"המוח הנשי"/ מאת לואן בריזנדיין

המוח הנשי/ ביקורת מאת חגי הופר

"המוח הנשי" מאת ד"ר לואן בריזנדיין (מטר, 2016) מתיימר לתאר את מסתרי המוח הנשי, השונה מזה הגברי בכמה פרמטרים, אך להערכתי נכשל במשימה וגם לא מחדש הרבה.

ידועה השאלה של פרויד – "מה רוצה האישה?". הוא טען שאינו יודע, אך בעצם נתן כמה תשובות, שבדרך כלל היו מוטעות. למשל, הוא טען, שאורגזמה נשית תקינה היא ואגינאלית, בעוד היום אנו יודעים שהיא נוצרת מגירוי הדגדגן. או שהוא דיבר על "קנאת הפין" של האישה, בעוד הוגות פמיניסטיות מאוחרות יותר שללו מושג זה (אף שאין זה אומר שהצדק בידן הבכרח). ספרה של בריזנדיין בא, אם כך, להשלים את המידע החסר, וזאת בעזרת ממצאי המחקר עד כה.

לספר רשימה ביבליוגרפית מרשימה מאוד, הכוללת מאות מחקרים. עם זאת, המידע החשוב שניתן בספר הוא דל למדי. ברובו הוא תואם את הדעה הסטיגמטית (ובזה לא אמרתי שהוא לא נכון…). כך, נשים, עתירות האסטרוגן, הן תקשורתיות יותר, בעוד גברים ממוקדים במטרה. נשים מתעניינות פחות במין מאשר גברים, שאצלם רמת הטסטוסטרון גבוהה יותר. בהתאם לתיאוריה האבולוציונית הידועה היא אומרת, כי נשים שואפות יותר להעמיק היכרות, כדי שיהיה מי שידאג לצאצאים מאוחר יותר, בעוד גברים נוטים יותר למין מזדמן ולא מחייב. אך גם יש גן ספיציפי שהוא "גן הנאמנות", שמצביע על קיום או היעדר נאמנות על-פי אורכו. אלה חלק מהממצאים המוצגים.

בשורות האחרונות השתמשתי בשני מושגים כימיים ידועים, אסטרוגן וטסטוסטרון, ואולם בספר מפורטים עוד שורה ארוכה של חומרים, המשפיעים על התנהגות האדם, ונראה שבזה כוחו. עם זאת, קשה לעקוב אחר האפיון של כל חומר, שכן אין התיאור מסודר בצורה מרוכזת. מלבד זאת, ההתמקדות בתרכובות הכימיות הוא מגביל מטבעו, למרות שהוא לגיטימי ונחוץ, והוא שונה, למשל, מהסתכלות דרך הפריזמה של הניסויים הפסיכולוגיים.

מלבד זאת, אני מניח שיש בעיה בספר אף מהזווית הפמיניסטית, משום שהממצאים שהוא מציג עלולים להוביל לשימור פערים הקיימים בחברה, במיוחד כאשר התוצאות המוצגות הן כה שבלוניות. אני זוכר שקראתי בספר "חדר משלך" של וירג'יניה וולף, מסמך פמיניסטי בסיסי, כיצד היא קוראת מחקרים מלומדים על הבדלים בין המינים, שנכתבו על-ידי גברים, ולא קונה את הסחורה. הם מתייחסים אל האישה הקיימת בהווה, הודות למצב פוליטי-חברתי ספציפי, ומתעלמים ממה שהיא יכולה להיות. ההיסטוריה הוכיחה שהיה צדק רב בדבריה. והנה, מחקרים כאלה יכולים להיכתב אף על-ידי אישה. אולי גם זו התקדמות. ואדגיש שבזאת אין אני שולל את הלגיטימיות של המחקר, רק מאיר על צד שבו שיכול להיות בעייתי. ההתבססות על הכימיה יכולה אף היא להיות כאן בעייתי אם מתייחסים אליה כאל "עובדה" שאינה ברת שינוי וגמישה.

כמו כן, הספר מסודר בסדר התפתחות האישה, למן הינקות ועד הבגרות הנישואין. והיא מספרת את הדברים על-ידי דוגמאות סיפוריות ארוכות, שאני מצאתי די מייגעות.

 

לסיכום, למרות הגיבוי המחקרי המרשים, אני מוצא את ממצאי ספר זה די דלים, וגם סטיגמטיים במידה רבה, שמשאירים אותי עם סימן שאלה. מצד אחד, אין סיבה שלא לקבלם אם הם מוכחים היטב, אך מצד שני אולי אפשר להציג תמונה מורכבת יותר. אך בעצם זו לא שאלה כל-כך גדולה, כי ההבדלים המוצגים בספר, כגון יתר התקשורתיות של הנשים, הם ידועים וברורים ברובם, והספר לא חידש לי הרבה משום בחינה, ואפילו שעמם אותי.

 

שורה תחתונה: ספר בינוני מינוס.