"קיצור תולדות יהוה"/ מאת יגאל בן-נון

קיצור תולדות יהוה/ ביקורת מאת חגי הופר

"קיצור תולדות יהוה" מאת ד"ר יגאל בן-נון (רסלינג, 2016) עניין אותי מהרגע הראשון, כבר משמו, ואח"כ כששמעתי במה הוא עוסק ובחידושים שהוא מציע, כפי שמפורט בגב הספר.[1] כשקראתי בספר התלהבותי המשיכה בכל הפרק הראשון, הארוך ביותר בספר, אבל אח"כ צנחה לה.

 

לבן-נון יש כמה חידושים קטנים וגדולים.

הוא מתחיל את ספרו במקום מרכזי שהוא נותן למהפכה של יאשיהו, כמקובל בחקר המקרא, וכאן הוא נותן מקבילה יפה לרעיון שספר התורה לא "נמצא" בימי יאשיהו, אלא נכתב אז. מתברר שיש סיפור דומה מימי מלך מצרים שא בא כא (702-716), שטען שמצא מגילת פפירוס אכולת תולעים, אך בעצם דעת החוקרים היא שהוא כתב אותה (ראו עמ' 30).

בהמשך הוא טוען טענה מרכזית בדבר "הממלכה המאוחדת" בימי שאול, דוד ושלמה. ראשית, נמצאו כתובות המזכירות את "בית דוד", לכן אין לפקפק בקיומה, אך היא הייתה קטנה מהמתואר, ו"ממלכה מאוחדת" מעולם לא הייתה (ראו עמ' 78). הנקודה המעניינת שמעלה בן-נון היא, שסיפורי דוד ושלמה, ספר שמואל וראשית מלכים, הם נרחבים ומפורטים באופן בולט ביחס למלכים שבאו אחריהם. מה יכולה להיות הסיבה לכך? הסיבה פשוטה – כאן מדובר בחומר אגדי, הנטול מגבלות כתיבה, לעומת כרוניקות המלכים, המתבססות על נתוני-אמת (ראו סיכום הטענה בעמ' 91). אני חושב שזו טענה חזקה ומשכנעת מאוד.

דבר דומה הוא אומר בהמשך על סיפורי יציאת מצרים, שלא אמינים אף בגלל עודף הניסים בהם (אך אלה יכולים לעטר גרעין היסטורי אמין, אוסיף), אף שהוא טוען גם שהייתה קבוצת לויים שכן יצאה ממצרים – טענה שקראתי גם אצל ישראל קנוהל בספרו "מאין באנו".

וטענה נוספת שטוען בן-נון היא, כי שושלת בית דוד לא הייתה רציפה. הוא מביא כהוכחה מספר מלכים שנרצחו בממלכת ישראל ובממלכת יהודה, וטוען שלא סביר שהשושלת נשארה רציפה לאחר תהפוכות אלה. בממלכת ישראל, על כל פנים, הייתה במקרים אלה החלפת משמרות. אך כאן אני חושב שטענתו חלשה וספקולטיבית מדי.

 

מבין הטענות הקטנות יותר אפשר למנות את אלה:

בקשר לביטוי "נעשה ונשמע" הוא אומר: "סדר הפעלים הוא צורה ספרותית לפיה פותחים בדבר העיקרי ואחריו משמיעים את הדבר המשני" (עמ' 32). למשל, כך גם נאמר "ולינו ורחצו רגליכם" (בראשית יט, ב) ועוד.

בקשר לירמיהו הוא מביא שתי נבואות שלו שלא התגשמו (ראו עמ' 56), אך זה כמדומני דבר מוכר.

בקשר לנקבת השילוח הוא שואל, מדוע היא נמצאת במקום שאי אפשר לראותה, בתוך הנקבה, ולא מוזכר בה המלך? שאלות טובות. והתשובה – כנראה הנקבה נחפרה בימי יאשיהו ואז נכתבה כתובת והושמה במקום מרכזי, אך לאחר ימיו, כשהתנערו מהרפורמה שהשליט, העתיקו את הכתובת ללא ציון שמו ושמו אותה במקום מוצנע [תיקון טעות: בן נון טוען שהכתובת מימי מנשה ולא יאשיהו]. כמה ימים קודם צפיתי בסדרה "והארץ הייתה תוהו ובוהו", על תולדות ארץ ישראל, בפרק המדבר בנקבה, ושאלתי את עצמי בדיוק את השאלה הזו, והנה בן-נון ענה לי תשובה לא רעה בכלל.

 

לכן אוכל כבר לומר באופן כללי, כי חוזקו של בן-נון הוא בשאלת השאלות הנוקבות ובראייה הכוללת והרעננה. הוא טורף את הקלפים ועושה אינטגרציה חדשה לכל הנתונים שבידינו, והתוצאה מרתקת. היא מרתקת גם אם אין מסכימים לה. שהרי יש להודות – וזו הנקודה החלשה אצל בן-נון – כי בהרבה מקרים המסקנות שהוא מגיע אליהן אינן מבוססות דיין והולכות בדרך ההשערה. כלומר, נקודת החוזק שלו ונקודת החולשה קשורות זו בזו.

את הסגנון החדשני שלו אפשר לזהות כבר מהמבוא. למשל, הוא מבטל חלק נכבד מהמינוח המקובל. למה להשתמש בביטוי "תקופת האבות", למשל, אם כלל לא חושבים שהאבות התקיימו? למה להשתמש בגלות כנקודת ציון בביטויים "טרום גלותי" ו"בתר גלותי", במקום תקופת המלוכה? וכן הלאה. כך גם למחברים הדויטרונומיסטיים הוא קורא המחברים הרפורמיים. צריך להתרגל לזה במהלך הקריאה.

 

עד כאן הפרק הראשון, המכיל כ-100 עמודים מתוך כ-400 של סך הספר. מכאן עיקר הדיון עובר ליהוה. בן-נון טוען, למשל, שמוצאו ממדיין ומאדום, ככתוב "ה' מסיני בא… הופיע מהר פארן וגו'", והוא גם מציע את דרך ההיגוי הנכונה של השם, לדעתו. הוא מזכיר את הכתובות "ליהוה ואשרתו", אך אלה אינן מרשימות אותי במיוחד, שהרי המקרא עצמו מודה שישראל עבדו אלילים לכל אורך הדרך.

ולבסוף – בפרק האחרון, שחוזר להיות מעניין יותר – הוא טוען שפסל ה' הוצב במקדש, על פי ביטויים מאנישים הפזורים במקרא, כמו – "אני בצדק אחזה פניך/ אשבעה בהקיץ תמונתך" (תהילים יז, טו), שכבר התייחסו אליהם חז"ל, ובעיקר הרמב"ם, בצורה אחרת. אפשר לחלוק עליהם, אך צריך לנמק ובעיקר להסביר את מציאותם של פסוקים נוגדי האנשה בתורה, לא רק בספר דברים.

כמו כן, הוא טוען כי המונותיאיזם הצרוף ורעיון האל האוניברסאלי התחילו בתקופה הפרסית, בהשפעה פרסית ישירה (ראו עמ' 373, ולמונותיאיזם יווני ראו עמ' 384), ועל כן ניתן למצוא אותם רק אצל כותבי תקופה זו, ובעיקר אצל ישעיה השני. טענה זו, בגרסה זו או אחרת, אינה חדשה.

עמ' 374-391, כלומר עד הסוף, זהו סיכום ואחרית דבר, מבלי לציין זאת בכותרות מיוחדות. כאן נוספת הטענה כי ביהדות ניתן למנות 5 נקודות ציון משמעותיות, שעיצבו אותה מחדש – כתיבת ספר דברים על-ידי שפן הסופר, חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, חתימת התלמוד וכתיבת השולחן הערוך.

 

אני חושב שחלק זה של הספר נופל בהרבה מהחלק הראשון. ראשית, הוא ספקולטיבי בצורה מופרזת ולא מוכיח מספיק את מסקנותיו. ושנית, וזה אולי משמעותי יותר, הוא ארכני ומשעמם וחוזר על אינסוף פרטים ידועים היטב. כאן אציין, כי לבן-נון יש מנהג בספר זה שהוא מבורך בעיניי, והוא להביא את הפסוקים בשלמותם ולא רק את ציונם. אבל כמות הכתובים שהוא מביא היא אינסופית, לצורך ושלא לצורך.

 

אך נמצאו בו גם דברים טובים בחלק הזה. למשל, בן-נון דוחה את תורת התעודות, בעיקר לגבי המקור האלוהיסטי והמקור היהויסטי, וטוען כי הגיעה למבוי סתום ועיכבה את המחקר. תחת זאת הוא מציע מקורות אחרים, על פי מיקום שונה. בהתאם לזאת הוא מוצא, למשל, שלושה או ארבעה מקורות למעמד הר סיני. בראשון כל העם ראו את ה' – "ויחזו את האלוהים". בשני רק משה עלה אל ההר. ובשלישי גם יהושע התלווה אליו. אני חושב שזה מעניין ושווה עיון (אף כי לצערי איני יכול לומר עד כמה האבחנה הזו נסמכת על מחקר קיים, מכיוון שהחומר על כך בעברית לוקה בחסר תהומי – לתשומת לב רבה של החוקרים והמוציאים לאור!).

 

לסיכום, אני ממליץ מאוד לקרוא לפחות את הפרק הראשון, וגם את האחרון. את מה שבא ביניהם– פחות.

לצורך ההמחשה, כשקראתי את החלק הראשון כל הזמן העליתי צילומי דפים לפייסבוק (על אף שמעט מאוד קראו אותם…) – ואת אלה תוכלו לראות בבלוג שלי[2] (למי שקורא ביקורת זו במקומות אחרים), אך בהמשך – חדלתי מכך.[3]  בפרק האחרון שבתי לכך במידת-מה.

 

אך בשורה התחתונה, אם להכריע הכרעה כוללת, למרות הבעיות שהצגתי, אני בהחלט ממליץ מאוד על קריאת הספר, שהוא חדשני, פורץ-דרך ומרתק.

 

הערות

[1] ראו בדף ההוצאה:

http://www.resling.co.il/book.asp?book_id=936

[2] https://hagaibooks.wordpress.com/

[3] להרחבה:

לאה מזור בראיון עם בן נון:

http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2014/06/blog-post_5.html

קיצור תולדות יהוה, הקדמה:

http://mikrarevivim.blogspot.co.il/p/blog-page_16.html

%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%a8-%d7%aa%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%94

על מציאת ספר התורה:

%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%9f1

על "נעשה ונשמע":

%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%9f2

על נבואות ירמיה:

%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%9f3

על בית דוד:

%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%9f4

על ספרי הממלכה המאוחדת:

%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%9f5

על נקבת השילוח:

%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%9f6

על פסל ה':

%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%9f7

על הולדת המונותאיזם:

%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%9f8

על מונותאיזם ביוון (קצת מטושטש):

%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%9f9

22 מחשבות על “"קיצור תולדות יהוה"/ מאת יגאל בן-נון

  1. בהמשך לדיון בעמוד הפייסבוק…

    * בעניין כתובת השילוח – נניח שהועתקה בחלקה. מדוע דווקא למקום שבו הוצבה? מי יראה אותה שם? אם המטרה להשפיל את המלך שיזם את הניקבה, למה לא לנאץ אותו בצורה מפורשת? אם המטרה היא להעביר מסר בכך, הרי שהמסר הזה לא יועבר בהחבאת הכתובת בתוך ניקבה אפילה…
    – נקודה שבן נון לא ציין, היא שרמת הליטראטיזם, ידיעת קרוא-וכתוב בממלכת יהודה, היתה מהגבוהות באיזור. אנשים פשוטים ושאינם ממלאי תפקיד ציבורי, ידעו לכתוב. למשל חרסי לכיש שחלקם נכתבו ע"י עובדים פשוטים. אפילו קטעי המגילות מתקופת מרד בר כוכבא, של רשימת מצאי או דרישת חוב, שייכים לאנשים פשוטים.

    * מעניין שלא הוזכר פרעה אחנתון, מהמאה ה-14 לפנה"ס, שנחשב לשליט המחוקק הראשון שקבע שאחד האלים הוא למעשה היחידי. פרויד הזכיר אותו בספרו על משה (לפי הויקי), ופלא שבן-נון לא מזכיר אותו.
    – תרגום קמינקא למזמור לכבוד אל השמש האחד (אטון) –
    http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_Heb/SharedView.Article.aspx?parm=VqGOSVH%2F9rc3yQtNb2%2BHe7SXcX27gnShaw0a0%2BMlPGk4%2BVHt0dNoJW314TAgKdo0Yw%3D%3D&mode=image&href=DAV%2f1941%2f04%2f17&page=6&rtl=true

    ראוי לציין את הדמיון לתיאורי האל האחד אצל היוונים (כפי שעברו ופותחו במשך ע"י הניאו-פלאטוניסטים) כשפע של אור – סוג של שמש אדירה, רוחנית. כידוע עברה גם לקבלה היהודית בצורת 'אור אינסוף'.

    אהבתי

    1. תודה יובל על כל ההערות המחכימות. לתשובה מלאה תצטרך כמובן לפנות למחבר, אך אנסה להשיב על חלק כממידת יכולתי.
      בנוגע לכתובת השילוח, המחבר טוען שלא יכלו להתעלם מהכתובת, מצד אחד, ומצד שני לא רצו לפאר את יאשיהו המלך הקודם (ראה בתצלום המצורף). לא הייתה כל כוונה "להשפיל" אותו, אלא רק לא לפאר. וכדי לא לפאר העבירו את הכתובת לנקבה. בעיניי זו נראית טענה סבירה, אם כי לא מוכחת כמובן. בהרצאה ברשת על שושלת בית דוד הוא טוען, אם אינני טועה, את אותו דבר רק על מנשה ולא יאשיהו, המלך הקודם.
      אשמח להפניות על ידיעת קרוא וכתוב בישראל – נושא שמיד עלה אצלי בעקבות טענתך שאפשר שהחופרים כתבו את הכתובת. אני לא חושב שהיא הייתה כל-כך נרחבת. אולי נרחבת מאשר אצל עמי הסביבה, אך לא נרחבת דיה. עוד מאות (ואפילו אלפי, באזורים אחרים) שנים אח"כ הקריאה והכתיבה אינן נרחבות דיין. מה גם שפה מדובר בעובדי כפיים, חוצבים, ולא בפקידים גבוהים. זה אמנם רומנטי לחשוב על זה כמשהו ספונטני, אבל אני מתקשה לראות זאת.
      בנוגע לאחנאתון, הוא מוזכר בספר, פשוט לא הבאתי. הוא גם מזכיר מונותיאיזם ביוון (ראה תצלום אחרון), אבל לא את הנקודה שאתה העלת.

      אהבתי

  2. הי
    אני חושש שאני לא מכיר מצב ביניים בין לפאר ולהשפיל… או שהמהפכן/רפורמטור מעלים את זכר קודמיו, או שהוא מאליל אותם (מלשון העלאה לדרגת אל). רק אם יש לו מאבק עם סיעה אחרת שמונעת ממנו, אז אולי יש מצב ביניים – אבל ראינו בספרי מלכים שמאבקים כאלה לרוב מסתיימים בהשמדה או הגליה של כל היריבים…
    תוכן הכתובת הוא של החוצבים לעצמם. אין להם עניין במישהו אחר – זו כתובת ('תכתובת') פרטית והיא מדויקת ככזו. לבן-נון יש לעומת זאת אינטרס לחזק תיאוריה על יאשיהו, שכאמור מתעלמת מתורת התעודות…

    על היקפי ידיעת הקרוא והכתוב ניתן לעמוד לפי מס' החרסים הכתובים שהתגלו (בעיקר בלכיש), נושאיהם, המכותבים וכן תפוצת עותקי כתבי הקודש – שהיו מהארוכים בעולם העתיק והמרובים (עשרות מגילות בשלל נוסחים). 'וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך', נכתב בפתח 'ספר הברית' של סופרי יאשיהו: כלומר פשוטי העם אמורים לכתוב.

    קראתי דעה דומה על כך לפני שנה במקור מוסמך; לא זכור לי היכן. מקוה למצוא. המסקנה לדעתי מתבקשת – ממלכה קטנה ביותר במושגים של אז, מפיקה כמות נדירה של חומר כתוב בזמן קצר (כמה מאות שנים), ואיכותי דיו שיהיה מועתק ונודע גם מסביב לה. זו עדות ללימוד קרוא וכתוב בקרב שכבות העם (אגב גם באכד הקדומה היו 'מדרשות' ללימוד כתב היתדות שבהן למדו מעמדות גבוהים ובינוניים; עדות לתרבות מפותחת).

    Liked by 1 person

    1. תודה יובל.
      בין לפאר ולבזות יש להתעלם או להעלים.
      בנוגע לידיעת קרוא וכתוב, כפי שכתבתי איני בקי בנושא, אך הגיון פשוט מורה שרוב העם לא החזיק במיומנות הזו, כך לדעתי. אולי נמצאו כתובות רבות מהרגיל, אך זה עדיין לא מורה על עניין זה. עצם זה שהיה מקצוע כזה "סופר" (לא במשמעות ימינו) מורה על כך שזו מיומנות ייחודית, ניתן לפחות לטעון כך. באותו אופן, ישראל נצטוו לכתוב מזוזות, אך מכך לא ניתן להסיק שכתבו אותן בעצמם, והרי עד היום לא העם כותבים אותן אלא "סופרי סת"ם", המתמחים בכך.
      אינני יודע אם בן-נון צודק או לא, ברוב הספר שלו הוא מאוד ספקולטיבי, אבל בעיניי לפחות בנקודה זו הוא אומר דברים סבירים (שגם לא סותרים את תורת התעודות). וכמובן, אפשר שהצדק דווקא בידך.

      אהבתי

  3. בעניין המזוזות – מן הסתם יש הבדל בין ההוראה בספר של בית ראשון לבין קיום המצווה בבית שני ודברי חז"ל בעניין.

    בויקי – https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%96%D7%95%D7%96%D7%94
    נאמר 'ניתן למצוא מספר מקורות בדברי חז"ל לסגולת השמירה שבמזוזה'.

    לדעתי יש כאן מנהג של גלות בבל, שם היו מקובלים לחשים שונים נגד מזיקים, שהיו נכתבים על מזוזות דלתות וחדרים. יש דוגמאות יפות שלהן במאמרים של טור-סיני שצילמתי פעם – דברים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות שונות בעיראק (שניים מהמזיקים, לילית ו-שברירי, שרדו גם בתלמוד).

    כך שהמנהג לכתוב מזוזות, הוא תוספת של בית שני, ואילו בספר שנכתב בימי בית ראשון, ההוראה פשוטה – על העם לכתוב, בעצמם, ולאו דווקא לבקש מבעל-מקצוע (שאחרת היה נכתב 'וסופריכם יכתבו על מזוזות בתיכם').
    ודאי שהיו סופרים – אנשים שידעו לכתוב *שפה רשמית* שהיתה מקובלת בין פקידים, או כתבי קודש והיסטוריות (דברי ימי) – שפה שאיננה שפת דיבור וחול.

    לכן מן הסתם השפה של כתובת השילוח פחות גבוהה מהמיקרא (או עשויה בצורה מחושבת), כי נכתבה ע"י מי שלא היו סופרים מקצועיים, אבל ניסו להישמע כמוהם…

    אהבתי

    1. אפשר שאתה צודק לגבי זמן הציווי על המזוזות, בכל אופן כאן – להבדיל מתפילין – ההוראה די ברורה ולחז"ל לא היה הרבה מה לשנות בה, מלבד התוכן הספציפי שבתוך המזוזה, שזו קביעה אוטונומית שלהם.
      אך שוב, באופן כללי, כפי שפרטתי בתגובה בפייסבוק שנמחקה, קשה להניח שידיעת קרוא וכתוב בתקופה הזו הייתה נרחבת. זו תקופה קדומה מאוד והעם היה עסוק במלאכתו ולא התפנה – וגם לא היה לו עניין – בדבר זה. עצם המושג של "בית ספר" החל רק מאות שנים מאוחר יותר, בשלהי בית שני או אחרי החורבן. וגם אז לא כולם ידעו קרוא וכתוב, אלא רק מי שהתפנה ללמוד. עד היום אנו רואים באזורים נחשלים בעולם ידיעת קרוא וכתוב מועטה ביותר. זו, על כל פנים, דעתי, וזכותך כמובן לחשוב אחרת. בטח יש איזשהו ספר בעניין שאפשר לעניין בו.
      ואה, גם אם נניח שאתה צודק וידעו החופרים לכתוב, למה שנניח שהם כתבו את הכתובת הזו, אילו עוד דוגמאות לכך יש? לעומת זאת, דוגמאות לכתובות של מלכים יש בשפע.

      אהבתי

      1. ואגב, שים לב שתיקנתי – בן-נון כותב שהכתובת מימי מנשה ולא יאשיהו, כפי שכתבתי בטעות בהתחלה. אפשר לראות זאת בצילום הדף.

        אהבתי

  4. עד כה קראתי רק חלק מהספר. מדובר בעבודה יסודית של אדם שהקדיש זמן רב לטענותיו.
    אני חושב שממד נוסף לספר היה יכול להיות מעקב אחרי התהליך האבולוציוני שהמונותאיזם ויהוה עוברים לאורך מאות שנים.
    היהדות עברה תהליך אבולוציוני מדת רב – אלילית לדת חד- אלילית ותוך כדי כך השאירה הרבה " רודימנטים " בדרך,
    בדיוק כמו האבולוציה הביולוגית שבעלי חיים עברו. יש לא מעט רודימנטים אליליים בתנ"ך כולל קורבן אדם , חזרה לאלוהים שהוא שור ( עגל הזהב ) רמזים אליליים נוספים למקור היהדות. כאן עולה השאלה: מה היתרון האבולוציוני של דת אלילית מונותאיסטית על דת אלילית פוליתאיסטית? התשובה שלי שנגזרת מהתורה הממטית ( ריצ'רד דוקינס )
    היא: האלוהים המונותאיסטי נתון הרבה יותר לשליטה בידי ממציאיו מאשר קבוצה של אלילים פוליתאיסטים וגם קצב המוטציות של האלילים הפוליתאיסטים הרבה יותר גבוה ובלתי צפוי מקצב המוטציות של אליל מונותאיסטי.
    היתרון של האלילות המונותאיסטית מתבטא בשליטה טובה של מנהלי הדת באלוהים שממנו הם ניזונים.
    לקראת המהדורה הבאה אני ממליץ למחבר להתעמק בתיאוריה הממטית של ריצ'רד דוקינס ששופכת אור חדש על מבנה והתפתחות הדת מכול סוג שהוא וגם לקרוא ספרים כמו THE VIRUS OF THE MIND ודומיהם ששופכיםאור חדש על תופעת הדת.

    אהבתי

      1. אני קורא את הספר. וגם שמעתי את כל הרצאות בן נון ביו טיוב. הן קדמו לכתיבת הספר. בן נון מצטיין בקריאת הטקסט המקרא באופן שבן מאדים היה קורא אותו תוך השתחררות מכל עמדה קודמת. באופן זה הוא מגלה בקטסט סתירות וחוסר התאמות שמהן הוא גוזר מסקנות ההפוכות לכוונת הטקסט עצמו. שיטה זו ומסקנותיו חשובות כי הן מחייבות את עולם המדע להתמודד עם טענות יחסית די פרובוקטיביות ביחס לסיפור האמיתי של תולדות עם ישראל. בו נון נוטה לתת למסקנותיו תוקף בלתי מתפשר אף על פי שברוב המקרים מדובר בהשערות שאינן מוכחות במידה מספקת על מנת שתחשבנה לגירסת המציאות ברמה מדעית. אלו לרוב היפוטזות שעומדות בניגוד חריף לטקסט אף על פי לא ניתן לדחות במחי יד. אני חושש שהניתוח הן של תולדות אלוהות ישראל והן של תולדות האמונה הישראלית הוא מאד חסר. הוא לא יורד לעומק התפיסות הדתיות במזרח הקרוב וליחודיות שקיימת במנהגי הדת היהודית שלפי בן נון כנראה קדמו להמצאת האלוהים היחיד והמופשט. עיקר הספר מוקדש למסקנות היחודיות של בן נון אבל הרבה פחות להקשר הכולל ולכן קשה לתת משקל מספק למסקנות של בן נון. עיקר הטענה של בן נון היא ששפן הוא ממציא הדת הדת היהודית שבספר דברים, ועורך ראשי של כל ספרי הנביאים הראשונים. זו טענה שמבטלת את כל מה שקרא לפני כן לאמור כי עם ישראל היה מבחינה דתית ככל עמי האזור. קשה לי לקבל טענה זו אשר מייחסת לאדם אחד, איש עסוק ובעל תפקיד בכיר בממלכה כל כך הרבה, ואשר בפועל מבטלת יצירה יהודית מדהימה שהתקיימה בטרם ימי שפן בעיקר בתחום דברי הנביאים. קשה לייחס לאדם אחד את מכלול המאפיינים היחודיים של הדת הישראלית. דומה כי גישתו של בן נון כי לראות טקסט המקראי כעיקר בדייה, והוא נוטה להסתך עליו רק כאשר יש ראייה חיצונית המוכיחה את הנאמר בטקסט, כל עוד אין סימוכין חיצוניים אזי הטקסט חזקה כי אין אמת בו. לטעמי זה מרחיק לכת. לסיכום, אני חושב שספרו של בן נון הוא ספר ראוי וחשוב למתעניינים בנושא, ושיש בגישתו לעורר עניין ומחקר. יחד עם זאת, הוא רחוק מלבסס רבות מהנחותיו.

        אהבתי

    1. היתרון המוחשי יותר לדעתי של המונותאיזם, הוא באוניברסאליות של האל, מה שמאפשר ליצור חברה מאמינה מגוונת, וללא חלוקה גזעית או איזורית. הדת היעילה ביותר היא זו שמושכת יותר מאמינים, ואלה המונותיאיסטיות הן הגדולות ביותר. לכן חשוב בהן סילוק הדימוי הפיזי של האל – איסור על פסלים ו'תמונה' ביהדות, היעדר תמונות באיסלאם, ורק בנצרות – פה ושם 'האב', אבל בעיקר הבן, ישו, שנועד להיות ייצוג אנושי שלו.

      אהבתי

  5. חגי, תודה על הביקורת!
    יש לציין את טענת בן נון, ש"עברים" זה כינוי גנאי ליהודים בפי הגויים, בהתאמה עם ה"עפירו/חבירו", וכן המונח "השפה העברית" הוא שגוי…

    אהבתי

  6. מה החידוש הגדול? לא כהתרסה אלא באמת מתוך עניין? קראתי את התזה הזו בשנת 2000..
    אומנם באנגלית אבל רהוטה ומלאה. נכתבה על ידי חוקר מקרא ותיאולוג אמריקאי מאוניברסיטת קופנהגן בשם תום תומסון..
    אשמח לתשובה

    אהבתי

    1. שאלה טובה. אני גם חושב שבן-נון אומר הרבה דברים ידועים, אבל יש לו מספר הוספות משל עצמו, למשל על פסל ה' שעמד במקדש. אולי גם זה נאמר בעבר, אבל זה לא כל-כך נפוץ. בכל מקרה, את השאלה הזו עדיף להפנות לבן-נון עצמו, אפשר למצוא אותו בפייסבוק. בהצלחה!

      אהבתי

  7. הנושא של הספר מעניין ,ואני אוהב חידות בלשיות. לצערי למחבר אין כישרון כתיבה ,והספר כתוב בצורה מייגעת וטרחנית. חבל כי ניכר שלמחבר ידע רב למרות שהוא נוטה לספקולציות שלא עולות בקנה אחד עם מתודה מדעית. בסך הכל ספר מאכזב שלא ענה על ציפיותיי וחבל

    אהבתי

  8. מצאתי אצל המגיב בשם _סנגרין_ את המילים הבאות: "בן נון הטקסט המקרא … תוך השתחררות מכל עמדה קודמת. באופן זה הוא … גוזר מסקנות ההפוכות לכוונת הטקסט עצמו."

    לפי דעתי הגישה זאת של המגיב (סנגרין) אל "הכוונות של הטקסט" בעייתית משתי סיבות – ואני מתקשה לסדר אותן לפי חשיבותן.
    אין לי יכולת לצטט כאן את הדוגמאות (לא מעטות) של אי-הבנה שלנו לגבי טקסט של תלמוד מפאת הכמות הרבה עד מאוד של הדוגמאות כאלה — אבל גם אי-הבנות של הטקסט המקראי הן לא מעטות! ומי יכול להבטיח לנו שדעתנו לגבי "הכוונות של הטקסט עצמו" הן נכונות ולא התעתיק של הדעות של קודמותנו ולא של מחבריו של הטקסט?

    למשל, אפילו בלי הנחה הגיונית ביותר שבפסוק ל"ז-ב של בראשית כתוב "יוֹסֵף … הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו כְּצֹּאן" ולא "בַּצֹּאן" המוזרה וממש מעוותת. כל מי שיקרא את הסיפור על יוסף כפי שהוא כתוב בטקסט של מיקרא ולא כפי שהוא כתוב אצל הפרשנים, יבין שהכוונה של הטקסט עצמו ממש לא מה שאנחנו היום מספרים לעצמנו בעקבות הסיפורים של הפרשנים _על_ מה ש-"באמת" מספר הטקסט על יוסף.

    עוד דוגמא מהמקרא היא על הלבנים שהחליפו את האבנים (וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן). מהפסוק "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים … – וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן" [בראשית יא – ג] ומהקונטקסט שלו מובן שמדובר על ירידה ביכולות טכנולוגיות של בני אדם לעומת מה שהיה לפני שלבנים החליפו את האבנים – ואם לא מכירים את העובדות היסטוריות של התקופה ההיא אז נחליף את הכוונות של הטקסט לכוונות שלנו ולא נבין שמדובר באמת על יכולות ירודות של אנשים לעומת היכולות עיבוד האבנים שהיו לאלים. מִספר מילים ו_תמונות_ בתוך הציטוט בשם "אלים, אלוהים, יהוה" יוכלו להסביר את מה שממש לא ניתן להבין מהמילים הקצרות שבדוגמא הזאת בת שורות בודדות, כאן. (הציטוט נמצא כאן: https://goo.gl/2SxSUy).

    בגלל שאני כותב את הדברים בימי מיצרים, שבוע לפני יום ט' באב, אני אוסיף דוגמא נוספת של סכנה שאורבת לנו באמונה לפרשנות מקובלת של הטקסט אשר מספרת לנו (הפרשנות) את הכוונות של הטקסט "עצמו" וכמובן לא את הסיפור של שרשרת ארוכה של פרשנות… בשני הציטוטים הבאים סוּפר הסיפור של שלושת (ואף יותר) עיוותים שפרשנות מספרת לנו כביכול על הכוונות של טקסטים של התלמוד – והרבה מאוד מסקנות סוּפרו לאומה שלנו על-סמך הכוונות האלה "של הטקסט של התלמוד עצמו" . שמות של שני הציטוטים האלה הם "אסור אבל רוצה = מותר" ו-"חמישה קטעים על המילה בריון". [למרות שהציטוט הראשון כביכול לא קשור לאגדת החורבן (ולכן גם ליום ט' באב), מאוד רצוי לקרוא בהתחלה דווקא את הציטוט הראשון ורק אז לקרוא את הציטוט השני. שניהם נמצאים באתר של גוגל וגוגל בודק אותם לווירוסים לפני כל הורדה שלהם למחשב (לא ניתן לקרוא אותם מהאתר מפאת העיוותים בזמן הצגתם מהאתר)]. הציטוטים אלה נמצאים באותו האתר כמו הציטוטים עם דוגמאות מהמיקרא: https://goo.gl/2SxSUy .

    לפי דעתי, די ברור ש-"הכוונות של טקסט עצמו" ברוב המכריע של המקרים הן הסיפורים שאנו במשך דורות שותים מפיהם של הפרשנים. ובמקרה של התלמוד את העיוותים וגם הסילופים שנעשו לטקסט של הספר עצמו במודע ואף בזדון הם – לעומת השקרים ועיוותים בטקסט של החומש – נראים ללא קושי בעין לא מזוינת. וכאשר מתחילים לקרוא גם ספרי שמואל ויונה בלי להתייחס לכוונות של הפרשנים, אז מתחילים להבין את הכוונות של מחבריהם. ואז גם במקרה של הספרים האלה, שהם אבות של התלמוד, רואים בבירור שגם הכוונה שלהם היא ביקורת חריפה כלפי האומה דאז.

    אהבתי

      1. חגאי, שמחתי לראות את "תודה" שלך! לקראת יום ט' באב ארשה לעצמי להציע לכבודכם מספר מילים שכשורים לדברים שכתבתי על הכדאיות להשתחרר מהדעות של הפרשנות שלא תמיד מעוטרת ביושרה כלפי המקור וכוונותיו של המקור. הידע שלנו לגבי הנמשל האמיתי של המשלים של התלמוד לוקה במידה קיצונית של חוסר, ובמקרה של המשלים שנועדו להזהירנו ולמנוע את ההישנות של השואות ואסונות, החוסר של הידע מסוכן עד מאוד!

        לקראת ולכבוד יום ט' באב הנני מציע לכם שני מאמרים שיכולים להיות מאוד מעניינים גם לחילוניים ולא רק לאנשים דתיים.

        למרות שהמאמר הראשון כביכול לא קשור לאגדת החורבן (ולכן גם ליום ט' באב), מאוד רצוי לקרוא בהתחלה דווקא את המאמר הראשון ורק אז לקרוא את המאמר השני. שניהם נמצאים באתר של גוגל וגוגל בודק אותם לווירוסים לפני כל הורדה שלהם למחשב (לא ניתן לקרוא אותם מהאתר מפאת העיוותים בזמן הצגתם מהאתר).

        שם המאמר הראשון "אסור אבל רוצה = מותר",
        שם המאמר השני "חמישה קטעים על המילה בריון".
        כתובת האתר: https://goo.gl/2SxSUy

        נ.ב. במאמר הראשון נזכר הסיפור הידוע על תנור של עכנאי; אינני יכול מצרף תמונת-המחשה מסֵפֶר מקור למען להקל את הבנת הסיבה של האזכור (בעזרת ההערות בגוף הטקסט של הסיפור ההוא בתמונה, אחרי הורדתה למחשב). אם לא תמצאו את התמונה זאת (עם הצילום דף גמרא עם האגדה הזאת ועם הערות בגוף הטקסט ובצידי הדף) באתר ההוא אז ניתן להוריד את התמונה מהאתר הזה (https://ello.co/barkamtza2007) או שאני אשלח לכם את הקובץ (כתובתי: barkamtza2007@gmail.com).

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s