"ילתא – רומן תלמודי"/ מאת רוחמה וייס

ילתא/ ביקורת מאת חגי הופר

"ילתא – רומן תלמודי" מאת רוחמה וייס, הקיבוץ המאוחד, 2017, 268 עמ'.

ילתא היא דמות מן התלמוד, אשתו של רב נחמן, האמורא החשוב, שהייתה אישה דעתנית בפני עצמה ועשירה גדולה. בתלמוד מסופרים עליה מספר סיפורים לא רב במיוחד.

כך, מסופר שהייתה נישאת במנשא במיוחד, שבספר נקרא "אלונקי", כמו אלונקה, ושהתירו לה זאת אף בשבת מפני חשיבותה ומשום הצורך של הציבור בה.

עוד מסופר – וזה הסיפור הידוע ביותר – שפעם אחת עת התארח אצלם רב אחד, הוא לא אפשר לה לברך על היין, ובכעסה היא שברה 400 חביות של יין שהיו בביתם. מכאן אפשר לראות הפצעה של תודעה פמיניסטית כבר בתקופת התלמוד, ואכן לרוב סיפור זה מובא באוריינטציה זו.

סיפור אחר מספר שפעם אמרה שחפצה נפשה לאכול בשר עם חלב, אז רב נחמן בעלה אמר לה שכל מה שנאסר אפשר למצוא דוגמתו אף בהיתר, וכגון בשר בחלב אפשר למצוא עטין של פרה.

 

רוחמה וייס, המחברת (פרופסור לתלמוד), מספרת את כל המדרשים האלה והיא כמובן גם מרחיבה אותם הרבה, בסיפור שהוא מעין פרשנות על המדרש ומכאן העניין שבו.

כך למשל היא כותבת בפרק על חביות היין:

"שמלתי מוכתמת ביין, רגליי מבוססות בנוזל האדום, עיניי צורבות, חמיצות עזה בפי ואני ממשיכה לנפץ ביסודיות את קנקני היין בעליית ביתי. בשרי נשרט מנתזי החרס והזכוכית ודמי נמהל ביין. ריח היין חדר את גופי והגביר את הרתיחה הפנימית" (עמ' 159).

מי שנהנה מהרחבות אסתטיות שכאלה ימצא את מבוקשו כאן.

 

עם זאת, לפי דעתי המכתמים הקטנים לא מתחברים לכדי מכלול שלם והסיפור לא מחזיק מעמד מתחילתו ועד סופו, והקורא לא נשאר ערני.

דבר נוסף הוא שרוב הסיפור המסופר הוא דמיוני לחלוטין ולא נסמך על מדרשים קיימים, לפחות לא כאלה מוכרים. זה טבעי לגמרי כאשר מספר המדרשים על דמות הגיבורה הם, כאמור, כה מעטים, אך זה פוגע בעניין. כך, לילד שלה ילתא קוראת "הון" (בתנועת U). זהו שם זר ומוזר ובעיניי הוא מסמל כל מה שזר בעלילה, כפי שציינתי.

 

הספר, אם כך, לא ממש סחף אותי, ובכל אופן אני חושב שיפה שנכתב רומן על תקופת התלמוד המפוארת והחשובה, שאין הרבה כמותו. רק הצעה אחת, אם אתם מחליטים בכל זאת לקרוא את הספר, טוב תעשו אם תקראו תחילה את המדרשים החשובים אודות ילתא. וייס נסמכת על מגוון מקורות רב הרבה יותר שקשה יהיה להכיר את כולו, אבל לפחות המינימום הוא נחוץ.

 

אסיים בנקודה אחת בה הספר יצר אצלי עניין רב. חכמים, כאמור, פסקו לטובת ילתא בעניין המנשא, וכך הדבר מופיע בספר:

"…ואני פוסק כזקן זכרו לברכה מצור: אדם שהציבור זקוק יוצא בכיסאו ובמקלו בשבת ואף ביום הכיפורים, לצורכי ציבור." (עמ' 55).

החידוש פה הוא שברגיל יש איסור טלטול חפצים בשבת ופה מותר. ואיני יודע אם כך נפסק להלכה, אך כך לפחות מופיע בסיפור ובמדרש.

ואני מיד חשבתי על ההיתר שקיבלה איוואנקה טראמפ לטוס בשבת – שבת זו ממש, בה קראתי את הספר (20.5.17) – עם אביה, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, לסיבוב שיחות במזרח התיכון. לא ברור טיב ההיתר הזה, אבל היכול להיות שהוא ניתן בגלל "תקדים ילתא" ומאותה סיבה של דאגה ל"צרכי ציבור"? איני יודע, אך לא יכולתי שלא לחשוב על כך.

 

ילתא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s