"מאמר תיאולוגי-מדיני"/ מאת ברוך שפינוזה

מאמר תיאולוגי מדיני/ סקירה מאת חגי הופר

"מאמר תיאולוגי-מדיני" מאת הפילוסוף היהודי-הולנדי ברוך שפינוזה (מאגנס, תשס"ג) הוא אחד מספרי הפילוסופיה, או התיאולוגיה, החשובים ביותר. לאחרונה קראתי את "בעיית שפינוזה" של ארווין יאלום והתחשק לי לקרוא שוב את שפינוזה במקור, אז חזרתי לספר זה – האהוב עליי ביותר מבין כל ספרי שפינוזה – וקראתי אותו שוב. זו כבר הקריאה המלאה השלישית לפחות שלי בו.

בתחילה חשבתי לכתוב סיכום מלא של הספר, פרק אחר פרק, ואולם זו תהיה עבודה רבה מדי בשבילי כרגע, ועל כן אסתפק בסיכום כללי. דומני שספר חשוב זה לא מספיק מוכר בציבור הרחב, ועל כן אפתח חלון אליו, בתקווה שהדבר יעורר סקרנות והתעניינות בספר עצמו. הספר עצמו כתוב בשפה השווה לכל נפש, ואף שעתיקות הניסוח מורגשת ויכולה להקשות במעט. בכל זאת, מדובר בספר שפורסם לראשונה בשנת 1670.

 

ובכן, הספר פותח בדעתו של שפינוזה על הנבואה, אולם אני אלך בדרך משלי ובסדר משלי ואפתח בדעתו על הרמב"ם. שפינוזה מתנגד לדעתו של הרמב"ם בכמה מקומות. תחילה, בפרק א', על הנבואה, עמ' 13, הוא יוצא נגד דעתו של הרמב"ם כי כל הופעת מלאך בתנ"ך משמעה חלום ואומר: "הם פשוט מפטפטים; כי הם לא ביקשו אלא לסחוט מן הכתובים הבלים אריסטוטליים והזיות משל עצמם. ואין בעיני דבר מגוחך מזה". "הבלים אריסטוטליים" היא אכן לשון חריפה, אך היא מיטיבה לתאר את הסתייגותו של שפינוזה מדרך הרמב"ם. הרמב"ם, כידוע, בספרו הגדול "מורה הנבוכים", מנסה להתאים את התנ"ך לפילוסופיה, ובעיקר לזו של אריסטו, ששלטה אז בכיפה, ולזה בדיוק שפינוזה מתנגד.

כך גם בהמשך, בפרק ז', על פירוש המקרא, עמ' 91-93, שפינוזה מביא באריכות את דברי הרמב"ם ומתפלמס עימם. הרמב"ם טוען, בפרק כה בחלק השני של מורה הנבוכים, כי אם היה הכרע-דעת המחייב לסבור כי העולם קדמון, כלומר שהוא תמיד היה קיים ולא נברא ברגע אחד, כי אז לא הייתה לו בעיה מיוחדת לפרש את הכתובים לפי כך. נגד זה בדיוק שפינוזה מתרעם. הרי מהמקרא ממקומות רבים ברור כי הייתה בריאה, ויש להכריע לפי מה שכתוב, ולא לפי מה שנראה לנו שנכון לסבור.

אותו הגיון חוזר בפרק טו, שכותרתו היא: "מוסבר שאין התיאולוגיה משרתת לתבונה, ואף לא התבונה לתיאולוגיה; וגם הטעם שמתוכו נעשית ודאית לנו סמכותם של כתבי הקודש" (עמ' 154). כאן הרמב"ם מובא כדוגמא למי שסובר, כי התיאולוגיה משרתת לתבונה, כלומר צריכה להיות כפופה לה, ולזאת שפינוזה מתנגד. לדידו מדובר בשתי ספירות שונות שאינן נוגעות זו בזו, התבונה אחראית על ההשכלה, ואילו התיאולוגיה והדת אמונות על יראת השמיים והצייתנות. אציין כי הנושא שבכותרת הפרק היה רלוונטי מאוד בימי שפינוזה ולפניהם.

 

מתוך השלילה מתבארת דעתו העצמית של שפינוזה על המקרא. לפי דעתו יש לקרוא אותו כפי שהוא בלי הוספות מיותרות. כך בפרק השביעי, "על פירוש המקרא", הוא מתייחס למה שמכונה היום "ביקורת נוסח המקרא", או הביקורת הנמוכה, כשבין היתר הוא טוען כי ניקוד המסורה הוא לא ודאי, מכיוון שנכתב זמן רב מאוד אחרי הכתובים עצמם, ושהכתובים עצמם בפעמים רבות מסופקים, בין היתר מכיוון שבעברית לא מסומנות התנועות.

אך זוהי תכונת הכתוב ואין למצוא כאן רמזים נסתרים, כנהוג אצל חכמים יהודים רבים. כך למשל הוא כותב בלשונו החריפה: "לפיכך לא ייפלא, כי לשם הפלאת כתבי-הקודש והערצתם משתדלים בני אדם לפרש אותם באופן שיהיו נראים סותרים, ככל המרובה, את שני אלה, כלומר את התבונה והטבע. ולכן הם חולמים בהקיץ כי כתבי-הקודש צפונים בהם סודות עמוקים, ומתיגעים בחקירתם, כלומר בחקירת דברי-הבלות, מתוך שהם מזניחים את יתר הדברים המועילים. וכל מה שהם בודים בהזייתם הם מייחסים לרוח הקודש, ומשתדלים להגן על כך בכל כוחם ובעזוז הפעלויותיהם" (עמ' 78-79, פרק שביעי).

ועוד במקום אחר הוא כותב: "אך לפחות זאת אני יודע, שלא קראתי אצלם שום דבר שריחו סוד, כי אם סברות של תינוקות בלבד. כן קראתי וגם הכרתי כמה מקובלים דוברי-הבלים ומעולם לא יכולתי להשתאות דיי על שטותם". מכאן ברור יחסו לקבלה – זלזול מוחלט.

 

אך מעבר לביקורת הנמוכה, יש כאן גם מה שמכונה "הביקורת הגבוהה" של חקר התנ"ך, וזו, לדעתי, גולת הכותרת של הספר. שפינוזה נחשב לראשון מבקרי המקרא השיטתיים.

הביקורת פותחת בפרק השמיני. הוא פותח בפירושו הידוע של אבן עזרא על דברים, פרק א': "בעבר הירדן וכו' ואם תבין סוד השנים עשר גם ויכתוב משה והכנעני אז ברץ בהר ה' יראה גם הנה ערשו ערש ברזל תכיר האמת". אבן עזרא רומז למספר פסוקים בתורה, שהרושם הברור שעולה מהם הוא שהם נכתבו מאוחר יותר. לכל אחד מהם מתייחס אבן עזרא גם במקומו, ולעיתים הוא אף מוסיף: "והמשכיל ידום". למה ידום? כי כנראה בזמנו של אבן עזרא עדיין לא בשלו התנאים – או לא בשלה נפשו – להסקת מסקנות מלאה מכתובים אלה. אך שפינוזה אינו מפחד.

ומהם פסוקים אלו?

"בעבר הירדן" – מכאן שישבו כבר בעברו השני של הירדן, כך נהוג להסביר. ואולם בעיניי זו נראתה תמיד הדוגמא החלשה ביותר, כי מה הבעיה לכנות מקום בשם גם אם אתה עדיין בצדו הראשון?

"ויכתוב משה" – אלה שמונת הפסוקים האחרונים של ספר דברים, בהם מסופר על מות משה וקבורתו, אם כך כיצד כתב אותם? כבר הגמרא דנה בכך, ושם יש שתי דעות – או שיהושע כתב פסוקים אלה, או שמשה כתבם בדמע.

"והכנעני אז בארץ" – מכאן שהדברים נכתבו אחרי הורשתו. רש"י מנסה להסביר שהיו כבר בארץ, כלומר שהם עצמם הורישו עמים אחרים שישבו שם, אך זה לא נכתב בשום מקום, ומהדברים שנכתבו מסתבר ההפך (שפינוזה מפנה לבראשית י').

"בהר ה' יראה" – נאמר לאחר מעמד עקדת יצחק, והכוונה ששם יהיה מקום המקדש, צפייה ברורה של המאוחר.

"הנה ערשו ערש ברזל" היא ערשו של עוג, עליה נאמר שנמצאת "עד היום" ברבת בני עמון. מכאן שהדברים נכתבו מאוחר יותר.

 

אך שפינוזה לא מסתפק בדבריו של אבן עזרא ומוסיף עליהם דוגמאות נוספות, כגון רשימת מלכי אדום המפורטת בתורה "לפני עמוד מלך לישראל", משמע שנכתבה בזמן המלוכה, ועוד. והוא נותן גם טעמים מסוג נוסף, כגון אופן המסירה – בארבעת הספרים הנוסח הוא עקיף – "ויאמר ה' אל משה", בעוד בדברים משה מדבר בגוף ראשון, עד סוף הספר בו חוזר הדיבור העקיף. זהו ניסוח מובהק של מישהו אחר שכתב את הספר. אם כך מי כתב אותו ומתי?

שפינוזה אומר כי ברור לכל בר דעת כי התורה מצטרפת לסיפור אחד עם הספרים הבאים – יהושע, שופטים, שמואל ומלכים, שאף מתקשרים אחד לשני בכותרות שבראשיהם. ולכך מצטרפת גם מגילת רות בה נאמר "ויהי בימי שפוט השופטים". אם כך ברור שאת כל הספרים האלה כתב אדם או גורם אחד, וזה נעשה לאחר התקופה שהם מתארים, כלומר לאחר האירוע האחרון והוא ירידת יהויכין לבבל. האדם המרכזי שאנו מכירים סמוך לתקופה זו, מעט לאחריה, שעליו נאמר שהיה סופר בתורת אלוהים, היה עזרא הסופר, ועל כן הגיוני להניח שהוא מי שכתב את הספרים הללו. שפינוזה מודה שהזיהוי המדויק הוא השערה ואפשר שאינו נכון ובכל אופן זו הצעתו.

מעניין לציין כי בקוראן כתוב שהנוצרים עובדים לישו והיהודים ל…עזרא! אולי מוחמד התכוון לאותו דבר שאליו התכוון שפינוזה? אולי. בכל אופן, היום חקר המקרא התפתח הרבה יותר, כידוע, אך עדיין קיימת הדעה כי את ספר דברים וכל ספרי הנביאים הראשונים כתבה האסכולה הדויטרונומיסטית. אין זה אומר, אגב, שלא השתמשו בחומרים ישנים יותר, אלא שהעריכה הסופית הייתה שלה. לשפינוזה, אם כך, הייתה אבחנה חדה ותקפה שלא נס לחה.

ומה עם "תורת משה" עצמה? ראשית, היא הייתה צריכה להיקרא במעמדים ולהיכתב על מזבח ועל כן לא ייתכן שזו התורה המצויה בידינו היום. שנית, נאמר שיהושע כתב את דבריו על תורת משה, לכן היא לא מעשי ידי משה לבדו. אך שפינוזה סובר שהייתה איזו תורה כזו, אלא שהיא אבדה, כמו הרבה ספרים אחרים ששמותיהם מצויים בתנ"ך ואבדו.

מכאן ממשיך שפינוזה גם לשאר ספרי התנ"ך. הוא, למשל, מזכיר את דעתו של אבן עזרא (שוב) שאיוב תורגם מארמית ונוטה לקבל אותה. גם היום זו דעה מקובלת במחקר. את דניאל, בחלקו הכתוב עברית, הוא אומר שדניאל עצמו כתב, וזו היום דעה שאינה מקובלת כלל. ספרי דברי הימים מגיעים עד תקופה מאוחרת, ועל כן נכתבו בתקופה מאוחרת, אפשר בימי מלכות חשמונאי. זה בהחלט מסתבר. וכן הלאה. ספרי הנביאים לא תמיד מביאים את הדברים על-פי סדר, הראיה ירמיה, וגם יש דברי נביאים רבים שאבדו מאיתנו. היום הדברים האלה ברורים. לבסוף, הוא מתייחס בקצרה גם לברית החדשה (ובהרחבה מבחינה תוכנית לכל אורך הספר) ועיקר טענתו היא שהשליחים לא כתבו כנביאים אלא כמורים.

 

שפינוזה, אם כך, נתן מכת מחץ לאמונה כפי שהייתה מקובלת הן ביהדות והן בנצרות, ועל כן אין פלא שהספר הוחרם. אך שפינוזה לא רק סתר והרס את הקיים, אלא הציע חלופה משל עצמו, והיא קריאת הטקסט התנ"כי כפי שהוא. למשל הנביאים, אם נחזור לתחילת הספר, היו אנשים שפעל עליהם מאוד הכוח המדמה, כוח הדמיון. בכך שוב שפינוזה אינו מסכים לדעת הרמב"ם, שטען שקודם כל הם צריכים להיות אנשי הגיון ומידות. כמו כן, לדעת שפינוזה גם הגויים יכולים להתנבא ואין ספק שעמדו להם נביאים, כפי שיוכיח מקרה בלעם שבתורה.

כך גם הניסים – שפינוזה מנסה לקרב אותם כמה שיותר לדרך הטבע, ואם נאמרו דברים מופלאים, אין זאת אלא דרך ההתבטאות הנוטה להתרשם של הקדמונים. בכל מקרה אין ללמוד על אלוהים מתוך הניסים, אלא מתוך הטבע דווקא.

באותו אופן, בהסבר מופתי בעיניי, שפינוזה מסביר שהתוספת "אלוהים" באה בדרך-כלל בתנ"ך לציון דבר מה גדול ומרשים. כך, "רוח אלוהים מרחפת על פני המים" שבבראשית, שחז"ל אמרו עליה – "זו רוחו של משיח", לפי שפינוזה אינה אלא רוח גדולה, כמו שנאמר "הררי אל", במשמע של הרים גבוהים במיוחד. וכך גם בנאמר על פרעה, שה' "הכביד את לבו" – פסוק שהטריד את מנוחתם של הוגים יהודיים רבים, וביניהם הרמב"ם, שהרי עולה ממנו כי כביכול ניטלה ממנו זכות הבחירה – ובכן לפי שפינוזה אין זאת אלא שעקשנותו הייתה רבת רושם במיוחד, ונראה כאילו ה' הכביד את לבו. לדעתי, הדברים האלה עולים יפה עם רוח המקרא כפשוטו.

מושג אחד חשוב החוזר בספר הוא "האור הטבעי", כלומר ההבנה הרציונאלית הפשוטה, שאליה מטיף שפינוזה ושלדעתו התנ"ך לא סותר אותה. אך דבר אחד לא כל-כך הבנתי בספר בכללותו – אם אתה טוען כי התורה היא יצירה אנושית ועל כן אין לה תוקף של דבר אלוהים, מדוע אתה מתאמץ להוכיח כי המסר שלה דומה לשלך? לעיתים הדבר דווקא מפריע את ההבנה הפשוטה. למשל בניסים – נכון שמעשה הנס אינו רציונאלי, אך העובדה הפשוטה היא, לדעתי, שהתנ"ך דווקא כן מתאר ניסים, כלומר חריגות מהמהלך הטבעי, ואחת היא אם נקבל זאת כממשות אם לאו.

 

אוסיף, כי עד כאן התייחסתי לחלק התיאולוגי, אך לספר יש גם חלק מדיני, אלא שהוא בעיניי מעניין פחות. בערך מהשליש האחרון של הספר, או אף ממחציתו, מתחיל העניין המדיני הזה. החשוב לענייננו כי שפינוזה רואה בתורת משה קודם-כל כלי מדיני, כלומר חוקה לעם ישראל הנמצא בארצו, ומכאן הוא מרחיב לעניינים מדיניים שונים. עוד ראוי לציון הפרק האחרון, שנקרא: "מוסבר כי במדינה חפשית רשאי כל אדם גם לחשוב מה שהוא רוצה גם להגיד מה שהוא חושב" (עמ' 209). שפינוזה הוא, אם כך, גם אביר זכויות האזרח בכלל וזכות הדיבור בפרט, והדברים רלוונטיים עד ימינו.

 

ועוד שתי הערות:

א. בהערה הראשונה שפינוזה מזכיר את אבן עזרא שוב וכותב כי "לא ידע עברית על בוריה" (עמ' 221). אבן עזרא לא ידע עברית?! תמיד כעסתי קצת על שפינוזה בגין הערה זו, ולו רק בגלל שהוא חב לו חוב של כבוד לא קטן.

ב. בפרק ה', "טקסי-קודש ואמונת הסיפורים", שפינוזה מביא מדברי הרמב"ם במשנה תורה, כי גויים המקבלים שבע מצוות בני נוח צריכים לקבל אותן לא מתוך הכרע דעת, אלא מפני שכך ציווה ה', ומי שאינו נוהג כך – "אינו מחסידי אומות העולם ואינו [/ולא] מחכמיהם" (עמ' 62). הדבר מרתיח את שפינוזה באופן מובן מיותר, כי בעיניו העיקר הוא ההשקפה ולא המקור שלה. ואולם, קראתי שיש נוסחים בהם כתוב "אלא מחכמיהם", ואם כך הבעיה מתיישבת.

 

לסיום, הרמב"ן באחד מפירושיו אומר כי בעת הגאולה ישראל יהיו ערומים מן המצוות ולא תישאר להם אלא מצוות מילה, ובזכותה יירשו את הארץ. מעניין שדבריו התגשמו, כי החלוצים הראשונים היו אנשים חילוניים לגמרי, ובכל אופן עד היום 99% מהעם עדיין שומרים על המילה. שפינוזה בדרכו אומר דברים דומים מאוד לאלה, בפרק ג': "על בחירת העברים",  ואני מצאתי אותם מפתיעים ומרתקים:

"אני סבור כי ברית המילה יש לה בנידון זה השפעה גדולה כל-כך עד שאני משוכנע כי היא לבד תקיים את העם הזה לעולמים. יתר על כן, אלמלא ריככו יסודות אמונתם את נפשותיהם, הייתי מאמין בהחלט כי ביום מן הימים בבוא שעת הכושר, כפי שענייני בני-אדם הם בני שינוי, שוב יקימו את ממלכתם ואלהים יבחר בהם מחדש" (עמ' 43).

 

זהו, אני סיכמתי רק את עיקרי הדברים ואת הגישה הכללית, ועתה אני ממליץ לכל אדם לקרוא בעצמו בספר אדיר זה ולהרחיב את ידיעותיו בעצמו.

 

ראו עוד בויקיפדיה:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8_%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99

ובטקסטולוגיה:

http://textologia.net/?p=6144

%d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8-%d7%aa%d7%99%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%92%d7%99-%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “"מאמר תיאולוגי-מדיני"/ מאת ברוך שפינוזה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s