"מצוינים"/ מאת מלקולם גלדוול

מצוינים/ ביקורת מאת חגי הופר

"מצוינים – ממה עשויה הצלחה" מאת מלקולם גלדוול (כנרת זב"ד, 2009) הוא ספר המנסה לפענח את סוד ההצלחה והמצוינות. ניתן אולי לקרוא לז'אנר שלו "פסיכולוגיה מעשית", כי הוא ספר פסיכולוגי, הנסמך על מחקרים, כמו גם על סיפורים שהם תיאורי מקרה, אבל הוא מתקרב ברוחו גם לספרות ההדרכה. בכל אופן, כיאה לשמו, זהו ספר מצוין! להלן פירוט שלו.

החלק הראשון נקרא "הזדמנות", וטענתו העיקרית היא כי מצוינות כי לא גזירת גורל, או על כל פנים לא רק כזו, אלא היא תלויה בנו ובמאמצינו.

הכלל הראשון של המצוינות נקרא "אפקט מתי", מכותבתי הברית החדשה, ולפיו: "כי כל מי שיש לו, נתון יינתן לו ושפע יהיה לו, אך מי שאין לו, גם מה שיש לו יילקח ממנו".

גלדוול מנתח טבלת נתונים של כוכבי הוקי קנדיים, והנה – מספר גדול באופן בולט שלהם נולדו בחודשים הראשונים של השנה – ינואר, פברואר ומרץ. מה ההסבר לזה? הסבר פשוט: העונה מתחילה ב-1.1. השחקנים, עוד מגיל קטן, נבחרים לקבוצות לפי תאריך זה. אך אלו שנולדו קרובים אליו יותר הם גם המבוגרים יותר ולכן המפותחים יותר, ועל כן אין זה פלא שבוחרים יותר בהם. מכאן – שהם מתאמנים יותר מאחרים ולכן גם מצליחים יותר. הדבר נשמע מוזר, אך אותה חוקיות נמצאה גם במדינות אחרות, במשחקים אחרים (אבל כאלה שקשה להתאמן בהם לבד) ובתאריכי פתיחה אחרים. ומכאן המסקנה: מי שמתאמן יותר ושמשקיעים בו יותר גם מצליח יותר.

הכלל השני הוא "כלל 10,000 השעות", והוא די ידוע. לפי כלל זה, בהרבה מקצועות נדרשת התאמנות של 10,000 שעות כדי להגיע למצוינות. הדבר נבדק, למשל, על כנרים. אלא שהגיעו למצוינות התאמנו את מספר השעות הזה, ואלה שלא – התאמנו פחות. חד וחלק. והמסקנה פה היא אותה מסקנה.

גולדוול נותן דוגמאות מצוינות נוספות, כגון ביל ג'וי, ממייסדי תכנות המחשבים, וכן ביל גייטס, שאין צורך להציג. לשניהם ניתן זמן רב להתאמן בתכנות, באופן שהצריך גם צירוף נסיבות ומזל לא קטן. גם הביטלס, הוא מספר, בתחילת דרכם היו נוסעים למקום בו מנגנים 8 שעות ביום, 7 ימים בשבוע (או נאמר 8 ימים בשבוע, כמאמר השיר?), דבר שהוביל להצטיינותם בהמשך.

דבר נוסף, כאמור, הוא צירוף הנסיבות. מלבד המזל שבהשגת שעות התכנות, ביל ג'וי וביל גייטס פשוט ידעו מתי להיוולד. גלדוול מציין את טווח הזמן האופטימאלי בו צריך להיוולד כדי להצליח במחשבים, סביב שנת 1955, שנת הולדת גייטס, שהרי מהפכת המחשבים החלה לתפוס תאוצה בשנת 1975, עת הוכרז המחשב האישי. גייטס היה אז בגיל 20, מספיק מבוגר בשביל לרכוש את הידע, ועדיין לא מספיק זקן בשביל להתברגן ולסרב לנסות דברים חדשים.

באותו אופן, רשימת המיליונרים שבכל הזמנים מראה שרבים מהם הם ילידי שנות השלושים של המאה ה-19, ובראשם רוקפלר. הם אלה שידעו לנצל את התיעוש הגובר שבא בהמשך אותה מאה.

אבל יש גם מגבלות למצוינות. מחקר הראה כי ככל שמנת המשכל גבוהה יותר כך גם ההכנסה גבוהה יותר, וכן אורך החיים. אבל זה נכון רק עד גבול מסוים. אם מנת משכל ממוצעת היא 100 איי-קיו, הרי שרק עד 120 איי-קיו מתקיימת ההשתפרות האמורה.

דבר נוסף הוא שאם מביטים ברשימת זוכי הנובל האמריקאים ומקומות הלימוד שלהם מקבלים מגוון די גדול, הכולל מקומות נחשבים וכאלו שלא במיוחד. אמנם הרווארד המצוינת נמצאת בראש הרשימה, אך לא בצורה מובהקת כל-כך כפי שהיינו מצפים.

מלבד זאת, יש דברים נוספים שקובעים חוץ מאינטליגנציה, כמו יצירתיות, ואולי גם את אלה כדאי להתחיל לבדוק באוניברסיטאות.

בעיה נוספת שעשויה להכשיל מצוינות, או גאונים, שצריך שתהיה לך גם אינטליגנציה מעשית, כלומר לדעת איך לדבר עם אנשים ושיהיו לצדך. גולדוול מביא דוגמא של גאון צעיר שפרש מלימודיו באוניברסיטה בעקבות דרישה להקלת תנאים מסוימת שהוא דרש ולא נענתה. לעומת זאת הוא מביא את סיפורו של רוברט אופנהיימר, מפתח פצצת האטום, שבמהלך הדוקטוראט שלו ניסה להרעיל את המנחה שלו (!), ובכל אופן ניתן לו להשלים את התואר והוא אף התקבל מאוחר יותר לפרויקט האטום המדובר, למרות שאפיזודה זו נרשמה בתיק האישי שלו.

גולדוול מציין כי בני עשירים בדרך-כלל יותר מחונכים לכיוון זה של תבונה מעשית, שמתבטאת למשל בעמידתם התקיפה והגאה אל מול בעלי סמכות, לעומת בני עניים שיראים מפני הסמכות.

לבסוף, גולדוול מתייחס לג'ו פלום, עו"ד יהודי מצליח ומנסה להבין את סוד הצלחתו. הוא מגיע עד השורשים: היהודים המהגרים נטו להיות בעבר בעיקר בעלי מלאכה, ובניו-יורק בעיקר יצרני ומוכרי בגדים. זה מקצוע שמאפשר התפתחות. הדור הבא כבר פנה באופן גורף למקצועות נחשבים, כמו עו"ד ורופא. גולדוול מונה שלושה דברים שעזרו להצלחת פלום, אחד מהם הוא היותו יהודי. פשוט, בתחילת דרכו סירבו לקבל אותו למשרדים הנחשבים בגלל מוצאו, כך שהוא נאלץ לפתוח משרד פרטי ולקבל כל פונה. באותה תקופה איש לא רצה להתעסק בהשתלטות על חברות, אז הוא לקח את התיקים האלה. בהמשך נושא זה הפך לפופולארי, ועתה הוא היה בעל הניסיון הרב ביותר בתחום. הגורם השני, אגב, הוא מזל דמוגרפי, והשלישי הוא ההתפתחות הבין-דורית שהזכרתי בתחילה.

החלק השני עוסק במורשת.

בדרום של ארה"ב במאה ה-19 כבוד היה דבר חשוב, בצפון – פחות. מחקר הראה שנטייה זו נשארה עד לימינו. בדקו קבוצת אנשים מהדרום ומהצפון, כאשר בשלב מסוים מישהו כינה את הנבדק "אידיוט". אצל הדרומיים נצפה שינוי בעקבות המקרה, עד לרמת עליית רמת האדרנלין והקורטיזון, ואילו אצל הצפוניים לא. לדעת המחבר זה לא עניין גנטי, אלא חברתי-תרבותי, ממש כשם שהמבטא עובר מדור לדור.

כמו כן, הפסיכולוג חרט הופסטדה בחן הבדלים בין מדינות ותרבויות, על פי כמה דירוגים. דירוג אחד הוא "דירוג האינדיבידואליזם-קולקטיביזם", ובו, באופן לא מפתיע, ארה"ב זוכה במקום הראשון והיא האינדיבידואליסטית ביותר. דירוג אחר הוא "מדד מרחק הכוח", כלומר עד כמה מכבדים סמכות. בהקשר זה גולדוול מספר באריכות את סיפור התרסקותו של מטוס של חברת "קוריאן אייר" הקוריאנית, חברה שלה כבר היו מקרי התרסקות רבים. הניתוח מראה שסיבת ההתרסקות היא פשוט היחס המכבד-מדי של טייס המשנה לסמכות, יחס שגרם לו לא להבהיר למגדל הפיקוח שנגמר לו הדלק ולא לעמוד על כך. גם יחסו לטייס הראשי היה מכבד מדי. גולדוול יורד עד הרמה הלשונית ומראה זאת, ולשם כך נעזר בלשונאים. מלבד זאת, הוא מציין כי בשפה הקוראנית יש שש דרכים לפנות לאדם, כל לשון ברמת כבוד אחרת. אין זה מפליא, אם כך, שההתרסקויות חדלו לקרות כאשר החברה עברה בעלות ובעל הבית החדש חייב את כל הטייסים ומשניהם לדבר רק באנגלית, חסרת פניית הכבוד. כמו כן, היום מעבירים לכל הטייסים קורסים באסרטיביות ובהימנעות מלשון מרומזת.

בפרק נוסף, גולדוול מנסה להסביר מדוע בני המזרח – סין (הונג-קונג), יפן, קוריאה והסביבה – הם בעלי הישגים מתמטיים גבוהים יותר מבני המערב. אפשרות אחת היא השפה – בשפות האלה המספרים פשוטים הרבה יותר וחסרי חריגויות כמו בשפות המערב, לכן לילדים שלומדים אותם יותר קל והם גם פחות מפתחים אנטגוניזם כלפי המקצוע. דבר נוסף הוא שבני הסביבה, ובעיקר סין, התרגלו במשך שנים לגדל אורז, דבר המצריך עבודה קשה. וגם בזמן שלא היו גידולים הם עבדו בעבודות אחרות, בעוד בצרפת למשל, תקופות שלמות היו מאופיינות בחוסר מעש. הדבר גרם לכך שהם מתמידים יותר. וכך פתגם סיני אומר – "לא ייתכן שאדם המסוגל לקום לפני עלות השחר שלוש מאות שישים יום בשנה לא יביא עושר למשפחתו", בעוד ברוסיה הפתגם הוא "אם אלוהים לא יביא, האדמה לא תיתן". ובכל זאת, הדבר בעייתי, מכיוון שסין מפגרת אחרי ארה"ב כמעט בכל התחומים. ועדיין, מחקר שבדק תשובות למבחנים בינלאומיים במתמטיקה המתרחשים פעם בארבע שנים, מצא שהאסייתים לא רק שמצליחים יותר, אלא שהם גם משאירים הרבה פחות תשובות ללא מענה, כלומר יש להם יותר סבלנות. ומחקר אחר מצא שהם משקיעים יותר זמן לפני שהם מתייאשים מפתרון בעיה קשה.

בפרק נוסף גולדוול מראה כי בני עשירים מצליחים יותר בבית הספר, אך ניתוח של מגמות השיפור מראות שרוב הצלחתם באה להם פשוט מפני שלמדו בימי חופשת הקיץ, דבר שהוסיף להישגיהם. שוב – יותר השקעה משמעה יותר הצלחה.

לסיכום, לא פירטתי כל מה שיש בספר זה, אך דומני שנגעתי ברוב ובעיקר. בעיניי זהו ספר מצוין ואני מאוד נהניתי לקרוא אותו. אפשר לומר שהוא טוב בסוגו, אף שלדעתי הוא אף יותר טוב מהרבה ספרים שבסוגו. ועל "סוגו" כבר דיברנו – פסיכולוגיה מעשית. אפילו אוכל לומר שהוא הזכיר לי את ספרי ה"פריקונומיקס" של לוויט וחברו. גם כאן מוצגת חשיבה שונה ומפתיעה, המובילה למסקנות ברורות.

אציין עוד כי הכותב אינו פסיכולוג אלא עיתונאי, אך בעיניי הדבר לא מוריד מערך הספר כלל. קראתי כבר ספרים מצוינים רבים מאת עיתונאים. עיתונאי זה אדם האמון על השגת מידע והבאתו בצורה קומוניקטיבית לקורא – ומה צריך יותר מזה? כזאת עושה אף הספר הזה.

שורה תחתונה: מצוין!

%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%9d

"שיחות ברוח"/ מאת יונתן רוזנצוויג

שיחות ברוח/ ביקורת מאת חגי הופר

"שיחות ברוח – גדולי ישראל בשיחה אישית" מאת הרב יונתן רוזנצוויג (ידיעות, 2017) הוא ספר המגולל רצף שיחות בין המחבר ובין אנשים שונים במסורת היהודית, כאשר לא לגמרי ברור באיזו קונסטלאציה התבצעו השיחות האלה, אבל זה גם לא באמת חשוב.

בהקדמה רוזנצוויג כותב: "המחפש ספר אשר בא לבקר את גדולי ישראל – יחפש במקום אחר" (עמ' 14) ובכך משרטט את גבולות הספר. אני מצאתי את ההתבטאות הזו מעניינת. כי מה בסך הכול עשה המחבר? שינה תבנית, מספר עיוני רגיל לספר שיחות – שיכול להתקבל על אנשים רבים יותר. מדוע הוא צריך להתנצל? נראה שאנשים לקו במורך לב. אפילו בעבר הרחוק העזו יותר, למשל רבי יהודה אברבנאל שכתב את הספר "שיחות על אהבה", בו דו-שיח בין דמות גברית לדמות נשית, רחמנא ליצלן, ואף שהדמות הנשית מייצגת את החכמה. לנקודה זו אשוב בסוף דבריי.

 

הספר עצמו מחולק לשני חלקים:

החלק הראשון עוסק באמונה.

המחבר נפגש עם רבי יהודה הלוי, בעל ספר הכוזרי, שטען שעיקר קיום המצוות תלוי בישיבה בארץ ישראל, ומעמת אותו עם דברי הרמב"ן, המאוחר לו, שהקצין עוד יותר ואמר שלמעשה אין חובה לקיים מצוות בחו"ל ומקיימים אותן רק מבחינת "הציבי לך ציונים", כלומר שלא תשכחנה.

אחר-כך הוא נפגש עם הרמב"ם, שטען שהאמונה בה', או ידיעת קיומו, היא חלק מתרי"ג מצוות ואף הראשונה לכולן, כנאמר בעשרת הדיברות – "אנכי ה' אלוהיך". לעומת זאת, הרמב"ן ואחרים טענו שאין זאת מצווה בפני עצמה, אלא תנאי למצוות.

את ר' זושא מאניפולי הוא שואל על גישתו להודות לה' על כל דבר, ומעמת זאת מול כל הרע הנוכח בחיים – שאלה ותיקה. ואת יצחק אבינו הוא שואל האם ידע לאן הוא הולך בעקדה? שאלה מרתקת. יצחק עונה לו שהוא חשד, אף כי לא ידע בברור, אך את פירוט הדברים צריך לקרוא בספר.

עוד כאן – ר' יצחק מברדיטשב, אסתר המלכה, ר' מנחם מנדל מקוצק, הרב דוב הלוי סולובצ'יק והרב אברהם יצחק הכהן קוק, כל אחד וגישתו.

 

החלק השני עוסק בימות המשיח ועולם הבא.

הוא שואל את רבי אלישע בן אבויה על סיבות כפירתו, וגם על מאמרו שנכנס בכל זאת לפרקי אבות, המדבר על לימוד כילד וכזקן.

את רבי יוסף קארו, בעל ספר העיקרים, בו צמצם את 13 העיקרים של הרמב"ם לשלושה בלבד, הוא שואל מדוע הדבר כה חשוב שראה לנכון להקדיש לו ספר שלם. אלבו עונה לו שרדיפות היהודים לעיתים לא מאפשרות להם לשמור על הכול ועל כן העניין נצרך.

בפגישה משותפת עם הרמב"ם והרמב"ן הוא שואל על גישתם לעולם הבא. לפי הרמב"ם, העולם הבא קיים במקביל לעולם הזה ולשם עולות הנשמות, ואילו לפי הרמב"ן העולם הבא יבוא רק אחרי שהעולם הזה יסתיים.

עוד הוא שואל את רבי הלל (לא הלל הזקן), שאמר בגמרא: "אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה". הייתכן לומר כך? כבר בגמרא רבי הלל זוכה לנזיפה. אך אני מעדיף את תעוזתו מאשר ההסברים הלא מובנים דיים ולא מספקים שמציע המחבר.

ועוד הוא שואל את רבי יעקב בן קורשאי לפשר אמירתו הסתומה במסכת אבות ד, טז-יז:

"רבי יעקב אומר, העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא.

התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין.

הוא היה אומר, יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא.

ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה".

גם כאן ההסבר מתפתל ומתחמק, לטעמי.

עוד כאן – הרב סולובצ'יק, רמח"ל, המהר"ל ומשה רבנו.

 

השיחות, חלקן מעניינות יותר וחלקן פחות. הן פחות מעניינות כאשר המחבר מתפתל ומתחמק, או מאריך בדיבורו שלא לצורך – וזה קורה לא מעט. כאן אחזור למה שהתחלתי בו קודם ואומר, כי לא הייתה מזיקה כאן קצת יותר תעוזה.

להמחשת דבריי אתן דוגמא:

הרמב"ם טען ש"ספינת ברזל רצה באוויר" היא דבר שאינו יתכן, ואילו היום יש מטוסים. המחבר שואל אותו על כך והרמב"ם שואל אותו חזרה האם לדעתו טעה. כאן בא המשפט הבא:

"כבוד הרב, אינני יכול להתחצף ולומר שהרב שגה… אך המציאות לכאורה מראה אחרת –" (עמ' 219).

אותי הציטוט הזה הצחיק – איזו זהירות מופלגת. ואף שאני יכול להבין ואף להזדהות עימה, יש לשאול – האין היא קצת מכהה את העוקץ? כאמור, לא הייתה מזיקה קצת יותר תקיפות.

 

זה מזכיר לי עניין נוסף: "תירוץ" בגמרא הוא פשוט תשובה, התרת השאלה, אך בשפה המודרנית המילה הזו מציינת תשובה מתחמקת, פתלתלה – מדוע זה כך? התשובה פשוטה – כי ה"תירוצים" שהתקבלו לאורך ההיסטוריה היהודית בשאלות הקשות הם בדיוק מסוג זה – מתחמקים ופתלתלים!

דומני כי ספרו של הרב רוזנצוויג הולך לא מעט באותה הדרך. הוא אמנם מצהיר שהוא מתנגד לה בעצמו, כשהוא שם דברים חריפים בפי המהר"ל כנגד ה"סטטיות" ופלפול-היתר, ואמנם סגנון ספרו הוא יחסית חדשני ועל כן מרענן, אך בעצם הוא אינו מתרחק הרבה מנקודת המוצא הבעייתית. כך לטעמי.

 

לסיכום, ספר ברמות משתנות, חלקים ממנו קראתי בעניין רב, ואילו בחלקים אחרים אפילו התייגעתי והשתעממתי. לו רק הייתה בו מעט יותר תעוזה היה יכול הוא להיות ספר נפלא באמת.

 

 

%d7%a9%d7%99%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%97

"בין מלחמה לאהבה – המשורר יהודה עמיחי"/ ביקורת

בין מלחמה לאהבה/ ביקורת מאת חגי הופר

"בין מלחמה לאהבה – המשורר יהודה עמיחי" בעריכת רנטה אייכמאייר ואדית ריים (רימונים, 2016) הוא ספר מתורגם מגרמנית המאגד כמה טקסטים הנוגעים לביוגרפיה ולשירה של יהודה עמיחי, מגדולי המשוררים שקמו לנו. אני חושב שזהו ספר מיוחד וראשון מסוגו בהתייחס לעמיחי, ומכאן חשיבותו. עם זאת, המאמרים השונים שונים גם באיכותם, חלקם מרתקים יותר וחלקם פחות.

 

בהקדמה מעין ראיון שערך עימו רוני סומק, וזהו ראיון מקסים. גם אחרית הדבר מקסימה ומרגשת, בה מספר מאיר שלו על התחברותם בערוב ימיו של עמיחי.

בין לבין, הספר פותח במאמר של עמיחי עצמו – "היהדות שלי", שיש בו עניין רב. כמו כן, שיריו הנפלאים פזורים בספר, בתוך מאמרים ובפני עצמם.

 

בחלק הראשון ישנם שני מאמרים, מאת כריסטיאן ליאו ואדית ריים, על שנות ילדותו של עמיחי בגרמניה. המאמרים מפורטים מאוד ובעלי מידע רב, אך הקריאה בהם קצת משעממת. עם זאת, אין ספק שזהו חומר קריאה הכרחי לחוקרי עמיחי ולמי שירצה לכתוב את הביוגרפיה שלו. הספר הזה עצמו הוא מעין ביוגרפיה ראשונית, אך חלקית ומפורדת.

 

בחלק השני, חנה סוקולוב-עמיחי כותבת על ילדותו בפלשתינה. וכמו כן כותבת עליו גלנדה אברמזון. כאן כבר החומר קצת יותר מעניין. למשל, מתברר כי לעמיחי היו קשרים עם שלוש בחורות בשם רות:

רות האנובר – ילדה שהכיר בגרמניה ומופיעה מאוחר יותר בכתביו, כגון ברומן שלו. מאורע טראומטי אחד היה שבירת ידה. בסופו של דבר היא נספתה בשואה.

רות פלק – נערה שהכיר בלימודים, יפהפייה שהכול נשאו עיניים אליה, הם התחברו ולבסוף דרכיהם נפרדו.

רות הרמן – בחורה שהכיר וכבר תכננו להתחתן, ואפילו שינו לשם כך את שם משפחתם לעמיחי (שמו המקורי היה לודוויג פפויפר!), אלא שהיא נסעה לארה"ב והתחתנה עם אחר.

שלוש הנשים האלה מלבד שנקראו שלושתן רות, גם היו שלשתן גרמניות. אך לבסוף הוא נישא לחנה.

 

בחלק השלישי מידע על עמיחי. תמליל של תסכית רדיו אודותיו, שהוא מעניין מאוד. אך עלתה בי השאלה, מדוע אנו צריכים לשאול ממקורות זרים, האם לא נעשו ראיונות מפורטים יותר כאן? אך בכל זאת יש כאן גם תועלת, כי לזר מציגים את עמיחי מראש ועד סוף וכך מתקבלת תמונה שלמה. ועוד כאן דברים מפי כריסטוף מקל.

 

אך הדובדבן שבקצפת מבחינתי הוא החלק "בתי שיר והרהורים כתובים מעזבונו של יהודה עמיחי":

טיוטה מספר 1

בית אוהבים:

בית מלא אורות

חבוי בגן באפלה הגדולה.

אם יהיה לנו מזל

יתמוטט הבית והאור ישוחרר

לכל העולם

 

טיוטה מספר 2

הגעגועים הגדולים ביותר

הם הגעגועים של אדם

אל עצמו כפי שהיה

אלה געגועים שעוברים מן

הפנים החוצה

אל החלל

האין סופי

(עמ' 150).

 

את טיוטה מספר 3 תוכלו לקרוא בספר.

אני חושב שאלה שירים נפלאים, ובכלל שירתו של עמיחי היא נפלאה. גם קטעי הפרוזה והראיונות שבהם שומעים הם קולו הם נהדרים, עבורם במיוחד שווה לעיין בספר זה. אדם צנוע וגדול היה.

 

לסיכום, כפי שכתבתי, זהו ספר עם מספר מאמרים ברמות עניין שונות. חוקרים ודאי ימצאו בו עניין רב, והקהל הרב – בחלקו לפחות. אך בכל מקרה דברי עמיחי עצמו, הן בשירה הן בפרוזה ובראיונות, הם מלאי עניין ומעוררי התפעלות, ולו רק בשבילו שווה לקרוא את הספר.

%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%94-%d7%9c%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94

"סערת נפש"/ מאת יורם יובל

סערת נפש/ ביקורת מאת חגי הופר

"סערת נפש" מאת ד"ר יורם יובל (קשת, 2001), שהוא בעל התמחות הן כפסיכיאטר והן כפסיכותרפיסט, הוא ספר ותיק, שהיה רב מכר בזמנו, אך אני קראתי אותו רק עכשיו (2017). כמו שאומרים, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. במקרה הזה ודאי שהפתגם הזה נכון, שכן בעיניי מדובר בספר מצוין!

בספר מגולל יובל 17 תיאורי מקרים, אנשים שהוא טיפל בהם, כשכל מקרה שונה ממשנהו ונראה שנעשה פה מאמץ להציג מגוון גדול ככל האפשר של נושאים – מאמץ שצלח. באופן זה מתקבל ספר שהוא גם מבוא כללי לפסיכולוגיה, אך לא כזה שבה בצורת הטחת נתונים יבשה, אלא כל נושא מתואר על-ידי סיפור ולכן מרתק יותר. בניגוד לכמה ספרים דומים שקראתי לאחרונה, שבהם תיאור המקרים היה קצר וחלקי לטעמי, כאן התיאור הוא מלא יותר ועל כן מספק יותר. ובסוף כל פרק מובא סוף דבר, המספר על תוצאות הטיפול ועל מסקנותיו.

 

הספר מחולק לשלושה חלקים ולהלן פירוט קצר שלהם:

החלק הראשון עוסק בפסיכולוגיה.

אישה מתקשה להגיע לאושר ולהנאה. כאן מתברר כי טיפול תרופתי, שהוא מקובל במקרים כאלה, לא היה יכול להגיע לשורש הבעיה שלה כפי שטיפול בשיחות הצליח.

אדם בעל הפרעה פוסט-טראומטית מתקשה לתפקד בחיי היומיום שלו. שחזור רגעי האימה עוזר לו להגיע לתובנות.

חשפנית מבקשת לגלות את גופה לעיניי המטפל בקליניקה ומעלה את נושא הגבולות שבין המטפל והמטופל, בעיקר בנושא המיני. יחסים אסורים כאלה הם די נפוצים עד היום.

מטופל ערבי חש שנאה ומעורר שנאה, באופן המקשה על הטיפול. אך מקור השנאה, מתברר לבסוף, הוא אישי לחלוטין וקשור לאירוע מילדותו.

מטופלת סובלת מחרדה. כאן הטיפול המתאים ביותר הוא ההתנהגותי-קוגניטיבי, שביסודו חשיפה הדרגתית לגורם המאיים.

אישה בעלת אישיות גבולית נראה שמתישה רגשית את המטפל. הוא ממליץ למטפלים לא לעבוד עם יותר מפציינט אחד כזה. אני למדתי כאן שאישיות גבולית אינה רק "משהו שבין הנירוטי לפסיכוטי", אלא זה טיפוס אישיות מובחן בעל מאפיינים ברורים, שחלק מהם היא תלותיות גבוהה, אינטנסיביות נפשית והפעלת מניפולציות בלתי פוסקות. הגורם המשוער בדרך כלל הוא חסך הורי.

המטופלת האחרונה מגיעה לתובנות בנוגע ליחסה לאביה ולאהובה על-ידי פירוש חלומותיה, שיטה פסיכואנליטית בסיסית וחשובה.

 

החלק השני עוסק בפסיכיאטריה. כאן המקרים הם פחות מפורטים.

מתוארת אישה שעשתה ניסיון התאבדות, אך בירור המקרה הראה בבירור שהדבר נעשה כתגובה למעשה ספציפי ועל כן הוא פחות חמור. אבל זו הזדמנות מצוינת לדון בתופעה בכללותה.

מטופלת סובלת מהפרעות אכילה, וכאן הדיון ניסוב על אנורקסיה ובולימיה (החמורה פחות).

מטופלת סובלת מדיכאון ומקבלת הן טיפול תרופתי והן פסיכותרפי. הטיפולים עוזרים לה, אף שלא ברור איזה מהם היה המכריע, ואולי זה גם פחות חשוב.

מטופלים הסובלים מחרדות מקבלים תרופות עד החלמתם.

רב לוקה בהפרעה דו-קוטבית. בתחילה הוא מסרב לקבל כל טיפול. לבסוף, לאחר שהטיפול התרופתי נכשל, נאלצים לעשות לו נזע חשמלי – דבר שמרתיע רבים, אך לפעמים יתכן שאין כל אפשרות אחרת. הפרק הזה, עם כל הכאב שבו, הוא צבעוני במיוחד, אולי זה מטבעה של ההפרעה הזו, אולי פשוט אישיות הרב.

לבסוף, הפרעות פרנואידיות וסכיזופרניה והטיפול בהם, החלק שנחשב הקשה ביותר.

 

החלק השלישי עוסק במדעי המוח.

מתואר מה שידוע, בקווים כללים, על מבנה המוח, ומסופר על חלוץ תחום זה – הפסיכולוג היהודי-רוסי אלכסנדר רומנוביץ' לוריא (עמ' 315). כאן המחבר חוזר למקרה עם המטופלת בעלת האישיות הגבולית.

מתוארים הקשרים בין תאי המוח. וכאן מובא מקרה בו הטיפול נכשל. שמתי לב שפרק זה הוא גם היחיד שאינו ברור כל צורכו, ועלה בדעתי שמא תנאי להצלחת הטיפול הוא היכולת לספר אותו בצורה ברורה, וכאשר הסיפור אינו צולח – גם הטיפול נכשל. זו מעין השערה, על כל פנים.

מתואר הזיכרון, שלו שני סוגים – הזיכרון המפורש והזיכרון המובלע (עמ' 349). היום מקובל יותר לומר זיכרון לטווח ארוך ולטווח קצר, ואיני בטוח אם המושגים האלה חופפים. כאן מתוארת מטופלת ששכחה תקופה ממושכת אירוע אונס מעברה.

לבסוף, נידונות האישיות וחיי הרגש, ועד כמה הם באמת עצמאיים. למשל, זוג תאומים שהופרדו לאחר לידתם ונפגשו בהמשך נמצאו דומים זה לזה באופן מעורר השתאות.

 

אעיר עוד כי נראה לי שאני בין הבודדים שקרא קודם את ספר ההמשך לספר זה – "מה זאת אהבה", וכתבתי עליו בנפרד.[1]

 

לסיכום – ספר מצוין וטוב מאוד בסוגו בעיניי. הוא מספק הצצה קצרה אך מפורטת לעולם הפסיכולוגיה, הן מהצד התיאורטי שלו והן מהצד המעשי. בצד התיאורטי – אמנם הרבה מהמידע היה ידוע לי, אך הוא גם חידש לי לא מעט. בצד המעשי – נהניתי מאוד לקרוא תיאורי מקרה מלאים ומעניינים, בעיקר בחלק הראשון, העוסק בפסיכולוגיה עצמה.

ממליץ עליו בכל פה לכל אחד, ולדעתי הוא כמעט ספר חובה.

 

 

[1] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/37387

%d7%a1%d7%a2%d7%a8%d7%aa-%d7%a0%d7%a4%d7%a9

"אל שפת האמת"/ מאת אייל ורד

אל שפת האמת/ ביקורת מאת חגי הופר

"אל שפת האמת" מאת הרב אייל ורד (אלומות, 2016) הוא ספר המנסה להדגיש את דרשותיו על פרשות השבוע של רבי יהודה אריה לייב אלתר בספרו הידוע "שפת אמת".

הרב אלתר היה אדמו"ר של חסידות גור בפולין, אך ספרו נחשב מאוד לא רק בחסידות זו, אלא בכל הזרמים הדתיים המרכזיים. כתיבתו היא מורכבת מאוד ומקורית, אך היא גם קשה מאוד לאדם הממוצע בן זמננו. לא פעם חשבתי לעיין בה מעט, אך נרתעתי מן הסגנון ומן השפה.

והנה בא הרב אייל ורד ומספק בדיוק את החסר הזה. בספרו הוא בוחר שני קטעים מה"שפת אמת" לכל פרשה, בדרך כלל קצרים יחסית, ומבאר אותם ביתר אריכות ובשפה עכשווית. עצם בחירת הקטעים כבר יש בה מעשה רב, שכן יש לשער שהקטעים שנבחרו הם מהיותר מעניינים שבספר המקורי. והביאור שמלווה לכך משלים את תנועת ההנגשה בצורה מיטבית. זאת למרות שאפשר להגיד שאף הוא בדרך כלל מתפייט הרבה, יותר מאשר הוא מסביר בפשטות, אך עדיין הדברים נעשים בהירים יותר.

קראתי כמה פרשות וקטעים, ואני מתכוון להמשיך ולקרוא בספר זה לאורך זמן, בשאיפה לפי סדר הפרשות. עליי להודות, המאמרים מה"שפת אמת" שקראתי עד כה היו קצת בעייתיים בעיניי. יש בהם גישה חסידית טיפוסית, אך יש בהם גם הרבה התחכמות וקריאת הדברים לא לפי פשוטם. אני מניח שהרבה אנשים דווקא אוהבים את זה ומעריכים את זה, אך אני פחות. בעיניי זו קריאה מיושנת ואף אוכל לומר גלותית. ובכל אופן אני שמח להתוודע אליה ולהכיר ספר נפוץ ומוערך.

 

לסיכום, הרב אייל ורד עשה עבודה חשובה, שתוכל לשרת רבים. אני מקווה שיכתבו ספרים דומים אף לגבי ספרים נוספים מארון הספרים היהודי ובכלל וינגישו את הכתבים העתיקים לבני דורנו.

 

מכיוון שהשבת פרשת שמות, הנה פירושו של ה"שפת אמת" מהספר לפרשה זו (כאן בולט המסר החסידי), את הסברו של אייל ורד תוכלו למצוא בבלוג של גדי איידלהייט בקישור המצורף[1]:

 

"במדרש אילולי שהסתיר פניו היה מראה לו מה למעלה ומה למטה כו’. אף על פי כן בשכר ויסתר [משה את פניו] זכה לתמונת ה’ יביט. פירוש כי בוודאי גם משה רבינו עליו השלום ידע זאת כי היה מראה לו כו’. וכל אלה ההשגות הניח בעבור להסתיר פניו בשביל יראת ה’. ולכן השיג בשכר יראה זאת תמונת ה’ יביט. והטעם כי מעט אשר משיג אדם בזכות מעשיו. שָקוּל נגד הרבה השגות הבָּאין לאדם במתנה. ודבר הבא בעבודת האדם הוא קיים לעד. ועל עניָן זה נאמר יראו את ה’ קדושיו כי אין מחסור ליראיו. [תרמ”א]".

[1] http://www.xn—-1hckc6ddr6ab.co.il/%D7%90%D7%9C-%D7%A9%D7%A4%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%AA/

%d7%90%d7%9c-%d7%a9%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%aa

נבואות הפילוסופים

נבואות הפילוסופים

כידוע, לפי הרמב"ם, הפילוסופים קרובים מאוד לנביאים (ננסח זאת כך). והנה, מצאתי בכמה מקומות ממש נבואות מפורשות. להלן כמה דוגמאות.

 

1.

בביקורתי על הספר של שפינוזה "מאמר תיאולוגי מדיני" (מאגנס, תשס"ג) מלפני כמה שבועות, כתבתי:

הרמב"ן באחד מפירושיו אומר כי בעת הגאולה ישראל יהיו ערומים מן המצוות ולא תישאר להם אלא מצוות מילה, ובזכותה יירשו את הארץ. מעניין שדבריו התגשמו, כי החלוצים הראשונים היו אנשים חילוניים לגמרי, ובכל אופן עד היום 99% מהעם עדיין שומרים על המילה. שפינוזה בדרכו אומר דברים דומים מאוד לאלה, בפרק ג': "על בחירת העברים",  ואני מצאתי אותם מפתיעים ומרתקים:

"אני סבור כי ברית המילה יש לה בנידון זה השפעה גדולה כל-כך עד שאני משוכנע כי היא לבד תקיים את העם הזה לעולמים. יתר על כן, אלמלא ריככו יסודות אמונתם את נפשותיהם, הייתי מאמין בהחלט כי ביום מן הימים בבוא שעת הכושר, כפי שענייני בני-אדם הם בני שינוי, שוב יקימו את ממלכתם ואלהים יבחר בהם מחדש" (עמ' 43).

https://hagaibooks.wordpress.com/2016/11/12/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8-%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%9A-%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%96%D7%94/

 

2.

השבת נתקלתי במקור נוסף, שאינני יודע האם התייחסו אליו (אני משער שכן). הוא גם זה שגרם לי לכתוב את המאמר הנוכחי:

האם רוסו מנבא את נפוליאון, יליד קורסיקה, שהשתלט על אירופה?:

"עוד נשאר באירופה מקום אחד המוכשר לקבל חוקים, הוא האי קורסיקה. הגבורה וקשי-העורף, שהראה עם אמיץ זה כשרכש שוב את חירותו וכשהגן עליה, ראויים הם שיקום איש חכם וילמדהו גם לשמור עליה. לבי אומר לי שיבוא יום ואי קטן זה יפתיע את אירופה".

(ז'אן ז'אק רוסו, על האמנה החברתית, מאגנס, תשס"ז (1762), סוף פרק י', עמ' 76).

 

3.

ואולי לכך יש להוסיף את הדברים המפורסמים ב"כוזרי" לריה"ל, מאמר ראשון:

"קיג     אמר החבר: אני רואה שאתה מגנה אותנו בדלות ומסכנות, – ובהם היו מתפארים גדולי האמות האלה! כי אין מתפארים אלא במי שאמר: "מי שהכה על לחיך הימני הכן לו השמאלי, ומי שלוקח טליתך תן לו חלוקך", והגיע הוא וחבריו וההולכים אחריו אחרי מאות מן השנים מן הבוז והיסורים וההרג, אל ענינים נפלאים וידועים, והם הם הפאר.  וכן בעלי תורת ישמעאל וחבריו, עד שגברו.  ובאנשים ההם היו מתפארים ומתגדלים, לא במלכים האלה אשר גבה שיאם ורחבה מלכותם ונפלאו מרכבותם; אם כן ערכנו אל האלהים יותר קרוב ממה שאם היתה לנו גדלה בעולם הזה.

קיד     אמר הכוזרי: כן-הוא אלו היתה כניעתכם ברצון.  אבל היא בהכרח, וכאשר תמצא ידכם תהרגו.

קטו     אמר החבר: מצאת מקום חרפתי מלך כוזר".

http://benyehuda.org/rihal/kuzari_1_no_nikkud.html

 

ונסיים בשאלה: האם ידועים לכם מקומות נוספים בהם פילוסופים התנבאו נבואות שהתגשמו?

(אפשר לענות שניטשה ניבא את הפוסטמודרניזם וכיוב', כן, אך תמיד עדיף משהו ספציפי יותר, עדיף עם ציטוט).

"יש מצב"/ מאת סם סומרס

יש מצב/ ביקורת מאת חגי הופר

"יש מצב – למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים?" מאת הפרופסור לפסיכולוגיה חברתית סם סומרס (כז"ב דביר, 2017) הוא ספר בפסיכולוגיה חברתית, שטענתו המרכזית היא כי יש השפעה רבה למצב, לסיטואציה, בה אנו נמצאים ולדרכי התנהגותנו.

 

הפרק הראשון מדבר על "משהמש" – מה שראיתי הוא מה שיש, כתופעה שיש להתגבר עליה. במחקר ותיק נתנו לנבדקים לקרוא מאמר שנכתב בעד או נגד פידל קסטרו ולאחר מכן שאלו אותם עד כמה כותב המאמר בעדו או נגדו. התוצאות היו מובהקות. אלא שלאחר מכן נתנו את אותם מאמרים לנבדקים ואמרו להם שהכותב הוכרח לכתוב את המאמר הזה, ועדיין רבים יותר חשבו שעמדת כותב המאמר החיובי היא באמת חיובית, ושל כותב המאמר השלילי היא באמת שלילית, אם כי בצורה פחותה מאשר קודם, מטבע הדברים. כלומר, יש כאן את העניין של "מה שאתה רואה זה מה שיש", שבטעות יסודו. על מנגנון זה בנויות רבות מהפרסומות – אדם שאנו סומכים עליו או מעריצים אותו ממליץ על מכונת כביסה מסוימת. אנו יודעים ששילמו לו על כך ושזו לא דעתו האמיתית, ובכל אופן אנו נוטים להאמין לו.

 

הפרק השני מדבר על מתן עזרה בתוך המון. הוא פותח בדוגמא של 38 אנשים בבוסטון, שהיו עדים להתעללות ילדים בילד אחר, שהסתיימה ברציחתו, כאשר הם לא סייעו בדבר. זו תופעה ידועה של אפקט ההמון – מישהו אחר ודאי כבר יתערב. המקרה הידוע ביותר בהקשר זה הוא של אישה בשם ג'נובז, שנרצחה ללא שסייעו לה. אני אתרכז בדוגמא אחרת: בדקו סטודנטים בסמינר לכמרים ונתנו להם לתת הרצאה בנושא "השומרוני הטוב", לא פחות. בדרכם להרצאה נתקלו הסטודנטים באדם שכוב במצוקה. כאן יש התפלגות בין הממהרים לאלו שלא: מבין הממהרים רק 10% (!) עצרו לסייע לאותו אדם. מבין אלו שלא – 63% עצרו לסייע. כלומר, יש השפעה לנסיבות על התנהגותנו. ואין זה רק לחץ הזמן שהשפעתו ברורה. במחקר אחר גילו שאנשים נוטים לעזור יותר על-ידי פריטת כסף ליד מאפיות ריחניות מאשר ליד חנויות בגדים. פשוט התחושה הטובה שנותן הריח הטוב עוזרת לכך.

 

הפרק השלישי מדבר על קונפורמיזם – ללכת עם הזרם. במחקר ותיק שאלו שאלה שהתשובה הנכונה עליה הייתה ברורה. אף על פי כן מספר משתתפים-שחקנים ענו תשובה שגויה. והנה, בשלושה רבעים מהמקרים גם הנחקר-למעשה יישר קו עם הרוב וענה את התשובה השגויה. כלומר, עדיף לו לטעות מלחרוג מהשורה. במחקרים נוספים התגלה שדי שאחד מהשחקנים יענה תשובה אחרת מהשאר, ואפילו תשובה שגויה בעצמה, שאחוזי הנחקרים-למעשה העונים נכונה יעלו פלאים. עוד נמצא כי הדבר משותף למדינות רבות, לא רק לארה"ב ולבריטניה בהן נעשו המחקרים תחילה, ואף באחוזים גבוהים יותר. המחקר הידוע ביותר על הקונפורמיות הוא של מילגרם, והוא מפורט באריכות בספר.

 

הפרק הרביעי מדבר על כך שאיננו יודעים מי אנחנו באמת. במחקר נשאלו אנשים שעברו ניתוח להחלפת ברך לסיבות שבגינן ביקשו את הניתוח. הם נשאלו אותה שאלה לפני הניתוח ושנה לאחריו. והנה, התשובות שהתקבלו מאותם אנשים היו שונות לחלוטין זו מזו. במחקר ידוע אחר התברר כי רוב גדול של 85% חושבים שהם נוהגים ברכב במיומנות גבוהה מהממוצע, נתון שלא יתכן סטטיסטית. הדבר מעיד על הערכה עצמית שגויה, או אם תרצו דימוי עצמי גבוה. במחקר ידוע נוסף התגלה כי דווקא אנשים דיכאוניים הם בעלי תפישת מציאות מדויקת יותר.

 

הפרק החמישי מדבר על הבדלים בין המינים. במחקר נתנו לסטודנטים מצטיינים משני המינים מבחן במתמטיקה. הבנים הצליחו בו הרבה יותר מהבנות. אך החוקרים לא עצרו כאן. הם עשו מחקר נוסף בו בקבוצה שנייה היו נבחנים שנאמר להם שהמבחן נכתב כך שאין בו העדפה לאחד המגדרים. והנה, כאן התוצאות היו כמעט שוות. כלומר, יותר מהבדל מהותי יש כאן הבדל בתפישה-עצמית. כמו כן, נשים שצפו בסרטונים על נשים מצליחות ואינטליגנטיות לפני המבחן הצליחו יותר מאשר נשים שצפו בסרטונים על אופנה נשית וכדומה. כך גם גברים הם בעלי תוקפנות פיזית רבה יותר, אך לא כאשר מתייחסים אל התוקפנות בצורה כללית יותר, ואפילו לא בתוקפנות הפיזית עצמה, כאשר מנטרלים את עמדת הצופה על הנחקרת והצורך להרשימו. ולבסוף, שורת מחקרים מצאה שגברים הם בעלי שליטה מרחבית טובה יותר, אך גם נתון זה השתווה בנסיבות אחרות, בדומה למחקר המתמטיקה שתואר קודם.

 

הפרק השישי מדבר על אהבה. גם זו תלויה בנסיבות. למשל, נמצא כי אחוזים גבוהים מהזוגות גרו בסמיכות זה לזו. גם חשיפה חוזרת לאותו אדם מגבירה את החיבה אליו (כפי שעולה גם מפרק אחד של סיינפלד). ועוד, יתכן שאהבה לא רק יוצרת התרגשות, אלא אף יכולה להיווצר בגינה. הניסוי הידוע ביותר בנוגע לכך בדק אנשים שענו לשאלון על גשר מט ליפול ונטו יותר מאחרים להתקשר אחר-כך למראיינת. על כל אלה כתבתי בהרחבה בביקורתי על הספר "התאהבות" מאת איילה מלאך-פיינס.[1]

 

הפרק השביעי מדבר על שנאה. ביתר דיוק על גזענות. נמצא שאנחנו מזדהים יותר עם קבוצות דומות לנו, וזה לא מפתיע. אך במבחן המצורף בספר מוכח כי גם מי שלא מגדיר עצמו כגזעני מעצם מטה לרעה גזעים אחרים, ערבים במקרה הזה (שחורים במקור?). המבחן הוא פשוט, כמה זמן לוקח לקשר שמות ערביים למילים חיוביות וכמה לשליליות.

 

לסיכום, ספר די טוב בסוגו, וסוגו הוא דבר די מוכר, אני חושב – ספרים בפסיכולוגיה חברתית או התנהגותית, המשתמשים במחקרים שונים כדי ללמד אותנו עוד דבר על עצמנו. ועדיין עליי לציין כי הוא לא חידש לי הרבה, וכמעט בכל המקרים הכרתי לפחות את המחקרים המרכזיים בנושא. הפרק שחידש לי הכי הרבה ושבעיניי הוא המעניין ביותר הוא הפרק החמישי, המדבר על ההבדלים בין המינים. בתחום זה גם יש עוד עבודה רבה לעשות, להערכתי.

 

לסיום, בספר עשרות שמות הלקוחים מהתרבות האמריקאית, שאינם מוכרים במחוזותינו. המתרגמת (נעמי כרמל) ביארה כל אחד מהם בהערות השוליים וצריך להודות לה על כך.

[1] http://nuritha.co.il/he/node/35782

%d7%99%d7%a9-%d7%9e%d7%a6%d7%91