"מכתבי אבלר ואלואיז"/ ביקורת

מכתבי אבלר ואלואיז/ ביקורת מאת חגי הופר

"מכתבי אבלר ואלואיז" הוא ספר נוסף מההוצאה החדשה "מפרשים" (2016), תוך שיתוף פעולה עם הוצאת כרמל.

מדובר ביצירה מהמאה ה-12, חלופת מכתבים בין אבלר ואלואיז, אשר הועלו ספקות לגבי חיבורה. אפשר שהיא מקורית, אך אפשר א. שהיא יצירה של אבלר. ב. שהיא נערכה על ידי אלואיז. ג. שהיא יצירה בדויה שנכתבה במאה ה-13. כך על פי פתח הדבר. ואולם, במחקר הכריעה לבסוף הדעה כי הוא אותנטי, אף כי יתכן שעבר עריכה כזו או אחרת.

על כל פנים הדמויות הן דמויות מוכרות. אבלר היה מגדולי המלומדים של המאה ה-12 ושילב תיאולוגיה עם דרכי ההיגיון. לימים, ספריו נידונו לשרפה ואף הוא הועמד לדין. והוא היה המורה של אלואיז, נערה מלומדת כשלעצמה, שיש הטוענים שרבים מרעיונותיו, כמו הצורך בכוונה למעשים, באו ממנה, כפי שעולה מהמכתבים.

הסיפור של השניים הוא טרגי: אבלר, שהיה כאמור המורה של אלואיז ומבוגר ממנה ב-20 שנה, ניהל עימה רומן במשך שנה וחצי. הם התחתנו ואפילו נולד להם בן, אסטרולביום שמו, אבל בסופו של דבר דודה של אלואיז, שחשד בו שזנח אותה, זימן כמה אנשים וגרם לסירוסו. אבלר מצא מפלט במנזר, אך דרש שגם אלואיז תלך למנזר ולא תהיה לאחר. כך היא אמנם נהגה ואף לאחר כמה שנים מונתה להיות אם המנזר – מנזר הפרקליטוס הגדול והמכובד.

בשלב זה מתרחשת חלופת המכתבים המתוארת בספר, כשמונה בסך הכול, כשהראשון הוא בכלל מכתב ששלח אבלר לידיד אחר.

במכתבים יש הרבה כבוד הדדי והרבה מכובדות באופן כללי, במה שנראה פורמליות המסתירה רגשי חיבה עמוקים יותר. כך, למשל, שני המכותבים דנים ארוכות בשאלה הגורלית, האם נכון לכתוב לאלואיז מאבלר, כפי שכתב אבלר, או שמא מאבלר לאלואיז, שהרי צו המכובדות מחייב להקדים את שם רם המעלה, אומרת היא. גינוני כבוד, אם כך, לא חסרים, וגם הם מעבירים את רוח התקופה.

התוכן עצמו, וכנראה מה שהפך יצירה זו לחשובה ונזכרת, כזו שהתייחסו אליה רבים וטובים, הוא דיונים תיאולוגיים סביב רעיונות נוצריים, וכן הנחיות רבות לארגון המנזר. אני מוצא שעל כל הדיונים האלה קצת אבד הכלח, ואם נותר בהם עניין הרי שזה רק מהבחינה ההיסטורית, ובעיקר כתרומה להיסטוריה של הרעיונות.

הרבה רומנטיקה במובן המודרני – אם מישהו מחפש אותה – לא מצאתי פה. אבל כן נראה לי שהספר מאוד מבשר את רוח הרומנטיקה במובן ההיסטורי שלה, על האהבה החצרונית הבלתי ממומשת המאפיינת אותה.

לסיכום, ספר חשוב מבחינה היסטורית, אך כזה שרוב רעיונותיו לא צלחו את מבחן הזמן, ועל כן הוא טוב בעיקר רק להתרשמות מרוח התקופה, שבכל זאת – אין לנו הרבה יצירות ספרותיות ממנה, בלשון המעטה. בפתח דבר נאמר, כי לא נכתבה עוד אוטוביוגרפיה כזו (למעט אחת) למן זו של אוגוסטינוס, יותר מ-500 שנה קודם לכן. אכן, ספרות נדירה.

לספר נוספו הקדמה קצרה מאת יערה שחורי, פתח דבר מאת שולמית שחר ואחרית דבר מאת שולמית שחר.