"הגורילה הבלתי נראית"/ מאת כריסטופר שברי ודניאל סימונס

הגורילה הבלתי נראית/ ביקורת מאת חגי הופר

"הגורילה הבלתי נראית – איך האינטואיציה מוליכה אותנו שולל" מאת כריסטופר שברי ודניאל סימונס (כז"ב דביר, 2012) הוא ספר המבוסס בעצם על הניסוי הידוע מאוד של המחברים, ניסוי הגורילה.

 

בניסוי זה, הראו לאנשים סרט וידאו של שחקני כדורסל מתמסרים בכדור וביקשו מהם לספור את מספר המסירות של שחקנים מצבע אחד. תוך כדי כך אדם מחופש לגורילה נכנס לתמונה למשך כמה שניות ואף מכה על חזהו כמנהג הגורילות. כששאלו לאחר ההקרנה את האנשים מה הם ראו, רק 50% מהם ראו את הגורילה והשאר לא הבחינו בה. זו דוגמא מצוינת לכך שכאשר אנו מתרכזים בדבר מסוים אין אנו שמים לב לכל השאר. (לי יצא גם להיות נוכח בהדגמה חוזרת של הניסוי הזה והאחוזים היו גבוהים אפילו יותר, עד כמה שאני זוכר).

 

כאן המחברים מרחיבים קצת את התמונה ומראים כי יש לתובנה זו יישומים מעשיים מאוד. למשל, בניגוד למה שחושבים, אין הבדל מהותי בין דיבור בסלולארי במכונית ובין דיבור בדיבורית; בשניהם הקשב מוסט וכתוצאה מכך הנסיעה פחות בטוחה. אבל יש הבדל בין שני אלה ובין לדבר עם אדם שנמצא ברכב. בין היתר בגלל ששומעים אותו יותר טוב ושהוא מעורב בנסיעה, גם כזוג עיניים נוסף וגם כמי שיודע לשתוק רגע במקומות המתאימים, כשנדרשת התרכזות בכביש.

 

אבל בספר זה המחברים מרחיבים את התמונה יותר. כך, גם הזיכרון יכול להציג תמונה חלקית בלבד. הם מציגים כמה מקרים וניסיים בהם אנשים לא זכרו מה שכביכול היו אמורים לזכור וזכרו מה שכלל לא קרה להם. לעיתים, מדובר בסיפור ששמענו ודומה לחוויה שעברנו ואנו מערבבים בין השניים. החוקרת הידועה ביותר בתחום זה היא אליזבט לופטוס, שמראה איך בפעמים רבות זיכרונות על גילוי עריות בילדות הם מומצאים ולא התרחשו מעולם. היא מופיעה הרבה בבתי משפט למתן הגנה מסוג זה, ויש הרבה אנשים שלא אוהבים אותה בשל כך.

 

דבר נוסף הוא אשליית הביטחון. מתברר כי אנו בטוחים בעצמנו הרבה מעבר למידה האמיתית. למשל, יותר מרוב האנשים חושבים שהם נוהגים טוב יותר מרוב האנשים – נתון שלא יתכן. כלומר, רוב האנשים חושבים שהם חכמים יותר, מוצלחים יותר, והכלל טובים יותר ממה שהם באמת (חוץ ממני, אני באמת משהו מיוחד… 😉 – כמובן, גם הביטוי הזה אינו מקורי). אלה עובדות די ידועות ואף אני הזכרתי את הדבר בעבר. המחברים דנים בדבר ומביאים דוגמאות שונות. למשל, הם מספרים על אישה אחת שעברה תקיפה מינית וזיהתה "בוודאות" את התוקף, אלא שלאחר כמה שנים בכלא התברר מבדיקת דנ"א שאין זה הוא. לפעמים ביטחון היתר מסתיר אי-ידיעה או טעות.

 

ויש גם אשליית ידע. למשל, שורת מומחים שהימרו כמה גנים יש באדם, לפני שהדבר התברר, נתנו כולם הימור גבוה מדי, לעיתים בצורה מוגזמת. או באמצע המאה שעברה חזו שתוך עשור המחשב יגבר על האדם בשחמט, אך זה קרה רק בסוף המאה – ב-1997 עת הפסיד אלוף העולם גארי קאספרוב למחשב "כחול עמוק". ולדבר זה יש גם השפעות ישירות, למשל בשוק העסקים והבורסה.

 

דבר נוסף הוא הנטייה להסקת מסקנות חפוזות, או נאמר אשליית הסיבתיות. מכיוון שהדבר ידוע מאוד אסתפק בדוגמא משעשעת:

"שיחה הין הומר וליסה של "משפחת סימפסון" מספקת את אחת ההמחשות הטובות ביותר לסכנות הטמונות בהפיכת קשר בין אירועים בזמן להסבר סיבתי. אחרי שדוב נצפה בספריגפילד, מקימה העיירה משמר רשמי, הכולל מסוקים ומשאיות עם סירנות, כדי לוודא שאין דובים בעיר.

 

הומר: אהההה… אני לא רואה אף דוב. משמר הדובים עובד כמו קסם.

ליסה: זו מסקנה מטעה, אבא.

הומר: תודה, חומד.

ליסה (מרימה אבן מהאדמה): על סמך ההיגיון שלך, אני יכולה לטעון שהאבן הזאת מרחיקה טיגריסים.

הומר: אוווו… איך היא עובדת?

ליסה: היא לא עובדת – זו סתם אבן מטופשת. אבל אני לא רואה כאן טיגריסים, ואתה?

הומר: ליסה, אני רוצה לקנות את האבן שלך." (עמ' 184-185).

 

גם כאן יש יישומים פרקטיים; המחברים מציינים אנשים המתנגדים למתן חיסונים בטענה כי הדבר עשוי לגרום לאוטיזם, בעוד המחקר הראה בברור שאין כל קשר בין הדברים.

 

וישנה גם אשליית הפוטנציאל. מחקר ראשוני הראה כי אנשים ששומעים מוצרט נעשים חכמים יותר. בעקבות כך דיסקים ייעודיים עם מוסיקה של מוצרט נמכרו בהמוניהם, ואף כוונו לתינוקות ואף לעוברים – "בייבי מוצרט", "בייבי איינשטיין" ודומיהם. אלא שמחקרי המשך למחקר זה לא מצאו כל קשר בין שמיעת המוסיקה לגדילת האינטליגנציה. זה לא שינה דבר – הדיסקים ממשיכים להימכר יפה.

וכן ישנה דעה כי אנו משתמשים רק ב-10% מהמוח. זה כנראה לא נכון, אך אנשים ממשיכים להאמין בזה. והאמת היא, שהדרך לשיפור האינטליגנציה קיימת, אלא שהיא אחרת ודי פשוטה: אימון!

 

כך הספר מראה בפרק אחר פרק איך אנו נופלים שולל בפני האינטואיציה שלנו, וכיצד אנו יכולים להשיג תוצאות טובות יותר על-ידי שינוי גישה, הכרת המהמורות והסתמכות על הנתונים.

 

לסיכום, ספר מחקרי-פסיכולוגי סביר ודי סטנדרטי. הרבה ממה שהוא אומר ידוע, וגם לדעתי הפרקים קצת ארוכים מדי ונמרחים מדי, אבל עדיין הוא מספיק טוב לסוגו ויכול להועיל לכל מי שמתעניין בתחום הנפש, אנשי מקצוע ואדם מן השורה כאחד. בעיקר הוא בעל ערך בכל מה שקשור לניסוי הגורילה עצמו, שבו לכותבים המומחיות הגבוהה ביותר.

%d7%94%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%91%d7%9c%d7%aa%d7%99-%d7%a0%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%aa

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s