"מה שראה הכלב"/ מאת מלקולם גלדוול

מה שראה הכלב/ ביקורת מאת חגי הופר

רק מכיוון שהתחלתי לכתוב על כל ספרי מלקולם גלדוול, שמצא חן בעיניי, אני כותב גם על הספר הזה – "מה שראה הכלב" (כז"ב דביר, 2010), על אף שלא מצא חן בעיניי כלל וגם אין לי הרבה מה לכתוב עליו (אבל משהו בכל זאת אכתוב).

 

מדובר באוסף כתבות שכתב גלדוול לעיתון "ניו-יורקר". גלדוול הוא כותב מוערך ואני משער שרבים ימצאו עניין בכתבותיו, אבל אני לא נהניתי מהן.

ראשית, זה לא כמו ספר שלם, שבונה את הטענה שלו שלב אחרי שלב ומציג תמונה שלמה והרבה יותר רצינית, אלא זה משהו אקלקטי הרבה יותר, מעצם הגדרתו.

שנית, כתבה מעניין אולי לקרוא בעיתון, כי אז קוראים אחת או שתיים ונחים. כאן הכול בא ברצף וזה מתיש.

שלישית, גם כך בדרך כלל איני קורא עיתונים.

רביעית, גם את אופן הכתיבה הספציפי לא אהבתי. גלדוול מתחיל בנושא אחד ומיד גולש לכמה נוספים ולא מתרכז בו, ואני לא אוהב את הפיזור הזה. וזה אופן הכתיבה שלו תמיד. וגם כאן, שלא כיתר ספריו, היסוד הסיפורי גובר וכמעט בלעדי, בעוד היסוד המחקרי כמעט שלא מופיע, בעוד הוא בעיקר מה שמעניין אותי.

 

זה המצב בקצרה. לכן לא נהניתי מהספר הזה ואפילו לא סיימתי אותו. בדירוג ספרי גלדוול עד עכשיו הוא במקום האחרון, אחרי – דוד וגוליית, נקודת המפנה ומצוינים. אמנם יכול להיראות כאילו כל ספר נוסף שאני קורא מיד מובל למקום האחרון, כי כך קרה עד כה, אבל תאמינו לי שבאמת לא אהבתי את הספר הזה והוא קיבל את מקומו זה בצדק. ואני מקווה שהספר החמישי והאחרון עוד יפתיע!

 

ורק אוסיף ואומר, כי העובדה שאני לא אהבתי את הספר לא אומרת שום דבר על קורא אחר. שמעתי על הרבה אחרים שדווקא כן אהבו אותו, זה פשוט לא הסגנון שלי. ובעניין זה, אגב, לקחתי את הספר מהספרייה ושם הוא היה בקבוצת מדפים של לא רומן ולא עיון, או משהו שבין רומן ועיון, לעומת שאר ספריו הנמצאים במדף העיון. גם זה, אולי, איזשהו פקטור.

 

שורה תחתונה: אותי הוא ייגע.

%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%94%d7%9b%d7%9c%d7%91

"דוד וגוליית"/ מאת מלקולם גלדוול

דוד וגוליית/ ביקורת מאת חגי הופר

ממשיך עם מלקולם גלדוול, והפעם – "דוד וגוליית – איך להפוך חולשה לכוח" (כז"ב דביר, 2014).

 

הספר הזה בנוי על תובנה מניתוח סיפור דוד וגוליית המופיע במבוא. בניגוד למה שנראה ולמה שלימדו אותנו, דוד הוא לא בהכרח האנדרדוג פה. ראשית, היה לו קלע וקלע הוא כלי נשק יעיל מאין כמוהו. אחרי מספר סיבובים וזריקה הרי הוא כמעט כקליע רובה. שנית, מניתוח התנהלותו של גוליית ניכר שיש לו בעיה כלשהי. הוא רואה "מקלות" בעוד לדוד יש רק מקל אחד, הוא מבקש ממנו שייגש אליו, הוא נעזר במסייע שכנראה מראה לו את הדרך (ברגיל יש נושא צינה, אך לא ללוחם ממין זה, שבא בחרב ובחנית), כך שכנראה היה קצר רואי. כך שבימינו היו שסברו שהוא לקה באקרומגליה – גידול בבלוטת יותרת המוח, שאכן גורמת לגדילה חסרת פרופורציה וכן לקשיי ראייה. הרצאה של 15 דקות מפי גלדוול על כך, מתורגמת לעברית – בקישור בהערה.[1]

וממשל בסיסי זה מנסה גלדוול להראות כי במקרים רבים חולשה היא כוח.

 

בחלק הראשון הוא מדבר על היתרונות של החסרונות.

דוגמא ראשונה היא קבוצת כדורסל לבנות צעירות, שמאמנן הנחה אותן לשיטה חדשה: בדרך כלל השמירה ההדוקה על השחקנים מתחילה רק לאחר שהקבוצה היריבה עוברת את חצי המגרש, אבל למה לא להתחיל את לחץ השמירה כבר מהוצאת הכדור? כך נהגה קבוצת הבנות וזכתה להצלחות מרשימות, על אף שנתוני הבנות לא היו מרשימים כשלעצמם. אלא שלבסוף במשחק מסוים השופט שרק להם על התנהגות זו עבירות רבות, והן חזרו לשיטת המשחק הרגילה – והפסידו. זו דוגמא לחשיבה מקורית, על אף שאני חושב שיש הגיון בשיטת המשחק הרגילה. ראשית, כך ניתן להגן טוב יותר על אזור הסל, ושנית, כך פחות מתעייפים. והדבר נכון אף לכדורגל. ובכל אופן, זו דוגמא מצוינת לחולשה הדוחפת את המשתתפות להצטיין בדרכים חלופיות.

 

דוגמא שנייה כי הגודל המועדף של כיתות לימוד. לאחר דיון ממשוך גלדוול מגיע למסקנה שהרציונל פה הוא גרף בצורת U הפוכה. כלומר – כיתות גדולות מדי אינן טובות, שכן כך כל תלמיד לא מקבל תשומת לב מספקת ויש הפרעות, אך גם כיתות קטנות מדי אינן טובות, שכן כאן אין מרווח נשימה לתלמידים והתלמיד לא יכול "להיעלם" כפי שמתבקש לפעמים. והנה, בבית ספר פרטי ויקר מאוד שגלדוול מציג הכיתות קטנות מאוד, כ-12 תלמידים בממוצע לכיתה, אך בהתאם למה שאמרנו אין כאן כוח הקנייה מיתרגם בהכרח ליתרון.

 

דוגמא שלישית היא אוניברסיטאות. מבדיקת מאמרים מקצועיים שפרסמו תלמידים לתואר שלישי באוניברסיטאות רבות עולה, שבאוניברסיטאות הנחשבות, כגון הרווארד ן-MIT, אכן מספר המאמרים רב יותר, וכן אצל התלמידים המצטיינים המספר רב יותר ככל שה יותר מצטיינים, אך גם כן עולה כי התלמידים המצטיינים באוניברסיטאות הפחות טובות מפרסמים יותר מהבינוניים ומטה באלה המעולות, ולמעשה רק פחות משתי הקטגוריות הראשונות של הטובים ביותר בהן. אם כך, לא תמיד היוקרה משתלמת, ולפעמים דווקא על-ידי לימודים במוסד הפחות מכובד תגיע למימוש עצמי רב יותר.

 

החלק השני עוסק בתיאוריית הקושי הרצוי, ומכאן אקצר יותר.

בפרק אחד גלדוול מראה כיצד ילדים דיסלקטיים גדלים להיות דווקא אנשים מצליחים מאוד. הרעיון פה הוא שהקושי גורם לאתגר להתגברות עליו וזה יוצר יתרון. בניסוי אחד הציגו לאנשים שאלה לא קשה במיוחד, אך מבלבלת, ורבים טעו בה. אך כאשר הציגו את אותה שאלה בצורה שקשה לקרוא, עם דיו מדולל מאוד ובפונט לא נוח, כי אז דווקא רבים יותר ענו עליה נכונה. הקושי שבפענוח דווקא סייע להם לזהות את התחבולה שבשאלה.

 

באותו אופן, בפרק נוסף, גלדוול מראה כיצד אנשים גדולים רבים בהיסטוריה, באחוזים יוצאי דופן, חוו מוות של הורה בגיל צעיר. גם כאן התיאוריה מנסה להסביר זאת כמינוף הכאב הגדול לצמיחה אישית.

 

החלק השלישי עוסק בגבולות הכוח.

דוגמא אחת שניתנת כאן היא מערכת ענישה בארה"ב, שקבעה שגזר דין שלישי של כליאה יהיה ממושך, לא פחות מ-25 שנה, וזאת על מנת להרתיע. ובכל זאת, גלדוול מונה מספר בעיות בשיטה הזו, כגון הפגיעה הרחבה בבני המשפחה של האסיר והעובדה שהגיל הממוצע למאסר שלישי הוא למעלה מ-40, ומגיל כזה ממילא פוחתות מאוד העברות שנעשות.

 

דוגמא שנייה נפלאה היא העיירה לה שאמבון-סור-ליניון, שבמהלך שליטת הנאצים באמצעות משטר וישי הידוע לשמצה סירבו להסגיר יהודי שבשטחם ואף קיבלו אליהם יהודים נוספים. הם אף שלחו מכתב רשמי שבו הודיעו כי יש אצלם יהודים, אך לא יסגירו אותם, מכיוון שהדבר נוגד את אמונתם הדתית להתנהג לכולם באחווה. זה שבכל זאת הודיעו על כך זו כנראה גם תוצאה של מנהגם הדתי – שלא לשקר! כפי שמפורט על מקרה אחר שם. אז איך העיירה הזו החזיקה מעמד? גלדוול כותב שזו הייתה עיירה של הוגנוטים, ואלה שבעו רדיפות רבות לאורך ההיסטוריה, כך שהיו "משופשפים" בהתנגדות ואף עקשנים ברוחם. בכל מקרה הם מדגימים באופן מופתי את גבולות הכוח. ולדעתי ראוי לעשות על סיפורם סרט.

 

לאחר הקריאה בספר אוכל להציע עוד שתי דוגמאות, אחת כללית ואחת אישית.

הדוגמא הכללית היא כי הוא הזכיר לי את תיאוריית האדון והעבד של הגל, המופיעה בפרק השמיני (כמדומני) בספרו "הפנומנולוגיה של הרוח". לפי תיאורייה זו, בחלק אחד שלה, לעבד אכן יש יתרון על האדון, כי העבד לומד לראות את העולם הם מנקודת המבט שלו והן מזו של האדון, בעוד האדון רואה את העולם מנקודת מבט אחת בלבד, זו של עצמו. לכן בסופו של דבר העבד יתגבר על האדון. אין צורך לציין כי רעיון זה השפיע עמוקות על מרקס.

 

הדוגמא הפרטית לקוחה מחיי. בילדותי, בכיתות הראשונות, היו לי שגיאות כתיב רבות, כך שלקחו אותי למומחה לעניין. התברר שאין לי זיכרון צילומי מפותח. לכן הוא נתן לי ספר שלימד לא לטעות בכתיב וזאת על-ידי הבנת ההיגיון הלשוני שמאחורי כל מילה, ובעיקר על-ידי הטכניקה של הטייתה בצורות שונות. והנה גדלתי, ולא רק שהתגברתי על המכשול הזה, אלא שכתיבתי מדויקת אף למעלה מהממוצע ואני מתקן אחרים. כך החיסרון הפך ליתרון.

 

לסיכום הספר, זהו ספר שיש בו נקודות עניין רבות, אך בכל זאת מבין שלושת הספרי של גלדוול שקראתי עד כה הוא נמצא רק במקום השלישי, לאחר "נקודת המפנה" ולאחר "מצוינים". לגלדוול יש שני מאפיינים עיקריים ובולטים: ראשית, חשיבה מקורית, המוצאת תמיד את הזווית המפתיעה; ושנית, היותו מספר סיפורים מוכשר. אך דומני שבספר זה עודף הסיפוריות קצת הלאה אותי, מה גם שהבנתי כבר את העניין של זווית הראיה המיוחדת. עדיין זה ספר טוב, אבל בעירבון מוגבל.

 

והערה אחרונה. ראיתי את הספר בחנויות כשיצא לאור, אך לא קניתי אותו, כי חשבתי שזה ספר הדרכה. אך זה כלל לא ספר הדרכה וכותרת המשנה (בעברית בלבד) מטעה ומיותרת.

[1] כאן: https://www.ted.com/talks/malcolm_gladwell_the_unheard_story_of_david_and_goliath?utm_source=facebook.com&utm_medium=social&utm_campaign=tedspread

%d7%93%d7%95%d7%93-%d7%95%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%aa

"נקודת המפנה"/ מאת מלקולם גלדוול

נקודת המפנה/ ביקורת מאת חגי הופר

לאחר שקראתי והתרשמתי מהספר "מצוינים" החלטתי לקרוא גם את שאר ספרי מלקולם גלדוול, שבינתיים גם שמעתי עליו גדולות ונצורות, והספר השני שניגשתי אליו הוא – "נקודת המפנה – חשיבותם הגדולה של הדברים הקטנים" (ידיעות, 2001). גם זה ספר בסוגה שאותה כיניתי פסיכולוגיה מעשית, אף שהתובנות הפסיכולוגיות מובאות באמצעות סיפורים די ארוכים, כך שגלדוול הוא גם "סטורי טלר" לא קטן.

 

בספר זה גלדוול מנסה לפענח כיצד דברים מסוימים הופכים ללהיט, ובלשון עכשווית – כיצד דברים הופכים לויראליים. לדוגמא, נעלי הש פפיס היו להיט בשנות התשעים של המאה הקודמת, אף שהתחילו מאזור מכירות קטן מאוד. כיצד זה קרה וקורה?

 

גלדוול מציין כי יש שלושה כללים של מגיפה: כלל המיעוט, יסוד הדביקות וכוחו של ההקשר.

את כלל המיעוט הוא מציג באמצעות הדוגמא הידועה מאוד של רצח ג'נובז, שנרצחה והיו עדים לכך, אך איש לא צלצל למשטרה כי כל אחד חשב שכבר אחרים התקשרו. לכן יש ערך דווקא למיעוט להפצת המסר.

את הכללים האחרים הוא מדגים בפרקים הבאים.

 

עקרון אחד חשוב שעוזר לתפוצת מסר הוא מה שנקרא "מקשרים". אלו אנשים שמכירים הרבה אנשים והם המקשרים ביניהם ובין אנשים אחרים. כמעט כל אדם מכיר אדם כזה, שדרכו הוא מכיר מספר רב של אנשים. אדם כזה הוא מקשר. בניסוי ידוע של מילגרם (שלו גם ניסוי ידוע אחר), הוא הראה שכל אדם נמצא ב"שש דרגות ריחוק" מכל אדם אחר בעולם. כלומר, הוא מכיר אדם שמכיר אדם וכו', עד שש פעמים, ואז מגיעים לתוצאה הרצויה. פחות ידוע שמילגרם הגיע לתוצאה הזו שלו על-ידי שליחת מכתבים לאדם מסוים מכמה אנשים, ובדיקה כמה שלבים מכתב זה יצטרך לעבור, כאשר 50% מהמכתבים הגיעו בסופו של דבר דרך שלושה אנשים מסוימים בלבד. הם המקשרים. כמו כן ישנם ידענים, שמעבירים ידע, בעיקר בענייני מוצרי צריכה לפי הדוגמאות המובאות בספר, אף שבעצם יש כאלה המעבירים גם ידע עיוני. כמו כן, ישנם אנשי מכירות. זו הדגמה של כלל המיעוט.

 

יסוד הדביקות מודגם על-ידי עיון בתהליך יצירתה של סדרת הטלוויזיה הידועה לילדים "רחוב סומסום", ושנייה, ידועה פחות במחוזותינו, אך לדברי גלדוול מצליחה יותר – "בלו'ז קלוז", אף היא לילדים. ב"רחוב סומסום", למשל, עשו מבחן הסחת דעת, כלומר שידרו את התוכנית באופן ניסויי לילדים בחדר שיש בו אטרקציות רבות אחרות וכך יכלו לראות מה מרתק אותם באמת ומתי הם בוחרים להתעסק בדברים אחרים. כך הצליחה התוכנית לברר מה "מדביק" ולנפה את כל השאר. אך עדיין נשארו לה, למשל, משחקי מילים מתוחכמים, שכנראה פונים יותר למבוגרים והילדים לא כל-כך מבינים אותם. "בלו'ז קלוז" הצליחה יותר, למשל, כי היא הייתה אינטראקטיבית, והפעילה את הילדים על ידי שאלות המופנות ישירות אליהם.

 

כוחו של ההקשר מודגם על-ידי צפייה בעלייה והירידה של שיעורי הפשיעה בניו-יורק. בשנת 1984 המצב ברכבת התחתית היה קטסטרופאלי והאלימות בה הייתה רבה. לכן אדם מסוים שאוים על-ידי ארבעה נערים פושעים וירה בהם כתגובה התקבל בציבור כגיבור, וכן במשפט הנלווה. לאחר מכן המצב השתפר. זה קרה כאשר אחראי חדש החליט לטפל דווקא במה שנראה שולי – כתובות הגרפיטי על הקרונות. אך לתדמית החיצונית יש כנראה השפעה רבה גם על המהות. בנוסף הוא נלחם בתופעה שנייה שנראית שולית – אנשים שנכנסים מבלי לתקף כרטיס. כאן כבר התועלת הייתה רבה מאוד, כי מבין אלה נמצאו רבים שנשאו כלי נשק, והם הם האנשים המסוכנים. בשנות ה-90, אם כך, המצב השתפר מאוד, ובשנת 1994 ראש העיר החדש, רודי ג'וליאני (שהוא אחד מנושאי התפקידים בממשל טראמפ החדש) שכר את שירותיו של אותו מנהל ויישם את שיטת עבודתו בניו-יורק כולה. והנה, במשפט חוזר שנעשה לאותו יורה שהזכרתי כבר לא הייתה לו את אותה אהדה. אנשים שוב לא הבינו כיצד אדם יורה בארבעה צעירים ברכבת התחתית…

 

עוד מציין גולדוול, גם כן תחת הכותרת "כוחו של הקשר", את מספר הקסם 150, שעד אליו חברה היא משפחתית ויכולה להתנהל מעצמה, וממנו והלאה זו כבר חברה מורכבת, המצריכה ניהול חיצוני ורציני יותר. הוא מביא כדוגמא חברה דתית מסוימת, שכאשר חבריה בקהילה מגיעים למספר זה היא מתפצלת לשתי קהילות נפרדות, כדי לשמר את האינטימיות. אני זוכר שקראתי רעיון דומה בספר של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות", בחלק המדבר במעבר מחברות קמאיות לחברות מתקדמות יותר.

 

עוד באים שני ניתוחי מקרה. אני אהבתי מאוד את השני, המדבר על מגיפת התאבדויות במיקרונזיה, מחד, מגיפה בה בני נוער התאבדו בשל סיבות פעוטות ביותר ואף סתם לשם "ההתנסות". זה פשוט היה טרנד. ומאידך הוא מדבר ארוכות על העישון, וכאן מצאתי הרבה נתונים מעניינים, כמו נתונים המראים שעישון הוא לאו-דווקא ממכר בהכרח, שכן רק שליש מבני הנוער המתנסים בעישון ממשיכים בכך, וכן יש מה שנקרא מעשן קל – עד 5 סיגריות ביום – שהוא יכול להעביר יום שלם בלי סיגריה ואין הוא מכור לה. גלדוול אומר שהמלחמה בעישון בדרכים להן הורגלנו – התקפה ישירה – לא נשאה פרי ואנשים רק מעשנים יותר, ועל-כן כדאי שנקדיש יותר תשומת-לב להקשר בו מופיע העישון, לסיבות הפסיכולוגיות וכו', ונדע לכוון את משאבינו לשם. למשל, על-ידי יצירת סיגריות עם פחות ניקוטין, כך שהמעשנים יקבלו כמות של מעשן קל וממילא לא יתמכרו, אף כי יש לציין שסיגריות לייט כבר יש, ומלבד זאת תמיד אפשר להגביר את כמות הסיגריות. האמצעים התרופתיים נראים יותר רציניים. גלדוול מזכיר את התרופה הישנה "זייבן", והיום יש תרופה יעילה אף יותר – "צ'מפיקס".

 

לסיכום, עוד ספר מעניין מאוד וכתוב היטב של גלדוול, אם כי עדיין עליי לציין שנהניתי ממנו קצת פחות מהספר הקודם, מצוינים, ואולי בסיום קריאת כל הספרים אעשה מין תחרות ביניהם. אך יותר מכל חשבתי כל העת על הרלוונטיות של הדברים, שכן היום, כפי שציינתי קודם, משתמשים כל העת במילה "ויראלי", ובעיקר לדברים שעוברים ברשתות החברתיות. והנה, ברשתות החברתיות, כגון בפייסבוק, ניתן לראות בבירור את "המקשרים" עליהם מדבר גלדוול, הרי אלו אנשים עם מספר חברים ועוקבים רב מאוד, אשר כל מה שהם כותבים או מראים מקבל תפוצה רחבה מאוד. לכן נראה שהמציאות החדשה רק מדגישה עוד יותר את הממצאים שבספר, ואולי אף הולכת צעד אחד מעבר להם.

 

%d7%a0%d7%a7%d7%95%d7%93%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a4%d7%a0%d7%94