"מצוינים"/ מאת מלקולם גלדוול

מצוינים/ ביקורת מאת חגי הופר

"מצוינים – ממה עשויה הצלחה" מאת מלקולם גלדוול (כנרת זב"ד, 2009) הוא ספר המנסה לפענח את סוד ההצלחה והמצוינות. ניתן אולי לקרוא לז'אנר שלו "פסיכולוגיה מעשית", כי הוא ספר פסיכולוגי, הנסמך על מחקרים, כמו גם על סיפורים שהם תיאורי מקרה, אבל הוא מתקרב ברוחו גם לספרות ההדרכה. בכל אופן, כיאה לשמו, זהו ספר מצוין! להלן פירוט שלו.

החלק הראשון נקרא "הזדמנות", וטענתו העיקרית היא כי מצוינות כי לא גזירת גורל, או על כל פנים לא רק כזו, אלא היא תלויה בנו ובמאמצינו.

הכלל הראשון של המצוינות נקרא "אפקט מתי", מכותבתי הברית החדשה, ולפיו: "כי כל מי שיש לו, נתון יינתן לו ושפע יהיה לו, אך מי שאין לו, גם מה שיש לו יילקח ממנו".

גלדוול מנתח טבלת נתונים של כוכבי הוקי קנדיים, והנה – מספר גדול באופן בולט שלהם נולדו בחודשים הראשונים של השנה – ינואר, פברואר ומרץ. מה ההסבר לזה? הסבר פשוט: העונה מתחילה ב-1.1. השחקנים, עוד מגיל קטן, נבחרים לקבוצות לפי תאריך זה. אך אלו שנולדו קרובים אליו יותר הם גם המבוגרים יותר ולכן המפותחים יותר, ועל כן אין זה פלא שבוחרים יותר בהם. מכאן – שהם מתאמנים יותר מאחרים ולכן גם מצליחים יותר. הדבר נשמע מוזר, אך אותה חוקיות נמצאה גם במדינות אחרות, במשחקים אחרים (אבל כאלה שקשה להתאמן בהם לבד) ובתאריכי פתיחה אחרים. ומכאן המסקנה: מי שמתאמן יותר ושמשקיעים בו יותר גם מצליח יותר.

הכלל השני הוא "כלל 10,000 השעות", והוא די ידוע. לפי כלל זה, בהרבה מקצועות נדרשת התאמנות של 10,000 שעות כדי להגיע למצוינות. הדבר נבדק, למשל, על כנרים. אלא שהגיעו למצוינות התאמנו את מספר השעות הזה, ואלה שלא – התאמנו פחות. חד וחלק. והמסקנה פה היא אותה מסקנה.

גולדוול נותן דוגמאות מצוינות נוספות, כגון ביל ג'וי, ממייסדי תכנות המחשבים, וכן ביל גייטס, שאין צורך להציג. לשניהם ניתן זמן רב להתאמן בתכנות, באופן שהצריך גם צירוף נסיבות ומזל לא קטן. גם הביטלס, הוא מספר, בתחילת דרכם היו נוסעים למקום בו מנגנים 8 שעות ביום, 7 ימים בשבוע (או נאמר 8 ימים בשבוע, כמאמר השיר?), דבר שהוביל להצטיינותם בהמשך.

דבר נוסף, כאמור, הוא צירוף הנסיבות. מלבד המזל שבהשגת שעות התכנות, ביל ג'וי וביל גייטס פשוט ידעו מתי להיוולד. גלדוול מציין את טווח הזמן האופטימאלי בו צריך להיוולד כדי להצליח במחשבים, סביב שנת 1955, שנת הולדת גייטס, שהרי מהפכת המחשבים החלה לתפוס תאוצה בשנת 1975, עת הוכרז המחשב האישי. גייטס היה אז בגיל 20, מספיק מבוגר בשביל לרכוש את הידע, ועדיין לא מספיק זקן בשביל להתברגן ולסרב לנסות דברים חדשים.

באותו אופן, רשימת המיליונרים שבכל הזמנים מראה שרבים מהם הם ילידי שנות השלושים של המאה ה-19, ובראשם רוקפלר. הם אלה שידעו לנצל את התיעוש הגובר שבא בהמשך אותה מאה.

אבל יש גם מגבלות למצוינות. מחקר הראה כי ככל שמנת המשכל גבוהה יותר כך גם ההכנסה גבוהה יותר, וכן אורך החיים. אבל זה נכון רק עד גבול מסוים. אם מנת משכל ממוצעת היא 100 איי-קיו, הרי שרק עד 120 איי-קיו מתקיימת ההשתפרות האמורה.

דבר נוסף הוא שאם מביטים ברשימת זוכי הנובל האמריקאים ומקומות הלימוד שלהם מקבלים מגוון די גדול, הכולל מקומות נחשבים וכאלו שלא במיוחד. אמנם הרווארד המצוינת נמצאת בראש הרשימה, אך לא בצורה מובהקת כל-כך כפי שהיינו מצפים.

מלבד זאת, יש דברים נוספים שקובעים חוץ מאינטליגנציה, כמו יצירתיות, ואולי גם את אלה כדאי להתחיל לבדוק באוניברסיטאות.

בעיה נוספת שעשויה להכשיל מצוינות, או גאונים, שצריך שתהיה לך גם אינטליגנציה מעשית, כלומר לדעת איך לדבר עם אנשים ושיהיו לצדך. גולדוול מביא דוגמא של גאון צעיר שפרש מלימודיו באוניברסיטה בעקבות דרישה להקלת תנאים מסוימת שהוא דרש ולא נענתה. לעומת זאת הוא מביא את סיפורו של רוברט אופנהיימר, מפתח פצצת האטום, שבמהלך הדוקטוראט שלו ניסה להרעיל את המנחה שלו (!), ובכל אופן ניתן לו להשלים את התואר והוא אף התקבל מאוחר יותר לפרויקט האטום המדובר, למרות שאפיזודה זו נרשמה בתיק האישי שלו.

גולדוול מציין כי בני עשירים בדרך-כלל יותר מחונכים לכיוון זה של תבונה מעשית, שמתבטאת למשל בעמידתם התקיפה והגאה אל מול בעלי סמכות, לעומת בני עניים שיראים מפני הסמכות.

לבסוף, גולדוול מתייחס לג'ו פלום, עו"ד יהודי מצליח ומנסה להבין את סוד הצלחתו. הוא מגיע עד השורשים: היהודים המהגרים נטו להיות בעבר בעיקר בעלי מלאכה, ובניו-יורק בעיקר יצרני ומוכרי בגדים. זה מקצוע שמאפשר התפתחות. הדור הבא כבר פנה באופן גורף למקצועות נחשבים, כמו עו"ד ורופא. גולדוול מונה שלושה דברים שעזרו להצלחת פלום, אחד מהם הוא היותו יהודי. פשוט, בתחילת דרכו סירבו לקבל אותו למשרדים הנחשבים בגלל מוצאו, כך שהוא נאלץ לפתוח משרד פרטי ולקבל כל פונה. באותה תקופה איש לא רצה להתעסק בהשתלטות על חברות, אז הוא לקח את התיקים האלה. בהמשך נושא זה הפך לפופולארי, ועתה הוא היה בעל הניסיון הרב ביותר בתחום. הגורם השני, אגב, הוא מזל דמוגרפי, והשלישי הוא ההתפתחות הבין-דורית שהזכרתי בתחילה.

החלק השני עוסק במורשת.

בדרום של ארה"ב במאה ה-19 כבוד היה דבר חשוב, בצפון – פחות. מחקר הראה שנטייה זו נשארה עד לימינו. בדקו קבוצת אנשים מהדרום ומהצפון, כאשר בשלב מסוים מישהו כינה את הנבדק "אידיוט". אצל הדרומיים נצפה שינוי בעקבות המקרה, עד לרמת עליית רמת האדרנלין והקורטיזון, ואילו אצל הצפוניים לא. לדעת המחבר זה לא עניין גנטי, אלא חברתי-תרבותי, ממש כשם שהמבטא עובר מדור לדור.

כמו כן, הפסיכולוג חרט הופסטדה בחן הבדלים בין מדינות ותרבויות, על פי כמה דירוגים. דירוג אחד הוא "דירוג האינדיבידואליזם-קולקטיביזם", ובו, באופן לא מפתיע, ארה"ב זוכה במקום הראשון והיא האינדיבידואליסטית ביותר. דירוג אחר הוא "מדד מרחק הכוח", כלומר עד כמה מכבדים סמכות. בהקשר זה גולדוול מספר באריכות את סיפור התרסקותו של מטוס של חברת "קוריאן אייר" הקוריאנית, חברה שלה כבר היו מקרי התרסקות רבים. הניתוח מראה שסיבת ההתרסקות היא פשוט היחס המכבד-מדי של טייס המשנה לסמכות, יחס שגרם לו לא להבהיר למגדל הפיקוח שנגמר לו הדלק ולא לעמוד על כך. גם יחסו לטייס הראשי היה מכבד מדי. גולדוול יורד עד הרמה הלשונית ומראה זאת, ולשם כך נעזר בלשונאים. מלבד זאת, הוא מציין כי בשפה הקוראנית יש שש דרכים לפנות לאדם, כל לשון ברמת כבוד אחרת. אין זה מפליא, אם כך, שההתרסקויות חדלו לקרות כאשר החברה עברה בעלות ובעל הבית החדש חייב את כל הטייסים ומשניהם לדבר רק באנגלית, חסרת פניית הכבוד. כמו כן, היום מעבירים לכל הטייסים קורסים באסרטיביות ובהימנעות מלשון מרומזת.

בפרק נוסף, גולדוול מנסה להסביר מדוע בני המזרח – סין (הונג-קונג), יפן, קוריאה והסביבה – הם בעלי הישגים מתמטיים גבוהים יותר מבני המערב. אפשרות אחת היא השפה – בשפות האלה המספרים פשוטים הרבה יותר וחסרי חריגויות כמו בשפות המערב, לכן לילדים שלומדים אותם יותר קל והם גם פחות מפתחים אנטגוניזם כלפי המקצוע. דבר נוסף הוא שבני הסביבה, ובעיקר סין, התרגלו במשך שנים לגדל אורז, דבר המצריך עבודה קשה. וגם בזמן שלא היו גידולים הם עבדו בעבודות אחרות, בעוד בצרפת למשל, תקופות שלמות היו מאופיינות בחוסר מעש. הדבר גרם לכך שהם מתמידים יותר. וכך פתגם סיני אומר – "לא ייתכן שאדם המסוגל לקום לפני עלות השחר שלוש מאות שישים יום בשנה לא יביא עושר למשפחתו", בעוד ברוסיה הפתגם הוא "אם אלוהים לא יביא, האדמה לא תיתן". ובכל זאת, הדבר בעייתי, מכיוון שסין מפגרת אחרי ארה"ב כמעט בכל התחומים. ועדיין, מחקר שבדק תשובות למבחנים בינלאומיים במתמטיקה המתרחשים פעם בארבע שנים, מצא שהאסייתים לא רק שמצליחים יותר, אלא שהם גם משאירים הרבה פחות תשובות ללא מענה, כלומר יש להם יותר סבלנות. ומחקר אחר מצא שהם משקיעים יותר זמן לפני שהם מתייאשים מפתרון בעיה קשה.

בפרק נוסף גולדוול מראה כי בני עשירים מצליחים יותר בבית הספר, אך ניתוח של מגמות השיפור מראות שרוב הצלחתם באה להם פשוט מפני שלמדו בימי חופשת הקיץ, דבר שהוסיף להישגיהם. שוב – יותר השקעה משמעה יותר הצלחה.

לסיכום, לא פירטתי כל מה שיש בספר זה, אך דומני שנגעתי ברוב ובעיקר. בעיניי זהו ספר מצוין ואני מאוד נהניתי לקרוא אותו. אפשר לומר שהוא טוב בסוגו, אף שלדעתי הוא אף יותר טוב מהרבה ספרים שבסוגו. ועל "סוגו" כבר דיברנו – פסיכולוגיה מעשית. אפילו אוכל לומר שהוא הזכיר לי את ספרי ה"פריקונומיקס" של לוויט וחברו. גם כאן מוצגת חשיבה שונה ומפתיעה, המובילה למסקנות ברורות.

אציין עוד כי הכותב אינו פסיכולוג אלא עיתונאי, אך בעיניי הדבר לא מוריד מערך הספר כלל. קראתי כבר ספרים מצוינים רבים מאת עיתונאים. עיתונאי זה אדם האמון על השגת מידע והבאתו בצורה קומוניקטיבית לקורא – ומה צריך יותר מזה? כזאת עושה אף הספר הזה.

שורה תחתונה: מצוין!

%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%9d

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s