מה זה בכלל פמיניזם?/ מאת טלי רוזין

מה זה בכלל פמיניזם?/ ביקורת מאת חגי הופר

"מה זה בכלל פמיניזם? – ואיך קרה שאנחנו לא יודעות על זה כלום" מאת טלי רוזין (זמורה ביתן, 2000) הוא ספר מצוין ויסודי המסכם את תולדות הפמיניזם, עד שאפשר היה לקרוא לו בקלות "ההיסטוריה של הפמיניזם". הכותבת היא עיתונאית ובעלת תואר ראשון בקולנוע ושני במנהל עסקים ותקשורת, כלומר, כנראה, ללא התמחות נקודתית בלימודי מגדר (שלא היו קיימים אז במלואם), ובכל זאת ספרה ממצה, רב מידע ועניין, וכתוב בצורה קומוניקטיבית מאוד וקולחת.

 

אם לסכם קווי מתאר של ההיסטוריה של הפמיניזם זה הולך כך:

נשים מצטיינות היו כבר משחר ההיסטוריה, ודי אם אזכיר את המשוררת היווניה ספפו, ואולם באופן כללי לנשים לא ניתנה ההזדמנות להצטיין ולהתבלט.

את ראשית הפמיניזם, אף שהיו גם לו ניצנים קודמים, אפשר לראות במאה ה-18, עם פרסום ספרה של מרי וולסטונקרפט "הגנה על זכויות הנשים" (1792), בו טענה כי נשים נולדות שוות לגברים ורק החינוך מבדיל ביניהם. אגב, היא נפטרה במהלך לידתה השנייה כך שבתה נקראה על שמה – מרי, ומרי זו התחתנה עם המשורר הרומנטי פרסי שלי וממנו קיבלה את שם משפחתה – מרי שלי, זו שכתבה את הספר הידוע "פרנקנשטיין".

במאה התשע עשרה קמו מספר תנועות לזכויות נשים בארה"ב ופעלו לזכויות בחירה לנשים, ועל כן נקראו "סופרג'יסטיות", ואולם הן לא זכו להצלחה כל-כך מהר. ובכל זאת, אם להזכיר משהו אקטואלי, כדאי לדעת שהילרי קלינטון היא לא האישה הראשונה שרצה לנשיאות. קדמה לה ויקטוריה וודהאל, שרצה לנשיאות ארה"ב בשנת 1872, גם אם מראש לא היה לה סיכוי. (לא הוסבר מספיק ועל כן לא לגמרי הבנתי, איך בזמן שנשים לא הורשו להצביע התאפשר לאישה לרוץ לנשיאות… אבל זו העובדה).

במאה העשרים מאבק הסופרג'יסטיות תפס תאוצה והן אכן קיבלו זכויות הצבעה ברוב המדינות. עיקר המסה של מתן הזכויות הייתה בשנות העשרים, ואולם יש מדינות שלקח להם יותר זמן. שוויץ למשל – תחזיקו חזק – העניקה את הזכות האלמנטארית הזו לנשים רק ב-1971! עיקר המאבק המתואר בספר הוא המאבק הבריטי, וזה יוצג לאחרונה גם בסרט החשוב והמצוין "הסופרג'יסטיות", שאני ממליץ לצפות בו.

והנה, לאחר הצלחת המאבק הזה של "הגל הראשון" של הפמיניזם החלה שקיעה וחזרה לאחור. רוזין מזהה מבנה שחוזר על עצמו במאבק הפמיניסטי של "צעד אחד קדימה ושניים לאחור", כפי שנראה גם בהמשך. עתה הנשים היו בעלות זכות הצבעה, אך פחות או יותר חזרו למקומן המסורתי במשפחה. אפשר לראות בכך תגובת נגד להצלחת הגל הראשון, או התרצות מהישגיו, אך רוזין מונה עוד כמה סיבות לכך – עיינו בספר!

פריצתו של "הגל השני" החלה בשנות השישים, וניתן לזקוף את עיקר הקרדיט לפריצה זו לספרה של בטי פרידן "התעלומה הנשית" (1963). פרידן, עיתונאית צעירה ובוגרת קולג', ראיינה 200 נשים ואצל כולן עלתה אי נוחות ממקומן כנשים, אי נוחות שבאה בסתירה למה ששודר בתקשורת ובהלך הרוח הכללי ולכן לא זכה לביטוי. זו הייתה "הבעיה שאין לה שם". הספר עורר גלים עצומים והפך לרב מכר היסטרי, ובכך הותנע הגל השני. נשים נוספות כתבו ספרים חשובים והקימו ארגונים שונים למען זכויות הנשים.

גם בשנות ה-70 הייתה פריחה של הפמיניזם, אבל בשנות ה-80 שוב חלה נסיגה שלו, במעין תנועת-נגד, אותה תיארה כבר רוזין. עתה היו אלה שנות שלטונם של רייגן בארה"ב ותאצ'ר בבריטניה, השייכים למפלגה השמרנית, וכך חזרה ההטפה לחיי משפחה מהוגנים. אופיינית לתקופה זו היא הסדרה "משפחת קוסבי" המשפחתית. תקופה זו הסתיימה בשנות ה-90.

לבסוף – הספר כאמור נכתב בשנת 2000 – רוזין מזהה תחילתו של "גל שלישי", אינדיבידואלי יותר, המתנער מהפמיניסטיות הקודמות או לא מודע להן, ושלפעמים ניתן לכנותו "פוסט-פמיניסטי", ושככזה יתכן שאין הוא אלא תנומה חדשה. אך דומני שכיום נוכל להסכים שאין כאן כל תנומה והמאבק הפמיניסטי חי ובועט במלוא העוצמה.

 

מלבד ההיסטוריה הזו רוזין מתייחסת למספר נושאים חשובים וכלליים, למשל:

יש רתיעה נשית מהזדהות עם פמיניזם, כי הפמיניזם נתפס כשנאת גברים וכד', אך זיהוי זה אינו מוצדק, ובעצם כל אישה (ואיש) צריכים להזדהות עם מטרות והישגי הפמיניזם (אני מסכים).

פרויד קבע כמה קביעות לא נכונות בעליל על הנשים, ואלה השפיעו על דורות רבים שראו בו אורים ותומים. למשל, מושג "קנאת הפין" שלו. או ההפחתה הכללית במעלות האישה.

הוגות מודרניות כקריסטבה ואיריגרי הן קשות להבנה והקורא אותן בלבד מקבל רושם מוטעה על הפמיניזם, שבמהותו שואף להיות מובן.

וכן הלאה.

 

בסוף הספר יש חלק מיוחד לזירה הישראלית. מספר ציונים חשובים:

בראשית הישוב הנשים ביקשו שוויון זכויות ובעיקר זכות לבחור ולהיבחר. מי שעמדו כנגדן היו החרדים, אך כוח הנשים גבר לבסוף. מאז ועד היום חלק גדול של התמודדות הנשים הוא מול הממסד הדתי.

רוזין מקדישה גם לא מעט דפים ל"אישה השנייה שחתומה על מגילת העצמאות" (הראשונה היא גולדה מאיר) – רחל כהן (כגן), שפעלה רבות למען זכויות הנשים.

עיקר ההתעוררות הפמיניסטית בישראל התעוררה בשנות ה-70, ומהנשים הפעילות כדאי להזכיר את שולמית אלוני, מקימת תנועת רץ, שנרתמה יחד עם חברותיה לעניין הנשי.

 

סך הכול צריך לזכור שבסקירה זו הזכרתי מספר מועט של נשים, מתוך עשרות רבות המוזכרות בספר, אשר מטבע הדברים לא יכולתי להזכיר את כולן.

 

לסיכום, אני חושב שזהו ספר מצוין וחשוב. מצוין – כי הוא מספק סקירה היסטורית ממצה, הכתובה בצורה יפה ומובנת ומדגימה גם נושאים פמיניסטיים הגותיים חשובים, כמו ההבדל בין הפמיניזם האימהי, השואף להיבדלות האישה, ובין הפמיניזם הליברלי, השואף לשוויוניות דווקא, או בין זה המתון וזה הרדיקלי; וחשוב – שכן לדעתי כל אישה ואיש חשוב להם שידעו את הדברים המסופרים בו.

ישעיהו לייבוביץ אמר (כמצוטט בספר), כי המהפכה הפמיניסטית היא המהפכה החשובה והמשמעותית בהיסטוריה. יש הרבה אמת באמירה זו, ובכל זאת אני חושב שצריך להעמידה בהקשר הנכון. גם המהפכה הדמוקרטית חשובה, גם שחרור העבדים והיחס השווה לשחורים, גם קבלת ההומוסקסואליות בימינו, ועוד. אך מעבר לזה שכל אלה חשובים, הרי שניתן לראותם על אותו קו, יש להם מכנה משותף ברור, והוא – שחרור ומתן זכויות, ליברליזציה של העולם, שהיא לדעתי לפחות התפתחות מבורכת.

ומכאן גם חשיבותו של הספר הזה.

 

שורה תחתונה: מצוין! ספר חובה.

%d7%9e%d7%94-%d7%96%d7%94-%d7%91%d7%9b%d7%9c%d7%9c-%d7%a4%d7%9e%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%96%d7%9d

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s