"אנה פראנק – יומנה של נערה"

"אנה פראנק – יומנה של נערה", מהדורה חדשה – הנוסח המלא, קרני ודביר, תשי"ג, 262 עמ'./ ביקורת מאת חגי הופר

השנה, 2017, יום השואה מצוין בסימן היחיד בשואה. השנה זו גם הפעם הראשונה בה קראתי את יומנה של אנה פראנק.

לא קשה להבין מדוע הספר הזה זכה להצלחה כה רבה בלשונות רבות. המספרים הגדולים הם קשים לתפיסה והסיפורים המזעזעים הם קשים להכלה. כאן יש לנו יומן אישי, תמים למראה, של בת 14 די רגילה וטיפוסית לגילה. היא אמנם ערנית מאוד, ואף זוכה בספר לכינוי פטפטנית – והרי מבלי "פטפטנות" זו לא היה לנו יומן כלל – אך עדיין התמונה המתקבלת היא של נערה סטנדרטית, אשר בנסיבות אחרות הייתה יכולה לחיות חיים רגילים לגמרי.

אלא שחייה אינם רגילים, והיא נאלצת להסתתר בעליית הגג. אנה מפליאה לתאר את הווי החיים היומיומיים בעליית הגג הזו, על שמונה הנפשות המאכלסות אותה, כולל למשל דיון על השימוש בשולחן הקטן בשעות מסוימות, שולחן הנדרש לצרכיה. ויש לה גם הערות מחכימות ובוגרות על מהלך המלחמה ועל החיים בכלל.

גילה הוא גם הגיל שבו מתפרצים הנעורים על מלוא מרצם והדרם. כאן כל ההתפרצות הזו תחומה לעליית גג אחת וליומן שהולך ונכתב. אך היא אפילו מספיקה להתאהב – בפטר, המבוגר ממנה במעט – ואף לממש משהו באהבה הזו.

אני קראתי את הגרסה המלאה, בה מופיעים אף קטעים שצונזרו קודם על-ידי האב, שהוציא את הגרסה הראשונה. בקטעים אלה אנה מדברת על מין ואף מדברת בביקורתיות על אימה. מתקבל הרושם שהיא לא חבבה אותה במיוחד, לעומת האב שאותו היא מעריצה. אני חושב שהגרסה המלאה מעניינת יותר, מכיוון שהיא מספקת תמונה מלאה יותר. וגם אין הדברים נוראים כל כך – הרי יחסים עכורים בין מתבגרות לבין אימהותיהן אינן דבר נדיר כלל.

אז יש לפנינו סיפור אישי במלוא מובן המילה – בסיומו אנו כבר לגמרי מכירים את אנה ומזדהים עמה. וזה מה שהופך את מותה לדבר מזעזע כל-כך. אך הזעזוע הזה בא רק לבסוף, בעוד לכל אורך היומן לא מתוארות זוועות, כשם שהתרגלנו אליהן בסיפורי שואה אחרים. אפשר שגם זו סיבה להצלחת הספר, שכן זוועות הן, מעצם טיבן, קשות לעיכול.

אני שמח שהתוודעתי, אמנם באיחור רב, ליומן הזה, הנוגע ללב, אך אומר עוד כי עדיין שמור בלבי מקום מיוחד דווקא ליומן מופתי אחר, פחות ידוע – זה של אתי הילסום, שקראתי לפני שנים רבות, והוא נקרא "השמיים שבתוכי". בשנים האחרונות, אני חושב, מתעורר סביב יומנה של הילסום עניין מחודש, ואולי לקראת יום השואה הבא אקרא בו שוב, ואז גם אכתוב את רשמיי ממנו.