"היסטוריה כללית של הסוציאליזם והמאבקים הסוציאליים"/ מאת מאכס באר

היסטוריה כללית של הסוציאליזם והמאבקים הסוציאליים/ ביקורת מאת חגי הופר

"היסטוריה כללית של הסוציאליזם והמאבקים הסוציאליים" מאת מאכס באר (הקיבוץ המאוחד, 1953, מתורגם מגרמנית) הוא ספר ותיק מאוד, אך גם יסודי מאוד. מובן למה נושא הספר, הסוציאליזם, היה נושא שעורר עניין בראשית המדינה, עת הסוציאליזם משל בכיפה, ומדוע היום הנושא הרבה פחות אטרקטיבי. ובכל אופן הייתי שמח מאוד אם הספר הזה היה יוצא לאור בשנית. קראתי אותו לפני שנים ואני זוכר שהוא הרשים אותי מאוד בזמנו. עתה קראתי בו שוב, ועדיין אני מוצא אותו מרשים מאוד באוסף הידיעות הכמעט אינסופי שהוא מכיל.

 

הספר פותח בתקופה הפרה-היסטורית, שלפי ההשערות התאפיינה בחיים קומונאליים משותפים, נעדרי רכוש פרטי. עם ההתקבצות בערים וקימת המלכים החברה עזבה גם את אופייה המשותף הראשוני.

אך ממש סמוך לתחילת הספר, ובשלב קדום מאוד של האנושות, קמו נביאי ישראל, שמאחדת את כולם הקריאה לצדק חברתי. ראשון להם בנביאי הכתב היה עמוס, ונראה שהוא גם הנביא החברתי ביותר.

הנה מה שנכתב על עמוס:

%d7%a2%d7%9e%d7%95%d7%a1

בשלב יותר מאוחר בישראל חיו האיסיים, שיצרו חברה קומוניסטית-לעילא. הרכוש הפרטי נאסר, וכל ההתנהלות התרחשה בשיתוף מלא.

 

בינתיים ביוון, המחוקק ליקורגוס יסד בספרטה חברה בעלת מאפיינים קומוניסטיים רבים. האדמות נלקחו מהעשירים וחולקו בשווה בין כל תושבי העיר. כך חשב הוא לעשות אף ברכוש, אך תוכנית זו לא יצאה אל הפועל. אחריו קם אגיס, שגם הוא שימר את האפי הקומוניסטי, אך לבסוף התבטל מודל זה ותושבי ספרטה חזרו למודל הישן והמוכר.

גם המחוקק הגדול של אתונה, סולון, הנהיג רפורמות של מעמד הביניים ברוח שוויונית, אך גם אלה לא החזיקו מעמד.

ובתחום התיאורטי, אפלטון מחזיק בכמה תזות כמו-קומוניסטיות. למשל, בספרו "המדינה", הוא מתאר את חיי השומרים כחיים שיתופיים באופן מלא, כך שגם בני הזוג והילדים משותפים.

ואולם, כאן עדיין נשמרת החלוקה הבסיסית בין המעמדות השונים. זו תתבטל באופן תיאורטי רק אצל הסטואיקנים.

 

אך השפעת נביאי ישראל לא הסכמה רק במה שכתבתי למעלה, שכן היא המשיכה ביתר שאת אצל ישו ובנצרות. ישו עצמו מטיף לחיים שיתופיים ולויתור על הרכוש הפרטי, ובנצרות הקדומה, במאות הראשונות, אכן היו קבוצות רבות שנהגו לפי מודל זה.

אמנם נכון שעם אימוץ הנצרות על-ידי האימפריה הרומית, שלא הייתה שיתופית כלל ועיקר, לא הייתה אפשרות להמשיך בקו זה. ובכל זאת, אז התחילו לקום המנזרים השונים, שאף בהם התקיימו חיים שיתופיים ונעדרי-רכוש, כפי שהטיף להם ישו. ונזירים אלה הם הרי גיבורי התרבות בעמים הנוצריים.

 

באופן מפתיע אולי, גם בצד השני של המתרס פשה הסוציאליזם, וכוונתי לכיתות הכפרניות שנקראות בשם הכללי "קתרים", אך – "נודעו בימים ההם גם בכינויים רבים אחרים, כגון פיפילים, טאקסטורים (אורגים), פאטאראנים, עניי-לומבארדיה, פאוליציאנים, עניי ליאון, ליאוניסטים, ואלדאנזים, אלביגאנזים, בוגומילים, בולגארים, ארנולדיסטים, פאסאגים, הומיליאטים (ענווים), קומוניאטים, אורטליבארים" (עמ' 121). אני בספק אם מישהו מהקוראים שמע על שם מהשמות הללו. בכל אופן, קבוצות אלה אמנם כונו כפרניות, אך יש לזכור שגם הן היו בעצם נוצריות באופיין, שהרי החילון היא תופעה מאוחרת הרבה יותר, אלא שהן חלקו על עקרון תיאולוגי כזה או אחר. לכן לא מפתיע שגם רבות מהן החזיקו ברעיונות סוציאליסטיים ושיתופיים. ובאר מציין שהן התחילו לעלות בתקופה שהמנזרים החלו לרדת, וככל הנראה מלאו את המקום החסר הזה. כיתות אלא נדרפו, כמובן, במלוא המרץ על ידי הכנסייה.

 

עד כאן סרקתי את ימי קדם ואת ימי הביניים. עתה אנו מגיעים אל הזמן החדש והזמן החדיש, אך כאן אקצר, גם בגלל שבקריאה השנייה עתה קראתי חלק זה – כמחצית מהספר – ברפרוף, וגם בגלל שכמות החומר כאן היא עצומה.

אציין רק כי נעשו כמה התקוממויות של איכרים, שמוגרו ביד קשה. כמו כן, באר מקדיש מקום נרחב לאוטופיסטים הקדומים, שהידוע בהם הוא תומס מור האנגלי, בעל ה"אוטופיה". חלק מאוטופיות אלה, או מעין אלה, אף הוגשמו חלקית בישובים קומוניסטיים באמריקה. מקום נרחב מוקדש, כמובן, גם למהפכה הצרפתית ולהשפעתה ותוצאותיה.

בזמן החדיש, מקום נרחב מוקדש, כמובן, לקארל מארכס, ההוגה הסוציאליסטי הגדול מכולם, שהגותו תפשה מקום מרכזי, עד שנשכחו הוגים סוציאליסטיים רבים קודמים, שאף הגותם מפורטת בספר, ועליהם נמנה גם משה הס העברי. וכן מתוארת התגלמותו בפועל, באינטרנציונאל הראשון והשני, ועד המהפכה הקומוניסטית ברוסיה.

לשם ההטעמה, אציין עוד רק את הלודיטים – הורסי המכונות, שפעלו באנגליה במאה ה-19, והיוו התקוממות ראשונה נגד המכונות החדשות. אלה מוגרו ביד קשה – נקבע עונש מוות על חבלה במכונות. אני מזכיר זאת כי אני זוכר מהקריאה הראשונה – ועתה לא מצאתי את זה – שהיו עובדי טקסטיל שזרקו נעליים, שבצרפתית נקראים "סאבוט", למכונות, לשם פגיעה בהן, ומכאן באה המילה הצרפתית "סאבוטאז'" – חבלה. אנקדוטה שנחרטה בזכרוני. מלבד זה זכרתי בעיקר את הפרק על נביאי ישראל ואת זה על הקתרים.

 

לסיכום, זהו ספר מלומד ומלמד, המרשים מאוד בהיקפו, אם כי הוא ישן מאוד, ולא תמיד הקריאה בו קלה. אני חושב שגם הנושא הוא חשוב, ואם אנשים אוהבים לנופף במושג ה"צדק חברתי", טוב יהיה אם ידעו מעט גם על ההיסטוריה שלו.

%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%a6%d7%99%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%96%d7%9d

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s