"להביט בשמש"/ מאת ארווין יאלום

להביט בשמש/ ביקורת מאת חגי הופר

רק בגלל שכבר כתבתי על כמה מספרי ארווין יאלום, אומר כמה מילים גם על ספרו "להביט בשמש" (כז"ב דביר, 2009). מדובר בספר הגרוע ביותר שלו שקראתי עד כה.

 

בספר יאלום מנסה לעזור לאנשים להתמודד עם עובדת מותם, שיבוא ביום מן הימים. מכאן הכותרת שלו, הלקוחה מפתגם קולע של לה-רושפוקו: "איננו יכולים להישיר מבט לא אל השמש ולא אל המוות" (מוטו הספר). אבל יאלום רוצה שנביט, ואז גם נביט אל חיינו בצורה רעננה.

 

גישה זו היא הגישה האקזיסטנציאליסטית, שיאלום אמון עליה, ואף כתב בנושא ספר לימוד עב כרס. אלא שאני חושב שהיחס למוות הוא בכל זאת לא נושא שיכול להחזיק טיפול. כל אחד מתמודד עם השאלה בשנות ההתבגרות שלו, אך נראה לי שרק במצבי קיצון הדבר מצריך התערבות טיפולית. זו הסיבה המרכזית, לדעתי, שספרו זה של יאלום לא מעניין מספיק.

 

אך גם מלבד זאת – תיאורי המקרה של יאלום תופסים כעמוד וחצי, או שהם התייעצויות של מפגש אחד, ובאופן כזה הטיפול לא רציני ולא מעניין. הדבר הזה חוזר גם בספרים אחרים של יאלום, אך שם בכל זאת יש מעט יותר הרחבה. וגם בנושא המוות, אגב, יאלום שב לעסוק בספרו החדש, "כולנו בני חלוף".

 

בשלב מסוים חוסר הרצינות ממש הפתיע אותי. יאלום מספר על רב אורתודוקסי שבא להתייעץ איתו לגבי מחשבותיו על התרפיה האקזיסטנציאלית, מכיוון שהוא לומד אותה עכשיו והיא מתנגשת עם אמונתו. לקראת סוף הפגישה יאלום מאבד את האיזון ומטיח ברב את דעתו על אלוהים שלא קיים. אז הרב נוגע בכיפה שלו ויאלום אומר בלבו: הו לא, עכשיו הוא יזרוק את הכיפה על הרצפה! (ראו עמ' 152), אך הרב רק מסדר מעט את הכיפה שעל ראשו. ואני משתומם על המטפל המנוסה – באמת חשבת שבגלל משפט אחד שתאמר אדם יאבד את אמונתו? אבל זו רק אנקדוטה אחת שבלטה לי.

 

נראה שיותר מכל יאלום כותב על מה שמעסיק אותו בהגיעו לזקנה. הוא גם מספר הרבה על חוויות מחייו האישיים. אלא שגם זה לא מעניין מספיק.

 

הוא גם מנסה להסתמך על שיטת אפיקורוס, הפילוסוף היווני הקדום – וזה מובן, שהרי התייחס בספריו גם לניטשה, שפינוזה ושופנהאואר, אז למה לא פילוסוף נוסף? אלא שגם דברי אפיקורוס, לפחות במעט שיאלום מביא אותם, הם דלים וחסרי עניין.

 

הרעיון המרכזי של יאלום ומה שמסייע לו להישיר מבט למוות, הוא רעיון האדוות – גלים קטנים שאנו יוצרים באמצעות פעולותינו ונשארים אף אחרינו. אך זה רעיון מוכר מאוד, מה גם שלדעתי אין הוא מנחם כלל.

 

לסיכום, לדעתי ספר גרוע, לא נהניתי ממנו כלל (למרות שציטוט אחד שלו צילמתי ושיתפתי בפייסבוק, בכל זאת גם בערימת תבן ניתן למצוא מטבע זהב), והוא גרם לי באופן כללי להעריך את יאלום הרבה פחות.

 

%d7%9c%d7%94%d7%91%d7%99%d7%98-%d7%91%d7%a9%d7%9e%d7%a9

מודעות פרסומת

"העידן הפוסט-אנושי"/ בעריכת יוחאי עתריה ועמיחי שלו

העידן הפוסט-אנושי/ ביקורת מאת חגי הופר

"העידן הפוסט-אנושי – בין פנטזיה לחיי נצח לבהלה קיומית" בעריכת יוחאי עתריה ועמיחי שלו (פרדס, 2016) הוא ספר המאגד מספר כותבים מתחומים שונים שכולם כותבים על נושא אחד, והוא הפוסט-אנושיות.

פוסט-אנושיות הוא מושג חדש שתופס יותר ויותר מקום באקדמיה. עם התפתחות הטכנולוגיה מסתמנת הופעה של ישות חדשה, שהיא שונה במהותה מכל מה שהכרנו. אחד הפנים של הישות החדשה הזו הוא בינה מלאכותית שהולכת ומתקדמת עוד ועוד. השאלה היא האם בשלב מסוים נצטרך להתייחס אליה כישות בעלת תודעה עצמית ולהתחשב בה בהתאם? ומהי בכלל תודעה? מתברר שיש כמה תשובות חדשות ובכלל לא מובנות מאליהן לשאלה הזו. למשל, אהוד לנגר מביא את דעתו של ג'וליו טונוני, כי "התודעה היא לא אירוע ייחודי אלא תכונה הקיימת במידה זו או אחרת בכל מערכת המעבדת מידע" (עמ' 168).

בכל הקונספט הזה עוסק הספר שלפנינו, אך עולים בו נושאים נוספים בממשק שבין האנושי ללא אנושי, כגון זומבים, סייבורגים, הגולם ועוד. בכל אלה מתקיים דיון מהותי מצד אחד ועל הרקע התרבותי מצד שני. למשל, בנוגע לזומבים, שמחתי לגלות – אצל מוריאל רם – סקירה של סרטי זומבים בכלל, כגון לאחרונה "מלחמת העולם Z", כולל סרטי זומבים ישראליים, כדוגמת "כלבת", או "חתולים על סירת פדלים". יש גם קטעים ספרותיים לגמרי, והכוונה לשני הסיפורים בסוף, אחד מהם מאת אתגר קרת.

אני התעניינתי בספר כי זה נראה לי נושא עדכני שכמעט ולא שומעים עליו בצורה מסודרת. אם אני מנסה לחשוב על ספרים שקראתי בשנה-שנתיים האחרונות בנושא, עולים לי רק "ההיסטוריה של המחר" המצוין של יובל נוח הררי, שעוסק בנושאים דומים, ובמידה מסוימת גם "העתיד של המוח" של מיצ'יו קאקו. על כן זו תוספת מכובדת למדף שהחומר בו רק מתחיל להצטבר.

המאמרים עצמם, חלקם קצרים וחלקם ארוכים ומושקעים מבחינת מקורות היחס, ומטבע הדברים חלקם עניינו אותי יותר וחלקם פחות. אני מודה שהספר היה קשה לי לקריאה, בעיקר מכיוון שאין לי מספיק ידע בנושא ואין לי מקורות להשוואה. באופן ראשוני חלק מהמאמרים נראו לי קצת כמו עבודות אקדמיות מורחבות. אבל שוב, אין לי הרבה לאן להשוות, וגם מאמרים קצרים יחסית כאלה הם מראש מוגבלים מבחינת יכולת ההתפרשות שלהם. כאן ניתנים בעיקר כיוונים למחשבה, ונראה לי שלפחות חלק מהמאמרים כאן יכולים להפוך לספרים מלאים.

קשה לי להעריך ספר שכזה, על כן רק אוכל להזכיר שוב שיש לזקוף לזכותו את החידוש הרב שבו. אני בטוח שכל מי שמתעניין בנושא הספר יימצא בו כיווני חשיבה רבים.

%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%93%d7%9f-%d7%94%d7%a4%d7%95%d7%a1%d7%98-%d7%90%d7%a0%d7%95%d7%a9%d7%99

"הגורילה הבלתי נראית"/ מאת כריסטופר שברי ודניאל סימונס

הגורילה הבלתי נראית/ ביקורת מאת חגי הופר

"הגורילה הבלתי נראית – איך האינטואיציה מוליכה אותנו שולל" מאת כריסטופר שברי ודניאל סימונס (כז"ב דביר, 2012) הוא ספר המבוסס בעצם על הניסוי הידוע מאוד של המחברים, ניסוי הגורילה.

 

בניסוי זה, הראו לאנשים סרט וידאו של שחקני כדורסל מתמסרים בכדור וביקשו מהם לספור את מספר המסירות של שחקנים מצבע אחד. תוך כדי כך אדם מחופש לגורילה נכנס לתמונה למשך כמה שניות ואף מכה על חזהו כמנהג הגורילות. כששאלו לאחר ההקרנה את האנשים מה הם ראו, רק 50% מהם ראו את הגורילה והשאר לא הבחינו בה. זו דוגמא מצוינת לכך שכאשר אנו מתרכזים בדבר מסוים אין אנו שמים לב לכל השאר. (לי יצא גם להיות נוכח בהדגמה חוזרת של הניסוי הזה והאחוזים היו גבוהים אפילו יותר, עד כמה שאני זוכר).

 

כאן המחברים מרחיבים קצת את התמונה ומראים כי יש לתובנה זו יישומים מעשיים מאוד. למשל, בניגוד למה שחושבים, אין הבדל מהותי בין דיבור בסלולארי במכונית ובין דיבור בדיבורית; בשניהם הקשב מוסט וכתוצאה מכך הנסיעה פחות בטוחה. אבל יש הבדל בין שני אלה ובין לדבר עם אדם שנמצא ברכב. בין היתר בגלל ששומעים אותו יותר טוב ושהוא מעורב בנסיעה, גם כזוג עיניים נוסף וגם כמי שיודע לשתוק רגע במקומות המתאימים, כשנדרשת התרכזות בכביש.

 

אבל בספר זה המחברים מרחיבים את התמונה יותר. כך, גם הזיכרון יכול להציג תמונה חלקית בלבד. הם מציגים כמה מקרים וניסיים בהם אנשים לא זכרו מה שכביכול היו אמורים לזכור וזכרו מה שכלל לא קרה להם. לעיתים, מדובר בסיפור ששמענו ודומה לחוויה שעברנו ואנו מערבבים בין השניים. החוקרת הידועה ביותר בתחום זה היא אליזבט לופטוס, שמראה איך בפעמים רבות זיכרונות על גילוי עריות בילדות הם מומצאים ולא התרחשו מעולם. היא מופיעה הרבה בבתי משפט למתן הגנה מסוג זה, ויש הרבה אנשים שלא אוהבים אותה בשל כך.

 

דבר נוסף הוא אשליית הביטחון. מתברר כי אנו בטוחים בעצמנו הרבה מעבר למידה האמיתית. למשל, יותר מרוב האנשים חושבים שהם נוהגים טוב יותר מרוב האנשים – נתון שלא יתכן. כלומר, רוב האנשים חושבים שהם חכמים יותר, מוצלחים יותר, והכלל טובים יותר ממה שהם באמת (חוץ ממני, אני באמת משהו מיוחד… 😉 – כמובן, גם הביטוי הזה אינו מקורי). אלה עובדות די ידועות ואף אני הזכרתי את הדבר בעבר. המחברים דנים בדבר ומביאים דוגמאות שונות. למשל, הם מספרים על אישה אחת שעברה תקיפה מינית וזיהתה "בוודאות" את התוקף, אלא שלאחר כמה שנים בכלא התברר מבדיקת דנ"א שאין זה הוא. לפעמים ביטחון היתר מסתיר אי-ידיעה או טעות.

 

ויש גם אשליית ידע. למשל, שורת מומחים שהימרו כמה גנים יש באדם, לפני שהדבר התברר, נתנו כולם הימור גבוה מדי, לעיתים בצורה מוגזמת. או באמצע המאה שעברה חזו שתוך עשור המחשב יגבר על האדם בשחמט, אך זה קרה רק בסוף המאה – ב-1997 עת הפסיד אלוף העולם גארי קאספרוב למחשב "כחול עמוק". ולדבר זה יש גם השפעות ישירות, למשל בשוק העסקים והבורסה.

 

דבר נוסף הוא הנטייה להסקת מסקנות חפוזות, או נאמר אשליית הסיבתיות. מכיוון שהדבר ידוע מאוד אסתפק בדוגמא משעשעת:

"שיחה הין הומר וליסה של "משפחת סימפסון" מספקת את אחת ההמחשות הטובות ביותר לסכנות הטמונות בהפיכת קשר בין אירועים בזמן להסבר סיבתי. אחרי שדוב נצפה בספריגפילד, מקימה העיירה משמר רשמי, הכולל מסוקים ומשאיות עם סירנות, כדי לוודא שאין דובים בעיר.

 

הומר: אהההה… אני לא רואה אף דוב. משמר הדובים עובד כמו קסם.

ליסה: זו מסקנה מטעה, אבא.

הומר: תודה, חומד.

ליסה (מרימה אבן מהאדמה): על סמך ההיגיון שלך, אני יכולה לטעון שהאבן הזאת מרחיקה טיגריסים.

הומר: אוווו… איך היא עובדת?

ליסה: היא לא עובדת – זו סתם אבן מטופשת. אבל אני לא רואה כאן טיגריסים, ואתה?

הומר: ליסה, אני רוצה לקנות את האבן שלך." (עמ' 184-185).

 

גם כאן יש יישומים פרקטיים; המחברים מציינים אנשים המתנגדים למתן חיסונים בטענה כי הדבר עשוי לגרום לאוטיזם, בעוד המחקר הראה בברור שאין כל קשר בין הדברים.

 

וישנה גם אשליית הפוטנציאל. מחקר ראשוני הראה כי אנשים ששומעים מוצרט נעשים חכמים יותר. בעקבות כך דיסקים ייעודיים עם מוסיקה של מוצרט נמכרו בהמוניהם, ואף כוונו לתינוקות ואף לעוברים – "בייבי מוצרט", "בייבי איינשטיין" ודומיהם. אלא שמחקרי המשך למחקר זה לא מצאו כל קשר בין שמיעת המוסיקה לגדילת האינטליגנציה. זה לא שינה דבר – הדיסקים ממשיכים להימכר יפה.

וכן ישנה דעה כי אנו משתמשים רק ב-10% מהמוח. זה כנראה לא נכון, אך אנשים ממשיכים להאמין בזה. והאמת היא, שהדרך לשיפור האינטליגנציה קיימת, אלא שהיא אחרת ודי פשוטה: אימון!

 

כך הספר מראה בפרק אחר פרק איך אנו נופלים שולל בפני האינטואיציה שלנו, וכיצד אנו יכולים להשיג תוצאות טובות יותר על-ידי שינוי גישה, הכרת המהמורות והסתמכות על הנתונים.

 

לסיכום, ספר מחקרי-פסיכולוגי סביר ודי סטנדרטי. הרבה ממה שהוא אומר ידוע, וגם לדעתי הפרקים קצת ארוכים מדי ונמרחים מדי, אבל עדיין הוא מספיק טוב לסוגו ויכול להועיל לכל מי שמתעניין בתחום הנפש, אנשי מקצוע ואדם מן השורה כאחד. בעיקר הוא בעל ערך בכל מה שקשור לניסוי הגורילה עצמו, שבו לכותבים המומחיות הגבוהה ביותר.

%d7%94%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%91%d7%9c%d7%aa%d7%99-%d7%a0%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%aa

"ספר שחושל בגיהינום"/ מאת סטיבן נדלר

ספר שחושל בגיהינום/ ביקורת מאת חגי הופר

"ספר שחושל בגיהינום – שפינוזה והולדת העידן החילוני" מאת פרופ' סטיבן נדלר (ידיעות, 2017) הוא ספר על ספר – על ספרו של שפינוזה "מאמר תיאולוגי-מדיני" (שכתבתי עליו לא מזמן – קישור בהערה[1]). בעיניי – ולא רק בעיניי – ספרו זה של שפינוזה הוא אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו מעולם, ואי מחבבו אף יותר מספרו המרכזי והנלמד יותר – "אתיקה". כאן פורץ שפינוזה את כל גדרות הדת המסורתית וסולל דרך בטוחה אל עבר החילוניות.

הספר של שפינוזה אינו קשה במיוחד וכל אחד יכול לקרוא בו ולהבינו, אך עדיין דומה שהוא זקוק להנגשה לקהל רחב יותר – וזאת עושה סטיבן נדלר בצורה מצוינת. נדלר נראה כאדם המתאים לכתוב ספר זה; הוא מתמחה בהגות ובתרבות של המאה ה-17 וגם כבר כתב ביוגרפיה על שפינוזה.

אני קראתי את כל ספרי שפינוזה שתורגמו לעברית ועדיין מצאתי בספר זה עניין רב, גם בתוכן הישיר, ובעיקר בהשוואה של הגות שפינוזה להוגים אחרים, המתייחסים לאותם נושאים בדרכם.

אחרי הקו להלן אפרט מעט את תוכן הספר, ולאחר השני אחזור לסיכום, מי שרוצה לקצר יכול לקפוץ לשם.

—–

הספר פותח בשלושה פרקים מבואיים וכלליים או היסטוריים. לאחר שבפתח דבר נדלר מתאר את התקבלות הספר וגם מפרט את המשפט שנערך לשפינוזה ואת נידויו מהקהילה היהודית, מגיע הפרק השני, בו נדלר מעלה את טענתו המרכזית בספר – על אף שבמהותו הוא ספר סיכום – כי המטרה העיקרית של שפינוזה בספרו היא ניתוקה של הדת מהפילוסופיה ומהמדינה, כך שיתאפשר הדיבור החופשי. הפילוסופיה אינה "שפחת" התיאולוגיה, והתיאולוגיה אינה "שפחת" הפילוסופיה, כפי שנהגו לומר בזמנו, כך או כך, אלא יש להפריד ביניהן הפרדה מוחלטת. ובפרק השלישי מספר נדלר על קורבאך, הוגה דעות רדיקלי נוסף שיצא נגד מוסכמות דתיות, אשר נכלא ומת תוך חודשיים בכלאו. שפינוזה הכיר את קורבאך זה ומותו זעזע אותו.

לאחר שלושת הפרקים האלה אנו מגיעים – בעמ' 91 – אל ליבת הספר.

בפרק הרביעי מדובר על "אלים ונביאים". לפי הרמב"ם, הנביאים היו אנשים שהיו מצוינים בכוח השכלי וגם בכוח המדמה, מלבד הצטיינותם במידות. הם השתלמו בחוכמה ובלי זאת לא יכלו להיות נביאים. שפינוזה אינו מקבל תמונה זו והופך את הקערה על פיה – הנביאים היו מצוינים רק בכוח המדמה שלהם, הווה אומר בכושר דמיונם, והיו יכולים להיות אנשים פשוטים ולא משכילים. מלבד זאת, שפינוזה מבחין בין נבואת כל הנביאים לנבואת משה, שרק הוא דיבר עם האלוהים ישירות. נדלר לא מציין זאת, אך גם הבחנה זו שאובה מהרמב"ם ותואמת לה. לי עדיין נשאר קשה מה רצה שפינוזה לומר בכך, והאם הוא סובר כי נבואת משה אכן שונה במהותה מנבואת שאר הנביאים. בכל מקרה, הנביאים לא קלטו משהו מחוץ לטבע, אלא את הטבע עצמו, שלפי שפינוזה – ב"אתיקה" אמנם – זהה עם אלוהים עצמו. הסמכות של הנביאים נוגעת רק לשאלות מוסר, והמסר העיקר שלהם הוא הצדק והחסד ומצוות "ואהבת לרעך כמוך".

בפרק החמישי מדובר על "ניסים". הדעה הרווחת היא שניסים הם שבירת הטבע, אך זו לא הייתה דעת החכמים בימי הביניים. הוגים יהודים, נוצרים ומוסלמים סברו שאפשרות הנס נקבעה כבר בזמן הבריאה ורק יצאה אל הפועל מאוחר יותר, ובכך קירבו את הנס יותר לחוקי הטבע הקיימים. כך, למשל, אומר הרמב"ם ב"שמונה פרקים" שלו, פרק שמונה. דעת הרמב"ם על הניסים מורכבת ולא לגמרי ברורה – והוא כמעט שלא כותב על כך בספרו "מורה הנבוכים", אך נראה בבירור שהם קשים לו והוא מנסה ליישבם עם חוקי הטבע. שפינוזה רדיקלי הרבה יותר וטוען כי הניסים הם שטות גמורה, ולהפך – הם ממעיטים מיכולת האל, שבא לידי ביטוי דווקא בחוקי הטבע הקיימים. הנקודה האחרונה עלתה פה ושם גם אצל הוגים נוספים, אך שפינוזה הוא זה שהלך איתה עד הסוף. כך הובס לפניו התבטא בנושא, אך פחות מסתכן, ויום אחריו כתב על כך גם הוא, אלא שדבריו מתונים בהרבה.

בהתאם לכך, שפינוזה מתנגד גם למושג "השגחה פרטית". הכול פועל לפי חוקי הטבע, שהם מהות האל. ועוד, מי שמבין אמת זאת והולך לאורה משיג לו גם שלווה ויציבות נפשית בריאה.

בפרק השישי מדובר על "כתבי הקודש". עוד לפני שפינוזה היו מי שערערו על כך שהתורה נכתבה על-ידי משה, למשל הובס ב"לוויתן" ואחד בשם לה פרר, אך שפינוזה הוא הראשון שמציג את הדעה הזו בצורה מקיפה ויסודית. תחילה הוא מסתמך על פירוש האבן עזרא, שדיבר על "סוד שנים עשר" – מקומות בתורה שנראה כאילו לא משה כתבם, כגון תיאור מותו בסוף ספר דברים, או הפסוק "והכנעני אז בארץ". שפינוזה מוסיף עליהם נימוקים נוספים, כגון זה שמשה מדבר על עצמו בגוף שלישי, וקובע כי לא משה כתב את התורה, אף שהוא מזהה שלושה קבצים שנכתבו בתקופתו, כגון "ספר הברית". בהמשך הוא מראה שגם בשאר כתבי הנביאים הראשונים, לא בעלי הכותרת הם הכותבים. כך, לא יהושע כתב את ספר יהושע וכן הלאה. הוא מזהה את כל החטיבה הזו כסיפור אחד ארוך – מה שלא קשה לאשש – ועל כן על הכותב להתקיים בסיומה. האדם המתאים ביותר לכך הוא עזרא, אף ששפינוזה לא קובע זאת במסמרות.

עוד מזכיר נדלר את לודווייק מאייר, מי שכתב הקדמה לספרו של שפינוזה על דקרט בזמנו, שכתב ספר בו טען כי כתבי הקודש צריכים להיות מיושרים על-ידי התבונה – ובוקר קשות בשל כך. אך למעשה גישה רציונאליסטית כזו הוצגה כבר על-ידי הרמב"ם. שפינוזה מתנגד לגישה זו ומזכיר את הרמב"ם בשמו, למרות שהוא כמעט ולא מציין שמות של הוגים אחרים בספרו. לדעתו התנ"ך פנה להמון העם והיה צריך להיות מובן על ידו. ובאופן כזה גם יש לפרש את כתבי הקודש.

בפרק השביעי מדובר על "יהדות, נצרות, והדת האמיתית". בפרקים 3-5 בספרו שפינוזה מדבר על היהדות וטוען, כי חוקי משה הם הסדרים מדיניים בבסיסם. ואולם, חוקי האל כתובים על ליבות האנשים, והם כוללים אהבת אל ואהבת אדם. אהבת האדם גלומה במצווה העיקרית "ואהבת לרעך כמוך", שכבר הזכרנו. אהבת האל היא "אהבת אלוהים השכלית". גם כאן שפינוזה הולך אחרי הרמב"ם, שמשתמש באותם מונחים – נדלר מצטט ממשנה תורה. אבל בעוד הרמב"ם מדבר גם על הפחד מהאל, שפינוזה אינו מדבר על כך, אלא להפך – אהבתו השכלית מסלקת את הפחד (אבל בעצם רעיון דומה ניתן למצוא גם אצל הרמב"ם עצמו, אעיר). מובן שבתפיסה כזו אין מקום למושג בחירת ישראל כמשהו מהותי, אלא שפינוזה מפרשו כמשהו נסיבתי ונקודתי-היסטורית, כדברי נדלר – רק במובן "מזלם הטוב מבחינה גיאופוליטית, והאירגון החברתי שלהם" (עמ' 232). ומה ששמר על ישראל כעם בגלות זו שנאת הגויים אליהם ושמירתם על הטקסים הדתיים. לכן, אומר נדלר, אין הוא היהודי החילוני הראשון, אלא האינדיבידואל החילוני הראשון.

בנוגע לנצרות, נפוצה שמועה ששפינוזה התנצר, אך נדלר דוחה אותה. מצד אחד, באגרת הוא מבקר את טקסי הקתולים ורואה באמונתם בניסים אמונה טפלה; ומצד שני, בספר שלפנינו הוא מציג את הנצרות באורח חיובי – את ישוע הוא שם במדרגה גבוהה ממשה ואומר שקלט את דבר האל באופן בלתי אמצעי (כך, לפחות, על פי הכתובים), השליחים היו מורים, ופאולוס הוא כמעט פילוסוף. שטראוס טען ששפינוזה נאלץ להסתיר את דעתו האמיתית, אך נדלר דוחה אף זאת; אין הוא נוצרי ואין הוא אנטי-נוצרי המתחנף לנוצרים, אלא לכל היותר אפשר לומר שכמה תמות נוצריות השפיעו עליו, ואת דבריו על הנצרות אפשר ליישב עם כלל משנתו.

בפרק השמיני מדובר על "אמונה, תבונה, והמדינה". נדלר מציין כי במאה ה-17 תחומי חקר הדעת נשלטו עדיין על-ידי הכנסייה, ושפינוזה יצא כנגד זה. הוא גם מציין מספר אמונות בסיסיות לדעתו שאפשר להסתפק בהן, נדלר מונה 7 כאלה (עמ' 259). מבחינה מדינית, שפינוזה הולך בעקבות הובס וטוען, כי העם צריך להעביר את כוחו להנהגה, שצריכה להתוות את צעדיה על פי התבונה, אך בעוד הובס דיבר על מונרכיה כמשטר עדיף, שפינוזה מדבר על דמוקרטיה. את דעותיו אלה הוא ירחיב בספרו האחרון, שלא הספיק להשלים, "מאמר מדיני". אני חושב שהפרקים האלה בסוף ספרו של שפינוזה הם מהפחות מעניינים בספר, וצודק נדלר שלא מקדיש להם מקום נרחב.

בפרק השמיני מדובר על "החופש להתפלסף". בניגוד לדעת כמה חוקרים, שרואים בשפינוזה את המקור לתיקון הראשון לחוקה האמריקאית, הקובע כי אין על המדינה להשליט דת וכי כל אזרח יכול להחזיק באמונותיו, נדלר חושב אחרת. לדעתו שפינוזה הוא לא מקור לחלק הראשון, כי טען שהמדינה כן צריכה להשליט את הדת – ובכך, אגב, גם לקח את הכוח מאת כהני הדת והעבירו לשליטים. בזאת הוא ממשיך את הובס. אבל הוא כן מקור לחלק השני, כי טען שכל אזרח פרטי רשאי להחזיק בדתו ובמחשבתו. זאת – בניגוד לדעת הובס. בכך הוא אפילו רדיקלי יותר מלוק, שבא אחריו וטען ב"אגרת על הסובלנות" המפורסמת שלו, כי יש אמנם לתת חופש דתי, אך עד כדי אפשור האתיאיזם לא הגיע. ואולם, גם אצל שפינוזה יש גבולות, והן האפשרות לצנזר ביטויי הסתה כנגד השלטון – דבר הקיים עד לימינו, עם גבולות עדינים. נדלר מסכם את דבריו ואומר:

"מה שכן אפשר לומר הוא זה: שפינוזה הוא בלי ספק אחד התומכים הרהוטים ביותר של חברה חילונית ודמוקרטית שידעה ההיסטוריה, והסנגור הנלהב ביותר של החירות והסובלנות בתחילת העת החדשה" (עמ' 291).

ומוטב גם שנצטט את שפינוזה עצמו, שבפסק לפני האחרונה בספרו כותב יפה:

"ביטחון המדינה אין טוב לו מלהעמיד את יראת-השמים והדת על מעשי חסד ויושר בלבד, ומלייחס את זכות הרשויות העליונות, גם בענייני קודש גם בענייני חול, למעשים בלבד, וזולת זאת להניח לכל אדם גם לחשוב מה שהוא רוצה, גם לומר מה שהוא חושב" (עמ' 300).

בפרק העשירי מדובר על "המתקפה" לה זכה שפינוזה לאחר פרסום ספרו. הוא הושמץ במילים קשות וספרו נרדף ונידון לכליה. בדיוק ההפך מהדברים להם הטיף, אותם קראנו הרגע. דבר זה גרם לו לא לפרסם את ספרו הבא, "אתיקה", בחייו.

נדלר מסיים את ספרו במילים היפות והחשובות הבאות:

"במידה שאנו מחויבים לאידיאל של חברה חילונית המשוחררת מהשפעה כנסייתית וחיה תחת מישטר של סובלנות, חירות, ותפיסה של מידה-טובה אזרחית; ואם אכן אנו סבורים כי יראת-שמים דתית אמיתית מתבטאת ביחס של כבוד והגינות כלפי בני אדם אחרים, ורואים בתנ"ך פשוט יצירה ספרותית עמוקה עם מסר מוסרי אוניברסלי – אנחנו היורשים הישירים של המסכת של שפינוזה" (עמ' 332).

כמה הערות לסיום:

אחד. הדבר היחיד אולי שלא אהבתי בספר הזה זו הכותרת שלו – "ספר שחושל בגיהינום". מדובר בהשמצה שנשמעה על-ידי אחד ממתנגדיו בתקופתו, אך למה לתת לה מקום כה מרכזי? אמנם כבר התרגלנו שתופעות מקבלות את השמות שלהם דווקא מבחוץ, כך במקרה של ה"אינדיאנים" או ה"אסקימוסים", אבל, למעשה, אין זה מנהג ראוי. היה אפשר למצוא לספר שם יותר מוצלח וחיובי, ופחות מרתיע, למשל, אם להשתמש במילות המחבר, "האינדיבידואל החילוני הראשון" (אף כי ברור שהיו חילוניים אף לפניו).

שתיים. שפינוזה אמנם מבשר את הולדת העידן החילוני, אולם יש לזכור שהוא מתייחס לאלוהים כל העת בכתביו, והוא נחשב פנתיאיסט ולא אתיאיסט. אמנם אפשר לפטור את העניין ולטעון כי הדבר נעשה כמס שפתיים לכנסייה, בעת בה אתיאיזם הוצא מחוץ לחוק, אך אני חושב שזה פתרון קל מדי, והיחס לאלוהים הוא מרכזי בהגות שפינוזה. מה גם שלא חסרה לו תעוזה. לכן נראה לי להציע, שפשוט יש להביט על הדבר מפרספקטיבה היסטורית; בתקופה כה דתית קשה להשתחרר מרעיון כה מרכזי בבת אחת, ושפינוזה עשה כברת דרך גדולה גם בלי זה. או כפי אמרתו הקולעת של ברכט: "בשר חדש אוכלים במזלגות ישנים". ואולי – גם זו אפשרות – זו פשוט הייתה אמונתו הכנה של שפינוזה, גם לאחר ששקל את שאר הדברים.

שלוש. הדברים שמשמיע שפינוזה נשמעים לנו לפעמים כמעט טריוויאליים, אך יש לזכור כי בזמנו הדברים היו חידושים מוחלטים שלא נשמע כמוהם. הדבר צריך לתת לנו סימן על הדרך הארוכה שעשינו מאז, ועל ניצחון הגותו, בעצם.

—–

לסיכום, ספר מעניין וחשוב, אך אם אומר רק זאת לא אעביר לכם באמת את חשיבותו הגדולה. לדעתי, נפל דבר בישראל! מעתה אין יותר תירוצים מדוע לא להכיר את ספרו החשוב של שפינוזה, שכן עתה הוא מונגש בצורה ידידותית ולא קשה במיוחד. אם הייתי יכול להכריח אתכם לקרוא הייתי עושה זאת (או לפחות הייתי מכניס את הספר לתוכנית הלימודים…), אך מכיוון שאין הדבר בידי אני יכול רק להמליץ לכם עליו בחום, ואף להפציר בכם לקרוא בו.

שורה תחתונה: מאוד מאוד מאוד מומלץ!

[1] כאן:
https://hagaibooks.wordpress.com/2016/11/12/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8-%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%9A-%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%96%D7%94/

%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a9%d7%9c-%d7%91%d7%92%d7%99%d7%94%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%9d

"מכתבי אבלר ואלואיז"/ ביקורת

מכתבי אבלר ואלואיז/ ביקורת מאת חגי הופר

"מכתבי אבלר ואלואיז" הוא ספר נוסף מההוצאה החדשה "מפרשים" (2016), תוך שיתוף פעולה עם הוצאת כרמל.

מדובר ביצירה מהמאה ה-12, חלופת מכתבים בין אבלר ואלואיז, אשר הועלו ספקות לגבי חיבורה. אפשר שהיא מקורית, אך אפשר א. שהיא יצירה של אבלר. ב. שהיא נערכה על ידי אלואיז. ג. שהיא יצירה בדויה שנכתבה במאה ה-13. כך על פי פתח הדבר. ואולם, במחקר הכריעה לבסוף הדעה כי הוא אותנטי, אף כי יתכן שעבר עריכה כזו או אחרת.

על כל פנים הדמויות הן דמויות מוכרות. אבלר היה מגדולי המלומדים של המאה ה-12 ושילב תיאולוגיה עם דרכי ההיגיון. לימים, ספריו נידונו לשרפה ואף הוא הועמד לדין. והוא היה המורה של אלואיז, נערה מלומדת כשלעצמה, שיש הטוענים שרבים מרעיונותיו, כמו הצורך בכוונה למעשים, באו ממנה, כפי שעולה מהמכתבים.

הסיפור של השניים הוא טרגי: אבלר, שהיה כאמור המורה של אלואיז ומבוגר ממנה ב-20 שנה, ניהל עימה רומן במשך שנה וחצי. הם התחתנו ואפילו נולד להם בן, אסטרולביום שמו, אבל בסופו של דבר דודה של אלואיז, שחשד בו שזנח אותה, זימן כמה אנשים וגרם לסירוסו. אבלר מצא מפלט במנזר, אך דרש שגם אלואיז תלך למנזר ולא תהיה לאחר. כך היא אמנם נהגה ואף לאחר כמה שנים מונתה להיות אם המנזר – מנזר הפרקליטוס הגדול והמכובד.

בשלב זה מתרחשת חלופת המכתבים המתוארת בספר, כשמונה בסך הכול, כשהראשון הוא בכלל מכתב ששלח אבלר לידיד אחר.

במכתבים יש הרבה כבוד הדדי והרבה מכובדות באופן כללי, במה שנראה פורמליות המסתירה רגשי חיבה עמוקים יותר. כך, למשל, שני המכותבים דנים ארוכות בשאלה הגורלית, האם נכון לכתוב לאלואיז מאבלר, כפי שכתב אבלר, או שמא מאבלר לאלואיז, שהרי צו המכובדות מחייב להקדים את שם רם המעלה, אומרת היא. גינוני כבוד, אם כך, לא חסרים, וגם הם מעבירים את רוח התקופה.

התוכן עצמו, וכנראה מה שהפך יצירה זו לחשובה ונזכרת, כזו שהתייחסו אליה רבים וטובים, הוא דיונים תיאולוגיים סביב רעיונות נוצריים, וכן הנחיות רבות לארגון המנזר. אני מוצא שעל כל הדיונים האלה קצת אבד הכלח, ואם נותר בהם עניין הרי שזה רק מהבחינה ההיסטורית, ובעיקר כתרומה להיסטוריה של הרעיונות.

הרבה רומנטיקה במובן המודרני – אם מישהו מחפש אותה – לא מצאתי פה. אבל כן נראה לי שהספר מאוד מבשר את רוח הרומנטיקה במובן ההיסטורי שלה, על האהבה החצרונית הבלתי ממומשת המאפיינת אותה.

לסיכום, ספר חשוב מבחינה היסטורית, אך כזה שרוב רעיונותיו לא צלחו את מבחן הזמן, ועל כן הוא טוב בעיקר רק להתרשמות מרוח התקופה, שבכל זאת – אין לנו הרבה יצירות ספרותיות ממנה, בלשון המעטה. בפתח דבר נאמר, כי לא נכתבה עוד אוטוביוגרפיה כזו (למעט אחת) למן זו של אוגוסטינוס, יותר מ-500 שנה קודם לכן. אכן, ספרות נדירה.

לספר נוספו הקדמה קצרה מאת יערה שחורי, פתח דבר מאת שולמית שחר ואחרית דבר מאת שולמית שחר.

%d7%9e%d7%9b%d7%aa%d7%91%d7%99-%d7%90%d7%91%d7%9c%d7%a8-%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%90%d7%99%d7%96

"הזיות של מטייל בודד"/ מאת ז'אן-ז'אק רוסו

הזיות של מטייל בודד/ ביקורת מאת חגי הופר

"הזיות של מטייל בודד" מאת הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו, יצא עתה (2016) בהוצאת מחודשת דרך הוצאת מפרשים, הוצאה חדשה המתכוונת להביא מחדש יצירות מופת, שיצאו לאור בחסות המפעל לתרגום ספרות מופת, הידוע לטוב. קודם כל, יש לברך על היוזמה ולאחל לה בהצלחה!

הספר עצמו לא צריך את ההמלצה שלי, שכן הוא קנון ספרותי, הגם שזו יצירה די שולית בקורפוס היצירה של רוסו ולא מגיעה למרכזיות של "אמיל" או "על האמנה החברתית". ובכל זאת אומר כיצד אני התרשמתי מהספר.

מדובר כאן בעשרה "טיולים" שעורך רוסו, שבהם הוא מהרהר בעולם ומלואו, החל מחייו האישיים וכלה בהרהורים פילוסופיים.

רוב הטיולים די מתנהלים בעצלתיים לדעתי. אין בהם חידושים גדולים וגם לא הגות עמוקה. מדי פעם מתנוצץ רעיון מעניין, אך הוא אינו מפותח במידה מספקת. לכן אני חושב, כי למרות שלטיולים האלה יש בוודאי ערך היסטורי רב, הרי מבחינה פילוסופית ערכם דל.

יוצא מן הכלל הזה הוא הטיול הרביעי, בו מציג רוסו הרהור יותר מפותח ויותר מעניין מבחינתי אודות השאלה מהו שקר?

הוא כותב:

"נזכרתי כי קראתי בשעתו בחיבור פילוסופי אחד, כי לשקר פירושו להסתיר איזו אמת, שחובה על האדם לומר אותה. היוצא מהגדרה זו הוא, כי להעלים אמת שאין אדם חייב לומר אותה, אין פירושו לשקר; אך מי שאיננו מסתפק באי-אמירת האמת, אלא אומר גם את היפוכה, האם משקר הוא או שאינו משקר? על פי ההגדרה, לא נוכל לומר כי הוא משקר; שכן הוא נותן מטבע מזויף לאדם אחר שאין הוא חייב לו מאומה, והוא אמנם מוליך שולל את האיש, אך אין הוא גוזל ממנו דבר" (עמ' 55-56).

זו מחשבה מעניינת וחדשה ואותה הוא מפתח על גבי כמה עמודים. זו עדיין כתיבה אישית המחוברת לחייו האישיים (ויש בכך הרבה מן החיובי כמובן) ולא משהו שעבר תהליך גיבוש פילוסופי מסודר, אבל עדיין זה נושא שרוסו מפתח די באריכות.

וכך, בהמשך הוא כותב, למשל, כי אנשים ברגיל תופסים "איש אמת" כמי שלא משקר לגבי דברים כלליים או פעוטים עליהם הוא מדווח, בעוד שעל עניינים חשובים וקרובים אליו הוא יכול להגזים או להציגם באור אוהד או בלתי אוהד; בעוד למעשה האמת היא בדיוק להפך! איש האמת האמיתי יכול להציג דברים שאין לו נגיעה אליהם בצורה לא תואמת – זה נקרא בדיון ולא שקר – אך דווקא בדברים הקרובים אליו הוא נבחן, בדברים שיש לו נגיעה אליהם, שיש לו בהם אינטרס ושיכולים להשפיע על חייו.

אני חושב שהרעיון הזה של רוסו הוא נועז ומקורי, בעיקר כאשר אנו זוכרים כי הוא נכתב בתרבות נוצרית, ובתרבות הנוצרית – להווה ידוע – מקובל שלשקר זה חטא! ולא רק שזה חטא, אלא שזה חטא שכתוב בעשרת הדיברות!

האמת היא שבעשרת הדיברות כתוב "לא תענה ברעך עד שקר", כלומר מדובר פה על סיטואציה משפטית ולא על כל שקר יומיומי. גם הפסוק "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" כנראה נאמר מבחינה משפטית. על השקר היומיומי נאמר דבר אחר – "מדבר שקר תרחק" – והרי אין כאן איסור מוחלט אלא רק בקשת התרחקות! והקורא יכול לטעון – כן, בדרך כלל איני משקר, אך במקרה חריג זה אני סבור שכך מוטב. לפי רוסו, אגב, "שקר לבן" הריהו שקר לכל דבר, אם הדבר נעשה מתוך אינטרס פרטי. אך בכל אופן, הוא יוצא נגד התרבות הנוצרית שהוא מצוי בה ומציע גם שקרים מותרים.

אז כאמור, אני מצאתי עניין רב בעיקר בטיול הרביעי, אבל קורא אחר יוכל אולי למצוא עניין דווקא בטיולים אחרים, ומלבד זאת הקורא ספר זה יזכה לקרוא באחת הקלסיקות של הספרות העולמית.

לספר מצורפות הקדמה קצרה מאת משה סקאל, ואחרית דבר קצת יותר ארוכה מאת ברוניסלב בצ'קו.

%d7%94%d7%96%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9c-%d7%91%d7%95%d7%93%d7%93

"אנטי נאורות"/ מאת זאב שטרנהל

אנטי-נאורות/ רשימה מאת חגי הופר

"אנטי-נאורות – מהמאה ה-18 עד המלחמה הקרה" (עם עובד, 2017) הוא ספר מאת הפרופ' למדע המדינה זאב שטרנהל, שתורגם מצרפתית, בה פורסם ב-2006, על-ידי רפי קינן. הספר עב כרס – 609 עמ' כולל הערות – ורציני מאוד. שטרנהל סוקר את ההוגים המרכזיים שהתנגדו לרעיונות הנאורות החל מהמאה ה-18, בה גובשו הרעיונות, ועד המאה ה-20.

הנאורות חרתה על דגלה יצירת אדם רציונאלי, וכפועל יוצא של זה תמכה ברעיונות של דמוקרטיה, זכויות אדם וכיוצא בזה. המתנגדים לה תמכו ברעיונות חלופיים, כגון לאומיות, שורשיות, מסורת, דעות קדומות (בצד החיובי שלהן מבחינתם) וכד'. על הוגיה ניתן למנות את אדמונד ברק, הרדר, קרלייל, דה מייסטרה, איפוליט טן ועוד.

שטרנהל מפרט בהרחבה את הגותם של ההוגים האלה. למעשה, כמעט בכל עמוד מופיעים כמה ספרים (בהדגשה) אליהם הוא מתייחס, ואף ששמות הספרים חוזרים במקומות שונים, הרי שכמות החומר אליו מתייחס המחבר מרשימה בהיקפה. זו עבודת חיים ונראה ששטרנהל עמל שנים רבות על קריאת החומר הרב הזה, ולכך הוא זכאי למלוא ההערכה.

עם זאת, צריך להודות כי השמות של הוגי האנטי-נאורות מוכרים הרבה פחות משמות הוגי הנאורות עצמה, עליהם ניתן למנות, למשל, את קאנט עם מאמרו – "הנאורות מהי?", שם שנשמע הרבה יותר מוכר, הלא כך? אבל עובדה זו יכולה להיזקף אף היא לזכותו של ספר זה, המאיר פינות אפילות (תרתי משמע) ופחות מוכרות.

מלבד זאת, יש להעריך את המחבר על עצם ההתעמקות היתרה בהגות שנראה שהוא מתנגד נחרץ לה, וכבר כתב בעבר ספר על "יסודות הפשיזם". שהרי התנגדות רצינית לא יכולה לבוא אלא על-ידי הכרת היריב, וזאת עושה המחבר ביד נדיבה. עם זאת, עולה בי החשש שחוגים ריאקציונרים ישמשו בספרו לחיזוק טענותיהם אף שלא נראה שלכך התכוון המחבר.

שטרנהל עצמו נשאר ניטראלי, עד כמה שהבחנתי, לכל אורך הספר, ולדעתו הוא נותן להציץ רק בסיום דבריו, כשהוא כותב:

"כדי למנוע מבן המאה ה-21 לשקוע בעידן קרח חדש של קונפורמיזם וכניעות, אין תחליף לחזון הנאורות של אדם המעצב את ההווה, ולפיכך את העתיד, במו ידיו" (עמ' 486).

 

אלא שהתמונה אינה כה פשוטה, שכן הוגי האנטי-נאורות תמכו גם ברעיונות שהיום נחשבים כשייכים לקדמה, או נאמר אף לחוגי השמאל. למשל, הרלטיביזם, עליו כותב שטרנהל:

"במקום אחר הסביר את תפיסת הרלטיביזם שלו: "הרלטיביזם מבקש להבדיל את התפיסות הייחודיות לכל טיפוס אנושי". הרי זו תפיסת הרלטיביזם הקלסי של הרדר, ששפנגלר אימץ כעבור שנים מספר בעקבות בארס, מתומצתת במשפט אחד. האדם הוא המשך של אבותיו, הוא תלוי בהם, הוא תוצר של תרבות ואדמה מסוימות, ייחודיות בסוגן" (עמ' 349).

 

למעשה, ההגות הפוסט-מודרנית, שהרלטיביזם הוא אבן יסוד שלה, היא במובנים רבים הגות-נגד לנאורות, למשל ליסוד הרציונאלי שבה. שטרנהל אמנם מתייחס אליה בכמה מקומות, אך לדעתי לא בצורה מספקת. הוא עצר את סקירתו במלחמה הקרה, אך הגות זו התפתחה לאחריה והיה ראוי להקדיש לה יותר מקום ויחס, לדעתי.

כך גם גורם נוסף המתנגד לרציונאליות הוא האינסטינקטיביות ורעיון הלא-מודע. שטרנהל אמנם מתייחס גם לזאת, אך ההוגה המרכזי כאן, פרויד, לא מוזכר ולו פעם אחת (אם אינני טועה), והלא הדבר אומר דרשני.

 

אך בכך אין אני בא להפחית מתרומתו של הספר, אלא רק להציג את מלוא מורכבות הנושא. הספר הזה הוא ספר מדרגה ראשונה מבחינת טיבו, ולמעשה מבחינת רצינות הכתיבה לא קראתי כדוגמתו מאז "ישראל בעל שם טוב ובני דורו" מאת פרופ' רחל אליאור, וקודם לכן, אולי, "האנוסים" מאת פרופ' ירמיהו יובל.

 

אציין עוד, כי במקביל לספר זה יצא לאור אף הספר "הנאורות" בהוצאת מוסד ביאליק ובעריכת גדי טאוב. עיינתי בו והוא ספר רציני, אף כי קצת קשה לקריאה, ובכל אופן הוא יכול לשמש כקריאה משלימה לספר זה. אני, אגב, התעמקתי לראשונה בנושא עם הספר "הנאורות – פרויקט של נשלם?" בעריכת ד"ר עזמי בשארה, שיצא לפני שנים רבות ובו גם המאמר של קאנט שדיברתי עליו. בכל אופן, דבריי כאן באו בקצרה ואין ספק שספר זה ידרוש עוד התייחסות נרחבת מזו.

 

שורה תחתונה: ספר רציני למעמיקים.

%d7%90%d7%a0%d7%98%d7%99-%d7%a0%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa