המלצות קריאה מאוחדות לחג

לקראת פסח (תשע"ז, 2017) החלטתי לעשות סדר וניקיון ברשימות הספרים שלי, שאני עורך כבר כשמונה וחצי שנים והן כוללות קרוב לאלף ספרים, ומתוכם להמליץ על הטובים ביותר. חצי השנה האחרונה טרם נכנסה לרשימה, כך שמלבד מלכוד 67 היא אינה מיוצגת כאן, אחרת היו נכנסים גם "סערת נפש" ו"ספר שחושל בגיהנום" (והנה בכל זאת הם אוזכרו). הרשימה אינה כוללת קלאסיקות, וכמעט שלא ספרי פרוזה.

תחילה אמליץ על 20 ספרים מאת סופרים אהובים עליי במיוחד, שיש יותר מספר אחד שלהם שאני ממליץ עליו:

מיכה גודמן – הנאום האחרון של משה, חלומו של הכוזרי, סודותיו של מורה הנבוכים, מלכוד 67.

יוכי ברנדס – מלכים ג', שבע אמהות, הפרדס של עקיבא, היהדות שלא הכרנו.

ישעיה ליבוביץ – שיחות על מבחר פרקי השגחה, על התורת הנבואה, על טעמי המצוות, על פרשת השבוע, על פרקי אבות והרמב"ם.

בני לאו – חכמים א-ד, ירמיהו – גורלו של חוזה.

עמוס עוז – יהודים ומילים, הבשורה על פי יהודה.

 

מילואים (עוד 10):

שנאן וז'קוביץ – לא כך כתוב בתנ"ך, גם כך לא כתוב בתנ"ך, פרקי אבות – פירוש ישראלי, ספר יונה – פירוש ישראלי.

יורם קירש – מסע אל האושר, חפץ תחת השמיים.

וגם חיים שפירא הקליל – על הדברים החשובים באמת, מחשבות לעת לילה, קהלת הפילוסוף המקראי, אהבה זה כל הספר.

 

ועתה ל-20 ספרים נוספים מומלצים במיוחד:

1. אנציקלופדיה של הרעיונות – גורביץ' וערב
2. דור ה-Y – אלמוג
3. ההיסטוריה של אלוהים
4. העורך העירום
5. העתיד של המוח – קאקו
6. הפילוסופים הגדולים – מגי
7. התאהבות – מלאך-פיינס
8. חמורו של משיח – רכלבסקי
9. כיצד לקרוא את התנ"ך – ברטלר
10. לא רציונלי ולא במקרה – דן אריאלי
11. באושר ובאושר – בן שחר
12. לוחות ושברי לוחות – הרב שג"ר
13. לפני ולפנים – אליצור
14. מאין באנו – קנוהל
15. מבוא לספרות המקרא – רופא
16. מיתולוגיה – המילטון
17. סיפורה של האנושות – דיוויס
18. פוסטמודרניזם – גורביץ'
19. קיצור תולדות האנושות – הררי
20. ראשית ישראל – פינקלשטיין

 

וכן (מילואים, עוד 10) – היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים, מה זה בכלל פמיניזם? – רוזין, פמיניזם ויהדות – קהת, אמנות האהבה – פרום, אינטליגנציה רגשית, אינטליגנציה מינית, גברים ממאדים נשים מנגה, סמט – פרקי אליהו ופרקי אלישע, פרויד והפסיכואנליזה – נוי.

חג שמח וקריאה מהנה!

"תחזיות על"/ מאת פיליפ א' טטלוק עם דן גרדנר

תחזיות על/ ביקורת מאת חגי הופר

"תחזיות-על – המדע שמאחורי אמנות הניבוי" מאת פיליפ א' טטלוק עם דן גרדנר, כז"ב דביר ואלכסון, 2017, 298 עמ'.

שוב נפלתי למלכודת הזו. לחזות את העתיד, מה יכול להיות יותר מעניין מזה? אבל העובדה הפשוטה היא שאי אפשר לחזות את העתיד, אפשר רק לעשות הערכות מלומדות יותר או פחות. כבר כתב על כך בהרחבה נסים ניקולס טאלב בספרו "הברבור השחור" ובספריו האחרים, שעל אחד מהם אף כתבתי בעבר, וגם אותו לא אהבתי.

ויש גם העתידן הישראלי פרופ' דוד פסיג, שקראתי פעם ספר שלו בו הוא טען שיכולת צפיית העתיד היא "מותר האדם" שבאדם, אך איני בקי מספיק בספריו כדי לחוות דעה מגובשת.

אז על מה אפשר לכתוב כאשר התשובה הבסיסית לאתגר שהצבת בפני עצמך הוא שהדבר בלתי אפשרי? על אלף ואחד דברים שמסביב, נתונים סטטיסטיים כאלה ואחרים, שוב אזכור של התיאוריה של כהנמן וטברסקי על מערכת א וב', ועוד כהנה וכהנה.

אני פחות מחבב ספרים כאלה והפסקתי את קריאתו של ספר זה באמצע. אך בזאת אין אני אומר שאנשים לא יוכלו ליהנות ממנו. מי שנהנו מספריו של טאלב, ויש רבים מאוד כאלה, אני משער שיוכלו ליהנות אף מספר זה. אך לגבי, זה לא ספר התה או הקפה שלי. אסתפק בזאת.

"מה יקרה אם אמות מחר בבוקר"/ מאת יפעת ארליך

מה יקרה אם אמות מחר בבוקר/ ביקורת מאת חגי הופר

"מה יקרה אם אמות מחר בבוקר – סיפור חייה של דפנה מאיר" מאת יפעת ארליך, ידיעות, 2017, 207 עמ'.

אל הספר הזה הגעתי בעקבות ביקורת קוטלת של טלילה ציפר בעיתון "הארץ". ואל הביקורת הגעתי בעקבות תגובה מזועזעת אליה, "בושה וחרפה שכך כותבים", או משהו כזה. מכאן מסקנה ראשונה – לפעמים קטילות דווקא מעוררות עניין.

אבל האמת שסיפורה העצוב של דפנה מאיר, שנרצחה על-ידי מחבל בביתה שבעותניאל, נגע בי עוד כשנחשפתי למייל ששלחה לקהילת הקוראים המשפיעים של ידיעות:

 

"שלום לכולם! שמי דפנה מאיר. מכורה לקריאה. קוראת כל מילה שעוברת לידי. עיתון, ספר, פלייר, שלטי חוצות. הכול. אין מילה לא מעניינת. לרוב אני קוראת חמישה ספרים בבת אחת והם מפוזרים ברחבי הבית. אין לי פייסבוק פרטי והצטרפתי דרך עמוד הפייסבוק של בעלי נתן, כי אני לא אפסיק לקרוא את כל העולם הנהדר ולא יישאר לי זמן לילדים. שמעתי על הקהילה במעורפל לפני כמה שנים. מעולם לא חשבתי שזה יכול לעניין אותי להצטרף אליה. לא נמשכתי מעולם לרעיון של קבוצת קוראים. והנה, ברגע שחשבתי על זה כאפשרות, זה פשוט קרה. ברגע. הספרים עוד לא הגיעו, וזה בסדר. אהיה מאחרוני המגיבים על הספר הלבן, אחרי שכבר תאמרו הכול. שלושה דברים נוספים לספר לכם אחרי כל מה שכבר סיפרתי?

1. אני עובדת כאחות בטיפול נמרץ נוירוכירורגיה בסורוקה.
2. עושה עוד כמה דברים. אפשר למצוא אותם ואותי במרשתת.
3. יש לנו שישה ילדים, מתוכם שניים באומנה. מי שחושב/ת על זה מוזמנ/ת לשאול אותי בשמחה. שנת קריאה נהדרת לכולנו!" (עמ' 14).[1]

 

החלטתי, אם כך, להתרשם מהספר בעצמי. בחציו הראשון, אני מודה, די השתעממתי, והדבר המעניין הראשון הופיע רק בעמ' 82, והוא מייל המספר על רתיעתה של דפנה מעבודות הבית, דבר שאני חושב שצריך קצת תעוזה כדי לומר אותו. מיהרתי לחפש אותו ברשת, ומצאתי שרבות כבר שיתפו אותו, למשל, ליהיא לפיד בטור שלה.[2] כך מתחיל המייל:

 

"אני שמחה שאתן מציפות את הנושא החשוב הזה של בית וקריירה. גם אני עוסקת בו הרבה עכשיו. הבנתי סופית שכל העסק הזה של טיטולים, מקלחות, כביסות אינסופיות, כלים בלי סוף, ניקיון וחוזר חלילה עוד שעה הכול לכלוך וזוהמה וכולם תובעניים – זה כבר לא בשבילי. הספיק לי מזה לכל החיים. אני רוצה עכשיו להיות אימא רוחנית ומכוונת ולא אימא מעשית".

 

בהמשך, בחציו השני של הספר, יש יותר עניין. דפנה מגלה, למשל, פתיחות בענייני מין, ולא מסתירה את קיומו מעיניי הילדים (עמ' 121). היא אף הופכת לפעילה בעניין, תחילה כיועצת בארגון "קולך", ולאחר מכן כיועצת ו"בודקת טהרה" (מה זה?) במקום אחר. כך מופיעה בספר התכתבות בינה ובין הרב האחראי עליה בנושא "שבעה נקיים" (עמ' 143), כלומר ימי הנידה המחייבים פרישות, שדפנה הפנתה כמה זוגות עם בעיות פוריות לרבנים המאפשרים לצמצמם, וכן לרבנית מלכה פיוטרקובסקי, למורת רוחו של הרב. כל זה מראה על פתיחות מחשבתית בתוך המסגרת, השמרנית אחרי הכול, בה היא נמצאת, וכן על תעוזה לעמוד על דעותיה. היא גם פעלה רבות להחדרת הדיאפרגמה לנשים הזקוקות לה.

 

עתה אחזור לביקורת ב"הארץ". כך היא פותחת:

 

""עד שנחיה בעולם מתוקן נשים צריכות להיזהר לא לשים את עצמן במקומות המסוכנים הללו… לא להיות לבד בחדר בקצה המסדרון בסוף יום עבודה, כשכולם כבר הלכו… לא לשתות שום כוס משקה, כי כבר ידוע שיש שם סמי אונס. אז תשתי מים מינרליים בבקבוק סגור ותלכי לשירותים עם חברה. או אל תלכי לשירותים. או אל תלכי לפאב… ואם את מתלבשת כמו שבא לך, או יוצאת לרחוב בשעת לילה או אפילו ערב, לסמטאות ורחובות ריקים, את לוקחת סיכון… מי שגופה ונשמתה יקרים לה, שתשמור על עצמה. ולשמור זה בהחלט קצת מגביל בחיים. נכון מאוד" (עמ' 131). זוהי המשנה הסדורה של גיבורת "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" בכל הנוגע לאונס והטרדות מיניות, דוגמה אחת מאידיאולוגיה שמרנית מובהקת".[3]

 

אז ראינו שדפנה אמנם חיה בחברה שמרנית, אך בתוך גבולותיה הייתה די חדשנית. גם מה שהיא אומרת על הטרדות מיניות זו גישה שמרנית, אך לגיטימית, והיא חלק מהתכתבות ענפה וארוכה, שבה היא גם אומרת מתוך מודעות עצמית שהיא משמיעה דברים לא פופולאריים. לא נראה לי שאפשר לשפוט אותה על כך. בכלל, נראה לי שטלילה מאשימה את דפנה בשיפוטיות, אך היא שיפוטית לגביה לא פחות.

דוגמה מובהקת לכך היא המייל בו דפנה מכנה אדם שזה הרגע הצילה את חייו, אף שבזאת הוא חזר לעמדת צמח בה היה, כ"ערס" וכו'. טלילה רואה בזאת התנשאות וגסות. אך היא לגמרי מנתקת את הדברים מהקשרם! ולא מזכירה כי משפחתו של אותו חולה הייתה אלימה כלפי הצוות המטפל. בנסיבות כאלו, ובוואטסאפ פרטי יש להדגיש, הדברים מתקבלים על הדעת. וגם יש לזכור שבאותם רגעים דפנה הייתה בסערת רוחות.

אז אז לא מקבל את עיקרי דבריה של טלילה, והם נראים לי כסגנון עיתונאי מובהק, הבא לעורר עניין וויכוח ואמנם הצליח בכך. ובכל אופן, אם אני נדרש להעריך בעצמי את הספר, אני חושב שברובו הוא פשוט לא מעניין מספיק. ואני לא בטוח בעניין ה"לגיטימיות", מבחינה ספרותית הכוונה, של סגנונו. הוא הזכיר לי, למרות ההבדלים, ומבחינת החשיפה העצמית שבו, את הספר של אסתי וינשטין שיצא לא מזמן.

ובכל זאת, הספר כן מצליח להעביר משהו מדמותה של דפנה, וחבל על דאבדין. צודקת טלילה שזו אנדרטה ("מיותרת", כדבריה, או לא זה בעיניי המתבונן) ונראה לי שעיקר קהל היעד שלה הוא הציבור הלאומי-דתי, או אנשים מהצד הימני של המפה הפוליטית. בכל מקרה, נראה שהספר מצליח בגדול בחנויות.

 

 

[1] וראו בטור של יפעת ארליך עם עוד קטעים:

http://saloona.co.il/blog/%D7%93%D7%A4%D7%A0%D7%94-%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%A8-%D7%96%D7%9C-%D7%A9%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%9B%D7%A8%D7%A0%D7%95/

[2] כאן: http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4758500,00.html

[3] כאן: http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.3932319

"על התשוקה"/ מאת רחל גוטסמן

על התשוקה/ ביקורת מאת חגי הופר

"על התשוקה" מאת ד"ר רחל גוטסמן, פן וידיעות, 2017, 302 עמ'.

לספר הזה הגעתי כמעט במקרה. חיפשתי מה לקרוא ולאחר שקראתי דברים אחרים שרציתי הספר הזה צד את עיני. את הכותבת, רחל גוטסמן, אני מכיר מפוסטים בפייסבוק שהיא מעלה מהווי המיתולוגיה היוונית, שבה היא מומחית. זה תמיד מעניין, אם כי בשטף היומיומי לא תמיד יש זמן וחשק לקרוא את הדברים בפורמט האינטרנטי. לכן אני תמיד מעדיף ספרים. ואכן, הספר הזה לא מאכזב. אמנם אני מכיר את המיתולוגיה היוונית לא מהיום, אך בכל אופן המחברת הצליחה גם לרענן את הידע הקיים וגם לחדש לי. וכל זה בכתיבה קולחת ומאירת עיניים. בספר משולבים אף קטעים של סיפורי אהבה מחייה של המחברת, וכן שירים, מכתמים ועוד. כמו כן, הוא מלא תמונות מרהיבות, ממש אלבום מהנה.

 

אני מוצא שעיקר חשיבותה של המיתולוגיה, בפרט זו היוונית, היא הארת צדדיה השונים של הנפש. לא בכדי השתמש פרויד, אבי הפסיכואנליזה, בדוגמאות ומשלים מעולם המיתולוגיה היוונית. יש עדיין לדון ולראות איך כל אלה משתנים בתרבות מונותיאיסטית וכיצד הם מתפקדים בתוכה. הרי לקבל את האלים כאלים ודאי שלא נקבל, כמדומני. לכן נראה לי ולכן אמרתי שהסיפורים האלה טובים בעיקר כאילוסטרציות לחיי הנפש. וככאלה הם כמעט חסרי תחרות.

 

במקום להכביר מילים בעצמי, אציג כמה דוגמאות מהספר שימחישו לדעתי את הנקודה הזו, וכן דרכן אפשר יהיה גם להתרשם מאופיו הכללי של הספר:

 

"הדנאידות נענשו על רצח חתניהן בעונש נצחי בשאול. נגזר עליהן לשאוב מים בדליים אל תוך חבית גדולה מלאה חורים. עבודה רפטטיבית, חסרת תכלית, אינסופית, במדור אפל של הגיהינום.

נצח של עבודות בית…

זיגמונט פרויד, בספרו "מחקרים בהיסטוריה (1985), מתאר את עבודתו של הפסיכואנליטיקן כעבודה דנאידית… עבודה רפטטיבית שאינה מגיעה לעולם אל קו הסיום. הפסיכואנליטיקן כמוהו כדנאידה חסרת תקווה: הוא יוצק עוד ועוד מים חיים לנפשו הפצועה, למכל המחורר שהוא המטופל, אך המכל אינו מתמלא, והנפש אינה מחלימה" (עמ' 40, 42).

 

"הוא הרמס שלי, הפרעת קשב מהלכת. פגע רע. מתרוצץ, חסר שקט, שמח, סוער, פוחז, הולך ממני וחוזר. תמיד בדרכים. תמיד מבולבל ויפה. הוא הגבר הכי גחמני, חשקני ובוגדני שהכרתי, שהכי לא יודע כיצד לדחות סיפוקים מכל הסוגים, ותשוקתו הפוטנטית הנפלאה מסתערת עלי ועל העולם. הוא אחד שתמיד רוצה עוד, שאף פעם לא שקט, שאף פעם לא עייף. אחד שהעיר היא בשבילו ג'ונגל, והרחובות – נהרות גועשים. שערו השחור סתור, בגדיו תלויים ברפיון על גופו הרזה, כאילו גם הם מותשים כבר מריצותיו הבלתי-פוסקות. אפילו בשנתו זז גופו לאיזה קצב פנימי בלתי-סדיר" (עמ' 142).

 

"ואכן, עבודותיו [של פיקאסו] משופעות מינטאורים, בני דמותו, המבטאים באופן ישיר כל כך גבריות פראית, יצרית, אלימה ורבת און. דמויות של שריר, זיעה ושיער חזה. פוטנטיות מתפרצת.

לצד הארוטיקה והאלימות, יש בדימוי הזה משהו עצוב עד בלי די: גבר המחבר את נקודות חייו רק כדי לגלות שהוא למעשה מפלצת, לכוד לנצח בבדידותו האפילה של מבוך חייו, טורף את כל המעז להתקרב.

זהו גבר חזק-חלש, בודד מאוד: גיבור המסוגל לגבור על מכשולים רבים, אך לא על עצמו" (עמ' 164).

 

"דווקא דמותו פורעת הסדר, הטרנס-סקסואלית, המשגעת והמסוכנת של דיוניסוס עברה עם השנים גלגול אל דמותו של ישו המשיח. הנצרות הקדומה, ובמידה מסוימת גם זו של היום, מכילה אלמנטים שמקורם בפולחן דיוניסי: מוות ולידה מחדש, שתיית הדם של האל, איחוד גופני-מיסטי עם האלוהות, טקסי מסתורין המעניקים למאמין חסד אלוהי ומביאים לגאולתו בעולם הבא – כל אלה הגיעו אל הנצרות מהפולחן הפגאני לכבוד אל היין" (עמ' 216).

 

"וירג'יניה וולף על כוחו היצירתי של המוח הנזיל מינית:

"במוחו של הגבר הכוח הזכרי הוא הדומיננטי, כפי שהכוח הנקבי הוא הדומיננטי במוח האישה. מצב הקיום המאוזן והנורמלי הוא זה שבו שני הכוחות משתפים פעולה בהרמוניה רוחנית. אצל הגבר, החלק הנשי של מוחו חייב גם הוא להשפיע, והאישה חייבת לקיים מגע עם הגבר בתוכה. ייתכן שזו הייתה כוונתו של קולרידג', כאשר טען כי גדולי החכמים הם דו-מיניים. התלכדות זו של שני המינים היא המפרה את המוח כך שיפעיל את כל כישוריו המלאים. ייתכן מאוד שמוח זכרי לחלוטין או נשי לחלוטין אינו מסוגל ליצור"

חדר משלך, וירג'יניה וולף" (עמ' 244).

 

לסיכום, ספר מהנה ומעשיר, כדאי.

 

לפרטים נוספים, אתר נוריתה:

http://nuritha.co.il/he/node/47834

 

"חכמים – כרך ה'"/ מאת בנימין לאו

חכמים ה'/ ביקורת מאת חגי הופר

"חכמים, כרך חמישי: ראשית הישיבות בבל ובארץ ישראל" מאת הרב בני לאו, ידיעות, 2017, 296 עמ'.

בעבר קראתי בשקיקה את ארבעת הכרכים הקודמים מסדרת "חכמים" של הרב בני לאו, ועל כן שמחתי שיצא לאור הכרך החמישי בסדרה ורכשתי אותו מיד. את הרב לאו אני גם שומע על בסיס יומיומי בפרויקט 929, קריאת פרק תנ"ך אחד ביום, שהוא עומד בראשו. ובכל זאת, צר לי לומר, אך נחלתי אכזבה מכרך זה.

כשניסיתי להבין מדוע זה כך, תחילה עלה בדעתי שמא תחום העניין שלי נדד והשתנה, אך איני חושב שזו הסיבה. הסיבה הפשוטה יותר היא שעתה עברנו מחכמי המשנה לחכמי התלמוד, והסיפורים אודות חכמי התלמוד שכאן הם, מה לעשות, פחות מעניינים.

אין כאן את ההברקות והתרוממות הנפש שסיפקו סיפורי התנאים, שהם גם בחלקם הגדול ידועים הרבה יותר, אלא רוב המסופר הוא ענייני כיבודים למיניהם של הרבנים זה כלפי זה, ענייני הלכות כאלה או אחרות, וכדומה. ואלה, מה לעשות, פחות מעניינים.

 

עדיין יש פה ושם הבלחות של מדרשים מעוררי עניין, כמו המדרש הזה:

"אותם גנבים שעלו לפומבדיתא ופתחו חביות (של יין). אמר רבא: היין מותר [ולא יין שבא במגע עם גוי והוא יין נסך – ח. ה.]. מה הסיבה? רוב הגנבים הם יהודים. (עבודה זרה ע ע"א, תרגום)" (עמ' 117).

-ויש להבין את הדברים בהקשר של זמן ומקום מסוימים ולא לצאת בהכללות.

 

או המדרש הזה:

"רב, כאשר היה מזדמן לדרשיש, היה מכריז: מי תינשא לי ליום אחד? רב נחמן, כאשר היה מזדמן לשכנציב היה מכריז: מי תינשא לי ליום אחד?… (יומא יח ע"ב, תרגום)" (עמ' 157).

 

הרב לאו מביא את התירוץ שהכרתי, שהרבנים עשו זאת כנגד המנהג הפרסי לתת אישה ללילה וכדי לא לעמוד בניסיון זה. אך הוא גם מביא הסבר נוסף, שפוטר את הראשון כאפולוגטיקה, ולפיו הדבר קרה לפי המנהג הסאסאני של "נישואים זמניים" ו"מתנה על מנת להחזיר".

המדרשים האלו מעניינים כי הם חריגים ודורשים הסבר, אך יש מדשים נוספים שמצאו חן בעיניי, למשל אלה עם הדמויות נשיות, של בת רב נחמן וילתא.

 

ובכל זאת, ברוב הספר לא מצאתי עניין רב, אף שאני יכול להעריך את העבודה שעשה הרב לאו, שבוודאי תשרת רבים, שמתעניינים בהווי התלמודי ושקועים בו. אך אני חושב שרוב הציבור הרחב, זה שאינו למדן מקצועי, יחשוב כמוני והנאתו מהספר תהיה מוגבלת.

 

לסיכום, אני לא אומר שהספר לא טוב, זה אולי הספר הכי טוב שיכול היה להיכתב על תקופה זו, הוא מציג את האמוראים (חכמי התלמוד) בזה אחר זה בצורה מיטבית. אלא אני אומר רק שאני פחות נהניתי ממנו, ובעיקר מהתוכן המסוקר עצמו.

"מלכוד 67"/ מאת מיכה גודמן

מלכוד 67/ ביקורת מאת חגי הופר

"מלכוד 67 – הרעיונות מאחורי המחלוקת שקורעת את ישראל" מאת ד"ר מיכה גודמן, כז"ב דביר, 2017, 222 עמ'.

 

בעבר קראתי ואף סקרתי באריכות של שלושת ספריו הקודמים והמצוינים של מיכה גודמן[1], וכך אעשה גם עם ספר זה. אם יש ספוילרים לספרי עיון, סקירה זו תהיה מלאה בהם, כך שמי שרוצה להימנע מכך יכול לקפוץ מיד לפסקת הסיכום האחרונה.

 

בספר זה מתייחס גודמן לסכסוך הישראלי-פלשתינאי, שנראה חסר פתרון. הבעיה – הפלשתינאים מרגישים השפלה והישראלים פחד. להשפלה שורשים עמוקים בהשפלת האסלאם על-ידי תרבות המערב, וגם לפחד היהודי שורשים עמוקים, ברדיפות הגויים. אך לדעת גודמן הפתרון, או היחס, צריך להיות כמותי ולא דיכוטומי, כלומר חלקי או הדרגתי, כפי שיוסבר בהמשך.

 

עיקר הספר הוא דיון היסטורי-פילוסופי. גודמן אומר שהימין לא תמיד היה דתי, הרב ריינס למשל תמך בפתרון אוגנדה, והשמאל לא תמיד רצה שלום. זה דבר שידוע ודאי להיסטוריונים, אך אפשר שהוא נעלם מעיני חלק מהציבור, אחרת לא הייתי רואה לאחרונה סרטון של גולדה מדברת נגד הערבים עם תגובות נפעמות.

 

האב האידיאולוגי של הימין הוא ז'בוטינסקי. הוא חזה את הפרת אמון הבריטים, את השואה ואת העימות עם הערבים. ואפיינו אותו חשדנות וליברליזם – אדם לאדם זאב, מחד, אך גם קימום ממלכת היחיד. מבחינה מדינית, כידוע, הוא תמך ב"שתי גדות לירדן – זו שלנו זו גם כן", אבל מתוך הכרה מדינית ולא תנ"כית. עם זאת הוא הטיף לרגישות למיעוטים ושוויון לכל.

ממשיכו האידיאולוגי המרכזי היה בגין, ולאחריו באו "הנסיכים" – לבני, אולמרט ועוד, בני ראשי האצ"ל והלח"י, אך אלה למרות שהיו ממשיכים ביולוגיים לא היו ממשיכים אידיאולוגיים.

 

השמאל מצדו תמך בראשיתו בסוציאליזם ולא בשלום. אלא שהקומוניזם התמוטט ובישראל תמכה ותומכת ארה"ב ולא רוסיה, וכן חלה במשק הפרטה, כך שהרעיון הסוציאליסטי די נמוג, ותחתיו בא רעיון השלום. גודמן מציין כי גם מחאת האוהלים שפרצה ב-2011 הייתה מעל הכול דרישה לזכויות הצרכן.

האינתיפאדה הראשונה מוטטה את הימין, כך שרבים הבינו את המחיר הכבד שבלשלוט על עם אחר. אך האינתיפאדה השנייה מוטטה את השמאל, כי רבים נוכחו שהערבים אינם מעוניינים בהסדר. התוצאה – לא מאמינים בשלום ולא בשלמות (הארץ).

 

גורם שלישי משמעותי זו הציונות הדתית. גיבורה הראשון הוא הרב קוק האב, שראה בחילוניות חלק מהמשיחיות, וגיבורה השני הוא הרב קוק הבן, שראה את ההתיישבות כמחישה את הגאולה. אך טראומת הפינוי מסיני, ולאחר מכן הפינוי מעזה, נתנו לה מכה קשה. בשני המקרים אמרו "היו לא תהיה", ובשני המקרים היו היה. בזאת ניתנה מהלומה לתפישת החילוניות כחלק מהמהלך המשיחי.

כך נוצר, בסופו של דבר, שהימין החדש מדבר בעיקר על ביטחון, והשמאל החדש – בעיקר על זכויות אדם.

 

דבר נוסף המגביר את המלכוד הוא הבעיה הדמוגרפית הידועה – הערבים רבים והם מתרבים מהר יותר מהיהודים, כך שאם תינתן להם זכות בחירה הם ישלטו במדינה. גודמן מציין כי יש כאלה החולקים על כך, אך גם אם יהיו "רק" 40% מאזרחי המדינה, עדיין הצביון היהודי שלה יאבד. זו בעיה בעיקר מבחינת הימין.

אך יש גם בעיה מבחינת השמאל – שהרי חזרה לגבולות 67 לא תפתור את כל הבעיות, כי היא לא תפתור את בעיית פליטי 48, שעדיין מחכים לשוב לביתם. גודמן מתייחס גם לשאלה האם יש אפרטהייד, ועונה שלא ממש, שהרי הפלשתינאים כלל אינם שואפים לקבל אזרחות אלא עצמאות. אולם אפליה ודאי שיש.

 

מבחינת "הדילמה המוסרית" גודמן סבור (עמ' 96), כי הירדנים התחילו במלחמה וצריך להיות מחיר לתוקפנות. אך אני סבור שמלבד זה שההעמדה הזו היא קצת ילדותית כידוע, הרי שהחוק הבין-לאומי קובע בדיוק את ההפך ממה שגודמן אומר. בכל מקרה, הוא אומר, כי העם כבוש, לא האדמה.

 

מבחינת "הדילמה היהודית", יש מצוות יישוב הארץ עליה מדבר הרמב"ן, אבל הרמב"ם אומר שבמצבי סיכון ניתן לוותר על חלקי ארץ, ועליו מסתמך הרב עובדיה יוסף בפסיקתו שניתן להחזיר שטחים תמורת הסכם שלום. אלו הם, בגדול, גישות הציונות הדתית וש"ס. מלבד זה, מצווה חשובה היא אהבת הגר.

 

גודמן אומר כי יש לעבור "ממבוכה להקשבה". המבוכה שתוארה יצרה שבטים, דעות מחניות, תוך הקצנת הביטוי. מה שמכונה "פוליטיקת זהויות". בנוסף, הפלשתינאים מאשימים את הישראלים בקולוניאליזם אירופאי במקורו, והישראלים אותם באנטישמיות אירופאית במקורה. על כן, כאן הדת יכולה להיות גשר, למרות שעד כה היא בעיקר המכשול. ובין היהודים ובין עצמם – יש ללמוד ממחלוקות התלמוד כיצד לכבד דעה שונה.

 

בחלק האחרון גודמן מציע "מרחב שיח פרגמטי", כלומר שני ניסיונות של פתרון, אשר הם רק דוגמא לאופן מחשבה חדש. והאופן החדש הזה הוא פרגמטיזם[2]. הוא מציין כי בן גוריון היה פרגמטיסט וויתר על האידיאולוגיות הגדולות כדי להקים מדינה. כך הגיע לפשרה על החילוניות, על הסוציאליזם ועל שלמות הארץ, בקבלת תוכנית החלוקה. ממנו יש ללמוד. ואלה שתי ההצעות של גודמן:

הסדר חלקי – באופן מעודד השטחים המיושבים אינם חשובים מבחינה ביטחונית, והשטחים החשובים מבחינה ביטחונית אינם מיושבים. יש, אם כך, לאמץ את תוכנית אלון ההיסטורית ולהציב בבקעת הירדן כוח ישראלי בחסות בינלאומית. כך המדינה הפלשתינאית שתקום לא תהווה סכנה ביטחונית (אני בטוח שיהיה מי שיחלוק על כך). וזה גם לא יהיה הסכם סופי, אלא ארעי, הודנה בלשון הערבים, שהרי דווקא להסכם כזה יש יותר סיכוי להחזיק מעמד. הסכסוך יימשך, אך יהיה בעצימות נמוכה בהרבה.

או רעיון ההתפצלות – בהמשך להנרי קיסינג'ר שהציע "כמעט מדינה" ולא"ב יהושע שהציע אזרוח של תושבי שטחי C הערבים, יש לעשות מאמץ דיפלומטי להכרה בישות זו, ומאמץ טריטוריאלי לחיבור חלקי השטחים, בתוספת כמה שכונות במזרח ירושלים שיהיו הבירה. זו משימה אדריכלית שגם גודמן מודה שהיא מורכבת, ואילו אני חושב שהיא כמעט בלתי מציאותית.

 

לסיכום, לאחר שלושה ספרים בענייני יהדות, גודמן הפתיע הפעם עם ספר פוליטי, אף כי ההפתעה לא מלאה למי שנוכח בהרצאות שלו. נראה שבנושא זה כמעט אי-אפשר לחדש, ובכל זאת גודמן מציע נקודת הסתכלות רעננה, הגם שלא לגמרי חדשה. דרכו היא דרך האמצע, כאותה המלצה ותיקה של הרמב"ם, ועל-כן ניתן למקמו במרכז המפה הפוליטית. זה מיקום נוח מאוד, ועל כן דבריו יכולים להישמע ולהתקבל על ידי רבים שמחפשים דרך מוצא מהמבוי הסתום שהגענו אליו. ואולם, אני חושב שאנשים עם דעות מוצקות בימין או בשמאל יטו לדחות את דבריו. כפי שהוא מציין לקראת סוף דבריו, מה שאנשים אומרים לו בדרך כלל הוא – אבל זה לא פותר את הבעיה! ולשווא יזכיר שמראש הוא כלל לא דיבר על פתרון מושלם.

כשלעצמי, הדעות המובעות בספר אינן דעותיי, אך אני גם לא דוחה אותן על הסף, וחושב שלפחות אפשר לדון בהן כפתרונות ביניים. ובכלל, כל פעולה שתוציא אותנו מהדשדוש והקיפאון בו אנו נמצאים שנים רבות תהיה רק לברכה. על כן אני מקווה שספרו של גודמן ייצור דיון ער. בכל מקרה כדאי לקרוא אותו.

 

שורה תחתונה: מאוד מומלץ!

 

 

[1] סודותיו של מורה הנבוכים:

http://nuritha.co.il/he/node/8477

חלומו של הכוזרי:

http://nuritha.co.il/he/node/8433

הנאום האחרון של משה:

http://nuritha.co.il/he/node/29999

[2] כתבתי פעם דברים דומים:

http://www.academics.co.il/Articles/Article87618.aspx

"רדיו בנימין"/ מאת ולטר בנימין

רדיו בנימין/ ביקורת מאת חגי הופר

"רדיו בנימין" מאת ולטר בנימין, תשע נשמות, 2016, 88 עמודים.

מדובר במספר קטעים ששורו בשנים 1930-1931 בתכנית "שעה לנוער" בתחנות של ברלין ופרנקפורט. הדובר – ולטר בנימין, הוגה דעות יהודי חשוב, ששם קץ לחייו בתקופת השואה בתוך ניסיון בריחה. כאן קראתי, באחרית הדבר, שאם היה מחכה יום אחד היה מצליח להימלט, דבר מצער מאוד שלא ידעתי.

 

בנימין עוסק במגוון נושאים: ברעידת האדמה בליסבון, שהרעידה גם את הדעות בקשר להשגחת האל; במשפטי המכשפות, שנראים לנו היום מופרכים מיסודם, אך אמונות טפלות כאלו היו הדעה המרכזית באירופה בעבר; על מרמה בבולי דואר וכיצד ניתן להתגבר עליה; על מבצר הבסטיליה הצרפתי, שבו בין היתר נכלא "האיש במסכת הברזל" המסתורי; על כנופיות שודדים בעבר בגרמניה, שהייתה להם לשון מיוחדת ובה כמה מילים עבריות, ושנחשבו אף הם מושפעי-שטן; על חורבן הרק ולנאום ופומפיי, וכאן אומר בנימין כי החורבן לא בא מהלבה אלא מהאפר, תחתיו נקברו תושבי העיר.

 

אני מצאתי את כל הקטעים האלה מעניינים מאוד, ואם בנימין היה משדר היום (גם אם לא הייתי יודע שמדובר בבנימין הגדול, שהרי אז אין שאלה כלל) אני חושב שהייתי מאזין להם בקביעות. לא פעם דברים המכוונים לנוער יכולים לעניין ולהפרות אף מבוגרים בצורה לא פחותה.

 

אסיים באנקדוטה: בפרק על המכשפות מספר בנימין על כותב אחד שניסה להסביר את רדיפתן:

"כך כתב אחד מהם בשנת 1660: "מי שמכחיש את קיומן של המכשפות, מכחיש גם את קיומן של הרחות, משום שמכשפות הן רוחות. אבל מי שמכחיש את קיומן של הרוחות, מכחיש גם את קיומו של אלוהים, משום שאלוהים הוא רוח. לכן מי שמכחיש את המכשפות, מכחיש גם את אלוהים"" (עמ' 25).

אני חושב על שנת הכתיבה של הקטע הזה – 1660, ממש בסמוך לפרסום ספרו של שפינוזה "מאמר תיאולוגי מדיני", שעל הספר עליו כתבתי אך לפני כמה ימים. ואיזה הבדל! מה שגורם לי להעריך את שפינוזה עוד יותר, בהתחשב בסביבה בה חי.

"פריקונומיקס"/ מאת סטיבן לוויט וסטיבן דבנר

פריקונומיקס/ ביקורת מאת חגי הופר

"פריקונומיקס" מאת סטיבן לוויט וסטיבן דבנר, הוצאת מחודשת, כז"ב דביר, 2017 (2006).

הספר הזה לא זקוק להמלצה מיוחדת שלי, קנו אותו מיליוני אנשים ומסופר שהוא שינה לאנשים ולחוקרים את אופן המחשבה והצורה בה ניגשים לדברים. הכותב הראשי של הספר הוא פרופ' סטיבן לוויט, כלכלן במקצועו, והוא נעזר בסטיבן דבנר, עיתונאי במקצועו, כדי להגיש את החומר בצורה קריאה וידידותית. שניהם עושים עבודה מצוינת – הכלכלן בתוכן, שהוא מרתק וחדשני, והעיתונאי בצורה, שהיא נוחה מאוד, הפרקים נקראים ממש כמו סיפורים קצרים ומרתקים.

 

ומכיוון שהפרקים הם סיפורים קצרים, איני רואה טעם הפעם בסיכום מסקנותיהם, אלא אסתפק בהצגת הנושאים. הספר, אם כך, עוסק ברמאויות במבחנים להם אחראים המורים ובדרך לגלות אותם, ובמקביל, רמאויות בתחרויות סומו; תיאור שתול בקו-קלוס-קלאן והאופן בו הוא הצליח להנחית לארגון הגזעני הזה מכה אנושה, וכן האופן הייחודי בו סוכני נדל"ן מציגים דירות; חוקר שהצטרף לארגון סוחרי סמים וקיבל את החשבונות המסודרים שלהם, הדומים ממש לחשבונות של ארגון כמו מקדונלדס, והעובדים הזוטרים בקושי מתפרנסים מזה; בדיקה מה גרם לירידת הפשע בארה"ב; וכן בדיקה מה הופך הורה להורה טוב, על פי שורה מאפיינים; ולבסוף, על השמות השונים של שחורים ולבנים בארה"ב והאופן בו הם משתנים מדור לדור (כך ששמות העשירים היום יעשו פופולאריים יותר בדור הבא).

 

אנקדוטה אחת: בשלב מסוים לוויט מגיע ל"שמות המייצגים את רמת ההשכלה הגבוהה ביותר" (עמ' 218), וכאן רשימה של 20 שמות של בנות ו-20 של בנים. מבין הבנות ניתן למצוא: אביבה, רותם, עטרה, צופיה; ומבין הבנים אפשר למצוא: דוב ועקיבא (במקום הראשון והשני), אלון, יונה וזאב. כשקראתי את זה עלה חיוך על פני – איך השמות העבריים האלה הגיעו לכאן? אז ידעתי שהיהודים בארה"ב נחשבים שכבה מבוססת, אך לא ידעתי עד כמה.

 

נחזור לספר. כפי שניתן להיווכח, מדובר בשורת נושאים מיוחדת ורעננה, כזו שלא היינו מצפים מכלכלן רציני לעסוק בה. אבל זהו בדיוק ייחודו של לוויט וזה מה שהקנה לו את השם והפרסום להם זכה. למרות שאציין כי דברים דומים מצאתי אף במקומות אחרים, ובייחוד הספר הזכיר לי את מלקולם גלדוול שקראתי לאחרונה. בקטע מסוים זה ממש בולט – גלדוול בספרו "נקודת המפנה" מספר על האופן בו ניקו את הפשע מהרכבת התחתית בניו-יורק, ואילו כאן לוויט מספר את אותו סיפור על ניקוי הפשע מניו-יורק כולה (גלדוול אומר שאותו אדם קשור לשני המקרים הללו). בשני המקרים האסטרטגיה הייתה לטפל בדברים הקטנים והשוליים. אבל גלדוול הוא כותב ייחודי כשלעצמו ולכן אין זה צריך להפתיע.

 

לסיכום, ספר שבעיקר מלמד כיצד לבחון דברים בצורה לא שגרתית ולא ללכת כעיוור אחר "הדעה הרווחת" (מושג מהספר), והוא גם מסופר בדרך מעניינת ולעיתים מרתקת. מומלץ.

 

לספר שני המשכים – "סופר פריקונומיקס"[1] ו-"לחשוב כמו פריק"[2], שקראתי, אהבתי, והמלצתי עליהם בעבר. כן, יצא שדווקא את הראשון בסדרה קראתי באיחור…

יש לציין לחיוב גם את עיצוב הכריכה הנהדר של אמרי זרטל (כולל הבלטה של האותיות ושל הריצ'רץ').

 

[1] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/38729

[2] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/37294

"קוץ ודרדר"/ מאת משה מאיר

קוץ ודרדר/ ביקורת מאת חגי הופר

"קוץ ודרדר" מאת ד"ר משה מאיר (חוקר יהדות), כז"ב דביר, 2012, 269 עמודים.

יובל, גיבור הספר, עוזב את בית הוריו ומגיע לבית קרוביו בירושלים. כאן הוא נפגש עם כמה אנשים, חלקם בני המין השני. אולם מרבית זמנו, וגם זמן הקורא, עובד בדיונים אינסופיים סביב עניינים דתיים שונים. סיפור של ממש, משהו שקורה מעבר לשגרה היומיומית, לא מצאתי כאן. מה שכן יש אלו פיסות קטנות של יהדות, אם זה מדרש כזה או אחר, או סיפור חסידי, ואלה לרוב מעניינים כשלעצמם. אך לשם כך אינני צריך רומן, מרומן יש לי ציפיות אחרות.

 

עוד בספר, תחבולה ספרותית – הספר המחולק לחלק הסיפור עצמו, ובו אגב דיאלוגים רבים, ולחלק נוסף בו מחשבות רפלקסיביות של הסופר על הסיפור ועל מלאכת הסיפור. הרעיון יפה, וחלק מהקטעים מהסוג השני מעניינים, אך אני מצאתי שהתחבולה הזו בשורה האחרונה מכבידה על הקריאה.

 

אני מכיר את המחבר, משה מאיר, הוא היה שכן שלי בעבר, אך אומר את דעתי הכנה, והיא שאני לא ממש נהניתי מקריאת הספר הזה. וכאמור, לדעתי, הוא לא ממש מספר סיפור. לכן קרה לי בו מה שבדרך כלל קורה לי במקרים דומים – שמצוינים שמות, אך איני יודע במי מדובר, כי הדמויות לא אופיינו מספיק. ועדיין, אפשר שהספר הזה יכול להיות טוב מאוד בעיקר לאנשים דתיים, שמחפשים בנרות חומר קריאה המתאר את עולמם.

 

אסתפק בזאת הפעם.