"ארול אחד – מאיר אריאל – ביוגרפיה"/ מאת ניסים קלדרון, בשיתוף עודד זהבי

ארול אחד/ ביקורת מאת חגי הופר

"ארול אחד – מאיר אריאל – ביוגרפיה" מאת פרופ' לספרות ניסים קלדרון, בשיתוף פרופ' למוסיקה עודד זהבי (כז"ב דביר, 2016) מספר את סיפור חייו של אחד האמנים היותר מיוחדים שהיו כאן, מאיר אריאל.

אני עצמי מבין חובביו של מאיר אריאל. עוד מנעוריי אני מחזיק בדיסק האוסף שלו, אלבומו הנמכר ביותר, שמכר בשנים הראשונות 15,000 עותקים (שזה הרבה ביחס לאריאל, אף כי אפילו לא מגיע לאלבום זהב שרבים אחרים כן הגיעו אליו), ובהמשך אף רכשתי את אלבום-ספר שיריו "עצמאי בשטח". הייתי גם בכמה וכמה אירועים ומופעים שסבבו סביבו. ובכל אופן אני אוהד לא מכור ולא את כל שיריו אני מכיר.

ניסים קלדרון הוציא ב-2009 את הספר "יום שני – על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך", שקראתי בזמנו, ובו הוא מציע את שירי הרוק כהמשכם של שירי השירה הכתובה. הביוגרפיה הזו היא, אם כך, מעין המשך למפעלו הקודם.

 

הספר מבוסס על נבירה בארכיונים ועל ראיונות שערך קלדרון עם כ-120 מחבריו של אריאל. הוא משופע בנתונים ונראה שלא מחמיץ שום פרט, למעט הצלילה לחומר הדתי בערוב ימיו, מכיוון שהחומר הארכיוני כאן לא נפתח בפניו. ההכשרה של קלדרון היא כחוקר ספרות, ואכן מפוזרים מספר ניתוחים מאירי עיניים שלו לשיריו של אריאל, בנוסף לניתוחי אישיות ומעשים לא רעים בכלל, אף כי אלה לעולם לא יוכלו להיות מוחלטים וסופיים, שכן, כמאמר אריאל, "תמיד נמצא סדק דרכו היא יכולה להתגלות".

למשל, שמחתי למצוא כאן את המקור ל"מדרש יונתי" – הרי זה מדרש די ידוע על כך שביציאת מצרים ישראל היו סגורים ומותקפים מכל הצדדים, והקשר לימינו ברור.

 

אני קראתי את הספר בקריאה לא רציפה, כלומר עם דילוגים מפעם לפעם, שכן לא כל החומר מרתק אותי, באופן אישי. ויש לציין שזהו ספר עב כרס יחסית – 352 עמודים רחבים וגבוהים. עם זאת, את הרוב כן קראתי וגם מצאתי בו עניין, לעיתים רב.

כך שמחתי לקרוא על המקור הביוגרפי לשירו של אריאל "אני רוצה לפגוש אותה לגמרי במקרה" באהבת נעורים שהייתה לו עת היה חייל, אהבה שנסתיימה בלא דבר.

כמו כן עניין אותי מאוד תיאור יצירת השיר "ירושלים של ברזל", אותו כתב אריאל במלחמת ששת הימים, עת שירת כצנחן. השיר נהייה להיט, אך אריאל נתפס בגינו כ"הצנחן המזמר" ולא כאמן עצמאי, דבר שלא היה לרוחו, וכך הוא מעולם לא שר את השיר הזה בהופעות. הוא שולב במיני-אלבום עם ארבעה שירים מאת אריאל, אלבום שלא הצליח במיוחד.

האלבום הראשון המלא של אריאל הוא "שירי חג ומועד ונופל" אותו שחרר רק כשהיה כבר בן 37! הוא מיד זכה להערכה, וכך עד סוף ימיו אלבומיו של אריאל זכו להערכת הביקורת, אף כי גם ממכירות די דלות. ליתר דיוק, מילותיו זכו להערכה תמיד (שכן הוא אשף השפה העברית), המוסיקה – הרבה פחות. קלדרון מציין, כי מבחינת המילים עיקר השפעתו של אריאל באה מאלתרמן, ומבחינת המוסיקה, ובכלל הנכונות להיות אמן מופיע, מעין שאנסונר מזמר, באה לו בעיקר מבוב דילן, אותו העריץ.

בהמשך הוציא עוד אלבומים, "ירוקות", "רישומי פחם", "ברנרד ולואיז". רישומי פחם הוא דיסק יוצא דופן ומעניין, הן בתכניו, הכמו-נבואיים, שחלק מהם לקוחים מהתנ"ך, כמו בשיר הראשון המספר על חזון דניאל, והן באופן הפקתו – דרך גישה שניתנה לאריאל למחשב, עליו הקליט את האלבום בטייק אחד, בארבעה פעמים.

כמו כן, כתב שירים רבים לאמנים אחרים, כשהידועים שבהם הם "סוף עונת התפוזים" לתמוז, "מכופף הבננות" לאריק איינשטיין, "שלל שרב" לגידי גוב, ועוד רבים.

 

כמו כן, מתוארים חייו הפרטיים של אריאל. הוא היה חבר קיבוץ משמרות והכיר שם את שלום חנוך. בגיל צעיר נישא לתרצה ותחילה נישואיהם הוגדרו כנישואים פתוחים. בחתונה הכסף שחזרו את החתונה ואז התחייב אריאל לנישואים "סגורים", או לפחות לסגורים יותר. לאחר שהיה שנים מזכיר הקיבוץ (!), פרש לתל-אביב. היו לו כנראה טענות ומענות על הקיבוץ, אך הדבר נותר סתום בעיניי, אולי הפריעו לצמיחתו היצירתית. בערוב ימיו רצה לחזור לשם אך הדרך הייתה חסומה. תחת זאת, התיישב בשנתו האחרונה בפרדס חנה, ושם שקע בלימודים דתיים. קלדרון מצרף טקסט הזוי שכתב, מה שמחשיד את מצבו הנפשי באותה עת.

בכל אופן, לפרדס חנה הגיע אריאל לאחר ההתבטאות האומללה שלו כנגד ההומוסקסואליים, הזכורה לרע. את ההתבטאות אמר בזמן ראיון עיתונאי לקראת צאת דיסק הופעה שלו. אולי חשב שכך עושים יחסי ציבור, איני יודע. בכל אופן הוא שילם מחיר יקר על התבטאות זו. והבעיה הייתה שתקופה די ארוכה לא הסכים לחזור בו, עד שנכנע לבסוף להפצרות חבריו. והדבר מלמד הרבה על הלך הרוחות באותה שנה, 1998. הקהילה הלהט"בית כבר הייתה מאורגנת בצורה כזו שהייתה מסוגלת להחזיר מלחמה שערה, ולדעת קלדרון מקרה אריאל מסמן נקודה משמעותית בהתפתחות הקהילה, שמכאן רק הלכה והתחזקה. לדעתי, חבל יהיה לזכור לאריאל את המעידה הזו, תחת שנים רבות של עשייה יצירתית שרק תרמה לכולם.

כעבור שנה מת. בשנת 1999 והוא בן 57 וארבעה חודשים. לדברי הוועדה הרפואית, הוא מת מקדחת הבהרות. הוועדה גם קבעה שלא הייתה כאן רשלנות רפואית, אף כי זיהוי נכון ובזמן של המחלה היה יכול להצילו, ובבית המשפט הגיעו הצדדים לפשרה. קלדרון דוחה כל קשר, שיש מן האנשים שעושים, בין הדיכאון שאחז בו לאחר תקרית ההתבטאות ובין מותו, וטוען כי הסמיכות מקרית.

 

עוד אנקדוטות מעניינות:

את הכותרת לשירו: "עברנו את פרעה – נעבור גם את זה" שמע בשוק. לכן מילים אלה לא נכתבו בסוף על מצבת קברו, אלא נבחרו אחרות תחתן.

ושבי גבינזון, במאי הסרט "שורו", הציע לו לשיר את שירו "נשל הנחש" בסרט, אך אריאל סירב, ובסוף שר את השיר, כידוע, ערן צור. והפזמון מבוסס על המדרש "תעזבני יום – יומיים אעזבך" אותו היה נוהג אביו של אריאל לומר לו תכופות.

ועוד ועוד…

 

לסיכום, קלדרון עשה עבודה טובה ואני נהניתי מאוד מהקריאה בספר (וכל זמן קריאתו התפזמו לי שירים של אריאל בראש). מומלץ ביותר, בעיקר לאוהביו. (אלה, אגב, לפי המכירות, בכל זאת לא רבים כל כך, למרות ההערכה הרבה לה זוכה אריאל מקיר לקיר. דומני שניתן לראותם כקהל אליטיסטי ונבדל).

 

%d7%90%d7%a8%d7%95%d7%9c-%d7%90%d7%97%d7%93