"מה יקרה אם אמות מחר בבוקר"/ מאת יפעת ארליך

מה יקרה אם אמות מחר בבוקר/ ביקורת מאת חגי הופר

"מה יקרה אם אמות מחר בבוקר – סיפור חייה של דפנה מאיר" מאת יפעת ארליך, ידיעות, 2017, 207 עמ'.

אל הספר הזה הגעתי בעקבות ביקורת קוטלת של טלילה ציפר בעיתון "הארץ". ואל הביקורת הגעתי בעקבות תגובה מזועזעת אליה, "בושה וחרפה שכך כותבים", או משהו כזה. מכאן מסקנה ראשונה – לפעמים קטילות דווקא מעוררות עניין.

אבל האמת שסיפורה העצוב של דפנה מאיר, שנרצחה על-ידי מחבל בביתה שבעותניאל, נגע בי עוד כשנחשפתי למייל ששלחה לקהילת הקוראים המשפיעים של ידיעות:

 

"שלום לכולם! שמי דפנה מאיר. מכורה לקריאה. קוראת כל מילה שעוברת לידי. עיתון, ספר, פלייר, שלטי חוצות. הכול. אין מילה לא מעניינת. לרוב אני קוראת חמישה ספרים בבת אחת והם מפוזרים ברחבי הבית. אין לי פייסבוק פרטי והצטרפתי דרך עמוד הפייסבוק של בעלי נתן, כי אני לא אפסיק לקרוא את כל העולם הנהדר ולא יישאר לי זמן לילדים. שמעתי על הקהילה במעורפל לפני כמה שנים. מעולם לא חשבתי שזה יכול לעניין אותי להצטרף אליה. לא נמשכתי מעולם לרעיון של קבוצת קוראים. והנה, ברגע שחשבתי על זה כאפשרות, זה פשוט קרה. ברגע. הספרים עוד לא הגיעו, וזה בסדר. אהיה מאחרוני המגיבים על הספר הלבן, אחרי שכבר תאמרו הכול. שלושה דברים נוספים לספר לכם אחרי כל מה שכבר סיפרתי?

  1. אני עובדת כאחות בטיפול נמרץ נוירוכירורגיה בסורוקה.
  2. עושה עוד כמה דברים. אפשר למצוא אותם ואותי במרשתת.
  3. יש לנו שישה ילדים, מתוכם שניים באומנה. מי שחושב/ת על זה מוזמנ/ת לשאול אותי בשמחה. שנת קריאה נהדרת לכולנו!" (עמ' 14).[1]

 

החלטתי, אם כך, להתרשם מהספר בעצמי. בחציו הראשון, אני מודה, די השתעממתי, והדבר המעניין הראשון הופיע רק בעמ' 82, והוא מייל המספר על רתיעתה של דפנה מעבודות הבית, דבר שאני חושב שצריך קצת תעוזה כדי לומר אותו. מיהרתי לחפש אותו ברשת, ומצאתי שרבות כבר שיתפו אותו, למשל, ליהיא לפיד בטור שלה.[2] כך מתחיל המייל:

 

"אני שמחה שאתן מציפות את הנושא החשוב הזה של בית וקריירה. גם אני עוסקת בו הרבה עכשיו. הבנתי סופית שכל העסק הזה של טיטולים, מקלחות, כביסות אינסופיות, כלים בלי סוף, ניקיון וחוזר חלילה עוד שעה הכול לכלוך וזוהמה וכולם תובעניים – זה כבר לא בשבילי. הספיק לי מזה לכל החיים. אני רוצה עכשיו להיות אימא רוחנית ומכוונת ולא אימא מעשית".

 

בהמשך, בחציו השני של הספר, יש יותר עניין. דפנה מגלה, למשל, פתיחות בענייני מין, ולא מסתירה את קיומו מעיניי הילדים (עמ' 121). היא אף הופכת לפעילה בעניין, תחילה כיועצת בארגון "קולך", ולאחר מכן כיועצת ו"בודקת טהרה" (מה זה?) במקום אחר. כך מופיעה בספר התכתבות בינה ובין הרב האחראי עליה בנושא "שבעה נקיים" (עמ' 143), כלומר ימי הנידה המחייבים פרישות, שדפנה הפנתה כמה זוגות עם בעיות פוריות לרבנים המאפשרים לצמצמם, וכן לרבנית מלכה פיוטרקובסקי, למורת רוחו של הרב. כל זה מראה על פתיחות מחשבתית בתוך המסגרת, השמרנית אחרי הכול, בה היא נמצאת, וכן על תעוזה לעמוד על דעותיה. היא גם פעלה רבות להחדרת הדיאפרגמה לנשים הזקוקות לה.

 

עתה אחזור לביקורת ב"הארץ". כך היא פותחת:

 

""עד שנחיה בעולם מתוקן נשים צריכות להיזהר לא לשים את עצמן במקומות המסוכנים הללו… לא להיות לבד בחדר בקצה המסדרון בסוף יום עבודה, כשכולם כבר הלכו… לא לשתות שום כוס משקה, כי כבר ידוע שיש שם סמי אונס. אז תשתי מים מינרליים בבקבוק סגור ותלכי לשירותים עם חברה. או אל תלכי לשירותים. או אל תלכי לפאב… ואם את מתלבשת כמו שבא לך, או יוצאת לרחוב בשעת לילה או אפילו ערב, לסמטאות ורחובות ריקים, את לוקחת סיכון… מי שגופה ונשמתה יקרים לה, שתשמור על עצמה. ולשמור זה בהחלט קצת מגביל בחיים. נכון מאוד" (עמ' 131). זוהי המשנה הסדורה של גיבורת "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" בכל הנוגע לאונס והטרדות מיניות, דוגמה אחת מאידיאולוגיה שמרנית מובהקת".[3]

 

אז ראינו שדפנה אמנם חיה בחברה שמרנית, אך בתוך גבולותיה הייתה די חדשנית. גם מה שהיא אומרת על הטרדות מיניות זו גישה שמרנית, אך לגיטימית, והיא חלק מהתכתבות ענפה וארוכה, שבה היא גם אומרת מתוך מודעות עצמית שהיא משמיעה דברים לא פופולאריים. לא נראה לי שאפשר לשפוט אותה על כך. בכלל, נראה לי שטלילה מאשימה את דפנה בשיפוטיות, אך היא שיפוטית לגביה לא פחות.

דוגמה מובהקת לכך היא המייל בו דפנה מכנה אדם שזה הרגע הצילה את חייו, אף שבזאת הוא חזר לעמדת צמח בה היה, כ"ערס" וכו'. טלילה רואה בזאת התנשאות וגסות. אך היא לגמרי מנתקת את הדברים מהקשרם! ולא מזכירה כי משפחתו של אותו חולה הייתה אלימה כלפי הצוות המטפל. בנסיבות כאלו, ובוואטסאפ פרטי יש להדגיש, הדברים מתקבלים על הדעת. וגם יש לזכור שבאותם רגעים דפנה הייתה בסערת רוחות.

אז אז לא מקבל את עיקרי דבריה של טלילה, והם נראים לי כסגנון עיתונאי מובהק, הבא לעורר עניין וויכוח ואמנם הצליח בכך. ובכל אופן, אם אני נדרש להעריך בעצמי את הספר, אני חושב שברובו הוא פשוט לא מעניין מספיק. ואני לא בטוח בעניין ה"לגיטימיות", מבחינה ספרותית הכוונה, של סגנונו. הוא הזכיר לי, למרות ההבדלים, ומבחינת החשיפה העצמית שבו, את הספר של אסתי וינשטין שיצא לא מזמן.

ובכל זאת, הספר כן מצליח להעביר משהו מדמותה של דפנה, וחבל על דאבדין. צודקת טלילה שזו אנדרטה ("מיותרת", כדבריה, או לא זה בעיניי המתבונן) ונראה לי שעיקר קהל היעד שלה הוא הציבור הלאומי-דתי, או אנשים מהצד הימני של המפה הפוליטית. בכל מקרה, נראה שהספר מצליח בגדול בחנויות.

 

 

[1] וראו בטור של יפעת ארליך עם עוד קטעים:

http://saloona.co.il/blog/%D7%93%D7%A4%D7%A0%D7%94-%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%A8-%D7%96%D7%9C-%D7%A9%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%9B%D7%A8%D7%A0%D7%95/

[2] כאן: http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4758500,00.html

[3] כאן: http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.3932319

מה יקרה אם אמות מחר בבוקר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s