"שלום לקנאים"/ מאת עמוס עוז

שלום לקנאים/ ביקורת מאת חגי הופר

"שלום לקנאים – שלוש מחשבות" מאת עמוס עוז, כתר, 2017, 131 עמ'.

בספרו החדש של עמוס עוז מקובצות שלוש מסות פרי עטו, שהן בעצם שלוש הרצאות.

 

בהרצאה הראשונה עוז מדבר כנגד הפנאטיות, שנראה שהיא הנגע המרכזי בדורנו, אם לא בכלל. הפנאטיות יסודה במחשבה שרק אני צודק, והיא יודעת לספור רק עד 1, כמאמר עוז. בכך היא מתנגדת לרב-תרבותיות ולפלורליזם, נשמת אפה של הדמוקרטיה. היא נוהגת לשים לנגדה "רשע", או קבוצה של "רשעים", שבהם יש להילחם כדי להביא ישועה לעולם. כן, רצונם להושיע אותך, עד כדי כך שאתה יותר מעניין אותם מהם-עצמם, שהרי לרוב הם מחקו את אישיותם הפרטית למען צו כללי כלשהו.

כך ממשיך עוז לדבר על הפנאטיות, אך לא אוכל לסכם את כל דבריו. תחת זאת אביא ציטוט אחד שמצא חן בעיניי במיוחד:

 

"הפנאטיות, כאמור, מתחילה בבית. גם את הנוגדנים לפנאטיות אפשר אולי למצוא בבית. המשורר ג'ו דאן הוריש לעולם כולו את השורה המופלאה: "שום אדם אינו אי." על כך אני מעז להוסיף: "שום אדם אינו אי, אבל כל אחד מאתנו הוא פנינסולה, חצי אי." כולנו מחוברים למחצה אל היבשת שהיא המשפחה, השפה שלנו, החברה, אמונות והדעות, והמדינה והלאום וכו', בעוד המחצית השנייה של כל אחד עומדת בגבה אל כל אלה ופניה אל הים, אל ההרים, אל האלמנטים הנצחיים, התשוקות הסודיות, הבדידות, החלומות, הפחדים והמוות" (עמ' 45).

 

כלומר, מצד אחד אנו מחוברים אל הכלל וממילא מושפעים ממנו, אך מצד שני אנו לגמרי לבדנו בהתמודדות עם החיים, עם המוות ועם הנצח. אני חושב שזו מחשבה חכמה ומועילה מאוד.

 

בהרצאה השנייה הוא מדבר על יהדות, ובעיקר על יהדות מודרנית, המשוחררת מכבלי ההלכה. הרבה רעיונות כאן כבר הופיעו בספרו הקודם "יהודים ומילים", ובכל זאת הנה כמה מהם: נראה כאילו היהדות בנויה על שימור העבר, אך בעצם רעיון יהודי בסיסי דורש כל הזמן "חידוש". כך גם, יהודים החופשיים בימינו, שיוצרים מחשבות חדשות בספרות ובתרבות, הם לא פחות יהודים משומרי המצוות, ואולי אפילו יותר. זו היא דרכו של אברהם שהתמקח עם אלוהים ואף שאל את השאלה הנועזת – "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". עקרון יהודי נוסף הוא עקרון המחלוקת – לא חייבים להסכים על כל דבר, ועדיין נדרש לכבד זה את זה!

גם כאן, במקום להמשיך לפרט, אתן ציטוט אחד שמצא חן בעיניי והוא מרכזי להרצאה:

 

"מהי אפוא הליבה הפנימית של היהדות? מה הגרעין העמוק והמובהק ביותר של מורשת ישראל? אולי אפשר למצוא את הגרעין הזה בהופעתו הראשונה דווקא על שבר קטן של חרס שנמצא לפני שנים אחדות בחפירות ח'רבת קייאפה, לא רחוק מבית שמש. על פי הפענוח שמציע פרופ' גרשון גליל מאוניברסיטת חיפה (הערה: יש חולקים על פענוח זה של הכתובת על החרס), כתוב בו: "אל תעשו כזאת ועבדו את אדוני. שפטו עבד ואלמנה. שפטו יתום וגר. ריבו עולל, ריבו דל ואלמנה. נקמו ביד מלך אביון ועבד סוכו. גר תמכו" (עמ' 57-58).

 

זהו "מוסר הנביאים" הידוע, ויפה שמצאו כדוגמתו בחרס עתיק. גם אני חושב שזהו יסוד חשוב מאוד של היהדות ומורשת היהדות לעולם.

 

בהרצאה השלישית שוטח עוז את משנתו הפוליטית. עדיין הוא דבק ברעיון של "שתי מדינות לשני עמים", ויפה הוא כותב שאם לא תינקט אפשרות זו במהרה יבוא אסון. סיפוח יביא למדינה ערבית, בעצם, ולסוף המדינה היהודית. והוא מתייחס גם לביטוי "ניהול הסכסוך" ואומר שמשמעותו היא בעצם שפיכות דמים בלתי פוסקת.

 

רעיון שמצא חן בעיניי במיוחד מופיע לקראת סופו של הפרק. עוז מתייחס לביטוי "המצב בלתי הפיך", שנשמע הן בימין המתנחלי והן בחוגי השמאל הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני, שהוא לא שייך אליהם, והוא מפיח רוח וכותב:

 

"מי שראה את רודף השלום לוי אשכול מקיבוץ דגניה שולט, אחרי מלחמת ששת הימים, על מדינת היהודים הנרחבת ביותר מאז דוד המלך, מי שראה את מנחם בגין, מנהיג הימי הישראלי, מפרק בדיוק כעבור עשר שנים את "האימפריה" של לוי אשכול למען הסכם שלום עם מצרים, מי שראה את הנשיא סאדאת "מלך הערבים", ראש אויבי ישראל, עומד ונואם בכנסת ומציע שלום והכרה תמורת החזרת השטחים ואת מנחם בגין מקבל את ידו המושטת, מי שראה את ג'ון קנדי , גיבור השמאל האמריקאי, מסבך את אמריקה בבוץ של וייטנאם, ואת מנהיג הימין האמריקאי ריצ'רד ניקסון מחלץ את אמריקה מוייטנאם, מי שראה את יצחק רבין ושמעון פרס, שני נצים תומכי התנחלויות, לוחצים את ידו של יאסר ערפאת ומנסים להגשים יחד עמו את פשרת שתי המדינות, מי שראה את חניך הקומסומול מיכאיל גורבצ'וב קם פתאום ומפרק אחת ולתמיד את האימפריה הסובייטית, מי שראה את הדחפורים של שרון מוחקים מעל פני האדמה את ההתנחלויות של שרון בעזה – מי שראה את כל אלה וכיוצא בהם לא יקנה בקלות את גלולות הייאוש שנקראות "המצב בלתי הפיך". ואני אומר: הפנאטיות של המתנחלים הקיצוניים, אולי גם היא הפיכה. הדוגמטיות של השמאל האנטי-ציוני, אולי גם היא הפיכה" (עמ' 129).

 

לסיכום, זהו ספרון קטן, למעשה ספר-כיס, בו עוז מפליא לכתוב ברהיטות-למופת על מגוון נושאים אקטואליים חשובים ביותר. נכון, אין הוא מחדש הרבה, ואת עיקרי הדברים שמענו בעבר גם ממנו וגם מדוברים אחרים, אך עדיין טוב להיזכר בדברים החשובים האלה, מה גם שהם נכתבים בצורה כה יפה.

אני יכול לראות גם אנשים מתייחסים לדבריו כדברי אדם מהדור הקודם, ואולי אף הביטוי המאוס "האליטה הישנה", אך בעצם צריך להודות שדבריו פשוטים ונוקבים והרלוונטיות שלהם לא פגה.

או אומר זאת במילים אחרות: אני מוצא את עצמי מסכים עם כל דבריו, או כמעט עם כל דבריו, של עוז ומוכן לחתום עליהם. יתר על כן, הם נראים לי חכמים ונחוצים. ובכל זאת מתגנבת אליי התחושה שדורנו זה לא יידע לקבל את הדברים. הוא מצטייר בעיניי כנביא זקן (ובאמת דבריו מזכירים נבואה), שאין איש שומע להם, וזה עצוב.

 

שורה תחתונה: מומלץ.

שלום לקנאים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s