פשוט להאמין/ ביקורת מאת חגי הופר
"פשוט להאמין – מדריך למאמין הרציונלי" מאת משה רט, ידיעות, 2017, 277 עמ'.
זהו ספר שנועד לשכנע את הקורא מדוע האמונה היא רציונלית ומסתברת, ועל כן דבר פשוט הוא להאמין. אלא שלמעשה רט מציב כנגדו את המתנגד האתאיסטי החמור ביותר, שספק אם הוא קיים, ואם קיים הרי שכקבוצה קטנה, וצעקנית אמנם, אבל לא מרכזית. כך, לאורך כל הספר חוזר רט על המושג "איש קש" וטוען שהאתאיסט מציב לפניו "איש קש" מאמין, כלומר דמות מוגזמת שלא מתקיימת בפועל, אלא שהוא עצמו מעמיד לפניו "איש קש" חילוני.
להלן אציג את הטענות המרכזיות בספר ואת המהלך המרכזי שבו, בלי כל כוונה להציג ולענות על כל טענה וטענה, דבר המצריך מקום רב מדי.
הספר פותח בניסיון להרחיב את גבולות הגזרה, הרחבה של מה שלגיטימי לסבור אותו. למעשה, רט יוצא למלחמת חורמה נגד מה שהוא מכנה, בין היתר, "מדעיזם". אין לו כל בעיה עם המדע, אבל המדעיזם הוא משהו אחר, הוא התייחסות למדע כהסבר האפשרי היחידי, וזה לא נכון. רט נותן דוגמה של פנס רחוב המאיר על שטח מצומצם בעוד השטח מסביבו חשוך. אך האם נאמר שאין השטח החשוך קיים? ודאי שלא, אלא שהאמצעים שלנו להכירו מוגבלים. באותו אופן, ההסתמכות על כלי ההיגיון וההוכחות המדעיות היא טובה אבל לא בלעדית. יש עולם שלם מחוץ לה והוא לגיטימי לא פחות. ולא רק לגיטימי, אלא אף שרציונלי לחלוטין להאמין בו, כי אדרבא, האמונה שרק הכלים המדעיים יכולים לחשוף את המציאות היא עצמה לא רציונלית.
במשפט האחרון השתמשתי במילה "אמונה" ביחס למדע, וזה בדיוק מה שטוען רט בהמשך דבריו. לדבריו, אין לנו שום ודאות אלא רק אמונות. גם המדע עצמו בעצם מסתמך על הנחות מוצא קודמות שאינן מוכחות, מעין אקסיומות. ומהן האקסיומות האלה? ראשית, הוא מביא מדבריו של הפילוסוף החשוב פלטינגה, שאומר שעצם תהליך החשיבה שלנו אינו דבר שניתן לסמוך עליו שיציג את המציאות, בטח אם מתייחסים אליו כתוצא של תהליך אבולוציוני, שמה שחשוב לו זו השרידות. שנית, אין כל הוכחה לזה שהמציאות הפיזית קיימת כלל ועיקר. שלישית, הסיבתיות שבטבע גם היא לא מוכחת. עתה, צריך לדעת, שאת הטענה הראשונה אמר כבר, בצורה ראשונית יותר, קאנט; את השנייה הגה דקרט ולאחריו ביתר שאת ברקלי; ואת השלישית – יום. אין כאן כל חדש.
אבל כאן אני צריך לומר הערה ביקורתית, ולמעשה רצף הערות. ראשית, האם אתה – אדון רט – משווה בין ההנחות הכלליות מאוד האלו שהמדע מסתמך עליהן ובין הנחות רחוקות הרבה יותר עליהן מסתמכת לרוב החשיבה על העל טבעי? והרי כל הטענות האלו הן טענות שהמדע עצמו העלה והתמודד איתן, אם נתייחס לפילוסופיה כחלק מהמדע. והן בסיסיות ביותר. ועוד אוסיף את דעתי, שמה שהמדע עשה הוא פשוט להתנתק מהשאלות הפילוסופיות הגדולות ולהשאירן לפילוסופים, ותחת זאת להתמקד בקיים. וזו הסיבה שהוא הצליח להתקדם. אז נכון בשכך הוא השיל מעצמו את היומרה לענות על הכול – אחד הדברים שאתה מנסה להוכיח – אך למעשה הוא כלל לא מתיימר לכך. הוא שאמרתי, "איש קש" אתאיסטי.
שנית, וזה אולי יותר חמור, יש כאן סתירה של דבריך הקודמים. בתחילה הבאת משל באמת יפה על פנס רחוב המאיר חלק קטן מהרחוב, והנה עתה הפנס כבה. עתה כולם בחושך באותה מידה. אז לשם מה הובא המשל – וכל המהלך שלצדו – אם אינך עומד מאחוריו?
לכל הדברים האלה מקדיש רט קרוב למחצית הספר, בערך עד עמ' 140. ניכר, אם כך, שזה עיקר מה שיש לו לומר. עד לנקודה זו לפחות הדברים כלליים מאוד ולא מתייחסים דווקא לאלוהים או לאמונה דתית כלשהי, ודאי שלא דווקא ליהדות. למעשה, הטקסט הזה מהווה מניפסט לקבלת כל התחום העל-טבעי, כולל קמעות, חייזרים, הומאופתיה וכיוצא בזה.
וכאן אני צריך להעיר הערה נוספת. קצת מכמיר לב בעיניי מה שנעשה עם התחום הזה של הוכחת הדת. בעבר, בימי הביניים, היא שלטה ברמה. היום – מקוששת קולות בצד. בעבר, הרמב"ם, המורה הגדול, בספרו "מורה הנבוכים", ניסה להעמיד את האמונה באלוהים ובדת על אדני ההיגיון והסתמך על הפילוסופים עצמם, בעיקר אריסטו. היום, ספרו של רט מציג מגמה הפוכה – הסתמכות דווקא על העל-טבעי, על מה שמתרחק ממחוזות ההגיוני, וזה דבר מצער, ואף מסוכן – כפי שנראה בהמשך.
ועוד הערה אחת בכל זאת על פרק אחד בתוך חלק זה, גם לצורך הדגמה וגם כי יש לי בדבר עניין אישי. בפרק אחד רט מתייחס להגות הפוסטמודרנית. הוא מתייחס לרלטיביזם המוסרי ובעיקר לטענה כי כל השקפה מוסרית יש לה שורשים תרבותיים, גנטיים וכן הלאה, ועל כן אין – או קשה – לשפוט בין השקפות שונות. כאן הוא טוען שהשקפה זו צריכה לחול גם על עצמה, כלומר לסבור שהיא תוצאה של תרבות מסוימת ולכן לא מוחלטת, וממילא להתבטל, שכן פילוסוף אחד טען שאי אפשר להאמין בטענה שאין אנו סוברים שהיא אמת. אז ראשית, הפילוסוף ההוא אינו מחייב ואינו "תורה מסיני", יש הרבה סברות שאנו מחזיקים בהן גם ללא להיות משוכנעים בהן. שנית, אכן נכון שכל ההגות הפוסטמודרנית היא תוצאה של תקופה ותרבות מסוימות, אך הדבר לא מוריד מתוקף טענתן לגופן. וזה דבר ידוע למדי שמנסים להכשיל טענה במלכודת הפרדוקס וההתייחסות-העצמית. אלא שכאמור אין חובה להציג אמת מוחלטת בכדי להציג השקפה ברת תוקף שיש להתחשב בה. ושלישית, כדאי לדעת שההבחנה ה"פוסטמודרנית" הזו בעצם אינה דבר חדש. למעשה, כבר בימי הביניים – ולמשל אצל הרמב"ם שהזכרנו קודם – היה נהוג להבחין בין "מושכלות" ל"מפורסמות". המושכלות הן מוכחות על-ידי השכל ועוסקות באמת ושקר, בעוד המפורסמות הן תלויות תרבות ועוסקות בטוב וברע, ואותן אי-אפשר להוכיח. זה גם עונה להשגה השנייה של רט. הוא אומר שגם התגליות המדעיות הן תלויות תרבות, אך אנו מקבלים אותם כאמת. אלא שכאמור אלה הן מושכלות ולא מפורסמות ועל כן אין להשוות בין הדברים.
בחלק השני של הספר רט מתייחס למגוון נושאים. מכאן ואילך, כדבריו, אין הוא עוד מסתמך על הוכחות חותכות, כאלה שבהן השתמש לנפץ את חומת ה"מדעיזם", אלא יאמר את מה שסביר ומסתבר בלבד. בכך הוא הזכיר לי ספר "הוכחות לדת" קודם – "ספקן באמונתו יחיה", שכתבתי עליו בזמנו[1], שגם הוא מסתפק בסבירות בלבד.
כאן, בדרך כלל, רט נסמך על רעיונות ידועים. כך הוא מביא את "הראיה הקוסמולוגית" ואת "הראיה מן התכנון" וכן הלאה. לעיתים הוא מסביר אותן באופן מעט מחודש, אך בעיקרון אלו אותן טענות ישנות. כך, ב"ראיה מן התכנון" הוא דוחה את האפשרות שהאבולוציה עונה על הראיה הזו ומהווה תחליף לה. אמרתי כבר בכמה מקומות שאני נוטה להסכים לכך, אך הדבר פתוח לדיון שנמשך והולך. בהסתמך על דברים אלה הוא קובע שיש אלוהים ושהוא תבוני ובעל רצון, במובן אלוהי כלשהו, ועל כן ניתן לעבור מדאיזם לתאיזם.
ומתאיזם ליהדות – כיצד? האמת היא שלכך, לכל ההתייחסות ליהדות עצמה, מקדיש רט פרק קצר אחד בלבד, של חמישה עמודים (213-217). ומה הטענות המועלות בו? ראשית, גם הנצרות והאסלאם מכירות ביהדות. ובכן, זה לא מדויק. הנצרות מודה בברית הישנה, אך הרי מוסיפה לה חדשה, בעוד האסלאם מספר רבים מסיפורי התנ"ך, אך טוען שהיהודים עיוותו אותם. אם היו מודים לגמרי ביהדות לא היה להן זכות קיום, הלא כך? ונזכיר שוב שלדתות אלה יש מיליארדי מאמינים, בעוד שליהדות מיליונים בודדים במקרה הטוב. שנית, מצאתי טענה מהותית אחת, והיא שהתורה מזכירה גלות וגאולה, והנה הכול התקיים. אז קודם כל, זה באמת יפה שהכול התקיים, אך מעבר לזה, האם לא ניתן לתת לכך הסבר הגיוני חלופי? למשל – שזו אכן "נבואה שמגשימה את עצמה", אלא שבמובן הפרוזאי והחילוני, כלומר – כל תקופת הגלות יהודים נתלו בנבואות הגאולה והאמינו בהן, ועל כן לבסוף מימשו אותן. מעניין שאת ההסבר הידוע על "המעמד ההמוני" אין רט מביא כאן, אלא רק פעם אחת בקצרה, בפרק אחר, בעניין עדיפות אמונת ישראל על אמונות העמים האחרים. ובפרק זה זו גם הפעם היחידה בספר בו נכתבות המילים "ביקורת המקרא", גם כן בסוגריים, כשלטענתו גם לפיה נבואת הגלות והגאולה בלתי מוסברת. אני חושב שההתעלמות הזו היא מבישה, לא פחות, באופן המצביע על פגם חמור נוסף בספר זה, והוא שרט פשוט מתייחס למה שנוח לו וזונח את כל הקשיים האחרים. חקר המקרא והמזרח הקדום מזמן כבר הפקיעו את התנ"ך מהיותו כתב אלוהי, וכי כיצד ניתן להתעלם מכך? דבר נוסף שרט אמנם מתייחס אליו, אך לא נותן תשובות מספקות, הוא כל עניין המיתוס והאתוס. כיצד ניתן להאמין בנס? כיצד ניתן לאשר את סיפורי התנ"ך? ומה תוקף המצוות? וכן הלאה. רט מנסה לתת תשובות בעייתיות, כגון שמסורת היא חשובה ושאין לפקפק בה אם אין לכך הוכחה נגדית חותכת, אך הדברים לא מחזיקים מים ואפילו מגוחכים.
ומשעה שהוכיח לדעתו שהיהדות היא נכונה ושה' ימלוך לעולם ועד הוא נפנה לנסות ולהראות שדווקא האתאיזם הוא גישה שלא תיתכן, שהרי כיצד אתה יכול "לקבוע" שאין אלוהים, על מה אתה בדיוק מסתמך? וזה נכון, אלא ששוב רט מציב לנגדו איש קש. אפילו דוקינס, אביר האתאיסטים, בספרו "יש אלוהים?", מציג סולם בן שבע דרגות בין מאמין לשולל אלוהים, ומציב את עצמו רק בדרגה השישית. כלומר, אפילו הוא לא טוען שמוכח מעבר לכל ספק שאין אלוהים, אלא רק שזו היא הסברה ההגיונית לדעתו. (את הדעה האגנוסטית, שלא יודעת אם יש אלוהים או לא, רט דווקא מקבל כלגיטימית).
אבל מכאן הדברים מתחילים להידרדר באמת. כי משעה שהעמדנו לנגדנו איש קש אתאיסט ושיפדנו אותו, מה מפריע לנו להתעלל קצת בגופה? וכך כותב רט:
"כדי לקבוע שיש משהו לא מוסרי בדת, או שיש בכלל בעיה מוסרית כלשהי בכפיית רצוני על אחרים, חייבים להניח קודם תשתית פילוסופית לקיומו של אותו מוסר אובייקטיבי. ותשתית כזו פשוט לא קיימת בעולם אתאיסטי. מי אמר ש"אסור לכפות את רצוני על אחרים"? אדרבה, אם יש לי הכוח לכך, הרי שזו האבולוציה במיטבה. מי אמר שצריך לאפשר חופש דעות או לתת שוויון זכויות למישהו?…" (עמ' 261).
במילים אלו הפך עצמו רט באחת מבר-פלוגתא לגיטימי ליריב מר. רט ממחזר פה בבוטות את רעיון "העגלה הריקה", אלא שרעיון זה לא היה נכון מעולם. החילוני – לאו דווקא "האתיאיסט" – אמנם אינו מאמין באלוהים ולא עוקב אחר חוקיו, אך יש לו עולם ערכים מלא משלו. כך הוא מחזיק בערכים של קדמה, נאורות, דמוקרטיה, ליברליזם, פלורליזם, שוויון זכויות, זכויות אזרחיות, וכן הלאה. רט פשוט מבטל באחת את כל סולם הערכים הזה. ויש לדייק ולהבחין שהוא אינו טוען את הטענה הנואלת אך המוכרת, שאם אין מוסר אלוהי אז אין מוסר בכלל ולמה לא לרצוח. הוא לא אומר "למה לא לרצוח?", אלא "למה לא לכפות את דעתי על אחרים?". כלומר, הוא נוטל חירות לעצמו ונוטלה מאת אחרים. ואין זו אי הבנה שלי, או פסקה שבאה לצורך ארגומנטי, שכן הדברים חוזרים שוב ממש בסוף הספר, ושם גם רט מתפלא מדוע הדעה הזו שלו יוצרת התנגדות ותרעומת כה רבות. אז היא יוצרת זאת, כדאי שתדע, בגלל שזה בדיוק כל מה שמקולקל ומאוס בדת. כל מה שמסוכן בה. אך מעבר להיותו של הרעיון מאוס ומסוכן, הרי ששוב כאן רט סותר את עצמו. הרי כל החלק הראשון של הספר, כפי שהראיתי, הוקדש לשכנע אותנו שאין אמיתות, אלא רק אמונות, וששום דבר לא מוכח באופן מוחלט. אז אם זה נכון, מדוע אתה חושב שהאמונות שלך טובות יותר מהאמונות של זולתך? כמו שלימדונו חכמים, העיוות המוסרי נובע בראש ובראשונה מעיוות מחשבתי, מטעות בחשיבה, והנה מתברר לנו שוב עד כמה הם צדקו.
בפרק האחרון (לפני חלק "שאלות נפוצות" שממש בסוף) רט חוזר ומאשר, אם הבנתי נכון את דבריו המפותלים, שדברי התורה הם אמת מוחלטת, ובכך מרצה כנראה את קוראיו הדתיים, לא משנה שהדברים סותרים את כל מה שאמר עד כה. כך הוא כותב:
"התשובה היא שמבחינתו של המאמין, הנחות היסוד של היהדות, לפיהן אלוקים קיים והדרך להכיר ולעבוד אותו היא באמצעות התורה והמצוות, הן האמת המוחלטת" (עמ' 266).
אלא שעדיין השאלה כיצד להבין את אלוהים והתורה פתוחה. וכן, הוא מוכן להודות שלא כל דברי חכמים הם נכונים, וכך גם אפשר למצוא בתלמוד דברי מדע לא נכונים (כנראה כאן הוא עונה ל"דעת אמת" וירון ידען). סיום מתחפר ומחפיר, הגם שאם יעמוד מאחוריו באמת גם זו תוכל להיות התקדמות.
לסיכום, רט הוא בעל כושר רטורי רב וספרו כתוב ברהיטות ובאופן מובן. הוא רב וגם ד"ר לפילוסופיה ודבריו נסמכים על מגוון מקורות רב, אם כי די אחיד (מיכאל אברהם, שטייניץ וכיוצא בזה. כמעט את כל הספרים שהוזכרו בספר קראתי. יוצא דופן משמעותי אחד הוא פלטינגה. באמת אני צריך לקרוא את פלטינגה). ספריו הקודמים – "שולחן השבת עם רבי נחמן", עליו כתבתי[2], ו"שולחן השבת עם הרבי מלובביץ", היו מבואות למתחילים בעיקרם, ואני שמח שסוף סוף הוא נפנה להוציא את מחשבותיו העצמאיות.
אלא שאת כל אלה רט משעבד כדי להוליך את הקורא שולל. הוא משתמש במניפולציות רבות כדי לפתות את הקורא ללכת בדרכו, ואז, כשהשטח מוכן, הוא טומן את ארבו. קורא לא מיומן עלול ליפול ברשתו. אלא שכאשר מפרקים את החבילה לא נותר ממנה הרבה. כפי שראינו, מלבד טענות שלא עומדות בפני עצמן, בפעמים רבות מקום אחד בספר סותר מקום קודם לו, כאשר כל טענה בפני עצמה נראית כעומדת ורק העמדתן זו לצד זו מראה את המחדל. ומלבד זאת יש טענות רבות שהן בבחינת נפקדות-נוכחות, טענות שרט פשוט מתעלם מהן או "מחפף" אותן.
אני עצמי בכל זאת נהניתי מקריאת הספר, כי אני אוהב אתגרים מחשבתיים וגם מתעניין בהתפתחויות החדשות בכל נושא הוכחות הדת. מלבד זאת, בספר זה, בעיקר בחלקו הראשון, בכל זאת ניתן למצוא "תחמושת" כנגד אי-אלו טענות ומתווכחים, בתקווה להתקרבות לאמת עצמה. חבל שעל החלק הטוב מעיבים הדברים האחרים.
לסיום, לאחר שסיימתי לכתוב את הביקורת הזו פתחתי שוב את הספר "דיאלוגים על הדת הטבעית" מאת דיויד יום, ספר שנראה שרט קרא שכן הוא מתייחס אליו, ובדיוק היכן שהייתה הסימנייה מצאתי בו ציטוט מתאים, שמראה שאין הרבה חדש תחת השמש:
"חושינו, אומר אתה, מתעים; שכלנו שוגה; מושגינו, אף מן הדברים הרגילים ביותר, מן ההתפשטות, השהות, התנועה, מלאים סתירות ובטלויות; אתה דורש ממני למצוא פתרון לקשיים או ליישב את הניגודים שאתה מגלה בהם; אין לי הכשרון למשימה נכבדה כל-כך; אין לי פנאי לכך; הדבר הוא מיותר בעיני; התנהגותך שלך עצמך מפריכה בכל הזדמנות את העקרונות שלך ומגלה, כי אתה סומך על כל הכללים המקובלים של המדע, המוסר, הפיקחות, וההתנהגות".
(דוד יום, דיאלוגים על הדת הטבעית, מאגנס, תשמ"ב, עמ' 50-51).
נראה לי שהדברים מדברים בעד עצמם.[3]
[1] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/29329
[2] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/41281
[3] לקריאה נוספת – שוב, עם סיומי, מצאתי באתר אתולוגיקה שני מאמרים מעמיקים שמפריכים כמה מטענותיו של רט שפורסמו מוקדם יותר בסדרה בת שלושה מאמרים, כל הקישורים בקישור הבא:
http://athologica.com/?p=2707#more-2707
ביקורות ספרים ומאמרים 