המלצות לשבוע הספר 2017

המלצות לשבוע הספר 2017

כמדי שנה, אני עורך סיכום חצי-שנתי לכבוד שבוע הספר, השנה היה בציר טוב והנה המלצותיי לספרים הטובים ביותר שקראתי במחצית השנה הראשונה:

מהפכות:

http://nuritha.co.il/he/node/49765/critic#internal-49766

זיכרון ילדות יפה במיוחד – חיים שפירא:

http://nuritha.co.il/he/node/5011

שלום לקנאים – עמוס עוז:

http://nuritha.co.il/he/node/11

חז"ל עכשיו – ענת שפירא-לביא:

http://nuritha.co.il/he/node/49018

וידוי – יוכי ברנדס (לא חדש):

http://nuritha.co.il/he/node/5515/critic#internal-48880

מלכוד 67 – מיכה גודמן:

http://nuritha.co.il/he/node/48032/critic#internal-48033

ספר שחושל בגיהנום – סטיבן נדלר:

http://nuritha.co.il/he/node/47096/critic#internal-47691

סערת נפש – יורם יובל (לא חדש):

http://nuritha.co.il/he/node/47004/critic#internal-47005

קיצור תולדות יהוה – יגאל בן נון:

http://nuritha.co.il/he/node/46537/critic#internal-46538

מלבד אלה השנה גיליתי את מלקולם גלדוול ואני ממליץ על ספריו (בסדר זה) – מצוינים, נקודת המפנה, ממבט ראשון, דוד וגוליית, [מה ראה הכלב]:

http://nuritha.co.il/he/node/19822

Book.

איך לכתוב ביקורת לספר עיון

איך לכתוב ביקורת לספר עיון

אחד מקוראי, שאשמור בעילום שם, הציע לי לכתוב מדריך כיצד לכתוב ביקורת על ספר עיון. החלטתי להרים את הכפפה. לא שאני מומחה לדבר, אך צברתי די הרבה ניסיון בתחום, כך שאוכל לתרום מניסיוני.

  1. הרעיון המרכזי. הדבר החשוב ביותר בביקורת הוא להציג את הרעיון המרכזי של הספר ואת המהלך הכולל הקשור אליו. מי שלא יודע להבחין בעיקר ולהציגו בקצרה מוטב לו, לדעתי, שלא יכתוב ביקורות על ספרי עיון. אפשר כמובן לכתוב באופן כללי במה עוסק הספר והאם הוא מעניין או לא, אך זה סוג ביקורת פחות משמעותי לדעתי.
  2. תמצות. חשוב, כאמור, לתמצת רעיונות. לשם המחשה אספר סיפור, שאני מקווה שלא תובן ממנו לא נכון נימת שחצנות: בימי לימודי באוניברסיטה למדנו את "פואטיקה" של אריסטו. לפני המבחן על הספר הכנתי סיכום בן עמוד אחד המסכם בקצרה מה אומר כל פרק. נתתי לחבריי לצלם אותו ותוך יום-יומיים מצאתי בקפיטריה אנשים שאיני בקשר איתם לומדים מהדף הזה למבחן. אני חושב שזה אחד הדברים שהוביל אותי לנצל מיומנות זו גם לספרים אחרים. את "פואטיקה", אגב, סיכמתי שוב וניתן למצוא את הסיכום ברשת.
  3. פרק-פרק. מכאן, ששיטת כתיבה החביבה עליי היא קודם כל להציג סיכום של הספר, ובפעמים רבות בפרק אחר פרק שלו. זו שיטה שאני נוהג בה דווקא בספרים היותר חשובים בעיניי. צריך לומר כי שיטה זו נחשבת פחות מקצועית או אטרקטיבית, אך זו דרכי, שאינה מחייבת אחרים.
  4. נקודות ספורות. שיטה אחרת היא להציג מספר נקודות מתוך הספר. שיטה זו טובה כאשר לספר אין מהלך אחד ברור, או כאשר יש עומס של רעיונות. היא טובה גם כאשר מספיק לך להציג את הדברים שמצאו חן והיו משמעותיים בעינייך ביותר.
  5. ציטוטים. תמיד מועיל, אם כי לא חובה, להוסיף ציטוט/ים מתוך הספר. אלה יכולים לעזור להבין את טענותיו של הכותב, באופן אחד, ובאופן אחר, המתאים במיוחד לשיטת הנקודות הספורות, אפשר להציג ציטוט יפה במיוחד, כך גם קורא הביקורת מקבל תועלת נוספת מקריאתו.
  6. מבנה. אני כותב בדרך כלל במבנה קבוע: בתחילה אני מציין את פרטי הספר – שם הספר ושם הסופר, הוצאה לאור (אני משמיט את מיקומה, פרט שנראה לי לא חשוב), שנת הוצאה ומספר עמודים. אפשר לציין פרטים נוספים כמו מתרגם או מחיר. לאחר מכן תבוא התרשמות כללית מבואית מהספר כולו, ולאחר מכן גוף הביקורת, כמתואר לעיל. לבסוף בא הסיכום, בו אני שוב חוזר להתרשמות הכללית ומוסיף את דעתי והאם כדאי לקרוא או לא. לעיתים אני מוסיף "סיום" בו פרט נוסף על הספר, ולעיתים "שורה תחתונה" בה התרשמות אישית קצרה.
  7. דעה. חלק מהותי בביקורת היא כמובן הדעה האישית שלי כקורא. זו כאמור באה בסיכום, אך זה לא צריך למנוע ממני להוסיף הערות ביקורת שונות גם בגוף הסקירה. אפשר שתוספות אלה הן מה שמבדיל בין "ביקורת ובין "סקירה", אף ששתי הצורות כמובן לגיטימיות.
  8. ביקורת שלילית. ביקורת היא דבר חשוב, אך – בעיקר כאשר אני כותב על ספרים של כותבים ישראלים (אך לא רק) – אני משתדל לעדן את הביקורת ולנסות למצוא אף צדדים חיוביים בספר. כמו כן, לנמק ולנסות להראות מה בדיוק הבעיה או מה לא עובד. כתיבת ספר היא פרויקט רציני ואישי מאוד ועל כן צריך להשתדל לא לפגוע בציפור נפשו של הכותב.
  9. הגהה. אם כבר טרחתי וכתבתי ביקורת, הדבר המתבקש לעשותו הוא לעבור עליה שוב ולראות האם נפלו טעויות הקלדה. מניסיון, כמעט תמיד נופלות טעויות כאלו, על כן עדיף לתקנן ולאפשר קריאה חלקה.
  10. הפצה. יש מספר דרכים להפיץ את הביקורת שלכם. אפשר סתם לכתוב בפייסבוק, או לעשות דף סקירות מיוחד בפייסבוק או ברשת (וורדפרס נוח לתפעול וחינמי). אני ממליץ גם על אתר הסקירות "נוריתה" בו אני כותב, ואם לא בכתיבה לפחות בקריאה.

זהו, אלו העצות שלי, אך כאמור, זו רק הדרך בה אני כותב ואתם יותר ממוזמנים לאמץ לכם דרך אישית משלכם. כותבים רבים, ואף אני לפעמים, נוהגים למשל לספר חוויות מחייהם וכיצד הן מתקשרות לספר שקראו. גם זו דרך טובה, או כל דרך אחרת בה תבחרו.

 

בהצלחה!

 

"פשוט להאמין"/ מאת משה רט

פשוט להאמין/ ביקורת מאת חגי הופר

"פשוט להאמין – מדריך למאמין הרציונלי" מאת משה רט, ידיעות, 2017, 277 עמ'.

זהו ספר שנועד לשכנע את הקורא מדוע האמונה היא רציונלית ומסתברת, ועל כן דבר פשוט הוא להאמין. אלא שלמעשה רט מציב כנגדו את המתנגד האתאיסטי החמור ביותר, שספק אם הוא קיים, ואם קיים הרי שכקבוצה קטנה, וצעקנית אמנם, אבל לא מרכזית. כך, לאורך כל הספר חוזר רט על המושג "איש קש" וטוען שהאתאיסט מציב לפניו "איש קש" מאמין, כלומר דמות מוגזמת שלא מתקיימת בפועל, אלא שהוא עצמו מעמיד לפניו "איש קש" חילוני.

להלן אציג את הטענות המרכזיות בספר ואת המהלך המרכזי שבו, בלי כל כוונה להציג ולענות על כל טענה וטענה, דבר המצריך מקום רב מדי.

הספר פותח בניסיון להרחיב את גבולות הגזרה, הרחבה של מה שלגיטימי לסבור אותו. למעשה, רט יוצא למלחמת חורמה נגד מה שהוא מכנה, בין היתר, "מדעיזם". אין לו כל בעיה עם המדע, אבל המדעיזם הוא משהו אחר, הוא התייחסות למדע כהסבר האפשרי היחידי, וזה לא נכון. רט נותן דוגמה של פנס רחוב המאיר על שטח מצומצם בעוד השטח מסביבו חשוך. אך האם נאמר שאין השטח החשוך קיים? ודאי שלא, אלא שהאמצעים שלנו להכירו מוגבלים. באותו אופן, ההסתמכות על כלי ההיגיון וההוכחות המדעיות היא טובה אבל לא בלעדית. יש עולם שלם מחוץ לה והוא לגיטימי לא פחות. ולא רק לגיטימי, אלא אף שרציונלי לחלוטין להאמין בו, כי אדרבא, האמונה שרק הכלים המדעיים יכולים לחשוף את המציאות היא עצמה לא רציונלית.

במשפט האחרון השתמשתי במילה "אמונה" ביחס למדע, וזה בדיוק מה שטוען רט בהמשך דבריו. לדבריו, אין לנו שום ודאות אלא רק אמונות. גם המדע עצמו בעצם מסתמך על הנחות מוצא קודמות שאינן מוכחות, מעין אקסיומות. ומהן האקסיומות האלה? ראשית, הוא מביא מדבריו של הפילוסוף החשוב פלטינגה, שאומר שעצם תהליך החשיבה שלנו אינו דבר שניתן לסמוך עליו שיציג את המציאות, בטח אם מתייחסים אליו כתוצא של תהליך אבולוציוני, שמה שחשוב לו זו השרידות. שנית, אין כל הוכחה לזה שהמציאות הפיזית קיימת כלל ועיקר. שלישית, הסיבתיות שבטבע גם היא לא מוכחת. עתה, צריך לדעת, שאת הטענה הראשונה אמר כבר, בצורה ראשונית יותר, קאנט; את השנייה הגה דקרט ולאחריו ביתר שאת ברקלי; ואת השלישית – יום. אין כאן כל חדש.

אבל כאן אני צריך לומר הערה ביקורתית, ולמעשה רצף הערות. ראשית, האם אתה – אדון רט – משווה בין ההנחות הכלליות מאוד האלו שהמדע מסתמך עליהן ובין הנחות רחוקות הרבה יותר עליהן מסתמכת לרוב החשיבה על העל טבעי? והרי כל הטענות האלו הן טענות שהמדע עצמו העלה והתמודד איתן, אם נתייחס לפילוסופיה כחלק מהמדע. והן בסיסיות ביותר. ועוד אוסיף את דעתי, שמה שהמדע עשה הוא פשוט להתנתק מהשאלות הפילוסופיות הגדולות ולהשאירן לפילוסופים, ותחת זאת להתמקד בקיים. וזו הסיבה שהוא הצליח להתקדם. אז נכון בשכך הוא השיל מעצמו את היומרה לענות על הכול – אחד הדברים שאתה מנסה להוכיח – אך למעשה הוא כלל לא מתיימר לכך. הוא שאמרתי, "איש קש" אתאיסטי.

שנית, וזה אולי יותר חמור, יש כאן סתירה של דבריך הקודמים. בתחילה הבאת משל באמת יפה על פנס רחוב המאיר חלק קטן מהרחוב, והנה עתה הפנס כבה. עתה כולם בחושך באותה מידה. אז לשם מה הובא המשל – וכל המהלך שלצדו – אם אינך עומד מאחוריו?

לכל הדברים האלה מקדיש רט קרוב למחצית הספר, בערך עד עמ' 140. ניכר, אם כך, שזה עיקר מה שיש לו לומר. עד לנקודה זו לפחות הדברים כלליים מאוד ולא מתייחסים דווקא לאלוהים או לאמונה דתית כלשהי, ודאי שלא דווקא ליהדות. למעשה, הטקסט הזה מהווה מניפסט לקבלת כל התחום העל-טבעי, כולל קמעות, חייזרים, הומאופתיה וכיוצא בזה.

וכאן אני צריך להעיר הערה נוספת. קצת מכמיר לב בעיניי מה שנעשה עם התחום הזה של הוכחת הדת. בעבר, בימי הביניים, היא שלטה ברמה. היום – מקוששת קולות בצד. בעבר, הרמב"ם, המורה הגדול, בספרו "מורה הנבוכים", ניסה להעמיד את האמונה באלוהים ובדת על אדני ההיגיון והסתמך על הפילוסופים עצמם, בעיקר אריסטו. היום, ספרו של רט מציג מגמה הפוכה – הסתמכות דווקא על העל-טבעי, על מה שמתרחק ממחוזות ההגיוני, וזה דבר מצער, ואף מסוכן – כפי שנראה בהמשך.

ועוד הערה אחת בכל זאת על פרק אחד בתוך חלק זה, גם לצורך הדגמה וגם כי יש לי בדבר עניין אישי. בפרק אחד רט מתייחס להגות הפוסטמודרנית. הוא מתייחס לרלטיביזם המוסרי ובעיקר לטענה כי כל השקפה מוסרית יש לה שורשים תרבותיים, גנטיים וכן הלאה, ועל כן אין – או קשה – לשפוט בין השקפות שונות. כאן הוא טוען שהשקפה זו צריכה לחול גם על עצמה, כלומר לסבור שהיא תוצאה של תרבות מסוימת ולכן לא מוחלטת, וממילא להתבטל, שכן פילוסוף אחד טען שאי אפשר להאמין בטענה שאין אנו סוברים שהיא אמת. אז ראשית, הפילוסוף ההוא אינו מחייב ואינו "תורה מסיני", יש הרבה סברות שאנו מחזיקים בהן גם ללא להיות משוכנעים בהן. שנית, אכן נכון שכל ההגות הפוסטמודרנית היא תוצאה של תקופה ותרבות מסוימות, אך הדבר לא מוריד מתוקף טענתן לגופן. וזה דבר ידוע למדי שמנסים להכשיל טענה במלכודת הפרדוקס וההתייחסות-העצמית. אלא שכאמור אין חובה להציג אמת מוחלטת בכדי להציג השקפה ברת תוקף שיש להתחשב בה. ושלישית, כדאי לדעת שההבחנה ה"פוסטמודרנית" הזו בעצם אינה דבר חדש. למעשה, כבר בימי הביניים – ולמשל אצל הרמב"ם שהזכרנו קודם – היה נהוג להבחין בין "מושכלות" ל"מפורסמות". המושכלות הן מוכחות על-ידי השכל ועוסקות באמת ושקר, בעוד המפורסמות הן תלויות תרבות ועוסקות בטוב וברע, ואותן אי-אפשר להוכיח. זה גם עונה להשגה השנייה של רט. הוא אומר שגם התגליות המדעיות הן תלויות תרבות, אך אנו מקבלים אותם כאמת. אלא שכאמור אלה הן מושכלות ולא מפורסמות ועל כן אין להשוות בין הדברים.

 

בחלק השני של הספר רט מתייחס למגוון נושאים. מכאן ואילך, כדבריו, אין הוא עוד מסתמך על הוכחות חותכות, כאלה שבהן השתמש לנפץ את חומת ה"מדעיזם", אלא יאמר את מה שסביר ומסתבר בלבד. בכך הוא הזכיר לי ספר "הוכחות לדת" קודם – "ספקן באמונתו יחיה", שכתבתי עליו בזמנו[1], שגם הוא מסתפק בסבירות בלבד.

כאן, בדרך כלל, רט נסמך על רעיונות ידועים. כך הוא מביא את "הראיה הקוסמולוגית" ואת "הראיה מן התכנון" וכן הלאה. לעיתים הוא מסביר אותן באופן מעט מחודש, אך בעיקרון אלו אותן טענות ישנות. כך, ב"ראיה מן התכנון" הוא דוחה את האפשרות שהאבולוציה עונה על הראיה הזו ומהווה תחליף לה. אמרתי כבר בכמה מקומות שאני נוטה להסכים לכך, אך הדבר פתוח לדיון שנמשך והולך. בהסתמך על דברים אלה הוא קובע שיש אלוהים ושהוא תבוני ובעל רצון, במובן אלוהי כלשהו, ועל כן ניתן לעבור מדאיזם לתאיזם.

ומתאיזם ליהדות – כיצד? האמת היא שלכך, לכל ההתייחסות ליהדות עצמה, מקדיש רט פרק קצר אחד בלבד, של חמישה עמודים (213-217). ומה הטענות המועלות בו? ראשית, גם הנצרות והאסלאם מכירות ביהדות. ובכן, זה לא מדויק. הנצרות מודה בברית הישנה, אך הרי מוסיפה לה חדשה, בעוד האסלאם מספר רבים מסיפורי התנ"ך, אך טוען שהיהודים עיוותו אותם. אם היו מודים לגמרי ביהדות לא היה להן זכות קיום, הלא כך? ונזכיר שוב שלדתות אלה יש מיליארדי מאמינים, בעוד שליהדות מיליונים בודדים במקרה הטוב. שנית, מצאתי טענה מהותית אחת, והיא שהתורה מזכירה גלות וגאולה, והנה הכול התקיים. אז קודם כל, זה באמת יפה שהכול התקיים, אך מעבר לזה, האם לא ניתן לתת לכך הסבר הגיוני חלופי? למשל – שזו אכן "נבואה שמגשימה את עצמה", אלא שבמובן הפרוזאי והחילוני, כלומר – כל תקופת הגלות יהודים נתלו בנבואות הגאולה והאמינו בהן, ועל כן לבסוף מימשו אותן. מעניין שאת ההסבר הידוע על "המעמד ההמוני" אין רט מביא כאן, אלא רק פעם אחת בקצרה, בפרק אחר, בעניין עדיפות אמונת ישראל על אמונות העמים האחרים. ובפרק זה זו גם הפעם היחידה בספר בו נכתבות המילים "ביקורת המקרא", גם כן בסוגריים, כשלטענתו גם לפיה נבואת הגלות והגאולה בלתי מוסברת. אני חושב שההתעלמות הזו היא מבישה, לא פחות, באופן המצביע על פגם חמור נוסף בספר זה, והוא שרט פשוט מתייחס למה שנוח לו וזונח את כל הקשיים האחרים. חקר המקרא והמזרח הקדום מזמן כבר הפקיעו את התנ"ך מהיותו כתב אלוהי, וכי כיצד ניתן להתעלם מכך? דבר נוסף שרט אמנם מתייחס אליו, אך לא נותן תשובות מספקות, הוא כל עניין המיתוס והאתוס. כיצד ניתן להאמין בנס? כיצד ניתן לאשר את סיפורי התנ"ך? ומה תוקף המצוות? וכן הלאה. רט מנסה לתת תשובות בעייתיות, כגון שמסורת היא חשובה ושאין לפקפק בה אם אין לכך הוכחה נגדית חותכת, אך הדברים לא מחזיקים מים ואפילו מגוחכים.

ומשעה שהוכיח לדעתו שהיהדות היא נכונה ושה' ימלוך לעולם ועד הוא נפנה לנסות ולהראות שדווקא האתאיזם הוא גישה שלא תיתכן, שהרי כיצד אתה יכול "לקבוע" שאין אלוהים, על מה אתה בדיוק מסתמך? וזה נכון, אלא ששוב רט מציב לנגדו איש קש. אפילו דוקינס, אביר האתאיסטים, בספרו "יש אלוהים?", מציג סולם בן שבע דרגות בין מאמין לשולל אלוהים, ומציב את עצמו רק בדרגה השישית. כלומר, אפילו הוא לא טוען שמוכח מעבר לכל ספק שאין אלוהים, אלא רק שזו היא הסברה ההגיונית לדעתו. (את הדעה האגנוסטית, שלא יודעת אם יש אלוהים או לא, רט דווקא מקבל כלגיטימית).

אבל מכאן הדברים מתחילים להידרדר באמת. כי משעה שהעמדנו לנגדנו איש קש אתאיסט ושיפדנו אותו, מה מפריע לנו להתעלל קצת בגופה? וכך כותב רט:

"כדי לקבוע שיש משהו לא מוסרי בדת, או שיש בכלל בעיה מוסרית כלשהי בכפיית רצוני על אחרים, חייבים להניח קודם תשתית פילוסופית לקיומו של אותו מוסר אובייקטיבי. ותשתית כזו פשוט לא קיימת בעולם אתאיסטי. מי אמר ש"אסור לכפות את רצוני על אחרים"? אדרבה, אם יש לי הכוח לכך, הרי שזו האבולוציה במיטבה. מי אמר שצריך לאפשר חופש דעות או לתת שוויון זכויות למישהו?…" (עמ' 261).
במילים אלו הפך עצמו רט באחת מבר-פלוגתא לגיטימי ליריב מר. רט ממחזר פה בבוטות את רעיון "העגלה הריקה", אלא שרעיון זה לא היה נכון מעולם. החילוני – לאו דווקא "האתיאיסט" – אמנם אינו מאמין באלוהים ולא עוקב אחר חוקיו, אך יש לו עולם ערכים מלא משלו. כך הוא מחזיק בערכים של קדמה, נאורות, דמוקרטיה, ליברליזם, פלורליזם, שוויון זכויות, זכויות אזרחיות, וכן הלאה. רט פשוט מבטל באחת את כל סולם הערכים הזה. ויש לדייק ולהבחין שהוא אינו טוען את הטענה הנואלת אך המוכרת, שאם אין מוסר אלוהי אז אין מוסר בכלל ולמה לא לרצוח. הוא לא אומר "למה לא לרצוח?", אלא "למה לא לכפות את דעתי על אחרים?". כלומר, הוא נוטל חירות לעצמו ונוטלה מאת אחרים. ואין זו אי הבנה שלי, או פסקה שבאה לצורך ארגומנטי, שכן הדברים חוזרים שוב ממש בסוף הספר, ושם גם רט מתפלא מדוע הדעה הזו שלו יוצרת התנגדות ותרעומת כה רבות. אז היא יוצרת זאת, כדאי שתדע, בגלל שזה בדיוק כל מה שמקולקל ומאוס בדת. כל מה שמסוכן בה. אך מעבר להיותו של הרעיון מאוס ומסוכן, הרי ששוב כאן רט סותר את עצמו. הרי כל החלק הראשון של הספר, כפי שהראיתי, הוקדש לשכנע אותנו שאין אמיתות, אלא רק אמונות, וששום דבר לא מוכח באופן מוחלט. אז אם זה נכון, מדוע אתה חושב שהאמונות שלך טובות יותר מהאמונות של זולתך? כמו שלימדונו חכמים, העיוות המוסרי נובע בראש ובראשונה מעיוות מחשבתי, מטעות בחשיבה, והנה מתברר לנו שוב עד כמה הם צדקו.

בפרק האחרון (לפני חלק "שאלות נפוצות" שממש בסוף) רט חוזר ומאשר, אם הבנתי נכון את דבריו המפותלים, שדברי התורה הם אמת מוחלטת, ובכך מרצה כנראה את קוראיו הדתיים, לא משנה שהדברים סותרים את כל מה שאמר עד כה. כך הוא כותב:

"התשובה היא שמבחינתו של המאמין, הנחות היסוד של היהדות, לפיהן אלוקים קיים והדרך להכיר ולעבוד אותו היא באמצעות התורה והמצוות, הן האמת המוחלטת" (עמ' 266).

אלא שעדיין השאלה כיצד להבין את אלוהים והתורה פתוחה. וכן, הוא מוכן להודות שלא כל דברי חכמים הם נכונים, וכך גם אפשר למצוא בתלמוד דברי מדע לא נכונים (כנראה כאן הוא עונה ל"דעת אמת" וירון ידען). סיום מתחפר ומחפיר, הגם שאם יעמוד מאחוריו באמת גם זו תוכל להיות התקדמות.

 

לסיכום, רט הוא בעל כושר רטורי רב וספרו כתוב ברהיטות ובאופן מובן. הוא רב וגם ד"ר לפילוסופיה ודבריו נסמכים על מגוון מקורות רב, אם כי די אחיד (מיכאל אברהם, שטייניץ וכיוצא בזה. כמעט את כל הספרים שהוזכרו בספר קראתי. יוצא דופן משמעותי אחד הוא פלטינגה. באמת אני צריך לקרוא את פלטינגה). ספריו הקודמים – "שולחן השבת עם רבי נחמן", עליו כתבתי[2], ו"שולחן השבת עם הרבי מלובביץ", היו מבואות למתחילים בעיקרם, ואני שמח שסוף סוף הוא נפנה להוציא את מחשבותיו העצמאיות.

אלא שאת כל אלה רט משעבד כדי להוליך את הקורא שולל. הוא משתמש במניפולציות רבות כדי לפתות את הקורא ללכת בדרכו, ואז, כשהשטח מוכן, הוא טומן את ארבו. קורא לא מיומן עלול ליפול ברשתו. אלא שכאשר מפרקים את החבילה לא נותר ממנה הרבה. כפי שראינו, מלבד טענות שלא עומדות בפני עצמן, בפעמים רבות מקום אחד בספר סותר מקום קודם לו, כאשר כל טענה בפני עצמה נראית כעומדת ורק העמדתן זו לצד זו מראה את המחדל. ומלבד זאת יש טענות רבות שהן בבחינת נפקדות-נוכחות, טענות שרט פשוט מתעלם מהן או "מחפף" אותן.

אני עצמי בכל זאת נהניתי מקריאת הספר, כי אני אוהב אתגרים מחשבתיים וגם מתעניין בהתפתחויות החדשות בכל נושא הוכחות הדת. מלבד זאת, בספר זה, בעיקר בחלקו הראשון, בכל זאת ניתן למצוא "תחמושת" כנגד אי-אלו טענות ומתווכחים, בתקווה להתקרבות לאמת עצמה. חבל שעל החלק הטוב מעיבים הדברים האחרים.

 

לסיום, לאחר שסיימתי לכתוב את הביקורת הזו פתחתי שוב את הספר "דיאלוגים על הדת הטבעית" מאת דיויד יום, ספר שנראה שרט קרא שכן הוא מתייחס אליו, ובדיוק היכן שהייתה הסימנייה מצאתי בו ציטוט מתאים, שמראה שאין הרבה חדש תחת השמש:

"חושינו, אומר אתה, מתעים; שכלנו שוגה; מושגינו, אף מן הדברים הרגילים ביותר, מן ההתפשטות, השהות, התנועה, מלאים סתירות ובטלויות; אתה דורש ממני למצוא פתרון לקשיים או ליישב את הניגודים שאתה מגלה בהם; אין לי הכשרון למשימה נכבדה כל-כך; אין לי פנאי לכך; הדבר הוא מיותר בעיני; התנהגותך שלך עצמך מפריכה בכל הזדמנות את העקרונות שלך ומגלה, כי אתה סומך על כל הכללים המקובלים של המדע, המוסר, הפיקחות, וההתנהגות".

(דוד יום, דיאלוגים על הדת הטבעית, מאגנס, תשמ"ב, עמ' 50-51).

 

נראה לי שהדברים מדברים בעד עצמם.[3]

[1] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/29329

[2] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/41281

[3] לקריאה נוספת – שוב, עם סיומי, מצאתי באתר אתולוגיקה שני מאמרים מעמיקים שמפריכים כמה מטענותיו של רט שפורסמו מוקדם יותר בסדרה בת שלושה מאמרים, כל הקישורים בקישור הבא:

http://athologica.com/?p=2707#more-2707

פשוט להאמין

"מהפכות – נקודות מפנה שעיצבו את עולמנו"/ ביקורת

מהפכות/ ביקורת מאת חגי הופר

"מהפכות – נקודות מפנה שעיצבו את עולמנו", סדרת האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון ומודן, 2017, 159 עמ'.

הספר סוקר בקצרה מספר מהפכות משמעותיות ששינו ועיצבו את העולם והוא נכתב על-ידי מספר כותבים.

יובל נח הררי כותב על המהפכה ההומניסטית. היא החלה פחות או יותר בעת החדשה ושמה את האדם במרכז, במקום את אלוהים, המדינה, או כל אידיאולוגיה אחרת. להשקפה זו השפעה קריטית על כל תחומי החיים, למן מוסר ופוליטיקה ועד כלכלה. הררי לא מתעכב במיוחד על האופן בו השקפה זו נוצרה ועל סיבותיה, אך נראה שיש לה קשר הדוק לתופעת החילון.

בפרק נוסף הררי מציין מהפכה נוספת שאנו עומדים בפתחה, מהפכת המידע. נתונים עלינו נאספים במאגרי מידע, כדוגמת גוגל ופייסבוק, ובפעמים רבות הם יודעים עלינו יותר משאנו יודעים על עצמנו, ולכן ניתן לנבא שנמסור את החלטותינו יותר ויותר לידי מסדי מידע אלה. במובן זה, המפכה זו היא היפוכה של הקודמת שדיברנו עליה, כי כאן לא עוד האדם המרכז, אלא מסד המידע.

הנושאים של שני הפרקים של הררי הופיעו בהרחבה רבה בספרו האחרון "ההיסטוריה של המחר".

ניר אביאלי מדבר על מהפכה הסוכר. מתברר כי השפעתו הייתה עצומה. בעבר הרחוק הסוכר היה נדיר ובא מארצות המזרח בדרך המשי, היה יקר ושימש גם לרפואה. קולומבוס יצא למסעו להשיג תבלינים, אך גם סוכר, כך שהסוכר אחראי גם לגילוי יבשת אמריקה. וכשהוא הגיע לאמריקה הוא אכן שתל בה קני סוכר, אלא שמלאכת גידולו של הסוכר קשה ומצריכה כוח אדם רב, וכך הובאו העבדים השחורים מאפריקה. אם כך, הסוכר אחראי בעקיפין גם לתופעת העבדות. ועד היום, רוב העולם המערבי בעצם מכור לסוכר, שאינו בריא, בכמויות גדולות לפחות – שזו עבדות מסוג אחר.

יולי תמיר מדברת על מהפכת החינוך המדיד. הכוונה למבחני פיז"ה וכיוצא בהם, שדרכם ניתן להשוות רמות לימוד במדינות שונות. כשישראל החלה לעשות אותם בשנת 2000 לערך חטפנו הלם, שכן מוקמנו באחד המקומות האחרונים. הדעה הייתה כי "בעבר" היינו טובים יותר, אך לא היה לדעה זו על מה להתבסס. תמיר אומרת שלא צריך להתרשם יותר מדי ממבחן זה ושלכל מדינה אתגרים ייחודיים בפני עצמה. כך, אצלנו, לימוד האזרחות לא פחות חשוב מלימוד המתמטיקה.

מריו ליביו מדבר על המהפכה הדרוויניסטית. אך בעיקר הוא מדבר על הטעות של דרווין, שלא התייחס נכון אל החוקיות הגנטית, שבוססה אח"כ על-ידי מנדל. על פי חוקיות זו (אם הבנתי נכון) לפרט שחור ופרט לבן ייוולד פרט אפור, אך הוא ישמר את הגנים של השחור ושל הלבן במלואם.

בפרק נוסף הוא מתייחס למהפכה הפיזיקלית של איינשטיין. גם כאן הוא מתמקד בטעות הגדולה שלו, שטען שיש "קבוע קוסמולוגי", שמאזן את הכוחות כך שהיקום יישאר סטטי. אלא שהיום אנו יודעים שהיקום דווקא מתרחב במהירות, כך שהקבוע הקוסמולוגי מיותר. אלא שכאן ליביו אומר ששוב אנו צריכים אותו, כדי להסביר את התאוצה הרבה הפעם, כך שהטעות האמיתית של איינשטיין לא הייתה טעותו אלא שהוא חשב שהוא טעה… (ואיני יודע עד כמה זה נכון).

גם שני הפרקים של ליביו הופיעו בהרחבה בספרו "שגיאות גאוניות".

עד כאן הפרקים מרתקים. בפרקים הבאים פחות מצאתי עניין – גילי דרורי שואל האם הגלובליזציה היא מהפכה? דניאל דור מתייחס למהפכת השפה, עידן שגב כותב על חקר המוח במאה ה-21 ועמנואל אטקס על המהפכה החסידית. אלה נושאים חשובים, אלא שכאן הם מובאים בצורה פחות מעניינת, לפחות פחות מעניינת מהפרקים הקודמים.

אך שלושת הפרקים האחרונים שוב חזרו לרתק אותי:

עילם גרוס כותב על תורת היחסות הפרטית של אלברט איינשטיין. אמנם עיקריה הובאו כבר במקומות רבים והם ידועים למדי, אך כאן מובא סיכום יפה שלה. בעיקר מצאתי עניין בתיאור מפורט של האופן בו בונים פצצת אטום וכיצד היא עובדת (האם הספר קיבל אישור מהמועצה לביטחון לאומי?…).

חיים שפירא כותב על מהפכת המספר אפס במתמטיקה. המספר הופיע כבר בבבל במאה השנייה לפנה"ס, אך בצורה יותר יסודית הופיע בהודו, משם עבר לערבים ומשם לאירופה על-ידי פיבונצי הידוע. בתחילה הכנסייה התנגדה לו (כמובן…), אך בהמשך התברר כי אי אפשר בלעדיו, ובכלל כל שיטת המספור החדשה קלה בהרבה מזו הרומית. שפירא דן בכמה אספקטים של האפס, למשל – בבית הספר למדנו שאי אפשר לחלק באפס, אך מתברר שאפס חלקי אפס זה (אם הבנתי נכון [ויש אפשרות סבירה שלא – בדקו בספר]) – אינסוף. ואפס בחזקת אפס? אחד, באופן עקרוני לפחות. אולי אפשר לראות בפרק זה מעין השלמה לספר שהוציא שפירא על האינסוף.

ודייויד גרייבס (שלמדתי אצלו קורס אחד באוניברסיטה) כותב על מהפכת הרוק. בעיקר זו של שנות השישים, שעיצבה דור של צעירים וממשיכה לעמוד במרכז חייהם של צעירים עד היום. זה עירוב של מוסיקה "שחורה" עם "לבנה", והיא מבטאת בעיטה במסגרות הידועות, ומתלווים אליה בדרך כלל ערכים של חופש וסובלנות.

 

לסיכום, ספר מצוין, מעניין מאוד, המסכם בקצרה תופעות חשובות מאוד שכדאי לדעת עליהם. אמנם הקיצור הרב מונע העמקה מספקת, אך את זו ניתן להשלים במקומות אחרים, לחפץ בכך. וגם הפרקים שפחות אהבתי אינם גרועים, ואפשר שרק צירוף הנסיבות וזמן קריאתם היה בעוכריהם (העובדה שכולם ברצף אחד תומכת באפשרות זו, אף כי באמת פחות אהבתי אותם). וכל זאת – בספר קצר מאוד (וגם לא יקר).

 

שורה תחתונה: מומלץ מאוד.

מהפכות

"ילתא – רומן תלמודי"/ מאת רוחמה וייס

ילתא/ ביקורת מאת חגי הופר

"ילתא – רומן תלמודי" מאת רוחמה וייס, הקיבוץ המאוחד, 2017, 268 עמ'.

ילתא היא דמות מן התלמוד, אשתו של רב נחמן, האמורא החשוב, שהייתה אישה דעתנית בפני עצמה ועשירה גדולה. בתלמוד מסופרים עליה מספר סיפורים לא רב במיוחד.

כך, מסופר שהייתה נישאת במנשא במיוחד, שבספר נקרא "אלונקי", כמו אלונקה, ושהתירו לה זאת אף בשבת מפני חשיבותה ומשום הצורך של הציבור בה.

עוד מסופר – וזה הסיפור הידוע ביותר – שפעם אחת עת התארח אצלם רב אחד, הוא לא אפשר לה לברך על היין, ובכעסה היא שברה 400 חביות של יין שהיו בביתם. מכאן אפשר לראות הפצעה של תודעה פמיניסטית כבר בתקופת התלמוד, ואכן לרוב סיפור זה מובא באוריינטציה זו.

סיפור אחר מספר שפעם אמרה שחפצה נפשה לאכול בשר עם חלב, אז רב נחמן בעלה אמר לה שכל מה שנאסר אפשר למצוא דוגמתו אף בהיתר, וכגון בשר בחלב אפשר למצוא עטין של פרה.

 

רוחמה וייס, המחברת (פרופסור לתלמוד), מספרת את כל המדרשים האלה והיא כמובן גם מרחיבה אותם הרבה, בסיפור שהוא מעין פרשנות על המדרש ומכאן העניין שבו.

כך למשל היא כותבת בפרק על חביות היין:

"שמלתי מוכתמת ביין, רגליי מבוססות בנוזל האדום, עיניי צורבות, חמיצות עזה בפי ואני ממשיכה לנפץ ביסודיות את קנקני היין בעליית ביתי. בשרי נשרט מנתזי החרס והזכוכית ודמי נמהל ביין. ריח היין חדר את גופי והגביר את הרתיחה הפנימית" (עמ' 159).

מי שנהנה מהרחבות אסתטיות שכאלה ימצא את מבוקשו כאן.

 

עם זאת, לפי דעתי המכתמים הקטנים לא מתחברים לכדי מכלול שלם והסיפור לא מחזיק מעמד מתחילתו ועד סופו, והקורא לא נשאר ערני.

דבר נוסף הוא שרוב הסיפור המסופר הוא דמיוני לחלוטין ולא נסמך על מדרשים קיימים, לפחות לא כאלה מוכרים. זה טבעי לגמרי כאשר מספר המדרשים על דמות הגיבורה הם, כאמור, כה מעטים, אך זה פוגע בעניין. כך, לילד שלה ילתא קוראת "הון" (בתנועת U). זהו שם זר ומוזר ובעיניי הוא מסמל כל מה שזר בעלילה, כפי שציינתי.

 

הספר, אם כך, לא ממש סחף אותי, ובכל אופן אני חושב שיפה שנכתב רומן על תקופת התלמוד המפוארת והחשובה, שאין הרבה כמותו. רק הצעה אחת, אם אתם מחליטים בכל זאת לקרוא את הספר, טוב תעשו אם תקראו תחילה את המדרשים החשובים אודות ילתא. וייס נסמכת על מגוון מקורות רב הרבה יותר שקשה יהיה להכיר את כולו, אבל לפחות המינימום הוא נחוץ.

 

אסיים בנקודה אחת בה הספר יצר אצלי עניין רב. חכמים, כאמור, פסקו לטובת ילתא בעניין המנשא, וכך הדבר מופיע בספר:

"…ואני פוסק כזקן זכרו לברכה מצור: אדם שהציבור זקוק יוצא בכיסאו ובמקלו בשבת ואף ביום הכיפורים, לצורכי ציבור." (עמ' 55).

החידוש פה הוא שברגיל יש איסור טלטול חפצים בשבת ופה מותר. ואיני יודע אם כך נפסק להלכה, אך כך לפחות מופיע בסיפור ובמדרש.

ואני מיד חשבתי על ההיתר שקיבלה איוואנקה טראמפ לטוס בשבת – שבת זו ממש, בה קראתי את הספר (20.5.17) – עם אביה, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, לסיבוב שיחות במזרח התיכון. לא ברור טיב ההיתר הזה, אבל היכול להיות שהוא ניתן בגלל "תקדים ילתא" ומאותה סיבה של דאגה ל"צרכי ציבור"? איני יודע, אך לא יכולתי שלא לחשוב על כך.

 

ילתא

"עולם ללא יהודים"/ מאת אלון קונפינו

עולם ללא יהודים/ ביקורת מאת חגי הופר

"עולם ללא יהודים" מאת אלון קונפינו, יד ושם אונ' בן גוריון ואסיה, 2017, 381 עמ'.

אלון קונפינו, המחבר, הוא פרופסור להיסטוריה וככזה הוא עושה עבודה נאמנה ומדויקת, המגובה במובאות רבות. בספר זה הוא בוחן את הידרדרותה של גרמניה בשנות שלטונו של היטלר בכל הנוגע בחקיקה נגד יהודים. הוא מפרט עשרות אם לא מאות חוקים אנטי-יהודים שחוקקו במהלך השנים, החל משנת 1933 וכלה בשנת המפלה 1945, כן, אפילו בה. אחד הדברים המדהימים שבספר היא העובדה שגם כאשר כמעט כל יהודי גרמניה ואירופה בכלל היו במחנות, עדיין חוקקו חוקים רבים נגדם. כך בשנת 1942, ממש אמצע המלחמה, חוקקו שורת חוקים, ביניהם האיסור על יהודים לקנות ספרים, או – עוגות (עמ' 298). קשה להבין את הרציונל מאחורי העובדה הזו, אבל אני כשלעצמי חושב שהם פשוט נתקפו בולמוס חקיקה, שקשה היה לעצור אותו. אמנם, בהמשך, למשל בשנת 1945 עצמה, כבר חוקקו הרבה פחות חוקים.

דבר שני המופיע בספר הוא רדיפת הנאצים לא רק אחר היהודים, כי אם גם אחר היהדות. במקומות רבים, הנסקרים לאורך הספר, נשרפו ספרים יהודיים, הכוללים הן כתבי קודש והן כתבי חול מאת יהודים. קונפינו מתעכב אחר שריפת ספרי התנ"ך, שהרי התנ"ך מקודש גם לנוצרים, אלא שהשנאה כנראה הייתה עזה מדי. בהמשך, הוא מציין כי כתבו "ברית חדשה" חדשה, שבה מנופים כל ההפניות לברית הישנה, וזו נמכרה ב-200,000 עותקים. אי אפשר שלא לציין כאן את האמרה של היינה: "במקום ששורפים ספרים ישרפו גם בני אדם", ואי אפשר שלא לשאול את עצמנו כאן את השאלה הוותיקה – כיצד לא קראו יהודי גרמניה (לפחות הם) את המפה נכון ולא עזבו אותה מיידית, כפי שמעטים יחסית אכן עשו.

הספר, כאמור, עמוס בפרטים. בתמונה הכוללת אין הרבה חדש, אך הפירוט הרב נותן לה נופך נוסף, ולחוקרים הוא ודאי מועיל. בכך קונפינו משרטט באופן מצמרר את ההידרדרות במדרון עד הסוף העגום. בנוסף, משובצים בו כמה עשרות צילומים מרתקים מאוד.

[לאחר מחשבה, החלטתי למחוק פיסקה נוספת שהייתה כאן]

הספר רציני וחשוב.

עולם ללא יהודים

"זיכרון ילדות יפה במיוחד"/ מאת חיים שפירא

זיכרון ילדות יפה במיוחד/ ביקורת מאת חגי הופר

"זיכרון ילדות יפה במיוחד" מאת ד"ר חיים שפירא, כז"ב דביר, 2017, 249 עמ'.

ספר חדש לחיים שפירא המוכר והנמכר זו כבר חגיגה. קראתי את כל ספריו הקודמים ונהניתי מכולם, גם מאלה היותר "מקצועיים". ספר זה הולך באותה מתכונת והרי הוא אוסף של מכתמים, רעיונות, מחשבות, בנושאים שונים ומגוונים. לחיים שפירא ידע נרחב, חלקו הגדול מאלפי הספרים שבספרייתו וחלקו מ"החיים", ותמיד כיף לשמוע אדם רחב אופקים כל כך. לא סתם ההרצאות שלו מבוקשות מאוד (וגם לא זולות), וכאן מוגש לנו חומר רב במרוכז.

לכל אלה נוסף בספר זה הפן האישי. מפעם לפעם שפירא מספר על זיכרונותיו, מילדותו, מסבותיו, מהוריו, והוא עושה זאת בחן ובטעם. אני זוכר שבספרו הקודם קראתי (בספר עצמו או בראיון) שהוא עובד על ספר סיפורים. איני יודע האם ספר זה נכנס לבסוף לתוך הספר שלפנינו, או שמא ספר נוסף בקנה שלו.

את הספר קראתי ביום וקצת. הוא קריא מאוד, זורם, אפילו קליל למרות עיסוקו בנושאים הרי עולם. שפירא הוא סוג של אקזיסטנציאליסט ועוסק בשאלות הגדולות של החיים (והמוות). הוא מזכיר לי קצת בכך את הסופרים הרוסיים הגדולים, שהוא מזכיר אותם לא מעט.

במקום להכביר במילים, הנה שתי טעימות:

בפרק על הפליאה, הוא מצטט את ראלף וולדו אמרסון שאומר:

 

"אילו הופיעו הכוכבים ברקיע אך לילה אחד באלף שנים, איזו פליאה והערצה היינו חשים; היינו משמרים במשך דורות רבים את הזיכרון של עיר האלוהים אשר התגלתה לבני המזל המעטים! אין אנו אמורים להתפלא פחות רק מפני שבכל לילה ולילה יוצאים אליהו השליחים המופלאים של יופי אינסופי ומאירים את היקום" (עמ' 94).

 

והוא עצמו אומר בפרק על אביו כדברים הבאים:

 

"האמרה שאין אדם שאין לו ["לא" במקור. טעות מביכה, אך היחידה בספר שמצאתי] תחליף נראית לי מטופשת במיוחד. אני חושב שלאף אדם אין תחליף והדבר נכון כפל כפליים לגבי אנשים יקרים ללבנו. גם מן האמרה שהזמן מרפא את כל הפצעים אני לא ממש מתלהב; נראה לי שהוא מרפא אך ורק פצעים שטחיים ואילו הפצעים העמוקים לא נרפאים לעולם" (עמ' 124).

 

הערה אחת: מספר לא קטן של משפטים בספר מובאים באנגלית, אני חושב שהיה רצוי להביא את תרגומם לצדם.

 

שורה תחתונה: מומלץ, כיף!

זיכרון ילדות