"יהדות רדיקלית" מאת אברהם יצחק (ארט) גרין

יהדות רדיקלית/ ביקורת מאת חגי הופר

"יהדות רדיקלית – פתיחת שער למבקשי דרך" מאת הרב והפרופסור אברהם יצחק (ארט) גרין (ידיעות, 2016) מציג יהדות אחרת. גרין הוא פעיל ביהדות המתחדשת הפלורליסטית בארה"ב ובעבר קראתי את ספרו "בקשו פני – קראו בשמי" וגם כתבתי עליו. כל זה גרם לי להתעניין בספר, אך כבר אומר כי נחלתי אכזבה.

גרין מציג תמות מתחדשות ידועות, כגון ההתמקדות בצלם האדם והערכים הנגזרים מכך, ואף שאני עצמי כתבתי על אותו עניין עצמו, מצאתי את עצמי משתעמם לקרוא את הדברים. או כמו, למשל, הצעתו לראות בתיאוריה האבולוציונית המדעית סיפור בריאה עדכני. זה יפה מאוד, ובודאי שלא מסורתי או אורתודוכסי, אבל זה לא ממש מרגש אותי.

הגעתי בערך עד אמצע הספר וכבר דעתי התגבשה והתחלתי לכתוב ביקורת זו, ואף שסביר להניח שאמשיך לקרוא בו, מחוסר חומרי קריאה רבים.

אם להציע בכל זאת תובנה, הרי ששמתי לב שרוב ההגות הרפורמית/קונסרבטיבית/מתחדשת הנכתבת בארה"ב – וקראתי לא מעט מתוכה – פשוט לא מעניינת מספיק (אפילו השל). לעומת זאת, היהדות המתחדשת בארץ ישראל מעניינת מאוד בעיניי. איני יודע מדוע זה כך. אולי באמת יש סגולות מסוימות לישיבה בארץ ו"אוירא דארץ ישראל מחכים", או במונחים פשוטים יותר, אולי הישות הפוליטית השונה בשתי המדינות אחראית לכך. ועכשיו אני נזכר ברב יונתן זקס הבריטי האורתודוכס, שספרו "בשם האל" היה מעניין בעיניי, ועם זאת אפשר היה לחוש במזג השונה לגמרי מכל מה שידוע בארץ, במקרה הזה – לחיוב.

לבסוף, מי שמעוניין להעמיק יותר אודות הספר מוזמן לקרוא אצל תומר פרסיקו, שכתב בפייסבוק:

"הספר 'יהדות רדיקלית', שיצא לפני כמה שנים באנגלית, עורר עניין ופולמוס, כאשר הוא הותקף מהצד האורתודוקסי על ידי הרב דניאל לנדס ממכון 'פרדס', שטען שגרין מצמצם את מקומם של העם היהודי, ארץ ישראל והתורה לטובת הקשר האישי של הפרט עם האל. כתבתי בזמנו על הפולמוס הזה בבלוג שלי )https://tomerpersico.com/2011/04/07/green_landes_debate/("

ובו קישורים פנימיים נוספים.

אני לא מבין מה כל-כך יש להתפלמס על דברים כה ידועים, ואף שהם נמצאים במחלוקת, אבל מילא, טוב שיש לאנשים במה להתעסק.

שורה תחתונה: מאכזב.

%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%93%d7%99%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%aa

מודעות פרסומת

"בין מדרש לפסיכולוגיה"/ מאת שאול סולברג

בין מדרש לפסיכולוגיה/ ביקורת מאת חגי הופר

"בין מדרש לפסיכולוגיה – מדרשים ופסיכולוגיה בספר בראשית" מאת שאול סולברג (ידיעות, 2016) משווה בין כמה מדרשים על ספר בראשית לספרות הפסיכולוגית, בה המחבר בקי מהיותה תחום עיסוקו והתחום בה השיג תואר ד"ר. גם במדרשים המחבר מפגין בקיאות.

הספר הזה עניין אותי במבט ראשון, אך קריאה בו מצאה אותי מעט נבוך, משום שלא הצלחתי לגמרי לרדת לסוף דעתו של המחבר, ואולי זו בעיית המשיג.

 

הנה, למשל, הפרק הראשון עוסק בבריאת האדם, וכאן מביא סולדברג מדרש על שלבי התפתחותו של האדם:

 

"עולם ראשון, דומה למלך, שהכל שואלין בשלומו ומתאווין הכל לראותו, ומחבקין ומנשקין אותו, מפני שהוא בן שנה.

 

עולם שני, דומה לחזיר, שהוא שוגש באשפות, כך הולד שוגש בצואה כשהוא בן שנתיים.

 

עולם שלישי, דומה לגדי, שהוא מרקד לכאן ולכאן במרעה טוב לפני אמו, כך התינוק מתענג לפני אביו ואמו ומרקד לכאן ולכאן ומשחק והכל שמחים בו. [אימתי, כשהוא בן חמש].

 

עולם רביעי, דומה לסוס שהוא מהלך בסטריות.

 

ואימתי?

כשהגיע על פרקו, כשהוא בן שמונה עשרה. כשם שהסוס רץ ומשתבח, כך הנער משתבח בבחרותו.

 

עולם חמישי, דומה לחמור, שמניחין עליו אוכף. כך לבני אדם מניחין לו אוכפו עליו, נותנין לו אשה ומוליד בנים ובנות, חוזר והולך לכאן ולכאן ומביא מזון ומפרנס לבניו ומכלכל, ונותנין עליו משא והוא מעומס מן בנים ובנות.

 

ואימתי?

כשהוא בן ארבעים שנה.

 

עולם ששי, דומה לכלב, שהוא חצוף לכאן ולכאן ונוטל מזה ונותן לזה ואינו מתבייש.

 

עולם שביעי, דומה לקוף, שנשתנה דמותו מכל הבריות, שואל על כל דבר ודבר, ואוכל ושותה כמו נער, ומשחק כמו תינוק, וישוב לימי עלומיו בדעת אבל לא בדבר אחר.

ואפילו בניו ואנשי ביתו מלעיגין עליו ומקללין אותו ושונאין אותו. וכשהוא דובר שום דבר, אומרים לו הניחו לו, כי הוא נער וזקן. והוא דומה לקוף בכל ענייניו ובכל דבריו. ואפילו התינוקות מלעיגין עליו ומשחקין בו. ואפילו צפור דרור ינערנו משנתו".

(תנחומא פקודי). (עמ' 59-60).

 

זאת הוא משווה לשלבי ההתפתחות הנפשית לפי אריקסון (לפי ויקיפדיה. מקביל, אך לא בדיוק, לטבלה שבעמ' 65 בספר):

 

גיל שלב הקונפליקט ההישג
50 ומעלה בגרות מאוחרת שלמות מול יאוש תבונה
35-50 בגרות פוריות מול קיפאון אכפתיות ודאגה
18-35 בגרות מוקדמת אינטימיות מול בדידות אהבה
12-18 גיל ההתבגרות גיבוש זהות מול בלבול תפקידים נאמנות
6-12 גיל בית הספר היסודי – שלב החביון חריצות מול נחיתות מיומנות
3-6 גיל המשחק – השלב הלוקומוטורי-גניטלי יוזמה מול אשמה מטרה
1-3 ילדות מוקדמת – השלב השרירי-אנאלי עצמאות מול בושה וספק רצון
0-1 ינקות – השלב האוראלי-סנסורי אמון מול חשדנות תקווה

 

ההקבלה יכולה להיות מרתקת, אם כי אני חושב שהמדרש הוא פשוט הרבה יותר ולא מוסר לנו אינפורמציה פסיכולוגית רבה, זאת לעומת המודל של אריקסון המוסר מידע רב. התקשיתי להבין מתוך הסבריו של סולדברג היכן באמת המקורות נפגשים, פרט כמובן לעצם הצגת ההדרגה התקופתית.

 

באופן כללי אני חושב שלא כל המידע הפסיכולוגי החדש מצוי במקורות, לא שלנו ולא של תרבויות אחרות, שאלמלא כן המחקר החדש לא היה נצרך. ובכל אופן חלק ודאי נצחי כימי עולם, לכן תמיד מעניינות אותי השוואות מעין אלו, ואף אני "חטאתי" בניסיון כזה בעבר. עם זאת, כאמור, לא מצאתי בספרו של סולדברג מובהקות ניכרת ואני מוצא את הספר די מעורפל.

במובן מסוים הספר הזה מזכיר לי את "קבלה ופסיכואנליזה" של חביבה פדיה, שיצא לפני כשנה, שגם שם לא הצלחתי ממש לרדת לעומקו.

אבל שוב, אפשר שזו בעיית המשיג וקורא אחר ימצא בספר מטמונות גדולים, כגון זה שהצגתי למעלה.

%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%a9-%d7%9c%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%92%d7%99%d7%94

"משפטי הרב קוק"/ מאת אסף פאסי

משפטי הרב קוק/ ביקורת מאת חגי הופר

"משפטי הרב קוק – הגיגים, מחשבות, תובנות" מאת אסף פאסי (ידיעות, 2016) הוא ספר המאגד מובאות נבחרות מכתבי הרב קוק. הסגנון מוכר ויצאו כבר ספרים בסגנון ליקוט זה, כשהמפורסם בהם, כמדומני, הוא "ניצוצות". ספרים כאלה טובים למי שאין לו כוח או זמן או יכולת להתעמק בכתבי הרב קוק עצמם, שזהו על כל פנים הדבר השלם המועדף. אדם כזה ימצא בספרי ליקוט כאלה מעט נקודות אור פזורות.

לכך נוסף הביאור הקצר של פאסי. הכותב כתב את ביאורו במשך חמש שנים בדף פייסבוק הנושא את שם הספר, מה שמסביר גם את התמצות המרבי שהוא נוקט בו. ובכל אופן פאסי מצליח להעביר לשפת ימינו את המסר הכלול באמירות המקוריות.

 

הספר מחולק לכמה שערים, והנה ציטוטים שאהבתי במיוחד מתוכם:

אומץ:

"עלה למעלה עלה, כי כח עז לך. יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם פן יכחשו לך. דרוש אותם – וימצא לך מיד".

זהו אחד הציטוטים המוכרים ביותר של הרב קוק, שגם הולחן והושר.

 

תיקון:

"נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון. גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאד, כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו".

זהו רעיון עמוק מאוד של הרב קוק, וזכורני שקראתי אותו באריכות בספרו "אורות". כאן מובא רק הגרעין שלו, שזה גם משהו, אבל עדיין הרוצה לקבל את התמונה המלאה יצטרך לקרוא את הדברים בשלמותם, כמובן.

 

"כשנשמה אחת יש בה רעיון חשוך, מחשיכה היא את כל הצלם האנושי לפי הערך, ובשעה שהיא מאירה, האורה מתפשטת בכל".

 

אהבה:

"הצדיקים הגדולים מלאים אהבה הם. ואהבתם הגדולה אינה ראויה שתמלא כל דבר. כי כל הדברים שבעולם קטנים הם לעומת חוש אהבתם. ואין דבר שיוכל למלא את אהבתם, כי אם הענין האלהי. וכל הדברים שבעולם הם אוהבים, מפני שכולם הנם תוצאותיה של האורה האלהית".

אפשר שיש כאן השפעה נוצרית? בכל אופן רעיון האהבה לכל משותף הוא הן לרב קוק והן לנצרות.

 

חופש – כאן אין לי ציטוט מיוחד.

 

אמונה:

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה".

עוד אחד מהציטוטים הידועים ביותר, שתלוי כשלט בפתחם של בתים רבים, או על המקרר.

 

רצון:

"כשנעין יפה נראה שחסרון החפץ הוא מונע גדול יותר מחסרון היכולת, ולולא חסרון החפץ כבר היותר רע שנמצא במצב האנושות היה קרוב להיות מתוקן".

וכפי שאמר הרצל: אם תרצו אין זו אגדה. וכפי שאמרו חכמינו: אין דבר העומד בפני הרצון.

 

"באין מטרה לגבורת החיים תלך הלוך ונמוג, חילה ימעט וישח והיא תתנוונה ותצעד אל הבליה הנכונה לפניה במורד…".

לכאורה אמת פשוטה, אך אולי אפשר לערער עליה. לפחות במזרח ישנם אנשים שהמטרה היא לא עיקר אצלם, אך הרב קוק כותב קודם כל ליהודים, בעלי תרבות אחרת.

 

לסיכום, ספר קטן ונחמד. 111 עמודים, כשרק חציים כתובים, והחצי השני הוא תמונות קצת קיטשיות עם משפטי מפתח. נקרא בכשעה, אך תמיד ניתן לחזור אליו שוב.

 

ורק הערה אחת: הספר עולה 98 ₪, וזה מוגזם לחלוטין לספר דק שכזה, אף היא הוא צבעוני ומהודר. אני מניח שהכוונה הייתה שימכר במבצעים הגדולים, ואז אין משמעות גדולה למחיר הנקוב. אם כך אני ממליץ לקנות אותו במבצעים האלו, אכן, למי שמבקש המלצה תקציבית.

 

%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%98%d7%99-%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%a7%d7%95%d7%a7

"אלוהים לא מרשה"/ מאת חנוך דאום

אלוהים לא מרשה/ ביקורת מאת חגי הופר

"אלוהים לא מרשה" מאת חנוך דאום (ידיעות, 2007) מגולל ארבעה מכתבים שכתב דאום – לאביו, למגזר (הדתי לאומי, ממנו יצא), לאלוהים ולרעייתו.

דאום מערטל את נפשו וחושף לא מעט מהמעשים, מהמחשבות ומהרגשות שלו, בצורה פתוחה ומשתפכת.

כך, במכתב לאב, הוא מספר על חוויות הומוסקסואליות שהיו לו בישיבה עם חבר לספסל הלימודים, ועל ההסתרה שהייתה כרוכה בכך. בשלב מסוים הוא רצה להתוודות, אך הרב סבר שהוא מתוודה על חטא האוננות ופתר אותו בדברים פעוטים.

במכתב למגזר דאום מתנצל על כך שהנה סוף-סוף מישהו מהמגזר מגיע למקום מרכזי בתקשורת, אך הוא אינו מייצג הולם, שכן דתיותו התערערה מאוד. הוא מצטט את מתנגדיו שסוברים שהוא אימץ את אורח החיים של סביבתו החדשה כדי להתקדם, ורק בסוף, לאחר שהוא טוען כי אולי זה באמת כך, הוא אומר, ובסוגריים, כי פתאום עלה בדעתו שאפשר שזוהי החלטתו הכנה. ואני מתפלא – רק בסוף זה עלה בדעתך? ועוד יותר מכך – וכי אתה חושב שכל אותם אנשים שבחרו להישאר נאמנים למגזר לא "מושפעים מסביבתם"? הצחקתני! ההפך, דווקא מי שיצא ממקומו ניתן לומר עליו ביתר וודאות שבחר את ערכיו בעצמו. אז נכון שכולנו גם מושפעים ברמה זו או אחרת, אך גם הבחירה ממי להיות מושפע היא בחירה!

במכתב לאלוהים דאום מציג תפישת דתיות מתונה. הוא בוחר אילו מצוות לקיים ואילו לא. הוא אינו מקיים את כולן. מחלל שבת. לא מתפלל שלוש תפילות ביום. לא מניח תפילין כל יום. ואפילו אכל ביום כיפור. אבל עושה קידוש וקבלת שבת וכן הלאה. אני חושב שזו בחירה שפויה מאוד, ועל כל פנים לגיטימית. לא לכולם מתאימה המתכונת הנוקשה. דאום מציין כי הטיחו בפניו שהוא עושה כך כי זה "נוח", והתכוונו בזאת למשהו שלילי, אך בעיניו זה דווקא חיובי. אורח החיים שלנו לא צריך להעיק עלינו. יותר מזה, אני חושב כי המתכונת של דאום ידועה מאוד בציבור המזרחי בעיקר. זו פשוט מסורתיות. ומשום מה לחלק האשכנזי במגזר הדתי קשה יותר לאמץ אותה. דאום טוען עוד כי הוא כלל לא בטוח שיש אלוהים, ונכון שבאופן כללי המחשבות שלו בכיוון הזה לא עמוקות במיוחד, אך גם את זה ניתן לראות כחלק מהמסורתיות – דת כדרך חיים ולא כהגות רצינית.

במכתב לרעייתו דאום מתנצל על כך שחשף כל-כך הרבה, אך אומר כי לא יכול היה אחרת. הוא גם מתוודה כי משתמש בכדורים פסיכיאטריים לאזן את הOCD שלו, הפרעה אובססיבית קומפולסיבית, וקורא קריאה נרגשת לא לפסול טיפול פסיכיאטרי ולא לתייג לשלילה את האנשים הצורכים אותו. קריאה נרגשת נוספת היא לחדול מאיסור הוצאת זרע לבטלה, כלומר אוננות, בחברה הדתית – איסור המקשה על בחורים צעירים וגורם להם לחרדות ולרגשות אשם מיותרים. אני איתו בזה, כמובן. לבסוף, הוא פונה לרעייתו ואומר שיש הבדלי רמה דתית ביניהם, אך הוא חושב שאפשר וראוי לחיות גם כך.

 

אני מצאתי את ספרו של דאום (שקראתי באיחור, ב-2016) מעניין מאוד ויכולתי להזדהות עם התמונה הכללית שהוא מציג. המערכת הדתית לאומית היא מערכת נוקשה במידה ידועה, ולדעתי טוב תעשה אם תקשיב לדבריו של מי שחרג מעט משורותיה. הדבר הקל ביותר הוא לבטל את דבריו כמי שיוצא דופן, אך האין כולנו יחידים מיוחדים? יכולת הכלה ויכולת הקשבה זה מה שנדרש כאן.

עניין נוסף שדאום מתייחס אליו בספר היא האידיאולוגיה הימנית במגזר, אלא שאצלו אידיאל ארץ ישראל השלמה לא יכול היה לעמוד בראש המאוויים. מובן לחלוטין. הוא עדיין ימני, אלא שבצורה פחותה יותר, באופן דומה לרמת דתיותו. אם את זה אי אפשר להכיל אז אני לא יודע מה כן.

ואוסיף כי במהלך קריאת הספר, בחלק הראשון כמדומני, עלה במוחי ביטוי: חומת היהירות. אינני יודע מניין בא ואיני יודע האם הוא מדויק, אבל העובדה שהוא עלה. חומת יהירות זו חומה שלא מאפשרת יחס הוגן כלפי כל מה שחורג מעט מהאידיאולוגיה המקובלת, בין אם זו ההתנסות ההומוסקסואלית, ובין אם זו ההתרחקות מרעיון ארץ ישראל השלמה כמרכזי. אני חושב שיש דברים בגו, אך אין בכוונתי להיכנס למלחמות בכדי להוכיח זאת. ובכל זאת, הטו אוזן לדאום.

דאום גם כותב שהוא אוהב מאוד את הגותו של הרב קוק האב וסולד מפני זו של בנו, שלדעתו צמצם אותה מאוד לעניין ההתיישבות. שוב, שווה להטות אוזן, גם אם לא מסכימים.

הספר גם הזכיר לי מאוד את הספר "כולם נשא הרוח" שיצא השנה, שמבקר אף הוא את החברה הדתית לאומית בהתנחלויות.

 

לסיכום, בהחלט ספר מעניין, ויש מה ללמוד ממנו.

%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%a8%d7%a9%d7%94

"שיעורי בית"/ מאת הרב חיים נבון

שיעורי בית/ ביקורת מאת חגי הופר

"שיעורי בית" מאת הרב חיים נבון (ידיעות, 2016) עוסק ב"הרב סולוביצ'יק על זוגיות, מיניות ומשפחה בימינו" (כותרת המשנה). אהבתי את ספריו הקודמים של נבון – "תיקו" ו"חוה לא אכלה תפוח", אך ספר זה שונה באופיו, כפי שמיד אפרט.

 

הספר פותח בפרק מצוין על "בדידות". הרב נבון טוען כי בדידות היא מצב קיומי, וכך ככל שאדם מעמיק יותר כך יש סיכוי רב יותר שהוא יחווה בדידות. אולי לכך התכוון קהלת כשאמר "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". פרק זה דיבר אליי במיוחד, כי לאחרונה – בביקורתי על הספר "הריפוי של שופנהאואר" – העליתי את הנקודה שרבים מהפילוסופים הגדולים נשארו ברווקותם. ובכן, הסברו של נבון לפי סולוביצ'יק יכול אולי להתחיל לענות על הסיבה לכך. וזה גם מתקשר מאוד, כמובן, לכל ההגות האקזיסטנציאלית. עוד אומר נבון, כי היחיד עומד לעומת הציבור, כשנשאלת השאלה מי חשוב יותר. לכאורה אומר הרב סולוביצ'יק כי שניהם חשובים, אך בצדק מחלץ ממנו נבון את ההכרעה, כי היחיד בכל זאת מרכזי יותר. הדבר ניכר כבר מהשם שבחר הרב סולוביצ'יק לספרו – "איש האמונה הבודד".

 

עד כאן הפרק הראשון המרשים, אך מהמשך הספר התרשמתי הרבה פחות. מוזכרים פה רעיונות דתיים מקובלים על זוגיות, אהבה ונישואין, לא משהו שלא שמענו קודם. ובכל זאת גם כאן מתגנבים כמה רעיונות מעניינים יותר, כגון זה האומר שנשים, יותר מגברים, מכוננות את אישיותן על-ידי יחסים אישיים עם הזולת, ועל כן היחסים הזוגיים חשובים להן יותר. כבר שמעתי את הרעיון הזה במקום אחר, ובכל אופן, למרות שהוא נשמע נכון, הוא עדיין צריך לעבור את "הועדה הפמיניסטית". או למשל רעיון נוסף, המבחין בין ההורים הביולוגיים ובין אלה הרוחניים. בהתאמה, ההורים הביולוגיים בתנ"ך הם אדם וחווה, ואילו הרוחניים הם אברהם ושרה. היהדות, אומר נבון, מחשיבה מאוד את ההורות הביולוגית, ובכל אופן, אני חושב, גם את העיקרון של ההורות הרוחנית היא מחשיבה מאוד. ואולם, הרעיונות המעניינים הנמצאים בין הדפים הם מעטים מאוד, לדעתי.

 

התמונה שוב משתנה לחיוב בפרק האחרון – "המאבק על המשפחה בימינו". כאן מביא נבון נתונים מדאיגים, אם כי ידועים באופן כללי, על הידרדרות מעמד המשפחה בעולם המערבי. מתגרשים יותר ומולידים פחות, למשל, בעיקר. ואם כי בישראל, אומר נבון, המצב טוב בהרבה משאר העולם המערבי. למשל לעומת ממוצע של 1.7 ילדים בעולם (אם אני זוכר נכון), בארץ הממוצע עומד על כ-3 ילדים למשפחה. וגם במגזר החילוני ניכרת עלייה בילודה. ובכל זאת, השפעת המערב ניכרת גם בארץ. לכך נותן נבון כמה המלצות לפי סולוביצ'יק, שכולן צבועות בצבע השמרנות הדתית, שכולם מכירים. אם לציין דוגמא בולטת, אז ההמלצה היא לא לשים דגש על האהבה בנישואין, אלא על המחויבות, על כריתת הברית. או לא לגור ביחד לפני הנישואין, כי זה מקבע את הקשר כלא-מחייב. דברים ידועים ושגורים, אך בלתי מקובלים בעולם החילוני.

 

לכן, אני חושב שהתמונה שנבון מציג היא שמרנית-לעילא ואין לאדם חילוני חופשי מה לחפש בה. אני לא חושב שהספר הזה מיועד למישהו מחוץ לעולם הדתי. השמרנות של נבון אולי לא צריכה להפתיע, אך בעקבות ספריו הקודמים, שציינתי בתחילה, ציפיתי לפנייה כללית יותר. באופן דומה מפגין נבון אי סובלנות כלפיי בעלי נטיות מיניות שונות ולימודי מגדר בכלל, באופן לא מפתיע, אבל מאכזב. בנוסף, כפי שציינתי, רוב הספר מציג הגות די מוכרת ושבלונית, שאותי לפחות לא עניינה במיוחד.
לכן אפשר לסכם את התרשמותי מהספר כאכזבה כללית עם כמה נקודות עניין ספורות.

 

%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%91%d7%99%d7%aa

"לאלף את האינסוף" מאת איאן סטיוארט

לאלף את האינסוף/ ביקורת מאת חגי הופר

"לאלף את האינסוף – סיפורה של המתמטיקה" מאת פרופ' איאן סטיוארט (ידיעות, 2012) סוקר את ההיסטוריה של המתמטיקה, למן ימי בבל, דרך היוונים, עובר אצל הערבים ומגיע עד אירופה של העת החדשה, בה המתמטיקה התפתחה ביותר. גם הודו תרמה חלק נכבד במתמטיקה.

לפני זמן מה סקרתי את הספר "היסטוריה של המדע לצעירים מכל הגילים", שמאוד אהבתי, אך תמהתי מדוע המתמטיקה נעדרת ממנו כליל. ספר זה משלים את התמונה, ואכן המתמטיקה מצריכה ומצדיקה ספר בפני עצמו.

ועוד, לפני זמן קצר עוד יותר סקרתי את ספרו החדש של סטיוארט "מטמון האוצרות המתמטיים של פרופסור סטיוארט", ואז קיבלתי המלצה על הספר הזה. האמת שראיתי אותו כבר בספריה, אך שמו "לאלף את האינסוף" לא נראה לי מושך, חשבתי שהוא מדבר על התיאוריה של קנטור, ואת זו כבר קראתי בספרו של חיים שפירא, אך עתה התבררה לי טעותי וכי הספר כללי הרבה יותר. מסקנה מתבקשת: הכותרת בעייתית!

ולתוכן הספר: כאמור, ישנה כאן סקירה מלאה, כולל מניין באו לנו הספרות שאנו משתמשים בהן ומתי חדר האפס. עד אמצע הספר, ובהקבלה עד המאה ה-18 לערך, קראתי את הספר בשקיקה והדברים היו מובנים לי לגמרי. אלא שמנקודה זו הדברים התחילו להסתבך, וגם אם הבנתי באופן כללי על מה מדובר, הרי שאיני יכול להגיד שהספר נתן לי הבנה מספיקה או מעמיקה בנושאים האלה. הם פשוט מסובכים מדי! נראה שבכל זאת יש להשאיר את הדבר למומחים, וקשה לעשות פופולריזציה לנושא הזה.

מתמטיקה מרתיעה אנשים רבים. אף שלא נעים לי להודות אודה, כי ברגע שמופיעות משוואות רמת ההבנה שלי יורדת ב-90%. אז כאמור, בתחילה המשוואות פשוטות יותר, אך הן הופכות ליותר ויותר מורכבות.

קראתי פעם כי מו"לים טוענים שכל משוואה שנוספת לספר מורידה אוטומטית את המכירות שלו. בספר זה יש משוואות רבות, אך הדבר מוצדק. לא ניתן לדבר על מתמטיקה ברצינות בלעדיהן. ובכל אופן, כאמור, בשלב מסוים הסתבכתי.

אעיר עוד, כי את רוב הנושאים המוזכרים בספר הכרתי, בין אם זה החשבון האינטגרלי והדיפרנציאלי המוכר לכולם, ובין אם טופולוגיה, המוכרת פחות. ובכל אופן הספר הצליח להוסיף זוויות חדשות. במיוחד חביבות התוספות המפוזרות לאורכו וממוסגרות, בהן מסופר על חיי המתמטיקאים או על התועלת שבתיאוריות המתוארות. יש, אגב, גם כמה נשים לאורך ההיסטוריה שתרמו למתמטיקה, למרות הקושי האובייקטיבי שלהן לקבל השכלה בתחום.

 

לסיכום, מי שרוצה סיכום של המתמטיקה לא יוכל לבקש ספר טוב מזה. אך מי שרוצה להבין באמת על מה מדברים במתמטיקה המתקדמת יצטרך, לדעתי, להירשם בחוג המתאים באוניברסיטה הקרובה.

%d7%9c%d7%90%d7%9c%d7%a3-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%a1%d7%95%d7%a3

 

"מאמר תיאולוגי-מדיני"/ מאת ברוך שפינוזה

מאמר תיאולוגי מדיני/ סקירה מאת חגי הופר

"מאמר תיאולוגי-מדיני" מאת הפילוסוף היהודי-הולנדי ברוך שפינוזה (מאגנס, תשס"ג) הוא אחד מספרי הפילוסופיה, או התיאולוגיה, החשובים ביותר. לאחרונה קראתי את "בעיית שפינוזה" של ארווין יאלום והתחשק לי לקרוא שוב את שפינוזה במקור, אז חזרתי לספר זה – האהוב עליי ביותר מבין כל ספרי שפינוזה – וקראתי אותו שוב. זו כבר הקריאה המלאה השלישית לפחות שלי בו.

בתחילה חשבתי לכתוב סיכום מלא של הספר, פרק אחר פרק, ואולם זו תהיה עבודה רבה מדי בשבילי כרגע, ועל כן אסתפק בסיכום כללי. דומני שספר חשוב זה לא מספיק מוכר בציבור הרחב, ועל כן אפתח חלון אליו, בתקווה שהדבר יעורר סקרנות והתעניינות בספר עצמו. הספר עצמו כתוב בשפה השווה לכל נפש, ואף שעתיקות הניסוח מורגשת ויכולה להקשות במעט. בכל זאת, מדובר בספר שפורסם לראשונה בשנת 1670.

 

ובכן, הספר פותח בדעתו של שפינוזה על הנבואה, אולם אני אלך בדרך משלי ובסדר משלי ואפתח בדעתו על הרמב"ם. שפינוזה מתנגד לדעתו של הרמב"ם בכמה מקומות. תחילה, בפרק א', על הנבואה, עמ' 13, הוא יוצא נגד דעתו של הרמב"ם כי כל הופעת מלאך בתנ"ך משמעה חלום ואומר: "הם פשוט מפטפטים; כי הם לא ביקשו אלא לסחוט מן הכתובים הבלים אריסטוטליים והזיות משל עצמם. ואין בעיני דבר מגוחך מזה". "הבלים אריסטוטליים" היא אכן לשון חריפה, אך היא מיטיבה לתאר את הסתייגותו של שפינוזה מדרך הרמב"ם. הרמב"ם, כידוע, בספרו הגדול "מורה הנבוכים", מנסה להתאים את התנ"ך לפילוסופיה, ובעיקר לזו של אריסטו, ששלטה אז בכיפה, ולזה בדיוק שפינוזה מתנגד.

כך גם בהמשך, בפרק ז', על פירוש המקרא, עמ' 91-93, שפינוזה מביא באריכות את דברי הרמב"ם ומתפלמס עימם. הרמב"ם טוען, בפרק כה בחלק השני של מורה הנבוכים, כי אם היה הכרע-דעת המחייב לסבור כי העולם קדמון, כלומר שהוא תמיד היה קיים ולא נברא ברגע אחד, כי אז לא הייתה לו בעיה מיוחדת לפרש את הכתובים לפי כך. נגד זה בדיוק שפינוזה מתרעם. הרי מהמקרא ממקומות רבים ברור כי הייתה בריאה, ויש להכריע לפי מה שכתוב, ולא לפי מה שנראה לנו שנכון לסבור.

אותו הגיון חוזר בפרק טו, שכותרתו היא: "מוסבר שאין התיאולוגיה משרתת לתבונה, ואף לא התבונה לתיאולוגיה; וגם הטעם שמתוכו נעשית ודאית לנו סמכותם של כתבי הקודש" (עמ' 154). כאן הרמב"ם מובא כדוגמא למי שסובר, כי התיאולוגיה משרתת לתבונה, כלומר צריכה להיות כפופה לה, ולזאת שפינוזה מתנגד. לדידו מדובר בשתי ספירות שונות שאינן נוגעות זו בזו, התבונה אחראית על ההשכלה, ואילו התיאולוגיה והדת אמונות על יראת השמיים והצייתנות. אציין כי הנושא שבכותרת הפרק היה רלוונטי מאוד בימי שפינוזה ולפניהם.

 

מתוך השלילה מתבארת דעתו העצמית של שפינוזה על המקרא. לפי דעתו יש לקרוא אותו כפי שהוא בלי הוספות מיותרות. כך בפרק השביעי, "על פירוש המקרא", הוא מתייחס למה שמכונה היום "ביקורת נוסח המקרא", או הביקורת הנמוכה, כשבין היתר הוא טוען כי ניקוד המסורה הוא לא ודאי, מכיוון שנכתב זמן רב מאוד אחרי הכתובים עצמם, ושהכתובים עצמם בפעמים רבות מסופקים, בין היתר מכיוון שבעברית לא מסומנות התנועות.

אך זוהי תכונת הכתוב ואין למצוא כאן רמזים נסתרים, כנהוג אצל חכמים יהודים רבים. כך למשל הוא כותב בלשונו החריפה: "לפיכך לא ייפלא, כי לשם הפלאת כתבי-הקודש והערצתם משתדלים בני אדם לפרש אותם באופן שיהיו נראים סותרים, ככל המרובה, את שני אלה, כלומר את התבונה והטבע. ולכן הם חולמים בהקיץ כי כתבי-הקודש צפונים בהם סודות עמוקים, ומתיגעים בחקירתם, כלומר בחקירת דברי-הבלות, מתוך שהם מזניחים את יתר הדברים המועילים. וכל מה שהם בודים בהזייתם הם מייחסים לרוח הקודש, ומשתדלים להגן על כך בכל כוחם ובעזוז הפעלויותיהם" (עמ' 78-79, פרק שביעי).

ועוד במקום אחר הוא כותב: "אך לפחות זאת אני יודע, שלא קראתי אצלם שום דבר שריחו סוד, כי אם סברות של תינוקות בלבד. כן קראתי וגם הכרתי כמה מקובלים דוברי-הבלים ומעולם לא יכולתי להשתאות דיי על שטותם". מכאן ברור יחסו לקבלה – זלזול מוחלט.

 

אך מעבר לביקורת הנמוכה, יש כאן גם מה שמכונה "הביקורת הגבוהה" של חקר התנ"ך, וזו, לדעתי, גולת הכותרת של הספר. שפינוזה נחשב לראשון מבקרי המקרא השיטתיים.

הביקורת פותחת בפרק השמיני. הוא פותח בפירושו הידוע של אבן עזרא על דברים, פרק א': "בעבר הירדן וכו' ואם תבין סוד השנים עשר גם ויכתוב משה והכנעני אז ברץ בהר ה' יראה גם הנה ערשו ערש ברזל תכיר האמת". אבן עזרא רומז למספר פסוקים בתורה, שהרושם הברור שעולה מהם הוא שהם נכתבו מאוחר יותר. לכל אחד מהם מתייחס אבן עזרא גם במקומו, ולעיתים הוא אף מוסיף: "והמשכיל ידום". למה ידום? כי כנראה בזמנו של אבן עזרא עדיין לא בשלו התנאים – או לא בשלה נפשו – להסקת מסקנות מלאה מכתובים אלה. אך שפינוזה אינו מפחד.

ומהם פסוקים אלו?

"בעבר הירדן" – מכאן שישבו כבר בעברו השני של הירדן, כך נהוג להסביר. ואולם בעיניי זו נראתה תמיד הדוגמא החלשה ביותר, כי מה הבעיה לכנות מקום בשם גם אם אתה עדיין בצדו הראשון?

"ויכתוב משה" – אלה שמונת הפסוקים האחרונים של ספר דברים, בהם מסופר על מות משה וקבורתו, אם כך כיצד כתב אותם? כבר הגמרא דנה בכך, ושם יש שתי דעות – או שיהושע כתב פסוקים אלה, או שמשה כתבם בדמע.

"והכנעני אז בארץ" – מכאן שהדברים נכתבו אחרי הורשתו. רש"י מנסה להסביר שהיו כבר בארץ, כלומר שהם עצמם הורישו עמים אחרים שישבו שם, אך זה לא נכתב בשום מקום, ומהדברים שנכתבו מסתבר ההפך (שפינוזה מפנה לבראשית י').

"בהר ה' יראה" – נאמר לאחר מעמד עקדת יצחק, והכוונה ששם יהיה מקום המקדש, צפייה ברורה של המאוחר.

"הנה ערשו ערש ברזל" היא ערשו של עוג, עליה נאמר שנמצאת "עד היום" ברבת בני עמון. מכאן שהדברים נכתבו מאוחר יותר.

 

אך שפינוזה לא מסתפק בדבריו של אבן עזרא ומוסיף עליהם דוגמאות נוספות, כגון רשימת מלכי אדום המפורטת בתורה "לפני עמוד מלך לישראל", משמע שנכתבה בזמן המלוכה, ועוד. והוא נותן גם טעמים מסוג נוסף, כגון אופן המסירה – בארבעת הספרים הנוסח הוא עקיף – "ויאמר ה' אל משה", בעוד בדברים משה מדבר בגוף ראשון, עד סוף הספר בו חוזר הדיבור העקיף. זהו ניסוח מובהק של מישהו אחר שכתב את הספר. אם כך מי כתב אותו ומתי?

שפינוזה אומר כי ברור לכל בר דעת כי התורה מצטרפת לסיפור אחד עם הספרים הבאים – יהושע, שופטים, שמואל ומלכים, שאף מתקשרים אחד לשני בכותרות שבראשיהם. ולכך מצטרפת גם מגילת רות בה נאמר "ויהי בימי שפוט השופטים". אם כך ברור שאת כל הספרים האלה כתב אדם או גורם אחד, וזה נעשה לאחר התקופה שהם מתארים, כלומר לאחר האירוע האחרון והוא ירידת יהויכין לבבל. האדם המרכזי שאנו מכירים סמוך לתקופה זו, מעט לאחריה, שעליו נאמר שהיה סופר בתורת אלוהים, היה עזרא הסופר, ועל כן הגיוני להניח שהוא מי שכתב את הספרים הללו. שפינוזה מודה שהזיהוי המדויק הוא השערה ואפשר שאינו נכון ובכל אופן זו הצעתו.

מעניין לציין כי בקוראן כתוב שהנוצרים עובדים לישו והיהודים ל…עזרא! אולי מוחמד התכוון לאותו דבר שאליו התכוון שפינוזה? אולי. בכל אופן, היום חקר המקרא התפתח הרבה יותר, כידוע, אך עדיין קיימת הדעה כי את ספר דברים וכל ספרי הנביאים הראשונים כתבה האסכולה הדויטרונומיסטית. אין זה אומר, אגב, שלא השתמשו בחומרים ישנים יותר, אלא שהעריכה הסופית הייתה שלה. לשפינוזה, אם כך, הייתה אבחנה חדה ותקפה שלא נס לחה.

ומה עם "תורת משה" עצמה? ראשית, היא הייתה צריכה להיקרא במעמדים ולהיכתב על מזבח ועל כן לא ייתכן שזו התורה המצויה בידינו היום. שנית, נאמר שיהושע כתב את דבריו על תורת משה, לכן היא לא מעשי ידי משה לבדו. אך שפינוזה סובר שהייתה איזו תורה כזו, אלא שהיא אבדה, כמו הרבה ספרים אחרים ששמותיהם מצויים בתנ"ך ואבדו.

מכאן ממשיך שפינוזה גם לשאר ספרי התנ"ך. הוא, למשל, מזכיר את דעתו של אבן עזרא (שוב) שאיוב תורגם מארמית ונוטה לקבל אותה. גם היום זו דעה מקובלת במחקר. את דניאל, בחלקו הכתוב עברית, הוא אומר שדניאל עצמו כתב, וזו היום דעה שאינה מקובלת כלל. ספרי דברי הימים מגיעים עד תקופה מאוחרת, ועל כן נכתבו בתקופה מאוחרת, אפשר בימי מלכות חשמונאי. זה בהחלט מסתבר. וכן הלאה. ספרי הנביאים לא תמיד מביאים את הדברים על-פי סדר, הראיה ירמיה, וגם יש דברי נביאים רבים שאבדו מאיתנו. היום הדברים האלה ברורים. לבסוף, הוא מתייחס בקצרה גם לברית החדשה (ובהרחבה מבחינה תוכנית לכל אורך הספר) ועיקר טענתו היא שהשליחים לא כתבו כנביאים אלא כמורים.

 

שפינוזה, אם כך, נתן מכת מחץ לאמונה כפי שהייתה מקובלת הן ביהדות והן בנצרות, ועל כן אין פלא שהספר הוחרם. אך שפינוזה לא רק סתר והרס את הקיים, אלא הציע חלופה משל עצמו, והיא קריאת הטקסט התנ"כי כפי שהוא. למשל הנביאים, אם נחזור לתחילת הספר, היו אנשים שפעל עליהם מאוד הכוח המדמה, כוח הדמיון. בכך שוב שפינוזה אינו מסכים לדעת הרמב"ם, שטען שקודם כל הם צריכים להיות אנשי הגיון ומידות. כמו כן, לדעת שפינוזה גם הגויים יכולים להתנבא ואין ספק שעמדו להם נביאים, כפי שיוכיח מקרה בלעם שבתורה.

כך גם הניסים – שפינוזה מנסה לקרב אותם כמה שיותר לדרך הטבע, ואם נאמרו דברים מופלאים, אין זאת אלא דרך ההתבטאות הנוטה להתרשם של הקדמונים. בכל מקרה אין ללמוד על אלוהים מתוך הניסים, אלא מתוך הטבע דווקא.

באותו אופן, בהסבר מופתי בעיניי, שפינוזה מסביר שהתוספת "אלוהים" באה בדרך-כלל בתנ"ך לציון דבר מה גדול ומרשים. כך, "רוח אלוהים מרחפת על פני המים" שבבראשית, שחז"ל אמרו עליה – "זו רוחו של משיח", לפי שפינוזה אינה אלא רוח גדולה, כמו שנאמר "הררי אל", במשמע של הרים גבוהים במיוחד. וכך גם בנאמר על פרעה, שה' "הכביד את לבו" – פסוק שהטריד את מנוחתם של הוגים יהודיים רבים, וביניהם הרמב"ם, שהרי עולה ממנו כי כביכול ניטלה ממנו זכות הבחירה – ובכן לפי שפינוזה אין זאת אלא שעקשנותו הייתה רבת רושם במיוחד, ונראה כאילו ה' הכביד את לבו. לדעתי, הדברים האלה עולים יפה עם רוח המקרא כפשוטו.

מושג אחד חשוב החוזר בספר הוא "האור הטבעי", כלומר ההבנה הרציונאלית הפשוטה, שאליה מטיף שפינוזה ושלדעתו התנ"ך לא סותר אותה. אך דבר אחד לא כל-כך הבנתי בספר בכללותו – אם אתה טוען כי התורה היא יצירה אנושית ועל כן אין לה תוקף של דבר אלוהים, מדוע אתה מתאמץ להוכיח כי המסר שלה דומה לשלך? לעיתים הדבר דווקא מפריע את ההבנה הפשוטה. למשל בניסים – נכון שמעשה הנס אינו רציונאלי, אך העובדה הפשוטה היא, לדעתי, שהתנ"ך דווקא כן מתאר ניסים, כלומר חריגות מהמהלך הטבעי, ואחת היא אם נקבל זאת כממשות אם לאו.

 

אוסיף, כי עד כאן התייחסתי לחלק התיאולוגי, אך לספר יש גם חלק מדיני, אלא שהוא בעיניי מעניין פחות. בערך מהשליש האחרון של הספר, או אף ממחציתו, מתחיל העניין המדיני הזה. החשוב לענייננו כי שפינוזה רואה בתורת משה קודם-כל כלי מדיני, כלומר חוקה לעם ישראל הנמצא בארצו, ומכאן הוא מרחיב לעניינים מדיניים שונים. עוד ראוי לציון הפרק האחרון, שנקרא: "מוסבר כי במדינה חפשית רשאי כל אדם גם לחשוב מה שהוא רוצה גם להגיד מה שהוא חושב" (עמ' 209). שפינוזה הוא, אם כך, גם אביר זכויות האזרח בכלל וזכות הדיבור בפרט, והדברים רלוונטיים עד ימינו.

 

ועוד שתי הערות:

א. בהערה הראשונה שפינוזה מזכיר את אבן עזרא שוב וכותב כי "לא ידע עברית על בוריה" (עמ' 221). אבן עזרא לא ידע עברית?! תמיד כעסתי קצת על שפינוזה בגין הערה זו, ולו רק בגלל שהוא חב לו חוב של כבוד לא קטן.

ב. בפרק ה', "טקסי-קודש ואמונת הסיפורים", שפינוזה מביא מדברי הרמב"ם במשנה תורה, כי גויים המקבלים שבע מצוות בני נוח צריכים לקבל אותן לא מתוך הכרע דעת, אלא מפני שכך ציווה ה', ומי שאינו נוהג כך – "אינו מחסידי אומות העולם ואינו [/ולא] מחכמיהם" (עמ' 62). הדבר מרתיח את שפינוזה באופן מובן מיותר, כי בעיניו העיקר הוא ההשקפה ולא המקור שלה. ואולם, קראתי שיש נוסחים בהם כתוב "אלא מחכמיהם", ואם כך הבעיה מתיישבת.

 

לסיום, הרמב"ן באחד מפירושיו אומר כי בעת הגאולה ישראל יהיו ערומים מן המצוות ולא תישאר להם אלא מצוות מילה, ובזכותה יירשו את הארץ. מעניין שדבריו התגשמו, כי החלוצים הראשונים היו אנשים חילוניים לגמרי, ובכל אופן עד היום 99% מהעם עדיין שומרים על המילה. שפינוזה בדרכו אומר דברים דומים מאוד לאלה, בפרק ג': "על בחירת העברים",  ואני מצאתי אותם מפתיעים ומרתקים:

"אני סבור כי ברית המילה יש לה בנידון זה השפעה גדולה כל-כך עד שאני משוכנע כי היא לבד תקיים את העם הזה לעולמים. יתר על כן, אלמלא ריככו יסודות אמונתם את נפשותיהם, הייתי מאמין בהחלט כי ביום מן הימים בבוא שעת הכושר, כפי שענייני בני-אדם הם בני שינוי, שוב יקימו את ממלכתם ואלהים יבחר בהם מחדש" (עמ' 43).

 

זהו, אני סיכמתי רק את עיקרי הדברים ואת הגישה הכללית, ועתה אני ממליץ לכל אדם לקרוא בעצמו בספר אדיר זה ולהרחיב את ידיעותיו בעצמו.

 

ראו עוד בויקיפדיה:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8_%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99

ובטקסטולוגיה:

http://textologia.net/?p=6144

%d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8-%d7%aa%d7%99%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%92%d7%99-%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99