדובר בסיפורים מחממי לב ומרוממי נפש, עם מוסר השכל בצידם, שלרוב מכוון לכיוון החשיבה החיובית והעזרה לזולת.

בדורנו הציני נחמד לשמוע מדי פעם סיפורים תמימים שטוב הלב נוטף מהם, ותמיד יש בהם איזושהי תפנית מרגשת, זווית שלא לקחנו בחשבון.

מסר שחוזר רבות, למשל, הוא אותו מסר ישן של רבי נחמן: ראו את הנקודה החיובית שבכל אדם ותדונו לכף זכות, כי לעולם אינכם מכירים את התמונה השלמה ביחס לאדם כלשהו.

לא כל הסיפורים הם באותה רמה. סיפורים רבים ריגשו אותי, באחרים הסכריניות המתקתקה הייתה גדושה מדי עבורי, אבל הראשונים היו רבים יותר.

יש לציין שסיפורים רבים כבר הכרתי. בין היתר שמעתי כמה מהם בהרצאות של הרב פנגר, שצפיתי בלא מעט מהן ביו-טיוב. גם הוא מעין קאוצ'ר, רק עם תוספת דתית.

את הספר קראתי ביום אחד, תוך 4-5 שעות, אף על פי שההמלצה המועדפת היא דווקא לקרוא אותו טיפין טיפין. אבל יש משהו מדבק בסיפורים האלה, כך שאפילו אני לא הקשבתי להמלצה של עצמי.

 

לסיכום, ספר חביב מאוד, מעוצב ומתאים כספר מתנה. יצייד אתכם בכמה מוסרי השכל שכדאי לדעת ולשמור, ואף להעביר הלאה.

%d7%94%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%9c%d7%a9%d7%91%d7%aa

חולייטה/ פדרו אלמודובר

המלצה לסרט:

חולייטה/ פדרו אלמודובר

מלודרמה אלמודוברית טיפוסית, וזה אומר, בין היתר, גם שהסרט כולל עיסוק חוזר בשאלת הזהות המינית. אלא שהפעם הסרט עוסק בעיקר ביחסי אם ובתה, אם המחפשת אחר בתה, ולשם כך מספרים לנו את כל הסיפור מראשיתו, כולל תפניות בלתי צפויות ומידע חסר שנמסר ברגעים הקריטיים, מבחינה עלילתית.

כיאה למלודרמה אלמדוברית, המוסיקה מעוררת ונוגעת, הצילום מצוין וססגוני והמשחק משובח, בעיקר של שתי השחקניות המרכזיות, חולייטה הצעירה, ועוד יותר חולייטה המבוגרת.

אבל עדיין, הסיפור לא מספיק טוב לדעתי. כלומר לא שהוא גרוע, סך הכול הוא טוב, אבל הוא לא טוב מספיק. הטריק של להתחיל את הסרט מהסוף מצליח לרתק עד נקודה מסוימת, אך הוא לא מחזיק עד הסוף. יש גם בעיה של כמה קצוות לא קשורים (למה היה צריך לספר לנו על האיש ברכבת? אם חולייטה לא מטופלת מספיק, תרתי משמע), כמה דברים לא ברורים (בראש ובראשונה, למי כותבת חולייטה את המכתב ומה היא מקווה להשיג בכך?), וגם אי אמינות מסוימת (האם באמת כל כך קשה היום לאתר אדם?, למשל, ועד – דברים שמסתדרים יפה מבחינת העלילה אך אין להם באמת הנמקה).

אוסיף כי אני נוטה לחשוד שגם כאן יש "להאשים" את המבנה המלודרמטי דמוי אופרת-הסבון, שמקשה על יצירת סיפור מורכב ומנומק, למרות שרגש באופן כללי לא חסר בו. בסרט של אלמדובר כל דבר יכול לקרות, אבל עם הפלוס שבזה בא גם המינוס.

ובכל זאת, מדובר בסרט טוב ומרגש, השווה צפייה.

ציון: 8/10

8714-JULIETA poster_4.indd