"מלכוד 67"/ מאת מיכה גודמן

מלכוד 67/ ביקורת מאת חגי הופר

"מלכוד 67 – הרעיונות מאחורי המחלוקת שקורעת את ישראל" מאת ד"ר מיכה גודמן, כז"ב דביר, 2017, 222 עמ'.

 

בעבר קראתי ואף סקרתי באריכות של שלושת ספריו הקודמים והמצוינים של מיכה גודמן[1], וכך אעשה גם עם ספר זה. אם יש ספוילרים לספרי עיון, סקירה זו תהיה מלאה בהם, כך שמי שרוצה להימנע מכך יכול לקפוץ מיד לפסקת הסיכום האחרונה.

 

בספר זה מתייחס גודמן לסכסוך הישראלי-פלשתינאי, שנראה חסר פתרון. הבעיה – הפלשתינאים מרגישים השפלה והישראלים פחד. להשפלה שורשים עמוקים בהשפלת האסלאם על-ידי תרבות המערב, וגם לפחד היהודי שורשים עמוקים, ברדיפות הגויים. אך לדעת גודמן הפתרון, או היחס, צריך להיות כמותי ולא דיכוטומי, כלומר חלקי או הדרגתי, כפי שיוסבר בהמשך.

 

עיקר הספר הוא דיון היסטורי-פילוסופי. גודמן אומר שהימין לא תמיד היה דתי, הרב ריינס למשל תמך בפתרון אוגנדה, והשמאל לא תמיד רצה שלום. זה דבר שידוע ודאי להיסטוריונים, אך אפשר שהוא נעלם מעיני חלק מהציבור, אחרת לא הייתי רואה לאחרונה סרטון של גולדה מדברת נגד הערבים עם תגובות נפעמות.

 

האב האידיאולוגי של הימין הוא ז'בוטינסקי. הוא חזה את הפרת אמון הבריטים, את השואה ואת העימות עם הערבים. ואפיינו אותו חשדנות וליברליזם – אדם לאדם זאב, מחד, אך גם קימום ממלכת היחיד. מבחינה מדינית, כידוע, הוא תמך ב"שתי גדות לירדן – זו שלנו זו גם כן", אבל מתוך הכרה מדינית ולא תנ"כית. עם זאת הוא הטיף לרגישות למיעוטים ושוויון לכל.

ממשיכו האידיאולוגי המרכזי היה בגין, ולאחריו באו "הנסיכים" – לבני, אולמרט ועוד, בני ראשי האצ"ל והלח"י, אך אלה למרות שהיו ממשיכים ביולוגיים לא היו ממשיכים אידיאולוגיים.

 

השמאל מצדו תמך בראשיתו בסוציאליזם ולא בשלום. אלא שהקומוניזם התמוטט ובישראל תמכה ותומכת ארה"ב ולא רוסיה, וכן חלה במשק הפרטה, כך שהרעיון הסוציאליסטי די נמוג, ותחתיו בא רעיון השלום. גודמן מציין כי גם מחאת האוהלים שפרצה ב-2011 הייתה מעל הכול דרישה לזכויות הצרכן.

האינתיפאדה הראשונה מוטטה את הימין, כך שרבים הבינו את המחיר הכבד שבלשלוט על עם אחר. אך האינתיפאדה השנייה מוטטה את השמאל, כי רבים נוכחו שהערבים אינם מעוניינים בהסדר. התוצאה – לא מאמינים בשלום ולא בשלמות (הארץ).

 

גורם שלישי משמעותי זו הציונות הדתית. גיבורה הראשון הוא הרב קוק האב, שראה בחילוניות חלק מהמשיחיות, וגיבורה השני הוא הרב קוק הבן, שראה את ההתיישבות כמחישה את הגאולה. אך טראומת הפינוי מסיני, ולאחר מכן הפינוי מעזה, נתנו לה מכה קשה. בשני המקרים אמרו "היו לא תהיה", ובשני המקרים היו היה. בזאת ניתנה מהלומה לתפישת החילוניות כחלק מהמהלך המשיחי.

כך נוצר, בסופו של דבר, שהימין החדש מדבר בעיקר על ביטחון, והשמאל החדש – בעיקר על זכויות אדם.

 

דבר נוסף המגביר את המלכוד הוא הבעיה הדמוגרפית הידועה – הערבים רבים והם מתרבים מהר יותר מהיהודים, כך שאם תינתן להם זכות בחירה הם ישלטו במדינה. גודמן מציין כי יש כאלה החולקים על כך, אך גם אם יהיו "רק" 40% מאזרחי המדינה, עדיין הצביון היהודי שלה יאבד. זו בעיה בעיקר מבחינת הימין.

אך יש גם בעיה מבחינת השמאל – שהרי חזרה לגבולות 67 לא תפתור את כל הבעיות, כי היא לא תפתור את בעיית פליטי 48, שעדיין מחכים לשוב לביתם. גודמן מתייחס גם לשאלה האם יש אפרטהייד, ועונה שלא ממש, שהרי הפלשתינאים כלל אינם שואפים לקבל אזרחות אלא עצמאות. אולם אפליה ודאי שיש.

 

מבחינת "הדילמה המוסרית" גודמן סבור (עמ' 96), כי הירדנים התחילו במלחמה וצריך להיות מחיר לתוקפנות. אך אני סבור שמלבד זה שההעמדה הזו היא קצת ילדותית כידוע, הרי שהחוק הבין-לאומי קובע בדיוק את ההפך ממה שגודמן אומר. בכל מקרה, הוא אומר, כי העם כבוש, לא האדמה.

 

מבחינת "הדילמה היהודית", יש מצוות יישוב הארץ עליה מדבר הרמב"ן, אבל הרמב"ם אומר שבמצבי סיכון ניתן לוותר על חלקי ארץ, ועליו מסתמך הרב עובדיה יוסף בפסיקתו שניתן להחזיר שטחים תמורת הסכם שלום. אלו הם, בגדול, גישות הציונות הדתית וש"ס. מלבד זה, מצווה חשובה היא אהבת הגר.

 

גודמן אומר כי יש לעבור "ממבוכה להקשבה". המבוכה שתוארה יצרה שבטים, דעות מחניות, תוך הקצנת הביטוי. מה שמכונה "פוליטיקת זהויות". בנוסף, הפלשתינאים מאשימים את הישראלים בקולוניאליזם אירופאי במקורו, והישראלים אותם באנטישמיות אירופאית במקורה. על כן, כאן הדת יכולה להיות גשר, למרות שעד כה היא בעיקר המכשול. ובין היהודים ובין עצמם – יש ללמוד ממחלוקות התלמוד כיצד לכבד דעה שונה.

 

בחלק האחרון גודמן מציע "מרחב שיח פרגמטי", כלומר שני ניסיונות של פתרון, אשר הם רק דוגמא לאופן מחשבה חדש. והאופן החדש הזה הוא פרגמטיזם[2]. הוא מציין כי בן גוריון היה פרגמטיסט וויתר על האידיאולוגיות הגדולות כדי להקים מדינה. כך הגיע לפשרה על החילוניות, על הסוציאליזם ועל שלמות הארץ, בקבלת תוכנית החלוקה. ממנו יש ללמוד. ואלה שתי ההצעות של גודמן:

הסדר חלקי – באופן מעודד השטחים המיושבים אינם חשובים מבחינה ביטחונית, והשטחים החשובים מבחינה ביטחונית אינם מיושבים. יש, אם כך, לאמץ את תוכנית אלון ההיסטורית ולהציב בבקעת הירדן כוח ישראלי בחסות בינלאומית. כך המדינה הפלשתינאית שתקום לא תהווה סכנה ביטחונית (אני בטוח שיהיה מי שיחלוק על כך). וזה גם לא יהיה הסכם סופי, אלא ארעי, הודנה בלשון הערבים, שהרי דווקא להסכם כזה יש יותר סיכוי להחזיק מעמד. הסכסוך יימשך, אך יהיה בעצימות נמוכה בהרבה.

או רעיון ההתפצלות – בהמשך להנרי קיסינג'ר שהציע "כמעט מדינה" ולא"ב יהושע שהציע אזרוח של תושבי שטחי C הערבים, יש לעשות מאמץ דיפלומטי להכרה בישות זו, ומאמץ טריטוריאלי לחיבור חלקי השטחים, בתוספת כמה שכונות במזרח ירושלים שיהיו הבירה. זו משימה אדריכלית שגם גודמן מודה שהיא מורכבת, ואילו אני חושב שהיא כמעט בלתי מציאותית.

 

לסיכום, לאחר שלושה ספרים בענייני יהדות, גודמן הפתיע הפעם עם ספר פוליטי, אף כי ההפתעה לא מלאה למי שנוכח בהרצאות שלו. נראה שבנושא זה כמעט אי-אפשר לחדש, ובכל זאת גודמן מציע נקודת הסתכלות רעננה, הגם שלא לגמרי חדשה. דרכו היא דרך האמצע, כאותה המלצה ותיקה של הרמב"ם, ועל-כן ניתן למקמו במרכז המפה הפוליטית. זה מיקום נוח מאוד, ועל כן דבריו יכולים להישמע ולהתקבל על ידי רבים שמחפשים דרך מוצא מהמבוי הסתום שהגענו אליו. ואולם, אני חושב שאנשים עם דעות מוצקות בימין או בשמאל יטו לדחות את דבריו. כפי שהוא מציין לקראת סוף דבריו, מה שאנשים אומרים לו בדרך כלל הוא – אבל זה לא פותר את הבעיה! ולשווא יזכיר שמראש הוא כלל לא דיבר על פתרון מושלם.

כשלעצמי, הדעות המובעות בספר אינן דעותיי, אך אני גם לא דוחה אותן על הסף, וחושב שלפחות אפשר לדון בהן כפתרונות ביניים. ובכלל, כל פעולה שתוציא אותנו מהדשדוש והקיפאון בו אנו נמצאים שנים רבות תהיה רק לברכה. על כן אני מקווה שספרו של גודמן ייצור דיון ער. בכל מקרה כדאי לקרוא אותו.

 

שורה תחתונה: מאוד מומלץ!

 

 

[1] סודותיו של מורה הנבוכים:

http://nuritha.co.il/he/node/8477

חלומו של הכוזרי:

http://nuritha.co.il/he/node/8433

הנאום האחרון של משה:

http://nuritha.co.il/he/node/29999

[2] כתבתי פעם דברים דומים:

http://www.academics.co.il/Articles/Article87618.aspx

מלכוד 67

4 מחשבות על “"מלכוד 67"/ מאת מיכה גודמן

  1. תודה על הסיכום!
    לגבי הערתך על הדילמה המוסרית, אני לא רואה בכלל דילמה (אמנם לא קראתי עדיין את הספר, אז זה בהנחה שהבנתי מהי הדילמה). ואסביר: שטחי עזה ויהודה ושומרון הם חלק מארץ ישראל (יהודה ושומרון הם הלב למעשה), אשר על כל הארץ נאמר כי "אין ארץ השייכת לאומה כמו שארץ ישראל (פלשתינה במקור) שייכת ליהודים". מאידך, הקשר של הערבים שישבו בארץ בתחילת המאה הקודמת, אינה קשר לאומי כלל. בוודאי לא יותר מהקשר של יהודי מרוקו למרוקו, יהודי לונדון ללונדון, יהודי תימן לתימן ובוודאי אינה קרובה אל הקשר העמוק (כפי שחשבו בטעות יהודים רבים מדי) של יהודי גרמניה לגרמניה באותה תקופה.
    מעבר לכך, אם נסתכל על החוק הבינלאומי, בהצעת החלוקה שהזכרת הייתה הפרה של הבטחת ארץ ישראל ליהודים הן על ידי הבריטים בהצהרת בלפור והן על ידי חבר הלאומים בסן-רמו. אך אפילו אם היינו מקבלים את הצעת החלוקה כ"חוק הבינלאומי", הרי הצעה זו נדחתה על ידי הערבים באלימות ובניסיון להשמיד את היהודים הנותרים לאחר מלחמת העולם השנייה. לכן אין לה תוקף, והאזורים האלו חזרו למצבם הקודם בו הובטחו ליהודים, או למצבם עוד לפני כן כחלק מארצם ההיסטורית של היהודים.
    גם הטענה ש"העם כבוש" היא בעייתית בלשון המעטה. כבוש ממי? הירדנים טבחו בערבים שבאו אליהם מיהודה ושומרון (המכונים פלישתינאים) פעם אחר פעם, מפלים אותם וכו.. איך אפשר להתייחס אליהם כאל כבושים מישות לאומית זאת?
    בעיניי הם תושבים בעלי כל זכויות הפרט לכבוד ורכוש וכו.. כל עוד הם מקבלים את לגיטימיות המדינה שהם בתוכה ולא מתמרדים נגדה (כי אז הם מגדירים את עצמם כאויבים ועלינו להילחם בהם).

    אהבתי

    1. תודה על התגובה דוד. כמובן בוויכוח הפוליטי (האינסופי) לכל אחד דעתו, אני רק הצגתי את דברי גודמן.

      אהבתי

  2. שלום, קראתי את המאמר במקור ראשון אודות הספר החדש של מיכה גודמן, וכתבתי תגובה למאמר שפורסם במקור ראשון – אך, קיצרו ושינו את מה שכתבתי. הנה התוגובה המקורית שלי.

    בתגובה ל"איפה טעיתם" בדיוקן 2017\05\05 – כמה הערות:
    1) התפיסה של מיכה גודמן "הפלסטינים הם אנשים כבושים, השטח הוא לא כבוש" מוטעית. המשמעות המילולית של המילה כיבוש היא השתלטות על מקום בשימוש כוח צבאי – כלומר מתוך פעולה תוקפנית. דוגמאות של כיבוש שטחים הן של ארצות הברית שכבשה אזור רחב של דרום-מערב ארצות הברית ממקסיקו או של הערבים-המוסלמים שכבשו אזור רחב מפרס עד צפון אפריקה: בשני המקרים האלה הייתה השתלטות על שטחים מתוך פעולה תוקפנית ולא מתוך הגנה עצמית. לעומת זאת, ישראל לא השתלטה על שטחי יהודה ושומרון או עזה מתוך פעולה תוקפנית אלא מתוך הגנה עצמית – שטחים שהיו אמורים להשתייך למדינה יהודית על פי החוק הבין-לאומי – ולכן, אין כאן כיבוש של שטחים בכלל. ביחס לתושבים בשטחים של יהודה ושומרון (החיים מתחת לכיבוש של ישראל על פי טענתו של מיכה גודמן) מדינת ישראל כן שולטת בהם, מה שאין כן בעזה, אך שלטון צבאי אין פירושו כיבוש. ישראל לא שולטת בתושבים האלה מתוך פעולה תוקפנית אלא מתוך הגנה עצמית – ולו התושבים לא היו עוסקים במעשי טרור נגד ישראל לא היה צורך בשלטון צבאי כזה בכלל. דרך אגב, בעיניי, התושבים של שטחי יהודה ושומרון ושל עזה כן כבושים, אך לא על ידי מדינת ישראל אלא על ידי ארגוני טרור.

    2) התפיסה של מיכה גודמן "אסור לנו להיות משעבדים" (כמו המצרים במקרא) מעליבה. לפי המקרא, בני ישראל נרדפו על ידי המצרים ללא כל סיבה מוצדקת, ולא עסקו בשום מעשי טרור נגד מצרים. לא פחות חשוב, בני ישראל לא היו מחויבים להשמדת מדינת מצרים בטענה שארץ מצרים שייכת להם. לעומת זאת, הפלסטינים מחויבים להשמדת מדינת ישראל על פי האמנה גם של חמאס וגם של פת"ח, ולא רק רודפים יהודים בתוך מדינת ישראל אלא אפילו עושים מעשי טרור נגד יהודים מחוץ לארץ ישראל. בנוסף לכך, המילה משעבדים של מיכה גודמן כאן מעליבה כי מדינת ישראל ששולטת מבחינה צבאית בשטחי יהודה ושומרון לא משעבדת את הפלסטינים והופכת אותם לעבדים כמו שהמצרים שעבדו את בני ישראל אלא היא שולטת בשטחים שהיא לקחה רק אחרי ניסיון להשמיד אותה ורק מתוך הגנה עצמית.

    3) התפיסה של מיכה גודמן "אם הציונות יושבת על ענף שנקרא 'חירות לאומית' ועל עקרון ההגדרה העצמית, ובו זמנית מנהלת שלטון צבאי על עם אחר – היא נמצאת בסתירה פנימית" מבוססת על הנחה מוטעית. מיכה גודמן מניח בטעות שהפלסטינים הם עם. יש כמה אפיונים הכרחיים כדי להיות מוגדר כעם – שפה משלו, תרבות משלו וטריטוריה שנחשבת לו כמולדת. לעם היהודי יש שפה משלו – עברית, תרבות ודת משלו – היהדות, וטריטוריה משלו – ארץ ישראל כמולדת. לעומת זאת, לפלסטינים אין שפה מיוחדת משלהם אלא השפה שלהם היא ערבית ששייכת לכל העולם הערבי, אין תרבות או דת מיוחדת משלהם אלא התרבות שלהם היא תרבות ערבית מוסלמית, והמולדת שלהם (גם כערבים וגם כמוסלמים) אינה ארץ ישראל אלא ערב הסעודית. יתר על כן, ביחס למושג של הגדרה עצמית, ערבים-מוסלמים בארץ ישראל לא הגדירו את עצמם כעם פלסטיני עד הרבה אחרי הקמת מדינת ישראל (כי לא היה עם כזה מבחינה היסטורית). הכיבוש הערבי המוסלמי של ארץ ישראל לא מקנה זכות להקים מדינה ערבית מוסלמית (או מדינה פלסטינית) במולדת היהודית כפי שהכיבוש הטורקי העותומאני או הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל לא מקנה זכות לטורקים או לבריטים להקים מדינה טורקית או בריטית במולדת היהודית. לכן, אין לפלסטינים כל זכות להקים מדינה בארץ ישראל. אם הפלסטינים לא עם ואין להם זכות להקים מדינה בארץ ישראל, מדינת ישראל לא "שודדת את חירותו של עם אחר" כדבריו של מיכה גודמן.

    הערה נוספת – אני כותב את כל זה בתור שמאלני שמוכן לפתרון של שתי מדינות כפשרה (למרות הדעה שלי שאין לפלסטינים זכות להקים מדינה בארץ ישראל) בתנאי שיהיה צד שני שבאמת מוכן לפשרה של שתי מדינות ושמכיר בזכות הקיום של מדינה יהודית בארץ (ולא מחויב להשמדת מדינת ישראל).

    אהבתי

    1. תודה ג'פרי. אני מניח שמקור ראשון גם העלו את המאמר לרשת ובוודאי תוכל לצרף תגובתך גם שם.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s