"קיצור תולדות יהוה"/ מאת יגאל בן-נון

קיצור תולדות יהוה/ ביקורת מאת חגי הופר

"קיצור תולדות יהוה" מאת ד"ר יגאל בן-נון (רסלינג, 2016) עניין אותי מהרגע הראשון, כבר משמו, ואח"כ כששמעתי במה הוא עוסק ובחידושים שהוא מציע, כפי שמפורט בגב הספר.[1] כשקראתי בספר התלהבותי המשיכה בכל הפרק הראשון, הארוך ביותר בספר, אבל אח"כ צנחה לה.

 

לבן-נון יש כמה חידושים קטנים וגדולים.

הוא מתחיל את ספרו במקום מרכזי שהוא נותן למהפכה של יאשיהו, כמקובל בחקר המקרא, וכאן הוא נותן מקבילה יפה לרעיון שספר התורה לא "נמצא" בימי יאשיהו, אלא נכתב אז. מתברר שיש סיפור דומה מימי מלך מצרים שא בא כא (702-716), שטען שמצא מגילת פפירוס אכולת תולעים, אך בעצם דעת החוקרים היא שהוא כתב אותה (ראו עמ' 30).

בהמשך הוא טוען טענה מרכזית בדבר "הממלכה המאוחדת" בימי שאול, דוד ושלמה. ראשית, נמצאו כתובות המזכירות את "בית דוד", לכן אין לפקפק בקיומה, אך היא הייתה קטנה מהמתואר, ו"ממלכה מאוחדת" מעולם לא הייתה (ראו עמ' 78). הנקודה המעניינת שמעלה בן-נון היא, שסיפורי דוד ושלמה, ספר שמואל וראשית מלכים, הם נרחבים ומפורטים באופן בולט ביחס למלכים שבאו אחריהם. מה יכולה להיות הסיבה לכך? הסיבה פשוטה – כאן מדובר בחומר אגדי, הנטול מגבלות כתיבה, לעומת כרוניקות המלכים, המתבססות על נתוני-אמת (ראו סיכום הטענה בעמ' 91). אני חושב שזו טענה חזקה ומשכנעת מאוד.

דבר דומה הוא אומר בהמשך על סיפורי יציאת מצרים, שלא אמינים אף בגלל עודף הניסים בהם (אך אלה יכולים לעטר גרעין היסטורי אמין, אוסיף), אף שהוא טוען גם שהייתה קבוצת לויים שכן יצאה ממצרים – טענה שקראתי גם אצל ישראל קנוהל בספרו "מאין באנו".

וטענה נוספת שטוען בן-נון היא, כי שושלת בית דוד לא הייתה רציפה. הוא מביא כהוכחה מספר מלכים שנרצחו בממלכת ישראל ובממלכת יהודה, וטוען שלא סביר שהשושלת נשארה רציפה לאחר תהפוכות אלה. בממלכת ישראל, על כל פנים, הייתה במקרים אלה החלפת משמרות. אך כאן אני חושב שטענתו חלשה וספקולטיבית מדי.

 

מבין הטענות הקטנות יותר אפשר למנות את אלה:

בקשר לביטוי "נעשה ונשמע" הוא אומר: "סדר הפעלים הוא צורה ספרותית לפיה פותחים בדבר העיקרי ואחריו משמיעים את הדבר המשני" (עמ' 32). למשל, כך גם נאמר "ולינו ורחצו רגליכם" (בראשית יט, ב) ועוד.

בקשר לירמיהו הוא מביא שתי נבואות שלו שלא התגשמו (ראו עמ' 56), אך זה כמדומני דבר מוכר.

בקשר לנקבת השילוח הוא שואל, מדוע היא נמצאת במקום שאי אפשר לראותה, בתוך הנקבה, ולא מוזכר בה המלך? שאלות טובות. והתשובה – כנראה הנקבה נחפרה בימי יאשיהו ואז נכתבה כתובת והושמה במקום מרכזי, אך לאחר ימיו, כשהתנערו מהרפורמה שהשליט, העתיקו את הכתובת ללא ציון שמו ושמו אותה במקום מוצנע [תיקון טעות: בן נון טוען שהכתובת מימי מנשה ולא יאשיהו]. כמה ימים קודם צפיתי בסדרה "והארץ הייתה תוהו ובוהו", על תולדות ארץ ישראל, בפרק המדבר בנקבה, ושאלתי את עצמי בדיוק את השאלה הזו, והנה בן-נון ענה לי תשובה לא רעה בכלל.

 

לכן אוכל כבר לומר באופן כללי, כי חוזקו של בן-נון הוא בשאלת השאלות הנוקבות ובראייה הכוללת והרעננה. הוא טורף את הקלפים ועושה אינטגרציה חדשה לכל הנתונים שבידינו, והתוצאה מרתקת. היא מרתקת גם אם אין מסכימים לה. שהרי יש להודות – וזו הנקודה החלשה אצל בן-נון – כי בהרבה מקרים המסקנות שהוא מגיע אליהן אינן מבוססות דיין והולכות בדרך ההשערה. כלומר, נקודת החוזק שלו ונקודת החולשה קשורות זו בזו.

את הסגנון החדשני שלו אפשר לזהות כבר מהמבוא. למשל, הוא מבטל חלק נכבד מהמינוח המקובל. למה להשתמש בביטוי "תקופת האבות", למשל, אם כלל לא חושבים שהאבות התקיימו? למה להשתמש בגלות כנקודת ציון בביטויים "טרום גלותי" ו"בתר גלותי", במקום תקופת המלוכה? וכן הלאה. כך גם למחברים הדויטרונומיסטיים הוא קורא המחברים הרפורמיים. צריך להתרגל לזה במהלך הקריאה.

 

עד כאן הפרק הראשון, המכיל כ-100 עמודים מתוך כ-400 של סך הספר. מכאן עיקר הדיון עובר ליהוה. בן-נון טוען, למשל, שמוצאו ממדיין ומאדום, ככתוב "ה' מסיני בא… הופיע מהר פארן וגו'", והוא גם מציע את דרך ההיגוי הנכונה של השם, לדעתו. הוא מזכיר את הכתובות "ליהוה ואשרתו", אך אלה אינן מרשימות אותי במיוחד, שהרי המקרא עצמו מודה שישראל עבדו אלילים לכל אורך הדרך.

ולבסוף – בפרק האחרון, שחוזר להיות מעניין יותר – הוא טוען שפסל ה' הוצב במקדש, על פי ביטויים מאנישים הפזורים במקרא, כמו – "אני בצדק אחזה פניך/ אשבעה בהקיץ תמונתך" (תהילים יז, טו), שכבר התייחסו אליהם חז"ל, ובעיקר הרמב"ם, בצורה אחרת. אפשר לחלוק עליהם, אך צריך לנמק ובעיקר להסביר את מציאותם של פסוקים נוגדי האנשה בתורה, לא רק בספר דברים.

כמו כן, הוא טוען כי המונותיאיזם הצרוף ורעיון האל האוניברסאלי התחילו בתקופה הפרסית, בהשפעה פרסית ישירה (ראו עמ' 373, ולמונותיאיזם יווני ראו עמ' 384), ועל כן ניתן למצוא אותם רק אצל כותבי תקופה זו, ובעיקר אצל ישעיה השני. טענה זו, בגרסה זו או אחרת, אינה חדשה.

עמ' 374-391, כלומר עד הסוף, זהו סיכום ואחרית דבר, מבלי לציין זאת בכותרות מיוחדות. כאן נוספת הטענה כי ביהדות ניתן למנות 5 נקודות ציון משמעותיות, שעיצבו אותה מחדש – כתיבת ספר דברים על-ידי שפן הסופר, חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, חתימת התלמוד וכתיבת השולחן הערוך.

 

אני חושב שחלק זה של הספר נופל בהרבה מהחלק הראשון. ראשית, הוא ספקולטיבי בצורה מופרזת ולא מוכיח מספיק את מסקנותיו. ושנית, וזה אולי משמעותי יותר, הוא ארכני ומשעמם וחוזר על אינסוף פרטים ידועים היטב. כאן אציין, כי לבן-נון יש מנהג בספר זה שהוא מבורך בעיניי, והוא להביא את הפסוקים בשלמותם ולא רק את ציונם. אבל כמות הכתובים שהוא מביא היא אינסופית, לצורך ושלא לצורך.

 

אך נמצאו בו גם דברים טובים בחלק הזה. למשל, בן-נון דוחה את תורת התעודות, בעיקר לגבי המקור האלוהיסטי והמקור היהויסטי, וטוען כי הגיעה למבוי סתום ועיכבה את המחקר. תחת זאת הוא מציע מקורות אחרים, על פי מיקום שונה. בהתאם לזאת הוא מוצא, למשל, שלושה או ארבעה מקורות למעמד הר סיני. בראשון כל העם ראו את ה' – "ויחזו את האלוהים". בשני רק משה עלה אל ההר. ובשלישי גם יהושע התלווה אליו. אני חושב שזה מעניין ושווה עיון (אף כי לצערי איני יכול לומר עד כמה האבחנה הזו נסמכת על מחקר קיים, מכיוון שהחומר על כך בעברית לוקה בחסר תהומי – לתשומת לב רבה של החוקרים והמוציאים לאור!).

 

לסיכום, אני ממליץ מאוד לקרוא לפחות את הפרק הראשון, וגם את האחרון. את מה שבא ביניהם– פחות.

לצורך ההמחשה, כשקראתי את החלק הראשון כל הזמן העליתי צילומי דפים לפייסבוק (על אף שמעט מאוד קראו אותם…) – ואת אלה תוכלו לראות בבלוג שלי[2] (למי שקורא ביקורת זו במקומות אחרים), אך בהמשך – חדלתי מכך.[3]  בפרק האחרון שבתי לכך במידת-מה.

 

אך בשורה התחתונה, אם להכריע הכרעה כוללת, למרות הבעיות שהצגתי, אני בהחלט ממליץ מאוד על קריאת הספר, שהוא חדשני, פורץ-דרך ומרתק.

 

הערות

[1] ראו בדף ההוצאה:

http://www.resling.co.il/book.asp?book_id=936

[2] https://hagaibooks.wordpress.com/

[3] להרחבה:

לאה מזור בראיון עם בן נון:

http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2014/06/blog-post_5.html

קיצור תולדות יהוה, הקדמה:

http://mikrarevivim.blogspot.co.il/p/blog-page_16.html

%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%a8-%d7%aa%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%94

על מציאת ספר התורה:

%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%9f1

על "נעשה ונשמע":

%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%9f2

על נבואות ירמיה:

%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%9f3

על בית דוד:

%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%9f4

על ספרי הממלכה המאוחדת:

%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%9f5

על נקבת השילוח:

%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%9f6

על פסל ה':

%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%9f7

על הולדת המונותאיזם:

%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%9f8

על מונותאיזם ביוון (קצת מטושטש):

%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%9f9

מודעות פרסומת

"שיעורים בקולנוע"/ מאת פבלו אוטין

שיעורים בקולנוע/ ביקורת מאת חגי הופר

אתחיל בגילוי נאות: את פבלו אוטין, המחבר (וד"ר לקולנוע), אני מכיר מעת לימודינו המשותפים בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. לכן אני יכול להעיד שמאז ומתמיד הייתה לו תשוקה לקולנוע. ותשוקה זו בהחלט באה לידי ביטוי בספרו החדש – "שיעורים בקולנוע – שיחות עם יוצרות ויוצרים ישראלים" (אסיה, 2017).

הספר הוא מעין המשך לספרו הקודם – "קרחונים בארץ החמסינים", שיצא בהוצאת רסלינג בשנת 2008, וגם הוא כולל רצף של שיחות עם במאים. אלא שמאז זמן עבר ונוצרו כאן לא מעט סרטים חדשים, כך שנוצר צורך לשוחח אף עליהם.

מבין שלל הסרטים פבלו בחר 12, וחילק אותם תחת 3 כותרות:

תחת הכותרת "מרד" מופיעים: אפס ביחסי אנוש, גט, הגננת וההיא שחוזרת הביתה.

תחת הכותרת "הסגר" מופיעים: את לי לילה, פרינסס, פלאות, לבנון.

תחת הכותרת "גוויה" מופיעים: בית לחם, מיתה טובה, סופעולם, מי מפחד מהזאב הרע.

מרד מציין, כנראה, סרטים פורצי גבולות ומתריסים, הסגר מציין חללים סגורים, כמו בסרט לבנון, וגוויה – כשמו.

מבין כל הסרטים אני ראיתי כמחצית. כמו כן, חלקם ידועים מאוד, וחלקם – פחות.

השאלות שפבלו שואל אינטליגנטיות ומעורות בחומר. ניתן לחוש שהוא ממש שוחה בברכה הקולנועית ודובר היטב את שפתה. והתשובות שהוא מקבל מהבמאים מרשימות לא פחות ועוזרות להבין טוב יותר את סרטם ואופן יצירתו. הספר משתמש במונחים מקצועיים לא מעט, אך המתקשים יכולים להיעזר במילון המונחים המצורף בסופו.

אנשים העוסקים בקולנוע ודאי ימצאו בספר זה עניין רב. אך אני חושב שגם אדם מן היישוב שצופה מדי פעם בסרטים יפיק מן הספר תועלת רבה. ההתעמקות באופן עשיית הסרטים מעמיקה את ההבנה שלהם, ובאופן בלתי נמנע מעמיקה גם כל חווית צפייה עתידית, של סרטים אחרים.

אמנם, צריך להודות, הקריאה הייתה מהנה ומועילה הרבה יותר כשמדובר היה בסרטים שראיתי, למרות שעבר זמן מאז ראיתים ולא תמיד זכרתי את כל הפרטים. ובכל-זאת, ניתן להפיק תועלת גם בקריאה על הסרטים שלא נראו, שכן רוב הדברים מוסברים ומפורטים בשיחות. המצב האופטימאלי, על כל פנים, הוא לצפות בסרטים לפני הקריאה, למי שיכול להרשות לעצמו זאת.

לספר יש שני כותבים-אורחים: שני קיניסו, צעיר מבטיח, שמשוחח על הסרט פרינסס; ונטע אלכסנדר, בלוגרית קולנוע מוכשרת, שכתבה ביחד עם פבלו מאמר כללי, המופיע בסוף הספר.

המאמר הכללי מאפיין תופעה שלדעת הכותבים משותפת לסרטים רבים בעשור האחרון, והם מכנים אותה: "האלימות החדשה" (על משקל "הרגישות החדשה", מושג של ג'אד נאמן). לאלימות זו כמה מאפיינים: היא ביתית, בניגוד לאלימות של שדה הקרב, למשל; היא מגדרית – וכאן מדברים המחברים על "הגבר הרגיש לעצמו" (ולא לאחרים), או "הגבר האטום", שהאלימות שלו אדישה; היא יומיומית, היא ההוויה ולא השבר; היא קיצונית; וגם האמנות עצמה היא אלימות (כמו חיתוך העין בסרט "כלב אנדלוסי").

אם ניקח למשל את הסרט "שש פעמים" נראה שרוב המאפיינים כאן מצויים בו: האלימות המינית בו מתרחשת בחללים ביתיים; היא מגדרית, ונראה שהגברים אינם מתרגשים ממעשיהם; היא יומיומית, כפי שעולה כבר משם הסרט – שש פעמים, ולא פעם אחת. לעומת זאת, לדעתי במקרה זה אין ממש קיצוניות. כבר ראיתי סצנות אונס מזעזעות הרבה יותר, גם בקולנוע הישראלי. רק לאחרונה הזכירה לנו גילה אלמגור סצנה אחת כזו ב"מלכת הכביש" שאף לא הייתה מבוימת. וכן זכורה לי הסצנה מ"בובה", עם חני נחמיאס, והיו עוד. לגבי הסעיף האחרון, הביטוי באמנות, אשאיר זאת בינתיים פתוח.

המחברים מקשרים את התופעה בעיקר לאכזבה מתהליך השלום וייאוש ממנו. לדעתי, יש לקשר אותה בראש ובראשונה לאלימות הגוברת בחברה הישראלית בכללה, כפי שעולה ממדדים הבודקים את התופעה, וכן את זו כמו זו יש לקשר לדעתי להשפעה מהתרבות האמריקאית, בה האלימות נוכחת מאוד.[1]

לסיכום, זהו ספר מעניין ומחכים מאוד, המהווה חגיגה לאוהבי הקולנוע המקצועיים והלא-מקצועיים כאחד. הספר בולט עוד יותר לאור העובדה שכה מעט ספרים על קולנוע יוצאים כאן בארץ, באופן מצער ביותר. פבלו בהקדמתו (האישית והמרגשת. ובעצם ב"תודות" שלפני ההקדמה) קורא להקמת קרן שתסייע גם לספרות הקולנוע, ולא רק ליצירת הסרטים עצמם, ואני משתתף לקריאתו זו. ההשקעה הכספית כאן היא לא רבה, והתועלת רבה מאוד.

[1] ואילו אני כתבתי בעבר על: ויתור על החלום בקולנוע הישראלי העכשווי:
http://www.parshan.co.il/index2.php?id=10802&lang=HEB

%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%a0%d7%95%d7%a2

ספרים מומלצים 2016

%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%95%d7%9e%d7%9c%d7%a6%d7%99%d7%9d-2016

תחילה אומר: בבחינת הספרים המומלצים שלי השנה שמתי לב למכנה משותף מובהק והוא, שרבים מהם הם סיכומים היסטוריים כוללים. כזו היא הסדרה "היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים" המצוין ו"היסטוריה של המדע לצעירים מכל הגילים", הטוב פחות אם כי עדיין מרשים, ואף שלא הספר השלישי בסדרה – "היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים", שעיינתי בו והוא מתאים אכן רק לצעירים, בגילאי 10 בערך, והוא גם ספר ישן יותר. תחת זאת, קראתי שוב והמלצתי על שני ספרים אחרים של ההיסטוריה של העולם: "קיצור תולדות האנושות" המופתי של הררי ו"סיפורה של האנושות" שלא פחות טוב ממנו ומציג גישה שונה. מלבד אלה, השנה פתחה ב"ההיסטוריה של אלוהים" המצוין, שבקריאה ראשונה נפעמתי ממנו, ובקריאה שנייה, גם השנה, נפעמתי פחות, אבל זה אולי בגלל שלא היה מספיק מרווח בין קריאה לקריאה. לאלה נוסף לאחרונה "מה זה בכלל פמיניזם?" שאינו אלא ההיסטוריה של הפמיניזם, היסטוריה נקודתית יותר, מה שמזכיר לי ספרים קודמים שקראתי שאף הם מופתיים – "היסטוריה כללית של הסוציאליזם והמהפכות הסוציאליסטיות" (שביינתיים קראתי בשנית) ו"אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם" של ד"ר אילן גור אריה ז"ל, ספר שחרשתי, אך אלה לא נקרא בשנה זו. כזה הוא גם הספר "לאלף את האינסוף – סיפורה של המתמטיקה", שגם קראתי השנה והוא טוב מאוד, אך לא נכנס לבסוף לרשימת המומלצים משיקולים שונים. אולי אפילו את "הצופן הנוצרי באמנות" אפשר להכניס לרשימה זו, שכן הוא כולל רטרוספקטיבה היסטורית של יצירות אמנות בנושאים נוצריים, אבל זהו בכל זאת ספר קצת שונה באופיו.

מכל זה אני למד שכנראה יש לי נטייה ואהבה לסיכומים היסטוריים כוללים, המספקים תמונה רחבה. רק אחרי קריאת אלה ניתן להיכנס לפרטי הפרטים, לפי רמת העניין. השנה הזו מוקדשת, אם כך, באהבה לספרים אלו.

 

ספרים מומלצים לסיום שנת 2016:

כבר ערכתי השנה שתי רשימות של ספרים מומלצים, שאחזור עליהם בהמשך, אך תחילה אציג את הספרים שנוספו עליהם בינתיים:

בעיון:

מה זה בכלל פמיניזם ?‏ – טלי רוזין

http://nuritha.co.il/he/node/45417/critic#internal-45421

תחושת בטן – ג׳וליה אנדרס

http://nuritha.co.il/he/node/42263/critic#internal-45288

ארול אחד – מאיר אריאל – ביוגרפיה – נסים קלדרון

http://nuritha.co.il/he/node/45291/critic#internal-45990
ובפרוזה:

הריפוי של שופנהאואר – ארווין ד. יאלום

http://nuritha.co.il/he/node/8872/critic#internal-45312

בעיית שפינוזה – ארווין ד. יאלום

http://nuritha.co.il/he/node/8865

 

והרשימות הקודמות:

ספרים מומלצים לקראת ראש השנה:

המלצות יישמרו לתחילת השנה האזרחית, ובכל אופן, מתהקופה האחרונה, אומר כי בתחום הפרוזה אהבתי את:

כולם נשא הרוח – שגיא כהן

http://nuritha.co.il/he/node/43075/critic#internal-43076

מנדל של הספרים – שטפן צוויג

http://nuritha.co.il/he/node/41701/critic#internal-44532

 

בתחום העיון אהבתי את הסדרה:

היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים

http://nuritha.co.il/he/node/42361/critic#internal-42377

והיסטוריה של המדע לצעירים מכל הגילים

http://nuritha.co.il/he/node/44329/critic#internal-44331

 

ומספרים שקראתי בשנית אהבתי שוב ואני ממליץ על:

קיצור תולדות האנושות – יובל נח הררי

http://nuritha.co.il/he/node/16489/critic#internal-43645

סיפורה של האנושות – ג'יימס ס' דייויס.

http://nuritha.co.il/he/node/33139/critic#internal-44162

 

שתהיה שנה טובה!

 

לכבוד אמצע השנה (בערך) ולקראת שבוע הספר, הנה רשימת הספרים המומלצים שלי, שקראתי בחצי שנה האחרונה, שנת 2016:

ההיסטוריה של אלוהים – קארן ארמסטרונג (לא חדש)

http://nuritha.co.il/he/node/39693/critic#internal-39694

הצופן הנוצרי באמנות – אפי זיו

http://nuritha.co.il/he/node/39011/critic#internal-39928

אהבה , תשוקה , זוגיות – אושרת קוטלר

http://nuritha.co.il/he/node/39009/critic#internal-40324

דור ה-Y כאילו אין מחר – תמר ועוז אלמוג

http://nuritha.co.il/he/node/40776/critic#internal-40842

היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים – נייג'ל וורברטון (בעיקר לנוער)

http://nuritha.co.il/he/node/42361/critic#internal-4237

"היסטוריה כללית של הסוציאליזם והמאבקים הסוציאליים"/ מאת מאכס באר

היסטוריה כללית של הסוציאליזם והמאבקים הסוציאליים/ ביקורת מאת חגי הופר

"היסטוריה כללית של הסוציאליזם והמאבקים הסוציאליים" מאת מאכס באר (הקיבוץ המאוחד, 1953, מתורגם מגרמנית) הוא ספר ותיק מאוד, אך גם יסודי מאוד. מובן למה נושא הספר, הסוציאליזם, היה נושא שעורר עניין בראשית המדינה, עת הסוציאליזם משל בכיפה, ומדוע היום הנושא הרבה פחות אטרקטיבי. ובכל אופן הייתי שמח מאוד אם הספר הזה היה יוצא לאור בשנית. קראתי אותו לפני שנים ואני זוכר שהוא הרשים אותי מאוד בזמנו. עתה קראתי בו שוב, ועדיין אני מוצא אותו מרשים מאוד באוסף הידיעות הכמעט אינסופי שהוא מכיל.

 

הספר פותח בתקופה הפרה-היסטורית, שלפי ההשערות התאפיינה בחיים קומונאליים משותפים, נעדרי רכוש פרטי. עם ההתקבצות בערים וקימת המלכים החברה עזבה גם את אופייה המשותף הראשוני.

אך ממש סמוך לתחילת הספר, ובשלב קדום מאוד של האנושות, קמו נביאי ישראל, שמאחדת את כולם הקריאה לצדק חברתי. ראשון להם בנביאי הכתב היה עמוס, ונראה שהוא גם הנביא החברתי ביותר.

הנה מה שנכתב על עמוס:

%d7%a2%d7%9e%d7%95%d7%a1

בשלב יותר מאוחר בישראל חיו האיסיים, שיצרו חברה קומוניסטית-לעילא. הרכוש הפרטי נאסר, וכל ההתנהלות התרחשה בשיתוף מלא.

 

בינתיים ביוון, המחוקק ליקורגוס יסד בספרטה חברה בעלת מאפיינים קומוניסטיים רבים. האדמות נלקחו מהעשירים וחולקו בשווה בין כל תושבי העיר. כך חשב הוא לעשות אף ברכוש, אך תוכנית זו לא יצאה אל הפועל. אחריו קם אגיס, שגם הוא שימר את האפי הקומוניסטי, אך לבסוף התבטל מודל זה ותושבי ספרטה חזרו למודל הישן והמוכר.

גם המחוקק הגדול של אתונה, סולון, הנהיג רפורמות של מעמד הביניים ברוח שוויונית, אך גם אלה לא החזיקו מעמד.

ובתחום התיאורטי, אפלטון מחזיק בכמה תזות כמו-קומוניסטיות. למשל, בספרו "המדינה", הוא מתאר את חיי השומרים כחיים שיתופיים באופן מלא, כך שגם בני הזוג והילדים משותפים.

ואולם, כאן עדיין נשמרת החלוקה הבסיסית בין המעמדות השונים. זו תתבטל באופן תיאורטי רק אצל הסטואיקנים.

 

אך השפעת נביאי ישראל לא הסכמה רק במה שכתבתי למעלה, שכן היא המשיכה ביתר שאת אצל ישו ובנצרות. ישו עצמו מטיף לחיים שיתופיים ולויתור על הרכוש הפרטי, ובנצרות הקדומה, במאות הראשונות, אכן היו קבוצות רבות שנהגו לפי מודל זה.

אמנם נכון שעם אימוץ הנצרות על-ידי האימפריה הרומית, שלא הייתה שיתופית כלל ועיקר, לא הייתה אפשרות להמשיך בקו זה. ובכל זאת, אז התחילו לקום המנזרים השונים, שאף בהם התקיימו חיים שיתופיים ונעדרי-רכוש, כפי שהטיף להם ישו. ונזירים אלה הם הרי גיבורי התרבות בעמים הנוצריים.

 

באופן מפתיע אולי, גם בצד השני של המתרס פשה הסוציאליזם, וכוונתי לכיתות הכפרניות שנקראות בשם הכללי "קתרים", אך – "נודעו בימים ההם גם בכינויים רבים אחרים, כגון פיפילים, טאקסטורים (אורגים), פאטאראנים, עניי-לומבארדיה, פאוליציאנים, עניי ליאון, ליאוניסטים, ואלדאנזים, אלביגאנזים, בוגומילים, בולגארים, ארנולדיסטים, פאסאגים, הומיליאטים (ענווים), קומוניאטים, אורטליבארים" (עמ' 121). אני בספק אם מישהו מהקוראים שמע על שם מהשמות הללו. בכל אופן, קבוצות אלה אמנם כונו כפרניות, אך יש לזכור שגם הן היו בעצם נוצריות באופיין, שהרי החילון היא תופעה מאוחרת הרבה יותר, אלא שהן חלקו על עקרון תיאולוגי כזה או אחר. לכן לא מפתיע שגם רבות מהן החזיקו ברעיונות סוציאליסטיים ושיתופיים. ובאר מציין שהן התחילו לעלות בתקופה שהמנזרים החלו לרדת, וככל הנראה מלאו את המקום החסר הזה. כיתות אלא נדרפו, כמובן, במלוא המרץ על ידי הכנסייה.

 

עד כאן סרקתי את ימי קדם ואת ימי הביניים. עתה אנו מגיעים אל הזמן החדש והזמן החדיש, אך כאן אקצר, גם בגלל שבקריאה השנייה עתה קראתי חלק זה – כמחצית מהספר – ברפרוף, וגם בגלל שכמות החומר כאן היא עצומה.

אציין רק כי נעשו כמה התקוממויות של איכרים, שמוגרו ביד קשה. כמו כן, באר מקדיש מקום נרחב לאוטופיסטים הקדומים, שהידוע בהם הוא תומס מור האנגלי, בעל ה"אוטופיה". חלק מאוטופיות אלה, או מעין אלה, אף הוגשמו חלקית בישובים קומוניסטיים באמריקה. מקום נרחב מוקדש, כמובן, גם למהפכה הצרפתית ולהשפעתה ותוצאותיה.

בזמן החדיש, מקום נרחב מוקדש, כמובן, לקארל מארכס, ההוגה הסוציאליסטי הגדול מכולם, שהגותו תפשה מקום מרכזי, עד שנשכחו הוגים סוציאליסטיים רבים קודמים, שאף הגותם מפורטת בספר, ועליהם נמנה גם משה הס העברי. וכן מתוארת התגלמותו בפועל, באינטרנציונאל הראשון והשני, ועד המהפכה הקומוניסטית ברוסיה.

לשם ההטעמה, אציין עוד רק את הלודיטים – הורסי המכונות, שפעלו באנגליה במאה ה-19, והיוו התקוממות ראשונה נגד המכונות החדשות. אלה מוגרו ביד קשה – נקבע עונש מוות על חבלה במכונות. אני מזכיר זאת כי אני זוכר מהקריאה הראשונה – ועתה לא מצאתי את זה – שהיו עובדי טקסטיל שזרקו נעליים, שבצרפתית נקראים "סאבוט", למכונות, לשם פגיעה בהן, ומכאן באה המילה הצרפתית "סאבוטאז'" – חבלה. אנקדוטה שנחרטה בזכרוני. מלבד זה זכרתי בעיקר את הפרק על נביאי ישראל ואת זה על הקתרים.

 

לסיכום, זהו ספר מלומד ומלמד, המרשים מאוד בהיקפו, אם כי הוא ישן מאוד, ולא תמיד הקריאה בו קלה. אני חושב שגם הנושא הוא חשוב, ואם אנשים אוהבים לנופף במושג ה"צדק חברתי", טוב יהיה אם ידעו מעט גם על ההיסטוריה שלו.

%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%a6%d7%99%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%96%d7%9d

"התפילה – תשוקת האדם לאלוהים"/ מאת אברהם יהושע השל

התפילה/ ביקורת מאת חגי הופר

"התפילה – תשוקת האדם לאלוהים" מאת הרב אברהם יהושע השל (ידיעות, 2016), בתרגום ד"ר דרור בונדי, שגם הוסיף מבוא ארוך, והוא מעין "היבואן הרשמי" של הגות השל לעברית, הוא ספר המיוחד ברובו לתפילה. הספר נראה, גם מבחינה חיצונית, כמעין המשך לספר קודם של השל, שיוחד לעניין השבת, וכבר קנה לו עוקבים ומעריצים.

כרבע מהספר תופסות שתי הקדמות – אחת קצרה, מאת פרופ' סוזנה השל, בת המחבר, והשנייה ארוכה מאוד, מאת בונדי המתרגם.

הספר עצמו מוקדש ברובו לנושא התפילה. תחילה השל מתפייט הרבה אודותיה, וכך למשל הוא כותב:

"החיים מעוצבים על ידי התפילה, והתפילה היא תמצית החיים" (עמ' 70).

ובכן, אצלי אין זה כך, ואני לא בטוח גם שכל אדם דתי יחתום על זה, אבל זה נשמע יפה. וכן עוד, בדף הבא:

"תפילה אינה מחשבה המשוטטת לבדה בעולם, אלא אירוע המתחיל באדם ומסתיים באלוהים" (עמ' 72).

גם כאן זה נשמע יפה. אך האמת שיש כאן גם משמעות, שבונדי מחלץ אותה בהקדמה שלו – ברגיל השל מדבר על "אלוהים המבקש ומחפש את האדם", בעוד בתפילה הכיוון הוא בדיוק הפוך – האדם הוא זה המחפש את אלוהים. ושוב נהפוך דף:

"לפיכך, בתחינה אל אלוהים ללחם, ישנו רגע אחד, לפחות, שבו תודעתנו אינה מוכוונת אל הרעב שלנו, אף לא למזון, אלא לחמלתו של אלוהים. רגע זה הוא תפילה" (עמ' 74).

ושוב הדברים נשמעים יפה.

בהמשך השל אף מנסה לדון קצת יותר לעומק באקט התפילה, אך דומני שמחשבותיו הפילוסופיות לא יוצרות אמירה מעניינת דיה. לעומת זאת, כוחו, לדעתי, בביטוי הפיוטי. הוא פשוט מעין משורר, המדבר על תכנים דתיים.

בסוף הספר נראה שנושא התפילה נזנח, או לפחות לא עומד במרכז. כך, למשל, בפרק החמישי, האחד לפני האחרון, הוא מדבר על סימבוליזם דתי, וטוען כי עדיין חסרה החוויה הבלתי-אמצעית. אולי נרמז כאן כי החוויה הזו היא-היא התפילה, אך דומני שהדבר לא נאמר בפירוש.

 

לסיכום, מבחינת עומק הרעיונות, לא מצאתי כאן משהו מעורר בצורה יוצאת דופן, אך מבחינת הביטוי הפיוטי של תוכן דתי הרי שניתן למצוא אצל השל התבטאויות יפות מאוד. הפורמט הכמו-אלבומי והמיניאטורי של הספר נראה שזיהה מגמה זו וממשיך אותה. ואני יכול לראות איך ציטוטים נשלפים מתוך הספר בהזדמנויות שונות.

 

שורה תחתונה: פיוטי וחביב.

%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%94

"דלתות התודעה"/ מאת אלדוס האקסלי

דלתות התודעה/ ביקורת מאת חגי הופר

"דלתות התודעה – עדן ושאול" מאת אלדוס האקסלי (מדף ועולם חדש, 2016) הן שתי מסות שנאספו לספר אחד, עם עוד חלק שלישי ארוך יחסית של נספחים. הספר עצמו קצר מאוד, בן 150 עמודים. הוצאת "עולם חדש" מתמחה בספרי מיסטיקה ורוחניות, והספר הזה לא חורג ממתכונתה הרגילה.

מגב הספר:

את השם דלתות התודעה שאל האקסלי מהמשורר הבריטי ויליאם בלייק שכתב: "כאשר דלתות התודעה נקיות, כל הדברים נראים כפי שהם." גם ג'ים מוריסון בחר את השם הדלתות ללהקתו בהשראת בלייק.

 

הספר עניין אותי, כי אני מתעניין בתודעה ובחקירתה. הדרך העיקרית המתוארת בספר להרחבת גבולותיה היא השימוש בסם המסקלין, הוא הפיוטה, שנעשה מצמח הקקטוס. עוד בנעוריי התוודעתי – באופן תיאורטי בלבד – לסם העוצמתי והרוחני הזה, וזאת בסדרת ספריו של קרלוס קסטנדה על דון חואן האינדיאני.

האקסלי ידוע בעיקר כסופר שכתב את יצירת המופת "עולם חדש מופלא". מעניין, כי שם מתוארת מציאות בה כולם מסוממים כל הזמן בסם שגורם אושר ושכחת דאגות. ואולי הושפע האקסלי מהתנסותו במסקלין.

במסה הראשונה האקסלי מתאר את השימוש בסם ומגיע לכמה תובנות אודותיו, כגון שאין הוא מציג מציאות סובייקטיבית, אלא הזיותיו נראות ממש כמציאות האובייקטיבית עצמה. משם הוא ממשיך לתאר יצירות אמנות שונות, שגם בהן ניכרת הרגישות לצבע ולהופעתו. אם הציירים עצמם לא היו במצב כמו בהשפעת הסם, הרי לכל הפחות מושפע הסם עשוי לקלוט הרבה יותר מהציורים הללו. ומכאן עובר האקסלי לדבר על הסכיזופרן וטוען שיש הקבלה רבה בין מצבו ובין מצב צרכן המסקלין. אם באמת ישנו קשר ברמה הכימית בין שלוש אלה – המסקלין, האמנות והסכיזופרניה – הרי שהדבר מרתק ומצריך בדיקה קפדנית. הסכיזופרניה, נזכיר, היא תחום שרב הנסתר בו על הגלוי, וכל שבב מידע נוסף אודותיה יוכל רק להועיל.

המסה השנייה בנויה באותה מתכונת. האקסלי מדבר על גן עדן, שבו בדרך כלל מצויות אבני חן למיניהן, ומכאן עובר שוב לתאר יצירות אמנות שונות, ולבסוף שוב מגיע את הסכיזופרן. גם הנספחים דנים בשלוש התופעות האלה.

 

ובכל זאת, אם עליי לסכם ספר זה, עליי להודות כי הוא עמום ולא ברור כל צרכו, וגם יש בו מן המוזרות (אולי בדומה לחוויה אותה הוא מתאר). לא לגמרי מובן המקום הרחב שתופסים ניתוחי יצירות האמנות, כאשר המאמרים לא הוקדשו מראש לשם כך, והדבר נראה לי לא לצורך. בכלל, די קשה להבין מה האקסלי רוצה לומר, אף על פי שמפעם לפעם הוא כן יודע לומר דברים ברורים ואף מעניינים. לכן, אני לא יכול להמליץ עליו לכל אחד, אך למי שמתעניין בנפתולי התודעה ובעיקר בהשפעת המסקולין ספר זה יכול לספק את מבוקשו, ובייחוד שאין הרבה ספרים כדוגמתו בעברית, עד כמה שידוע לי.

%d7%93%d7%9c%d7%aa%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%a2%d7%94

הבריאה בצלם כפרוגרמה מוסרית

הבריאה בצלם כפרוגרמה מוסרית

""ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט יח), רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" (בראשית ה א), זה כלל גדול מזה" (ירושלמי נדרים ט ד ועוד).

 

את המובאה הזו הבאתי כלוגו פתיחה בספרי "יסודות הבניין – על צלם אלוהים שבאדם ועוד" (נשיא, 2009). עתה אסביר ביתר פירוט.

הפסוק השלם ממנו מצטט בן עזאי הוא זה:

בראשית ה1 : "זה ספר תולדת אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אתו "

כלומר, אין ספק שהוא מתייחס לבריאה בצלם, שאותה הוא רואה כמרכזית יותר מהאהבה לרעך, וכך אכן פירשוהו המפרשים.

שאלה בפני עצמה, שלא אתייחס אליה, היא מדוע לא בחר פסוק מובהק יותר:

בראשית א27 : "ויברא אלהים את האדם בצלמו  בצלם  אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם" .

 

כולם מכירים את הרישא, את דברי רבי עקיבא. גם הלל לפניו אמר דברים דומים – כי עיקר התורה הוא "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". ובנצרות הרי פסוק זה עומד במרכז הדרישה מהמאמין.

אולם, מעט מכירים את הסיפא, את דבריו של בן עזאי, אף שהם עמוקים ונוקבים. ואף שבדרך כלל במשנה, עד כמה שאני מכיר, הדעה השנייה שמפתחת את הראשונה היא זו המועדפת. אלא שכאן אין הלכה נובעת מהעדפת העיקר, מה גם שמעמד רבי עקיבא רם יותר.

 

את הפסוק הראשון ("ואהבת") הוגים יהודים בדרך-כלל מייחסים ליהודים ולשומרי ברית בלבד, בעוד הפסוק השני ("זה ספר…") מדבר בפירוש על כל אדם.[i] ולא זו בלבד, אלא שהפסוק הראשון מדבר על אהבה, דרישה תובענית, שכבר הלל סייג אותה, בעוד הפסוק השני מוביל לייחס של כבוד בלבד, דבר שאפשר לדרוש אותו מן האדם ביתר קלות. לכן אני רוצה להציע אותו כפרוגרמה מוסרית, הרלוונטית במיוחד לדורנו.

 

אבל מה כוללת הבריאה בצלם?

ראשית, היא כוללת את אלוהים, שהרי הצלם הוא צלם אלוהים. אבל אין זה אלוהים ספציפי של דת מסוימת ועם כתבים מסוימים, אלא תפישה ראשונית וצרופה של הבורא. אך אפילו תפישה ראשונית זו אינה הכרחית ואפשר להסתדר רק עם הסעיף השני שתכף בא.

שנית, היא כוללת את האדם, שיש בו ניצוץ אלוהי. כלומר איזושהי מעלה גבוהה שאין לכל נברא אחר. למעלה זו שמות רבים – "חלק אלוה ממעל", "מותר האדם מן הבהמה" ועוד – אך הכוונה היא אחת. מעלתו זו של האדם היא גם הסיבה שאין ליטול את חייו, כפי שמופיע בדברה השישית, וכפי שמופיע בהקשר שלנו:

בראשית ט6 : "שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי  בצלם  אלהים עשה את האדם".

מכאן ניתן להבין גם שתמצית החיים ומה שנותן להם את ערכם זו הבריאה בצלם.

לגבי מהותו של אותו ייחוד אנושי ישנן מספר דעות: יש מי שטוען שהאדם מיוחד ונבדל בשכלו, אחרים טוענים שביכולת בחירתו, ויש מי שטוען שביצירתיות שלו, או בשליטתו בטבע. במקום להכריע בין כל הדעות נוכל פשוט לקבל את כולן. (וראו הערה מורחבת).[ii]

 

אוסיף, כי תפישת הבריאה בצלם משליכה על נושאים מוסריים נוספים. למשל:

פמיניזם – כפי שצוטט למעלה, הבריאה בצלם נאמרה על הגבר והאישה ביחד, ללא כל הבדל ביניהם. זו תפישה שוויונית לעילא ומתאימה למגמות מתקדמות בחברה. (על הומוסקסואליות – ראו הערה מורחבת[iii]). ומצד שני אולי –

צמחונות – תפישה הבריאה בצלם בעצם מכשירה את הקרקע ואת המצפון לאכילת בשר, והיא אולי ההסבר המקובל והנפוץ ביותר לכך, בין אם הדבר נאמר ובין אם לא. יהיו אנשים שיתרעמו על כך ויפסלו תפישה זו מסיבה זו בלבד. עם זאת, ראוי לציין שהציטוט למעלה מבראשית ט נאמר לנוח לאחר המבול, רק אז הותרה לאדם אכילת בשר, אך הרב קוק, למשל, ב"חזון הצמחונות והשלום" שלו, סובר כי בעתיד לבוא שוב לא נאכל בשר.[iv]

 

בהזדמנות זו אזכיר, כי את מרכזיות הבריאה בצלם אפשר לראות גם דרך התבוננות בעובדה, כי נושא זה פותח ספרי הגות רבים ביהדות:

"מורה נבוכים" לרמב"ם נפתח בנושא הצלם, שמפורש כיכולת השכלית, כפי שהזכרתי למעלה.

"נפש החיים" לרבי חיים מוולוז'ין נפתח בנושא זה אף הוא, ובו התפישה כי מעשי האדם למטה משפיעים על העליונים – תפישה שהיא על פי דעתי אלילית במובהק.

ו"לנבוכי הדור" של הרב קוק, שהוזכר זה עתה, אף הוא פותח בנושא זה, ובהמשך מעיר על הרמב"ם ומתייחס לנושאים נוספים.

זה למשל, ואני בטוח שהנושא מרכזי אף בספרים רבים אחרים.

גם בקבלה הנושא זוכה להתייחסות ארוכה, שלחלקה התייחסתי בספרי, אך איני רוצה כאן להיכנס לנבכי הסודות, שרק יסבכו את הדברים, ללא הועיל. כמו כן, הנושא נוגע בשאלה הפילוסופית מה דמות יש לאלוהים, אם בכלל, אך גם לזאת לא אתייחס כאן.

 

לכן, לסיכום, אני חושב שהשמת הבריאה בצלם במרכז יכולה להוות פרוגרמה מוסרית, חברתית ואישית:

חברתית – לבסס כבוד הדדי בין אדם לאדם ובין עם לעם, ללא הבדל דג"ם – דת, גזע ומין.

אישית – לפתח את הכישרונות והיכולות האישיים ואת כל הייחוד האנושי שבנו.

 

לבסוף, אמרתי שפרוגרמה (תכנית) זו רלוונטית במיוחד לדורנו. זאת מפני שבדורנו, מלבד הסכסוכים האזוריים, מחד, או חוסר הסיפוק העצמי, מאידך, האופייניים לכל דור, חל פיחות במושג האמת, בעקבות הביקורת של ההגות הפוסטמודרנית עליה. איני בטוח שתוכל להיווצר הסכמה על הפרוגרמה שהצעתי, מעצם העובדה שהיא מכילה התייחסות לאלוהים, שלא כולם מקבלים את קיומו, ואולי גם לא כולם מקבלים את ייחוד האדם (גם לזאת התייחסתי בספרי), אבל לפחות לחלק מהציבור היא יכולה לספק נקודת אחיזה איתנה להמשך עיצוב חייהם בדרך שיבחרו.

 

ובכל אופן, לכל המפקפקים אביא נימוק אחד מרכזי (מספרי):

האדם הוא היצור היחידי שיש לו תפישת אלוהים. האם ראיתם מימיכם חתול מתפלל? אבל כל התרבויות האנושיות האמינו באלוהים כזה או אחר. לכן, בין אם אתם מאמינים באלוהים ובין אם לאו, אינכם יכולים להכחיש שלאדם יש תפישת אלוהים מסוימת והיא ייחודית לו. הרי גם מי שאינו מאמין יכול להבין את המושג, ולהבינו לעומק. היכולת הזו להגות באלוהים, כלומר להגות בסיבה הראשונה ובתכלית, גם אם כל אלה אינם קיימים – ליכולת זו אני קורא "צלם אלוהים שבאדם", ואת קיומו, דומני, אין להכחיש.

 

הבה נתאחד, אם כך, תחת עקרון זה!

 

ורק עוד סיוג אחד:

לפי חז"ל האדם הוא שילוב של עליונים ותחתונים. וכן הם אומרים כי עליו ללכת עם שני פתקים, אחד בכל כיס, באחד כתוב: "בשבילי נברא העולם" (כמאמר הגמרא, הבעייתי משהו, על פסוק הבריאה בצלם) ובשני: "ואנכי עפר ואפר" (כמאמר אברהם). כן הם אומרים, כי האדם נברא כשהכול מוכן עבורו, אך אם יתגאה יאמר לו – "יתוש קדמך!". כלומר, בתוך כל תחושה הערך עדיין יש להימנע ממידת הגאווה.

 

כאן אולי ראוי להעיר, כי להצעתי יכולה להיות התנגדות אף מהכיוון הדתי:

התפישה ההומניסטית שאני מציע יכולה להיתפש כמעמידה את האדם במרכז, בעוד רוב התפישות הדתיות הן תיאוצנטריות, כלומר מעמידות את אלוהים במרכז. אך תסכימו איתי כי בלי כלי ראוי האדם לא היה יכול לקבל ולהכיל את השפע האלוהי. והכלי הזה הוא בריאתו בצלם.

 

לכן אחזור על קריאתי:

הבה נתאחד, אם כך, תחת עקרון זה![v]

 

הערות

[i] גם רבי עקיבא לא יכול שלא להודות בכך, אלא שהוא מוסיף בכל זאת בהמשך את ייחוד ישראל, משנה אבות, ג, יד:

הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם.

חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט,), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם.

חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד,), בָּנִים אֹתָם לַה' אֱלֹהֵיכֶם.

חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה.

חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד,), כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אֶל תַּעֲזֹבוּ.

[ii] עוד יש הגוף. על כך ראו סיכומי:

צלם אלוהים/ ביקורת מאת חגי הופר

"צלם אלוהים – הלכה ואגדה" מאת יאיר לורברבוים (שוקן, 2004) עוסק במושג המקראי הנכבד "צלם אלוהים" כפי שהוא מופיע באגדה ובהלכה היהודית, בעיקר המשנאית והתלמודית. הספר אקדמי ומפורט מאוד, אך דומני שניתן לזהות בו שני רעיונות מרכזיים אותם אפרט בקצרה.

 

הרעיון הראשון שמציג הספר דן באנתרופומורפיות שבמושג "צלם אלוהים". למרות שהרמב"ם שלל כל ביטויי האנשה של האל, והוא סבר שזו הייתה גם דעת חז"ל, המחבר, לאחר דיון ארוך ומפותל, אומר כי כן אפשר למצוא ביטויים כאלה אצל חז"ל. כמו כן, הוא מציג הבחנה חשובה בעיניי בין אנתרופומורפיות – האנשת האל, כולל בביטויים הפיזיים, לבין אנתרופופאתיות – האנשתו רק בביטויים הנפשיים. את הסוג השני אפשר למצוא ביתר נקל אצל חז"ל. הסוג הראשון בא לידי ביטוי, למשל, בספר "שיעור קומה", המתאר את המידות, האסטרונומיות אמנם, של האל, אלא שהדעות לגביו מאז ומעולם היו חלוקות ורבו ההסתייגויות ממנו. כמו כן המחבר מבחין בין אנתרופומורפיות, האנשת האל כאמור, ובין תיאומורפיות, שהיא ייחוס תכונות אלוהיות לאדם, ואומר שלשנייה נטו יותר המפרשים. ליתר דיוק והרחבה, לדעת המחבר מושג הצלם מבטא "אייקון", כאשר גם במדרשים ניתן למצוא את המילה "איקונין", ואייקון הוא ייצוג של אלוהים, אך הוא אינו ייצוג בלבד, אלא אלוהים ממש נוכח בייצוג שלו. אצל העמים האליליים את התכונה הזו החזיקו ה"צלמים" הדוממים, ואילו ביהדות מחזיק בה האדם בלבד. עוד אומר המחבר, כי את מושג "צלם אלוהים" אפשר להבין בצורה רוחנית ובצורה חומרית, כלומר כגוף האנושי, אך אצל חז"ל פחות ניתן למצוא את האפשרות הראשונה ואילו השנייה בולטת. וזה מוביל אותנו לרעיון השני.

 

הרעיון השני והמרכזי שמציג הספר אומר, כי רעיון "צלם אלוהים" מופיע אצל חז"ל בהלכה בהבנה חומרית ובעיקר כהסבר למיתון שמבטאות "ארבע מיתות בית דין", כדלהלן:

שרפה – אינה, לפי חז"ל, שרפה באש, אלא בעופרת רותחת הנמזגת לפיו של הנידון למוות. באופן זה גופו אינו מושחת ונשמר "צלמו".

חנק – מיתה שאינה מופיעה במקרא והיא המצאת חז"ל, כאשר גם כאן אין השחתה של הגוף.

הרג, או סיף – היא התזת הראש (ממש כמו אצל דאעש בימינו, אכן). כאן יש השחתה של הגוף, אך ניתן להסבירה. המיתה הזו היא על רצח וכאן בא החוק של דם כנגד דם, כפי שנכתב: בראשית ט6: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם". אוסיף, כי מבחינת העינוי מיתה זו נחשבת קלה מאוד.

סקילה – לפי חז"ל משמעה זריקה של האדם משתי קומות (לפי האמור "או ירה יירה"), ואם לא מת זריקה של אבן גדולה עליו, ואם לא מת רגימתו באבנים. הבחירה בשתי קומות, במובן של שתי קומות-אדם, היא כדי לאפשר את מותו, אך למנוע את פיזור איבריו, כלומר גם כאן יש מחשבה על שלמות הגוף.

בנוסף לאלה יש את התלייה, וכאן כבר במקרא מופיעה הוראה המתחשבת בביזיון המת: דברים כא23: "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה". חז"ל עוד הרחיבו את ההתחשבות ואמרו שיש להוריד את התלוי מיד לאחר תלייתו.

המשותף לכל המיתות האלה היא הוראת חז"ל – "ואהבת לרעך כמוך – ברור לו מיתה יפה". זה אמנם תיאור מצמצם מאוד, ואולי גם מעציב, של הכלל המקראי המפורסם, אך נראה שגם בו יש ערך. וההסבר של כל זה, המובא בפרק נוסף, הוא, כי פשוט חז"ל ניסו למתן את העונשים החמורים שבתורה, ממש כשם שטענו, למשל, כי בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, כי "עין תחת עין" משמעו ממון ועוד. כך גם הם גם אומרים שסנהדרין שהרגה אחת לשבעים שנה נקראה חובלנית. לדעת המחבר חז"ל רצו להימנע מהרג כלשהו מפני שסברו שאלוהים נוכח בכל אדם חי, כפי שהוסבר לעיל.

 

בפרק נפרד המחבר מראה כיצד גם המדרשים מתמקדים בהבנה הגופנית של מושג הצלם. אציג כמה דוגמאות מרכזיות:

לאחר דין תליה מובאת משנה ממסכת סנהדרין מפי רבי מאיר: "בזמן שאדם מצטער, מה הלשון אומרת (לשון – לשונה של השכינה, כלומר האל מה הוא אומר)? קלעני מראשי קלעיני מזרועי [כלומר – כבד עלי, אך יש גרסאות הגורסות "קלני" וזאת סבורני יש להבין במשמעות של קלון ובושה – ח. ה.]. אם כך אמר הכתוב מצטער אני על דמן שלרשעין [מי שהורשע בדין פלילי שדינו מיתה], קל וחומר על דם צדיקים שנשפך [אם האל מצטער על מי שמת בוודאי מצטער על מי שחי ומוציאים אותו להורג]." (משנה, סנהדרין ו, ה).

הבסיס המטאפיזי לקשר כזה בין שתי ישויות דורש גם הוא הבהרה ורבי מאיר ממשיל את העניין לשני תאומים. האחד גנב והשני מלך. ציווה המלך לתלות את הגנב והנה עברו נתיניו על פני הגופה וקראו המלך מת. המשל אם כן, מביע רעיון אונטולוגי של הצלם כנוכחות.

מיעוט הדמות: "רבי עקיבה אומר כל השופך דמים הרי זה מבטל [בגרסאות אחרות – ממעט – ח. ה.] את הדמות, שנאמר "שופך דם האדם באדם דמו ישפך [כי בצלם עשה את האדם (בראשית ט 6)]" (תוספתא, יבמות ח).

"וכל מעשיך יהיו לשם שמים (דברי רבי יוסי במשנה), כהלל. כשהיה הלל הולך למקום היו אומרים לו: להיכן אתה הולך. לעשות מצווה אני הולך. מה מצווה הלל. לבית הכסא אני הולך. וכי מצווה היא זו. אמר להן הן. בשביל שלא יתקלקל הגוף…".

(כאן נעזרתי בסיכום נרחב יותר של הספר, אותו ניתן למצוא ברשת:

צלם אלוהים בהלכה ובהגות היהודית, בעריכת אריאל נפתלי).

 

 

לבסוף – גם זאת בפרק נפרד – כשם שהרצח מצמצם את הופעת האל בעולם, כך ההולדה מעצימה אותו. שוב אביא כמה דוגמאות מרכזיות בלבד:

כך רבי אלעזר (ובן עזאי), מוסיף על דברי רבי עקיבא: לא רק שופך דמים, אלא גם כל מי שאינו עוסק בפרייה ורביה, מבטל את הדמות. לפי שנאמר "פרו ורבו" מיד אחרי ההנמקה "כי בצלם אלוהים…".

וכן אמר רבי עקיבא: "ותאמר קניתי איש את ה'… 'את' דכתיב הכא מהו? … אלא 'את ה", לשעבר אדם נברא מאדמה וחוה מן אדם, מיכן ואילך 'בצלמנו כדמותנו', לא איש בלא אישה, לא אישה בלא איש, ולא שניהם בלא שכינה".

והמחבר מפרש, שלא כפירוש המקובל, גם את המקור הבא באופן זה: ספרא על פרשת קדושים: ""ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט 17): רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי: זה ספר תולדות האדם (בראשית ה 1) זה כלל גדול מזה". ואומר: כלומר העיסוק בפרייה ורבייה הוא כלל גדול ממנו.

כמו כן, בברכת חתנים, בשלוש הברכות הראשונות מוזכרת בריאת האדם בצלם, לעומת שלוש האחרונות המדברות משמחת הנישואין, כשהקשר כאן ברור.

 

לסיכום, ספר מעניין ומלומד מאוד, אך יש לקחת בחשבון כי הוא מתמקד בצד הגופני של הבנת הבריאה בצלם והצד הרוחני קצת חסר.

 

[iii] מהכתוב "זכר ונקבה ברא אותם" והמשכו בציווי "פרו ורבו" יהיו שילמדו הסתייגות כביכול של הכתוב מיחסים הומוסקסואליים – נושא נוסף, שנוי במחלוקת, הנוגע לתפישה ההומניסטית. ואולם, ניתן לפרש את הכתוב אחרת: כבר יונג, בדברו על האנימה והאנימוס, הדגיש שבכל זכר יש גם תכונות נקביות ובכל נקבה יש גם תכונות זכריות. והנה, דבר זה תקף אף ביחסים ההומוסקסואליים והלסביים, שכן בדרך-כלל צד אחד ביחסים האלה תופש את העמדה הגברית והצד השני את העמדה הנשית. החוק הבראשיתי, אם כך, לא מופר. מעבר לכך, אין להכחיש שיחסים כאלה הם הסתעפות נוספת של הטבע עצמו, אשר גם בתפישה הדתית הוא יציר כפיו של האל ועל-כן אין לשלול אותו, הגם שאינו מוביל להולדה. זו גישתי, על כל פנים. וזוהי הגישה ההומניסטית הנפוצה.

מעבר לכך, אם כזו התייחסותנו עלינו לפסול אף את הרווקים והרווקות. חז"ל אמנם אמרו שכל מי שלא נשא אישה אינו נקרא אדם, כלומר אינו אדם שלם, ושהוא "ממעט את הדמות", אך דומני שהרחיקו לכת או שדיברו בצורה ציורית. לא נראה לי שיש מי שחולק על כך שהרווק או ההומוסקסואליים נבראו בצלם במלוא מובן המילה. מה שכן, לבריאה בצלם כנראה כן יש איזשהו קשר לעניין ההולדה, כפי שנראה בהמשך. המוליד הריהו כבורא דבר חדש ובכך הוא מידמה לאל, והילד נברא "בצלם ובדמות" המוליד.

אגב, חז"ל גם אמרו "אדם אתם" – אתם (ישראל) קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, אך זה כבר עניין חמור אחר.

בהזדמנות זאת אעיר, כי בצלם אלוהים שבאדם כנראה שאכן אפשר לפגוע. הנאצים, למשל, ניסו למחוק את הצלם מהיהודים שבויהם. אם הם הצליחו או לא איני יודע, השאלה אם מתייחסים לרוח או לחומר, אבל מה שבטוח שבניסיונם זה הם מחקו את הצלם שלהם-עצמם. לכך התייחסתי בספרי "יסודות הבניין" בהרחבה. כמו כן העליתי שם את השאלה הקולנועית-דוקומנטרית, האם יש להראות אדם במצב שפלותו וזאת על-מנת לעורר מודעות ציבורית למצבו זה? זוהי שאלה אתית כבדת משקל – וראו דבריי שם. המסר הכללי שם, על כל פנים, עוקב אחר הפסוק – "לא תוכל להתעלם!".

[iv] ראוי לציין, כי יש המוצאים אף המלצה לצמחונות ביהדות. ראו למשל הרצאתו של אסא קיסר "ההרצאה שכל יהודי חייב לראות", שם הוא מסביר, למשל, שהסבל שעוברים בעלי החיים בימינו מנוגד לאיסור "צער בעלי חיים", ועל כן, בעצם, לא ניתן להכשירו. דברים של טעם. ראו:

[v] ראו עוד, הספר המלא לפרקיו:

http://tora.us.fm/tnk1/sofrim/hoffer/ysodot.html

פרטים לקנייה:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0101_18.html