"רופא לבן, אלים שחורים"/ מאת אורי שורצמן

רופא לבן, אלים שחורים/ ביקורת מאת חגי הופר

"רופא לבן, אלים שחורים" מאת אורי שורצמן (אריה ניר, 2007) מספר על "רפואת נפש מערבית בג'ונגל של אפריקה" (כותרת המשנה). שוורצמן הוא פסיכיאטר ישראלי שפעל באפריקה, בבתי החולים הנוצריים שפועלים שם, ופעם בשבוע נסע לכפרים המרוחקים יותר לטפל באוכלוסייה המקומית הסובלת.

בשיטוטיו נתקל שוורצמן בתופעות מתופעות שונות והוא מתאר אותן באופן מרתק. האוכלוסייה המקומית מאוד פרימיטיבית ונחשלת, ובהתאם לכך מאמינה בשלל תופעות, שבחברה המערבית יכנו אותן "אמונות תפלות", אך לגבי בני המקום זה הידע הנכון ומסורת קדם. כך המקומיים מאמינים בשדים וברוחות, בכשפים ובקוסמים, וכאלה גם שיטות הרפואה שלהם.

מרפא מערבי שבא למקום כזה מיד נתקל בדילמה – האם לפנות לבעיות שהוא נתקל בהן ברוח המסורת המקומית, או להשליט את הידע המערבי עליהן. והדילמה הזו נוכחת כבר באבחון – על פי אמות מידה מערביות אפשר להניח שכל תושבי המקום יוגדרו כבעלי סכיזופרניה ברמה כזו או אחרת, אלא שזה לא יכול להיות נכון. וגם בעלי ההלוצינציות הברורות עצמם צריך להבחין מי חולה ומי לא. הלוצינציות נובעות גם ממחלות כדוגמת המלריה הנפוצות באזור – וכאן יעילות הרפואה המערבית באבחון מוכחת – אך מבין שאר החולים, שוורצמן מציין כי דווקא המקומיים ידעו במקרים רבים יותר טוב ממנו מי חולה באמת ומי לא.

אבל גם לאחר שנעשה אבחון המצב אינו פשוט. כך הגיע אליו צ'יף מקומי שסבל מהזיות ואובחן כבעל סכיזופרניה וטופל בהתאם תרופתית (מהמעט תרופות שבנמצא). אלה השפיעו בצורה מצוינת וההזיות פסקו. אך לאחר זמן מועט הודיעו לו כי הצ'יף חדל לקחת את התרופה. הוא אמנם נרפא מהזיותיו אך הפך ל"גבר רכרוכי" שאינו מתקשר עוד עם האבות הקדומים כמנהגו בעבר.

לתקשורת עם האבות הקדומים, אגב, מוקדש פרק שלם. לי זה הזכיר באופן מיידי את הסרט "אווטר", בו דמויות המקומיים מתקשרים עם רוחות אבותיהם דרך הצמחים. אבל יותר מכל חלקים נרחבים בספר, אלה המתארים קוסמים ומכשפים, הזכירו לי את הווי התנ"ך ושל מיתולוגיות אחרות בנות התקופה. ההשוואה כאן היא ממש מתבקשת.

 

כל זה טוב ויפה, אבל לסיום אציין את הנקודה שמצאה חן בעיניי ביותר. שוורצמן מציין מחקר משווה שנעשה בשבע מדינות, מפותחות ומה שבנימוס מכונה מתפתחות, ועדיין בנימוס נכנה אותן לא מפותחות, על כאלף חולים נפשיים. לאחר המחקר ותוצאותיו התעוררו מספר ביקורות, כך שנעשה במחקר דומה, רק נרחב יותר ומוקפד יותר. תוצאות שני המחקרים דומות ומפתיעות: ברפואת הנפש יש מושג "מהלך מחלה", שמשמעו בקיצור היא רמת ההחלמה של החולה. והנה, נמצא כי דווקא במדינות מפותחות, כארה"ב וגרמניה, בהן שירותיים פסיכיאטריים מתקדמים ושפע תרופות, דווקא בהן מהלך המחלה גרוע יותר מאשר במדינות המתפתחות, כמדינות אפריקה והודו, בהן שירותי פסיכיאטריה מינימאליים ביותר ורוב הריפוי (שנלקח אף הוא בחשבון) נעשה בדרכים מסורתיות, בדרכי כישוף וכדומה.

למי שמעוניין, המחקר הראשון נקרא בקיצור IPSS, והשני DOSMD (עמ' 116-117).

אז מה אנו למדים מכל זה? אפשר ללמוד הרבה דברים. אני למד דבר אחד, והוא – שבניגוד לרפואת הגוף, בה המערב מוביל בהרבה, ברפואת הנפש, שהיא דבר הרבה פחות מדעי, יש עוד הרבה לאן להתקדם. ועוד אני למד, כשנראה יש מה ללמוד מהחברות הלא מפותחות בשטח זה – החיבור העז שלהן למסורת השבטית והסעד הקהילתי שהם מעניקים זה לזה כנראה תורמים הרבה לרווחה הנפשית שלהם.

 

ועוד לסיום דבר נוסף, על השיפוט התרבותי: האמונות של המקומיים באפריקה יכולות לעורר גיחוך ותימהון. אך צריך לזכור שאז הם מגיעים לבתי החוליים של הנזירים הנוצרים וסוף סוף זוכים למעט רציונאליות, על ידי רעיון לידת הבתולין וההתגשמות של האל בבשר… והרי אלו אמונות מוזרות לא פחות! אבל צריך ללמד זכות בכל זאת על הנזירים הנוצרים, שהרי אמונתם הובילה אותם להתנדב ולתרום למען תושבי המקום.

 

לסיכום, זהו ספר מרתק וייחודי מאוד במחוזותינו, ששווה מאוד לקרוא אותו.

ובכל זאת אעיר הערה אחת: בספר זה, כמו בכמה ספרים שקראתי לאחרונה ובכלל, הספר מרתק אותי בערך עד אמצעו ואחר-כך מתחיל לדשדש ולומר דברים שכבר שמעתי. אז אני לא יודע האם הבעיה נמצאת בי כקורא, בתקופת הזמן הזה, או בספר עצמו, אך ראיתי לנכון לציין זאת.

%d7%a8%d7%95%d7%a4%d7%90-%d7%9c%d7%91%d7%9f

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s