"ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכול"/ מאת ביל ברייסון

ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכול/ ביקורת מאת חגי הופר

"ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכול", מאת ביל ברייסון, כז"ב דביר, 2016, 687 עמ'.

ניתן לסכם את התרשמותי מהספר הזה בשלוש מילים: נו, נו, נו. (כלומר – לא, לא, לא).

תחילה, לא ברורה המסגרת של הספר הזה. הכותרת מטעה מאוד. אין כאן "היסטוריה קצרה", אלא זה ספר ארוך למדי, וגם לא "של כמעט הכול", אלא למעשה יש כאן סיפורים (אמיתיים) של מספר מדענים, כשהסיפורים הם, בדרך-כלל, לפי מה שהספקתי לקרוא, ברמה משנית של חשיבות. אני מבין שכותרת כמו "כמה סיפורים משניים על חייהם ועבודתם של כמה מדענים" היא פחות מושכת קונים, אבל היא יותר נאמנה לעובדות.

קראתי את הספר עד עמוד 100 והפסקתי, ואז בעקבות שתי המלצות חמות של חברי קבוצת הספרים שאני חבר בה המשכתי לקרוא, אך המשכתי רק עוד 50 עמודים עד שזנחתי את הספר שוב. איני יודע, כנראה אני לא מחווט מוחית לסוג כזה של אינפורמציה, זה משעמם אותי. אחרי הכול, מה שחשוב במדע, מבחינתי, הם תגליותיו עצמן, ולא סיפורי מעשיות ואגדות אלף לילה ולילה אודות המגלים. ואינפורמציה מדעית רצינית לצערי אין הרבה בספר הזה.

כמובן, יכול להיות ואף סביר מאוד שאנשים בעלי טעם שונה כן ימצאו בספר זה עניין רב, אך אני אומר את התרשמותי שלי, וכן מזהיר מראש מה כן ניתן למצוא בספר הזה ומה לא.

 

שורה תחתונה: אני התאכזבתי.

ההיסטוריה הקצרה

מודעות פרסומת

"החיה הרציונלית"/ מאת דאגלס ט' קנריק וולאדס גרישקביצ'וס

החיה הרציונלית/ ביקורת מאת חגי הופר

"החיה הרציונלית – כיצד הפכה אותנו האבולוציה לחכמים יותר ממה שאנו חושבים" מאת דאגלס ט' קנריק (מרצה לפסיכולוגיה) וולאדס גרישקביצ'וס (מרצה לשיווק ולפסיכולוגיה), מטר, 2017, 280 עמ'.

בספר זה המחברים מנסים לטעון, כי בניגוד לדעות שנשמעו לאחרונה, בני אדם הם דווקא כן רציונליים, וזאת מבחינה אבולוציונית. נדגים.

 

"באיור 5.2 מופיעים ארבעה קלפים. לכל קלף יש מספר בצד אחד וצבע בצד האחר. איזה קלף (או קלפים) עליכם להפוך כדי לבדוק אם הכלל הבא נכון: אם מופיע מספר זוגי בצד אחד של הקלף, אז צדו האחר חייב להיות שחור?" (עמ' 120).

הקלפים: 3, 8, אחור שחור ואחור אפור.

התשובה הנכונה היא שעליכם להפוך שני קלפים – את 8 ואת האפור. כי אם, למשל, נהפוך את 3 ונגלה שצדו האחורי שחור זה לא ישנה את הכלל, וכן הלאה. רק 10 אחוזים מהסטודנטים האוניברסיטה ענו על כך תשובה נכונה.

 

והנה שאלה דומה:

"באיור 5.3 מופיעים חמישה קלפים. על כל קלף רשום גילו של אדם מצד אחד והמשקה שהוא שותה מצדו האחר. איזה קלף (או קלפים) עליכם להפוך כדי לבדוק אם הכלל הבא נכון: אם אדם שותה אלכוהול, הוא או היא חייבים להיות מעל גיל 18" (עמ' 122).

הקלפים: 21, 16, קולה, בירה.

כאן השאלה נראית יותר קלה, והתשובה עליה: צריך להפוך את קלף 16 ואת קלף בירה. קלף 21, למשל, יכול לשתות הן בירה והן קולה.

כאן, כאמור, השאלה נראית קלה יותר, וזאת אף על פי שיש כאן אותו עקרון עצמו. אלא שהפעם השאלה מנוסחת בצורה של "מצא את הרמאי" ולזה אנו מחווטים טוב יותר מבחינה אבולוציונית.

 

על פי אותו עקרון המחברים יוצאים נגד ממצאיהם של כהנמן וטברסקי, שעבודתם זכתה בנובל.

והנה אחת השאלות של כהנמן וטברסקי:

"דמיינו לעצמכם שנשיא ארצות הברית מתכונן להתפרצות של מחלה אסייתית בלתי רגילה, שצפויה להרוג כ-600 בני אדם. מוצעות שתי תוכניות חלופיות למלחמה במחלה.

תוכנית א': אם תאומץ תוכנית א', יינצלו 200 בני אדם.

תוכנית ב': אם תאומץ תוכנית ב', יש הסתברות של שליש שיינצלו 600 בני אדם, והסתברות של שני שלישים שאף אחד לא יינצל.

איזו מהתוכניות הייתם מעדיפים?" (עמ' 125).

מבחינה מתמטית טהורה אין הבדל בין שתי החלופות, ובכל אופן רוב של 72 אחוזים בחרו באפשרות הראשונה, הוודאית יותר.

אך לא זה עיקר ממצאם של כהנמן וטברסקי, אלא המשך הניסוי, בו הציגו את אותה שאלה בניסוח מעט שונה:

 

"תוכנית א': אם תאומץ תוכנית א', 400 בני אדם ימותו.

תוכנית ב': אם תאומץ תוכנית ב', יש הסתברות של שליש שאף אחד לא ימות, והסתברות של שני שלישים ש-600 בני אדם ימותו.

איזו מהתוכניות הייתם מעדיפים?" (עמ' 126).

שוב יש שוויון מתמטי, אך הפעם רוב הנשאלים, 78 אחוזים, בחרו באפשרות ב', הפחות ודאית.

 

כאן באים המחברים ומציגים מחקר של חוקר נוסף, ס"ט ואנג. הוא העלה השערה שמכיוון שחברות קדומות מנו בסביבות 100 איש, הרי שהמספר 600 לא נקלט היטב במוחנו בהתייחס לאנשים. אז הוא עשה את אותו ניסוי, אלא שהחליף 600 ב-60, והנה זה פלא, הפעם לא היה הבדל בתשובות בין שני נוסחי השאלה.

 

זהו, לפי הבנתי, עיקר טענתם של המחברים, וזה על כל פנים החידוש המרכזי שלהם בעיניי. במילים פשוטות, הם טוענים שבניגוד לדעתם של כלכלנים התנהגותיים ככהנמן וטברסקי, או פסיכולוגים התנהגותיים כדן אריאלי, אנשים הם דווקא כן רציונליים מבחינה עמוקה, כזו שהתפתחה לאורך האבולוציה. רק שצריך לבחון את האינטליגנציה הזו בצורה המתאימה.

היות האדם רציונלי הייתה המחשבה הראשונה וברירת המחדל המחקרית, צריך לזכור, והחידוש בא דווקא מכיוון המתנגדים. ובכל זאת, אני חושב שזו טענה שיש להתחשב בה. זאת גם על אף שהדוגמא שהבאתי דווקא לא כל כך חזקה. ראשית, אני נוטה לפקפק בממצא יחיד זה ונדרשים פה מחקרים נוספים תומכים. שנית, אני חושב שאפשר לראות בו הרחבה של המחקר של כהנמן וטברסקי ולאו-דווקא סתירה, כפי שאף הדוגמא השנייה שלהם-עצמם היא, בעצם – לפחות בעיניי – רק הרחבה של הראשונה, או ניתן לראותה ככזו. כלומר, התובנה הבסיסית שיוצאת מכל המחקרים האלה גם יחד היא, שהאינטליגנציה של אנשים היא בבסיסה משהו ראשוני ואינטואיטיבי, המתקשר לחיים כפי שהם נחיים.

 

עד כאן בעניין הזה, המופיע למעשה רק בפרק הרביעי בספר. אלא שלספר עוד פרקים בהם נידונים הרבה דברים אחרים, למן השפעת הטסטוסטרון על ההצלחה בחיים, דרך קריטריונים של גברים ונשים במציאת בני זוג, וכלה במציאת רמאים מסווים כדוגמת מיידוף. רעיון נוסף שחוזר לכל אורך הספר הוא רעיון תת-הזהויות, שאומר שבדומה למרובה האישיויות, אך לא בצורה קלינית, לכולנו יש כמה זהויות נפרדות. זה רעיון די מעניין, אם כי לא ממש נחוץ כאן.

אני חושב שהחלקים האחרים לא מחדשים הרבה וגם לא קשורים במיוחד לנושא המרכזי של הספר, ולכן את רוב הספר אני רואה כמיותר. ומכיוון שכך, גם את הפרק הרביעי, המעניין יותר והנוגע ישירות לנושא המוצהר, אני לוקח במשנה זהירות רב יותר.

 

לסיכום, למעט פרק 4 הספר לא מחדש מספיק ולא מעניין מספיק.

החיה הרציונלית

ללכתו של רוברט מ. פירסיג

גם אני, כמו רבים-רבים אחרים, קראתי בנעוריי את ספרו של רוברט מ. פירסיג "זן ואמנות אחזקת האופנוע" והופנטתי. למעשה, ספר זה השפיע עליי בכתיבת רומן משל עצמי, "המסע אל הקלילות". לא שהעתקתי באופן ישיר חלילה, אבל כל הרעיון של כתיבת רומן מסע פילוסופי בא ממנו. לא משנה שהספר שלי לא פורסם מעולם.

וגם במחשבה הוא השפיע עליי, קודם כל בעצם המסע אחר הדעת, ושזה יכול להיות מסע "קולי" לגמרי. אך גם בתוכן הספציפי – בחיפוש אחר ה"איכות" הנעלמת. דיונים באסתטיקה אינם דבר חדש, אך אני חושב שפירסיג עלה כאן על כמה תובנות פוסטמודרניות, שבאו לידי ביטוי מלא רק מאוחר יותר (כנראה יהיו שיתווכחו איתי על נקודה זו, אך כך נראה לי). וגם בנקודה זו אני זוכר ימים ולילות שלמים של דיונים שניהלתי על "איכות" באמנות ובכלל.

לכן די מפליא בעיניי שבהמשך הדרך לא מצאתי כמעט שום התייחסות לספרו בכתבים פילוסופיים. פעם הקריאו קטע ממנו בשיעור שהייתי בו ושמחתי מאוד, אבל זה לא קרה הרבה. ופעם קראתי התייחסות לספרו העוקב "ליילה", כמדומני בספרו של יורם קירש "חפץ תחת השמיים" (או המסע אל האושר), אבל זהו. די תמוה. אבל גם זה מעמיד את ספרו כנקודת אור יוצאת-דופן, שאיכשהו תמיד תיקשר אצלי לנעורים.

לפני כמה שנים חזרתי וקראתי את הספר הזה. אודה, בקריאה שנייה הוא הרשים אותי הרבה פחות. בעיקר השתוממתי כמה מעט מקום תופשים בו, בעצם, הדיונים הפילוסופיים, וכמה הרבה תופש סיפור המסגרת, המסע ו… תיקוני האופנוע. אין זה משנה. כמו שאמרתי, מבחינתי הספר הזה שייך ותמיד יהיה שייך לתקופת הנעורים.

אז אינני נוהג בדרך כלל לכתוב הספדים אחר מותם של אנשי שם, ובכל אופן הפעם חרגתי ממנהגי. היה שלום, סופר יקר, הוגה יקר!

זן ואמנות

"אנה פראנק – יומנה של נערה"

"אנה פראנק – יומנה של נערה", מהדורה חדשה – הנוסח המלא, קרני ודביר, תשי"ג, 262 עמ'./ ביקורת מאת חגי הופר

השנה, 2017, יום השואה מצוין בסימן היחיד בשואה. השנה זו גם הפעם הראשונה בה קראתי את יומנה של אנה פראנק.

לא קשה להבין מדוע הספר הזה זכה להצלחה כה רבה בלשונות רבות. המספרים הגדולים הם קשים לתפיסה והסיפורים המזעזעים הם קשים להכלה. כאן יש לנו יומן אישי, תמים למראה, של בת 14 די רגילה וטיפוסית לגילה. היא אמנם ערנית מאוד, ואף זוכה בספר לכינוי פטפטנית – והרי מבלי "פטפטנות" זו לא היה לנו יומן כלל – אך עדיין התמונה המתקבלת היא של נערה סטנדרטית, אשר בנסיבות אחרות הייתה יכולה לחיות חיים רגילים לגמרי.

אלא שחייה אינם רגילים, והיא נאלצת להסתתר בעליית הגג. אנה מפליאה לתאר את הווי החיים היומיומיים בעליית הגג הזו, על שמונה הנפשות המאכלסות אותה, כולל למשל דיון על השימוש בשולחן הקטן בשעות מסוימות, שולחן הנדרש לצרכיה. ויש לה גם הערות מחכימות ובוגרות על מהלך המלחמה ועל החיים בכלל.

גילה הוא גם הגיל שבו מתפרצים הנעורים על מלוא מרצם והדרם. כאן כל ההתפרצות הזו תחומה לעליית גג אחת וליומן שהולך ונכתב. אך היא אפילו מספיקה להתאהב – בפטר, המבוגר ממנה במעט – ואף לממש משהו באהבה הזו.

אני קראתי את הגרסה המלאה, בה מופיעים אף קטעים שצונזרו קודם על-ידי האב, שהוציא את הגרסה הראשונה. בקטעים אלה אנה מדברת על מין ואף מדברת בביקורתיות על אימה. מתקבל הרושם שהיא לא חבבה אותה במיוחד, לעומת האב שאותו היא מעריצה. אני חושב שהגרסה המלאה מעניינת יותר, מכיוון שהיא מספקת תמונה מלאה יותר. וגם אין הדברים נוראים כל כך – הרי יחסים עכורים בין מתבגרות לבין אימהותיהן אינן דבר נדיר כלל.

אז יש לפנינו סיפור אישי במלוא מובן המילה – בסיומו אנו כבר לגמרי מכירים את אנה ומזדהים עמה. וזה מה שהופך את מותה לדבר מזעזע כל-כך. אך הזעזוע הזה בא רק לבסוף, בעוד לכל אורך היומן לא מתוארות זוועות, כשם שהתרגלנו אליהן בסיפורי שואה אחרים. אפשר שגם זו סיבה להצלחת הספר, שכן זוועות הן, מעצם טיבן, קשות לעיכול.

אני שמח שהתוודעתי, אמנם באיחור רב, ליומן הזה, הנוגע ללב, אך אומר עוד כי עדיין שמור בלבי מקום מיוחד דווקא ליומן מופתי אחר, פחות ידוע – זה של אתי הילסום, שקראתי לפני שנים רבות, והוא נקרא "השמיים שבתוכי". בשנים האחרונות, אני חושב, מתעורר סביב יומנה של הילסום עניין מחודש, ואולי לקראת יום השואה הבא אקרא בו שוב, ואז גם אכתוב את רשמיי ממנו.

אנה פרנק

"לא מכין קפה למלאך המוות"/ מאת אהרן מרגלית

לא מכין קפה למלאך המוות/ ביקורת מאת חגי הופר

"לא מכין קפה למלאך המוות" מאת אהרן מרגלית, עם עובד, 2017, 309 עמ'.

ספר זה הוא עיבוד והרחבה של ספרו הקודם של מרגלית "אתהלך", שהיה לרב מכר גדול בציבור החרדי ואף תורגם לכמה שפות.

מדובר בסיפור חיים אישי, ולא בספרות יפה לשמה, כך שהעיקר כאן הוא תיאור המאורעות, ולא הסיגנון.

ומאורעות רבים אכן יש כאן:

מרגלית נאלץ להתמודד בילדותו – בישוב הדרומי תפרח – עם שני אתגרים גדולים: האחד הוא אלם, ולאחר מכן גמגום, שנוצר כתוצאה מאירוע מפחיד וטראומטי. והשני, התמודדות על מחלת הפוליו, שבשנות החמישים הכתה בארץ והפילה חללים רבים. בעיה נוספת היא שהפוליו התגלה שבועיים לאחר האלם, כך שלא הייתה שהות לטיפול ראוי.

גם בהמשך חייו לא חסרו התמודדויות למחבר. המרכזית שבהם היא גידול ממאיר שהתגלה בפניו, והצריך, בין היתר, היוועצות רבה עם מומחים ידועי שם. כאן יש מוסר השכל נוסף, המחשת העובדה שאף המומחה הגדול ביותר עשוי לטעות – ובגדול.

את כל הצרות וייסורי-איוב האלה מרגלית עבר ויצא מהן כמנצח. גישת ההתמודדות שלו היא מובהקת – הוא אינו מוותר וגם לא עושה לעצמו הנחות. "לא מכין קפה למלאך המוות". גם כאשר סיכויי ההחלמה הם 5% הוא אינו מוותר. גם כאשר הוא יכול לבקש הנחות לעצמו הוא אינו עושה זאת, וכך מתנדב לצבא בשנות המלחמה ולאחריה, למרות מחלותו.

זוהי גישה שאפשר ללמוד ממנה איש איש לחייו, אך צריך לומר שצדה השני היא מה שנראה לעיתים כעקשנות יתר. כך בהתעקשותו לישון בביתו ביום שלפני הניתוח, למרות המלצת הרופאים שישהה בבית החולים, ועוד הרבה. לעיתים זה נראה קצת מוגזם. אך לטוב ולרע – זה האיש, וכך הוא הצליח להתקדם יפה.

דבר נוסף שקצת הפריע לי בקריאה שהכול, או כמעט הכול, מתואר כנפלא, מופלא ופלאי. הכול בסופרלטיביים חיוביים מאוד, גם כאשר לא נראית לכך שום סיבה אמיתית. יכול להיות שהדבר מתקשר לגישתו של המחבר כאדם חרדי, המחויב לראות את הטוב בכל דבר. ובכל אופן, מבחינה ספרותית זה קצת פוגם, אך אמרתי שהספר הזה הוא לא יצירה ספרותית, אלא סיפור אישי, שבא ללמד מעצמו לאחרים.

ועוד, הפעם מהצד החיובי, לא אוכל שלא לציין את דמות אימו, שדאגה לו בצורה מופתית ומכמירת לב והלב יוצא אליה בעקבות תיאוריו את הקרבתה. וגם האב, שהיה איש חסד וסייע לקשישים רבים, לאחר שהמשפחה עברה מהיישוב תפרח לירושלים.

לסיכום, סיפור חיים אישי מרתק, המובא בלשון נעימה ונוחה, אף שאינו יכול להיחשב לדעתי כיצירה ספרותית שלמה וכנראה גם אינו מתיימר לכך. הקורא בספר זה ימצא הרבה תובנות לחייו – והן גם מסוכמות בצורה נוחה על ידי המחבר בסיום.

אותי עניינה גם הבחירה של הוצאת עם עובד והוציא ספר זה בצורה מחודשת, ובכל להכיר לציבור הרחב את המתרחש בזירה הספרותית של הציבור החרדי. ימים יגידו האם זו תחילתה של מגמה, או הפצעה חד-פעמית.

לא מכין קפה

"וידוי"/ מאת יוכי ברנדס

וידוי/ ביקורת מאת חגי הופר

"וידוי" מאת יוכי ברנדס, ידיעות, 2005, 422 עמ'.

 

סיפור המסגרת מספר על תמר, צעירה שרוצה לעשות תערוכת ציורים ולשם כך מגיעה אל ביתה של קשישה אחת בשם ציונה, שברשותה ציור מסתורי. ציונה מסרבת להיפרד מן הציור שלה ותחת זאת מגוללת בפני תמר את סיפורו, שהוא גם סיפורה.

הסיפור הפנימי שמגוללת ציונה מחולק לשניים. תחילתו באודסה המעטירה, בה חיים אנשים דגולים כמשורר ביאליק וכפרופ' קלויזנר, כאשר ביאליק הוא גם דודה של ציונה שאימץ אותה לאחר שהוריה נרצחו בפרעות קישינב. שם גם פורחת האהבה בין ציונה לבין מיכאל, על אף פערי האידיאולוגיות שלהם, שהרי היא ציונית והוא קומוניסט, "אדום".

חלק זה מסתיים בהפלגתה של האנייה "רוסלאן" מאודסה לחופי ישראל. אנייה זו כונתה "מייפלאואר הציונית", שכן על סיפונה הפליגו אנשים נכבדים רבים, כגון קלויזנר שהזכרתי ועוד רבים וטובים, כ-650 אנשים ונשים שהפריחו את היישוב בארץ.

ואולם בסיומו של חלק זה חלה גם נקודת המפנה, הקשורה ישירות לציור האמור, ושכמובן לא אוכל לחשוף את פרטיה.

בחלק השני של סיפור הפנים מסופרים חייה של ציונה כעולה חדשה בארץ, כולל לימודים נחשבים בגימנסיה הרצליה, וכולל פרעות שלא פסחו על היישוב היהודי גם כאן, אלא שכאן לא מיהרו לקרוא להן "פרעות", בניסוח הגלותי, אלא לכל היותר "מאורעות".

גם חלק זה מסתיים בצורה דרמטית, וגם הפעם הדרמה מתרחשת סביב אותו הציור המדובר.

לבסוף, חוזרים אנו אל סיפור המסגרת, אך גם כאן לא מסתיימות העלילות והתובנות המתלוות להן.

 

זהו, אם כך, רומן היסטורי רחב יריעה ומרתק, שניכר בו שהושקעה בו עבודת מחקר רבה. אני מצאתי את תיאורי אודסה ותל-אביב בראשית הציונות מרתקים וססגוניים, ושמחתי לקרוא על אנשי שם בצורה קרובה, כשהפעם חיים נחמן ביאליק אינו רק "משוררנו הלאומי", אלא פשוט "דוד ביאליק". אני חושב שמעבר להנאה מהסיפור הסוחף יש כאן תועלת רבה לקורא המעשיר את ידיעתו ההיסטורית בקורות עמנו.

ואם זה לא מספיק, הרי שסיפור זה הוא גם סיפור על רגש האשמה והמחיר היקר – והמיותר – שהוא לפעמים גובה מאתנו, מסר חוצה תרבויות וזמנים, המועבר בצורה אינטליגנטית וחכמה.

 

(אציין, כי מבין ספריה של יוכי ברנדס, קראתי את כל הספרים ממלכים ג' ואילך, כלומר כולל את שבע אימהות, הפרדס של עקיבא, והיהדות שלא הכרנו – חלקם ספרי פרוזה וחלקם עיון – ואהבתי אותם מאוד. אבל מבין ספריה המוקדמים קראתי רק את גמר טוב ולכבות את האהבה ולא כל-כך אהבתי (אולי קראתי אותם בזמן לא טוב). עתה, לאחר שנהניתי מהספר הזה, נותרו לי רק "הגר" ו"גרעינים לבנים").

 

לאור כל זאת אני מאוד ממליץ על קריאה בספר המצוין הזה, אני נהניתי ממנו מאוד, וגם למדתי לא מעט על הדרך.

 

וידוי

"ודורך על במתי ים"/ מאת נגה איילי-דרשן

ודורך על במתי ים/ ביקורת מאת חגי הופר

"ודורך על במתי ים – מלחמת אל הסער בים בספרות המזרח הקדום", מאת נגה איילי-דרשן, ירושלים: מוסד ביאליק, ספריית האנציקלופדיה המקראית, תשע"ו (2016), 406 עמ'.

 

תחילה אומר שספר זה מיועד אך ורק לאנשים בעלי עניין מיוחד בחקר התנ"ך ולחוקרים, ואין זה בשום צורה ספר פופולרי. ועתה אומר עליו כמה מילים.

 

בספרות המזרח הקדום חוזר מיתוס של מלחמת אל הסער, שבכל מקום שמו שונה, בים, שהוא אל בפני עצמו, ובעוזריו. בספר זה המחברת אוספת את כל המקומות בהם מיתוס זה מופיע. למעשה, אין ארץ בה מיתוס זה אינו מופיע בצורה כזו או אחרת, והיא מופיעה אף בתנ"ך שלנו. וכך הספר חולש על ספרות מצרים, הספרות החורית-חתית, ספרות אוגרית, ספרות בבל, ספרות המקרא, ספרות פנים סוריה. כמו כן, המחברת משווה בין המקורות, והספר כולל כמה טבלאות מסכמות כאלה, ודנה בסדר ובהשפעה. הספרות המקראית, למשל, ככל הנראה, מושפעת מאב טיפוס קדמון ולא מהמיתוסים של הסביבה שפורטו, אך יש כמה הצעות בנושא זה. הספרות המקראית גם הכי קרובה לזו של בבל. למשל – וזה התחדש לי כאן – בשתי הספרויות בסיום סיפור המלחמה נבנה מקדש על "הר צפון".

 

מלחמה זו מופיעה במקרא במקומות רבים. אחד המובהקים שבהם הוא:

תהילים עד:

יב  וֵאלֹהִים, מַלְכִּי מִקֶּדֶם;    פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

יג  אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם;    שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים, עַל-הַמָּיִם.

יד  אַתָּה רִצַּצְתָּ, רָאשֵׁי לִוְיָתָן;    תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל, לְעָם לְצִיִּים.

טו  אַתָּה בָקַעְתָּ, מַעְיָן וָנָחַל;    אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ, נַהֲרוֹת אֵיתָן.

מקורות מרכזיים נוספים שנידונים הם:

מלחמת אלוהי ישראל בים: חבקוק ג, תהילים יח = שמואל ב כב, איוב מא.

גירוש הים והקוסמוגוניה: תהילים קד, משלי ח, תהילים לג, איוב לח, ירמיה ה, ישעיה יז, בראשית א, תהילים קמח.

המאבק בים והקוסמוגוניה משולבים יחדיו: איוב כו, תהילים פט, תהילים עד, תיאורי יציאת מצרים.

בריאת הר צפון ובניית בית המקדש.

המלכת אלוהי ישראל: תהילים צג, תהילים כט, תהילים כד.

ויש עוד מקורות משניים.

 

כנראה המקומות החשובים ביותר בהן מיתוס זה מופיע הם בריאת העולם ויציאת מצרים.

כאן אציין, כי בעבר כתבתי על ספרה של אורנה ליברמן "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה"[1] שיורד לעומק מיתוס זה בדרך יצירתית ובחירות פרשנית.

 

מספרות האזור אסתפק בדוגמא אחת, מספרות אוגרית, בה "בעל נחלם בים, מנצחו ומולך על האלים":

"…

נתנה קולה: "ייפול תחת הכיסא, ים הנשיא". ענה כת'ר-וח'סס: "הלוא אמרתי

לך, הו בעל הנשיא, שניתי, הו, רוכב ערבות: הנה אויבך

בעל, הנה אויבך תמחץ, הנה תצמית צוררך.

תיקח מלכותך לעולם, ממשלתך לדור ודור".

עיצב כת'ר אלות ונקב בשמותיהן: "שמך, את,

'יגרש'. 'יגרש' גרשי את ים, גרשי את ים מכסאו,

את נהר ממושב ממשלתו. זנקי מידי בעל, כמו נשר

מאצבעותיו, (ו)הלמי (ב)כתף ים הנשיא, בין ידי

נהר השופט". …".

(עמ' 121).

הבאתי דווקא את הקטע הזה גם כי הוא ברור מאוד וגם כי יש בו שורות שכמובן מאוד מזכירות את תהילים.

 

ועתה לסיום המפתיע והמוזר:

עד כאן בעניין הים, אך ישנן אף מפלצות הים, אף שלא בהן מתמקד הספר: לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, תנין ורהב ועוד. גם אלה חוזרים בכל ספרויות המזרח, וגם במקרא. דוגמא אחת היא היצור המופיע באיוב מא. אני מביא דווקא אותה כי בקריאה העכשווית שמתי לב לדבר שאפרטו מיד בהמשך:

י  עֲטִישֹׁתָיו, תָּהֶל אוֹר;    וְעֵינָיו, כְּעַפְעַפֵּי-שָׁחַר.

יא  מִפִּיו, לַפִּידִים יַהֲלֹכוּ;    כִּידוֹדֵי אֵשׁ, יִתְמַלָּטוּ.

יב  מִנְּחִירָיו, יֵצֵא עָשָׁן–    כְּדוּד נָפוּחַ וְאַגְמֹן.

יג  נַפְשׁוֹ, גֶּחָלִים תְּלַהֵט;    וְלַהַב, מִפִּיו יֵצֵא.

 

ובכן, קראתי זאת וחשבתי שהתיאור ממש דומה ל… דרקון! כן, כולל האש היוצאת מפיו.

מכאן אגיע לסיום דבריי בהשערה פרועה המסתמכת על שאלה שפעם פרסמתי[2], והיא – האם יכול להיות שהדינוזאורים[3] לא נכחדו לפני מיליוני שנים, אלא מעטים מהם שרדו וחיו אף בסמוך לאדם? הסימוכין-לכאורה שהבאתי הם:

  • הופעת "התנינים הגדולים" בתנ"ך, וכי מהם ולמה הם דורשים ציון מיוחד. והנה עתה אנו רואים שחיות מוזרות כאלו אף חוזרות לכל אורך התנ"ך ובכל תרבויות המזרח.
  • ציורי מערות של דינוזאורים שראיתי בספרו של אריך פון דניקן "עקבות בחלל".
  • סיפורי הדרקונים שמופיעים בתרבויות רבות ותופשים מקום מרכזי, מדוע ומאיפה זה צמח? אמנם אפשר לפתור זאת כסיפור אגדה ותו לא, אך בצירוף כל הנתונים אפשר אולי לשער שיש כאן יותר מזה.

 

קראו שוב את השורות מאיוב וזכרו שחיות כאלה תוארו בכל התרבויות, ועתה ענו על השאלה – האם יכול להיות שאכן היו יצורים כאלה בעבר?

כן, אני יודע שזו מחשבה פרועה ולא מבוססת, אך בכל אופן היא נראית לי מעניינת דיה. ומי יודע, אולי גם המפלצת מלוך נס באמת הייתה?…

 

 

 

[1] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/25107

[2] כאן: http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0101_49.html

[3] על סיפורם מבחינה מדעית ראו בסרטון חדש, ממש מהימים האחרונים:
https://www.youtube.com/watch?v=XjZ14eFDrTk&lc=z13kznlipkipg1tqu04cjxlobyyajvuz0tg0k.1492178041853516

ודורך על במתי ים