"הממלכה"/ מאת אמיר אור

הממלכה/ ביקורת מאת חגי הופר

ספר שמואל, המגולל את סיפור מלוכתו של דוד, שבאה אחרי זו של שאול, הוא מהסיפורים המגובשים ביותר בתנ"ך, וגם מהעסיסיים ביותר שהם. לכן, אין זה פלא שסיפור זה עובד פעמים רבות לספרות. אני קראתי עד כה שלושה עיבודים כאלו:

"מלכים ג'" מאת יוכי ברנדס – ספר מצוין, המגולל את הסיפור מהזווית של בית שאול המובס, מה שנותן תוצאה מרתקת.

"אלהים יודע" מאת ג'וזף הלר – גם כן ספר מצוין, המציג את סיפור דוד בצורה רעננה, כאשר דמויות בו יכולות לבטא דברים בתרבות שהופיעו מאות ואלפי שנים מאוחר יותר.

ו"דו"ח המלך דוד" מאת שטפן היים, שאני פחות אהבתי, אך אני מכיר באיכות הספר. ולאחרונה הוא אף עובד להצגה בישראל.

עתה קראתי את הגרסה הרביעית שלי לסיפור – ספרו הדי חדש של אמיר אור "הממלכה" (הקיבוץ המאוחד, 2015), וגם הוא לא רע ובעל עניין, כפי שאפרט מיד.

 

מבין כל הספרים שהצגתי הספר הזה עוקב אחרי הסיפור התנ"כי בצורה המדויקת ביותר. אור פשוט כותב פרק אחר פרק ממש בסדר שבו הדברים כתובים בספר שמואל. מדי פעם יש חריגות, אך הן אינן רבות. יש גם מספר שונה – יונתן בן שמעא – קרוב של דוד וסופר, ומדי פעם יש פרק קצר המגולל דו-שיח בינו ובין דוד. אם כך, אתם עשויים לשאול – מה מעניין כאן? אלא שהייחוד שבספר הזה, לדעתי, הוא בעיקר באופן בו נמסרים הדברים. כל הספר כתוב בשפת רחוב, שפה המונית, אולי אפילו אפשר לומר שפת ערסים, וזה משעשע מאוד. הפער בין רוממות המקור התנ"כי ובין היומיומית הלא מכופתרת של השפה שבה משתמש אור מרתקת, וכאמור – משעשעת. וזו גם שפה ישראלית מאוד, המשקפת את מה שקורה בישראל היום. מבחינה זו – אור לא מפספס ושפתו אכן חופפת לשפה המדוברת.

הנה דוגמא אחת, דווקא מתוך קטע שאינו מרכזי בספר ובסיפור:

 

""אוף איזה ריח!" מכריז עותני בקול מזועזע. "עוד פעם הפלצת, יא עובד?"

"לא אני!"

"האמת ורק האמת, כן?"

"לא אני, נשבע!"

עותני מפנה את עיניו מעובד אל בניה ומסתכל עליו דקה ארוכה במבט מאשים. "חרישי וקטלני, הא?"

"אלא מה?" לא נשאר בניה חייב, "סתם רעש, כמוך? – יעילות, אחי, י-עי-לות"".

(הממלכה, עמ' 82).

 

יש אנשים שיירתעו אולי מהשפה הזו ויכנו אותה שפת ביבים גסה, אך אני חושב שלא צריך להיות טהרנים יתר על המידה, ואותי הסיפור הזה המסופר בשפה זו שעשע מאוד.

ורוח השפה נכנסת גם לתכנים. אם להסתפק בדוגמא אחת – אחרי שדוד הורג את גוליית דוד מת להשתין (אך מתאפק). האם למישהו סצנריו כזה עלה על דעתו? בעיניי זה מבריק ומשעשע.

 

אלא שכל זה תקף בעיניי עד מחציתו של הספר בערך, יותר נכון עד עמ' 200 בערך, החופף פחות או יותר לסוף ספר שמואל א'. עד לנקודה זו הספר מצוין ומומלץ לקריאה. אך מנקודה זו האפקט לאט לאט מאבד מהעניין שבו ומה שאנו מקבלים זה את הסיפור התנ"כי מעובד לשפת ימינו – וזה לא מעניין כל כך! הרי את הסיפור התנ"כי אנו מכירים היטב ואין אנו צריכים שיספרו לנו אותו שוב. לקראת הסוף שוב חוזר עניין מסוים עם ההתרכזות הסיפורו של יותנן הסופר המספר, אך אין זה מספיק. בעיניי, הספר פשוט ארוך מדי – 558 עמ', ואפשר היה להסתפק בחצי ממנו. וזו גם המלצתי לקורא – להסתפק בקריאת כחצי ממנו!

 

אך מעבר לנקודה זו צריך לתת ציון לשבח למחבר אמיר אור, הוא מפגין בקיאות רבה בסיפור ובחלקים אחרים של התנ"ך הקשורים לפה, לפרשנויות ולטקסים המתכתבים עם סיפור הבסיס. מלאכו היא מלאכת מחשבת הראויה לציון ובהחלט הוא הגיע להישג בספר זה.

 

נקודה נוספת הראויה לציון: בספר זה בני ישראל האמינו באלים רבים, ובעיר ביאהו ואשרה. התפיסה הזו מתבססת על אי-אלו מחקרים, אך היא מוצגת בצורה מופרזת לדעתי. עם זאת, הדבר ודאי משתלב יפה ברוח הסיפור.

 

לסיכום – ספר מצוין ומשעשע ביותר עד עמ' 200, וספר פחות מעניין ופחות משעשע, אך עדיין מעורר השתאות למן עמ' 200 ועד הסוף.

 

 

%d7%94%d7%9e%d7%9e%d7%9c%d7%9b%d7%94

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s