"יש מצב"/ מאת סם סומרס

יש מצב/ ביקורת מאת חגי הופר

"יש מצב – למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים?" מאת הפרופסור לפסיכולוגיה חברתית סם סומרס (כז"ב דביר, 2017) הוא ספר בפסיכולוגיה חברתית, שטענתו המרכזית היא כי יש השפעה רבה למצב, לסיטואציה, בה אנו נמצאים ולדרכי התנהגותנו.

 

הפרק הראשון מדבר על "משהמש" – מה שראיתי הוא מה שיש, כתופעה שיש להתגבר עליה. במחקר ותיק נתנו לנבדקים לקרוא מאמר שנכתב בעד או נגד פידל קסטרו ולאחר מכן שאלו אותם עד כמה כותב המאמר בעדו או נגדו. התוצאות היו מובהקות. אלא שלאחר מכן נתנו את אותם מאמרים לנבדקים ואמרו להם שהכותב הוכרח לכתוב את המאמר הזה, ועדיין רבים יותר חשבו שעמדת כותב המאמר החיובי היא באמת חיובית, ושל כותב המאמר השלילי היא באמת שלילית, אם כי בצורה פחותה מאשר קודם, מטבע הדברים. כלומר, יש כאן את העניין של "מה שאתה רואה זה מה שיש", שבטעות יסודו. על מנגנון זה בנויות רבות מהפרסומות – אדם שאנו סומכים עליו או מעריצים אותו ממליץ על מכונת כביסה מסוימת. אנו יודעים ששילמו לו על כך ושזו לא דעתו האמיתית, ובכל אופן אנו נוטים להאמין לו.

 

הפרק השני מדבר על מתן עזרה בתוך המון. הוא פותח בדוגמא של 38 אנשים בבוסטון, שהיו עדים להתעללות ילדים בילד אחר, שהסתיימה ברציחתו, כאשר הם לא סייעו בדבר. זו תופעה ידועה של אפקט ההמון – מישהו אחר ודאי כבר יתערב. המקרה הידוע ביותר בהקשר זה הוא של אישה בשם ג'נובז, שנרצחה ללא שסייעו לה. אני אתרכז בדוגמא אחרת: בדקו סטודנטים בסמינר לכמרים ונתנו להם לתת הרצאה בנושא "השומרוני הטוב", לא פחות. בדרכם להרצאה נתקלו הסטודנטים באדם שכוב במצוקה. כאן יש התפלגות בין הממהרים לאלו שלא: מבין הממהרים רק 10% (!) עצרו לסייע לאותו אדם. מבין אלו שלא – 63% עצרו לסייע. כלומר, יש השפעה לנסיבות על התנהגותנו. ואין זה רק לחץ הזמן שהשפעתו ברורה. במחקר אחר גילו שאנשים נוטים לעזור יותר על-ידי פריטת כסף ליד מאפיות ריחניות מאשר ליד חנויות בגדים. פשוט התחושה הטובה שנותן הריח הטוב עוזרת לכך.

 

הפרק השלישי מדבר על קונפורמיזם – ללכת עם הזרם. במחקר ותיק שאלו שאלה שהתשובה הנכונה עליה הייתה ברורה. אף על פי כן מספר משתתפים-שחקנים ענו תשובה שגויה. והנה, בשלושה רבעים מהמקרים גם הנחקר-למעשה יישר קו עם הרוב וענה את התשובה השגויה. כלומר, עדיף לו לטעות מלחרוג מהשורה. במחקרים נוספים התגלה שדי שאחד מהשחקנים יענה תשובה אחרת מהשאר, ואפילו תשובה שגויה בעצמה, שאחוזי הנחקרים-למעשה העונים נכונה יעלו פלאים. עוד נמצא כי הדבר משותף למדינות רבות, לא רק לארה"ב ולבריטניה בהן נעשו המחקרים תחילה, ואף באחוזים גבוהים יותר. המחקר הידוע ביותר על הקונפורמיות הוא של מילגרם, והוא מפורט באריכות בספר.

 

הפרק הרביעי מדבר על כך שאיננו יודעים מי אנחנו באמת. במחקר נשאלו אנשים שעברו ניתוח להחלפת ברך לסיבות שבגינן ביקשו את הניתוח. הם נשאלו אותה שאלה לפני הניתוח ושנה לאחריו. והנה, התשובות שהתקבלו מאותם אנשים היו שונות לחלוטין זו מזו. במחקר ידוע אחר התברר כי רוב גדול של 85% חושבים שהם נוהגים ברכב במיומנות גבוהה מהממוצע, נתון שלא יתכן סטטיסטית. הדבר מעיד על הערכה עצמית שגויה, או אם תרצו דימוי עצמי גבוה. במחקר ידוע נוסף התגלה כי דווקא אנשים דיכאוניים הם בעלי תפישת מציאות מדויקת יותר.

 

הפרק החמישי מדבר על הבדלים בין המינים. במחקר נתנו לסטודנטים מצטיינים משני המינים מבחן במתמטיקה. הבנים הצליחו בו הרבה יותר מהבנות. אך החוקרים לא עצרו כאן. הם עשו מחקר נוסף בו בקבוצה שנייה היו נבחנים שנאמר להם שהמבחן נכתב כך שאין בו העדפה לאחד המגדרים. והנה, כאן התוצאות היו כמעט שוות. כלומר, יותר מהבדל מהותי יש כאן הבדל בתפישה-עצמית. כמו כן, נשים שצפו בסרטונים על נשים מצליחות ואינטליגנטיות לפני המבחן הצליחו יותר מאשר נשים שצפו בסרטונים על אופנה נשית וכדומה. כך גם גברים הם בעלי תוקפנות פיזית רבה יותר, אך לא כאשר מתייחסים אל התוקפנות בצורה כללית יותר, ואפילו לא בתוקפנות הפיזית עצמה, כאשר מנטרלים את עמדת הצופה על הנחקרת והצורך להרשימו. ולבסוף, שורת מחקרים מצאה שגברים הם בעלי שליטה מרחבית טובה יותר, אך גם נתון זה השתווה בנסיבות אחרות, בדומה למחקר המתמטיקה שתואר קודם.

 

הפרק השישי מדבר על אהבה. גם זו תלויה בנסיבות. למשל, נמצא כי אחוזים גבוהים מהזוגות גרו בסמיכות זה לזו. גם חשיפה חוזרת לאותו אדם מגבירה את החיבה אליו (כפי שעולה גם מפרק אחד של סיינפלד). ועוד, יתכן שאהבה לא רק יוצרת התרגשות, אלא אף יכולה להיווצר בגינה. הניסוי הידוע ביותר בנוגע לכך בדק אנשים שענו לשאלון על גשר מט ליפול ונטו יותר מאחרים להתקשר אחר-כך למראיינת. על כל אלה כתבתי בהרחבה בביקורתי על הספר "התאהבות" מאת איילה מלאך-פיינס.[1]

 

הפרק השביעי מדבר על שנאה. ביתר דיוק על גזענות. נמצא שאנחנו מזדהים יותר עם קבוצות דומות לנו, וזה לא מפתיע. אך במבחן המצורף בספר מוכח כי גם מי שלא מגדיר עצמו כגזעני מעצם מטה לרעה גזעים אחרים, ערבים במקרה הזה (שחורים במקור?). המבחן הוא פשוט, כמה זמן לוקח לקשר שמות ערביים למילים חיוביות וכמה לשליליות.

 

לסיכום, ספר די טוב בסוגו, וסוגו הוא דבר די מוכר, אני חושב – ספרים בפסיכולוגיה חברתית או התנהגותית, המשתמשים במחקרים שונים כדי ללמד אותנו עוד דבר על עצמנו. ועדיין עליי לציין כי הוא לא חידש לי הרבה, וכמעט בכל המקרים הכרתי לפחות את המחקרים המרכזיים בנושא. הפרק שחידש לי הכי הרבה ושבעיניי הוא המעניין ביותר הוא הפרק החמישי, המדבר על ההבדלים בין המינים. בתחום זה גם יש עוד עבודה רבה לעשות, להערכתי.

 

לסיום, בספר עשרות שמות הלקוחים מהתרבות האמריקאית, שאינם מוכרים במחוזותינו. המתרגמת (נעמי כרמל) ביארה כל אחד מהם בהערות השוליים וצריך להודות לה על כך.

[1] http://nuritha.co.il/he/node/35782

%d7%99%d7%a9-%d7%9e%d7%a6%d7%91

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s