"לחיות כמו פילוסוף"/ מאת ג'יימס מילר

לחיות כמו פילוסוף/ ביקורת מאת חגי הופר

"לחיות כמו פילוסוף – מסוקרטס ועד ניטשה, פילוסופיה כדרך חיים" מאת ג'יימס מילר, ידיעות, 2017, סדרת פילוסופיה ומדע, 477 עמ'.

תרגם את זה יפה ובמקצועיות רבה – שמעון בוזגלו.

לפני שקראתי ספר זה קראתי ספר קטן שנקרא "גדולי הפילוסופים" הסוקר את חייהם והגותם של 20 הוגים. צילמתי את הדף המפרט אותם והעליתי לפייסבוק וציינתי את העובדה, המצערת אולי, שכולם גברים. לכן שועשעתי למצוא בתחילת ספר זה את הפסקה הבאה:

"מוגשים כאן, אם כן, חיבורים קצרים על החיים של מספר מצומצם של פילוסופים, קדמונים ומודרניים: סוקרטס ואפלטון, דיוגנס ואריסטו, סנקה ואוגוסטינוס, מונטן ודקרט, רוסו וקאנט, אמרסון וניטשה. כולם גברים, מפני שעד המאה ה-20 הפילוסופיה היתה באופן נחרץ ייעוד שהוגבל לגברים – עובדה שצמצמה את סוגי החיים שפילוסופים נטו לחיות: חיים עצמאיים בצורה עיקשת, הרבה פעמים מרוחקים, לפעמים בודדים וללא חיי מין" (עמ' 25).

בתגובה לפוסט שלי, אגב, עלו שמות של נשים פילוסופיות שונות, למן דיוטימה, הסטיה ואלואיז (אהובת אבלר) הקדמוניות, ועד סימון דה בובואר, חנה ארנדט, ג'וליה קריסטבה וג'ודית בטלר המודרניות.

איך שלא יהיה, הציטוט שהבאתי מכיל את שמות כל 12 הפילוסופים אליהם מתייחס הספר.

וכיצד הוא מתייחס אליהם? ובכן, בעיקר ההתרכזות היא בחייהם ופחות בהגותם, דבר שאותי קצת אכזב.

כך מובא פה משפטו של סוקרטס והפיכת הלב של אוגוסטינוס, ההסתגרות של קאנט בעירו, שכמעט ולא יצא ממנה. וטירופו של ניטשה. לכל פילוסוף מוקדשים 30-40 עמודים, זה לא מספיק בשביל להיקרא ביוגרפיה, אבל זה די כדי לכוון זרקור אל חייהם.

יותר מכל הספר הזה הזכיר לי סיפורי קדושים, הגיוגרפיה, או אדמו"רים חסידיים, אלא שהפעם הגיבורים הם חילוניים. וזוהי, אם כך, הגיוגרפיה חילונית.

עניין מיוחד מצאתי בפרק על רוסו. רוסו היה מוסיקאי שהחל את הקריירה הפילוסופית שלו כאשר נענה לתחרות כתיבה בנושא מסוים. בספר מתוארת תגובתו כאשר קרא את המודעה המבשרת על כך, וזו הייתה ממש תגובה של התגלות, באופן המזכיר את אוגוסטינוס. זה פרט שלא ידעתי, או שכחתי. אבל יש גם נקודה שלילית ואף פרדוקסלית אצל רוסו: מי שכתב את הספר עב הכרס על החינוך, "אמיל", מסר את בניו לגידול בבית יתומים. מאכזב מאוד. אבל גם צריך לשים דברים בפרופורציות הנכונות: בספר מצוין כי רוב הילדים שנמסרו לבית היתומים מתו בשנתם הראשונה, וזה נשמע מזעזע, אך צריך לזכור כי בתקופה ההיא הרבה ילדים בכלל, ולא רק כאלה שבבית היתומים, מתו בשנות ילדותם. זהו, אם כך, לפחות ברושם ראשוני, נתון מטעה.

עניין נוסף מצאתי בפרק על אמרסון. בכלל מופלא שהוא הצליח להשתחל לכאן, הרי אין זה שם טיפוסי לרשימת פילוסופים. אולם דווקא בגלל זה שמחתי על הפרק שהכיר לי אותו קצת יותר. עד היום הכרתי אותו בעיקר מציטוטים משמו שבדרך כלל נוהגים להביא, ואיני מכיר אף ספר שלו או עליו שתורגם (אולי יש, אני לא מכיר [אני רואה שתורגם פעם ספר בשם "איש העולם"]).

וגם הפרק על קאנט עניין אותי בתיאור סוף ימיו. קאנט כתב כתבים אחרונים שונים במהותם מהראשונים, אך כה מעט נכתב עליהם שאצטרך לקרוא אודותם במקום אחר. בסוף ימיו הוא גם סבל מסיוטי לילה נוראיים.

ובכל זאת, הספר לא הצליח לעניין אותי ביותר, ולמען האמת שרדתי עד סופו רק בגלל שהפרקים קצרים ובכל פרק עוברים לפילוסוף אחר. הפרטים המרכזיים על כל פילוסוף – די ידועים, ואלה שלא – ובכן, הם גם פחות מעניינים ופחות חשובים. אולי אם הייתה מובאת גם ההגות, שהיא אחרי הכול הדבר החשוב יותר, הספר היה יותר מעניין מבחינתי.

לסיום, אם צריך לתת כותרת לביקורת הזו, למקרה שתתפרסם ב"הארץ", אוכל להציע: "לחיות כמו פילוסוף" הוא הגיוגרפיה חילונית לא מעניינת ביותר.

לחיות כמו פילוסוף

2 מחשבות על “"לחיות כמו פילוסוף"/ מאת ג'יימס מילר

  1. מסכים. באמת ספר די משעמם עם מעט מאוד חידושים ועניין. רק תתקן את הכותרת של החיבור שלך. זה ניטשה ולא שפינוזה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s