"היוצאים"/ מאת פאראנאק מרגוליס

היוצאים/ ביקורת מאת חגי הופר

"היוצאים – מדוע דתיים עוזבים את הדת וכיצד להתמודד עם האתגר" מאת פאראנאק מרגוליס, סלע מאיר, 2017, 442 עמ'.

לפני כמה ימים קראתי פוסט בפייסבוק שמשווה בין ספר זה, היוצאים, ובין ספרה של פוריה גל גץ, הדתל"שים. ספר זה, נאמר שם, מתנשא ופטרוני, בעוד ספרה של גץ, דתל"שית בעצמה, מנסה להתייחס לתופעה מעיניי הדתל"שים עצמם ועושה זאת באהדה ובלא שיפוט. אני מסכים עם הביקורת הזו ולמען האמת אין לי הרבה מה להוסיף עליה, אך אומר בכל זאת כמה מילים.

מרגוליס ראיינה כעשרים רבנים, ועוד דמויות רבות המופיעות לאורך הספר, וניכר שהושקעה בספר עבודה רבה. ובכל זאת, מעט מאוד ניתן ללמוד ממנו על היוצאים עצמם. מה שכן הספר מתייחס אליו הוא אופני חינוך ועיצוב עצמי וקהילתי שיחזקו את הדתיות. במובן הזה, היוצאים נראים רק מעין דבר להיתלות בו וכלל לא ניכר שאכפת לה מהם באיזושהי צורה. אולי בבחינת "היוצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל יצא".

דבר שני, מרגוליס עושה רדוקציה מתנשאת של מניעי העזיבה למניעים רגשיים בעיקר. ומניין לך שהמניעים הם בעיקר רגשיים? לא הוצג כל מחקר בנושא. וגם קשה לבדוק זאת, כי בעצם המניעים הרגשיים, האינטלקטואליים והאחרים משולבים זה בזה. כן יש חלק על הפקפוק האינטלקטואלי, אך לא נאמר בו הרבה ושוב עיקר הדברים הוא חיזוק החינוך, כמו ההמלצה הוותיקה לאפשר לשאול שאלות. וגם כך היא רואה רובד זה כמשני.

אז צר לי לאכזב את הכותבת, אבל היוצאים בשאלה שאני מכיר, ואני מכיר כמה – ואני אחד מהם – לא נופלים לקטגוריות שהיא הציבה. לא הכו אותנו ולא העליבו אותנו. אלא פשוט כשהגיע הרגע בו אדם עומד על דעתו הגענו למסקנה שאיננו מאמינים בדרך זו, סיפורי האגדות שסיפרו לנו מילדותנו איבדו מקסמם. כך לפחות אצלי ואצל כמה ממכריי. אולי יש אחרים שכן מתאימים לקטגוריות של הכותבת, אבל איני יודע עד כמה תופעה זו מרכזית.

אבל בספר זה הגישה המתנשאת והפטרונית, שלא לומר מדושנת העונג, מצויה כבר במינוח. לחילוניות "מידרדרים", לא חלילה בוחרים בחירה מושכלת ולגיטימית, וזוהי "קטסטרופה" וכן הלאה. זה תמיד מפתיע אותי. כי אם כבר מספר שנים די רב יש נכונות עקרונית ועידוד ל"שאלת שאלות", אז תהיו בנויים לכך שהתשובות יכולות להיות לכאן או לכאן. אחרת זה משחק מכור.

וזה חבל, כי כאמור, כספר הנחיה כללי לשיפור החינוך הספר הזה מחזיק בערכים נכונים ויפים, של הפגנת אהדה, של עידוד, של קבלה והכלה וכן הלאה. רק נקודת חיסרון בולטת אחת לו – היחס ליוצאים, באופן פרדוקסלי בדיוק מה שהספר שם לנגד עיניו לדון בו!

 

לסיכום, אנשי חינוך דתיים אולי יוכלו לשאוב מהספר הזה כמה תובנות, אך בכל מה שנוגע לתיאור תופעת היוצאים הספר הזה נוחל כישלון חרוץ. למעשה, אף לא קראתי אותו עד הסוף ברצף, אלא בשלב מסוים התחלתי לקרוא בדילוגים ניכרים, כי כמה אפשר לקרוא מההטפות המתייפייפות האלו? ועוד אומר, ספרים עשויים לעורר מספר רב של רגשות ותחושות, פליאה, מתח, שמחה וכן הלאה. הפעם, לא נעים להודות, לפרקים התחושה שליוותה אותי הייתה גועל.

אסיים בהפניה לעבודה שאני בעבר כתבתי על הנושא ומצויה ברשת: "אנו הקונוורסטיביים – טיוטה למנשר הגדרת זהות של העוזבים את הדת בישראל".[1] שם תמצאו הפניות לספרות ענפה, הנעדרת מספרה של מרגוליס.

[1] כאן: https://www.hofesh.org.il/yodea_lishol/conversatives.html

היוצאים

"לכבוד השוני"/ מאת יונתן זקס

לכבוד השוני/ ביקורת מאת חגי הופר

"לכבוד השוני – כיצד נוכל למנוע את התנגשות התרבויות?" מאת הרב יונתן זקס, טובי, 2008, 198 עמ'.

לאחר שנהניתי משני ספרים של הרב זקס – "לא בשם האל" ו"השותפות הגדולה" חזרתי השנה לדוכני שבוע הספר וקניתי ספר נוסף שלו, ספר זה, "לכבוד השוני".

כפי שאמרתי בסקירותיי הקודמות, הרב זקס הוא אדם משכמו ומעלה, הוא אינטלקטואל מהדרגה הראשונה, הבקי במרחבי הספרות הקלסית והחדשה, והוא גם אדם נאור מאוד, הפועל לגישור בין הדתות השונות, למיגור הקנאות הדתית ולריבוי האהבה.

כל אלה מופיעים אף בספר זה. מגמתו העיקרית היא כאן, שוב, שיתוף פעולה פורה בין הדתות ועמידה יחדיו באתגרי הזמן. כך, ממש בתחילת ספרו הוא מספר על מפגש בין מנהיגים דתיים שונים שנערך בגראונד זירו, מקום נפילת התאומים, וכן בבנייני האו"ם. כל זה ראוי להערכה.

אלא שבהמשך זקס פונה לאלף ואחד כיוונים, כאשר לא לגמרי ברור מה הקו המאחד ביניהם, וכן רק דברי סובלנות הדדית, עם כל החשיבות שבהם, הם קצת משעממים.

הנה דוגמא לרעיון, הקשור לפרשת השבוע הזו, קורח. זקס (בעמ' 81) מצטט הוגה כלשהו ששואל שאלה מוכרת – מדוע ההתפתחות המדעית קרתה דווקא במערב, באירופה, ולא בסין, שהייתה הרבה יותר מפותחת מבחינה מדעית בימי הביניים? והוא עונה – יתכן שהדבר נובע מהמסורת היהודית-נוצרית שיש במערב, ובה יש קניין פרטי ואוטונומיה של הפרט, כפי שמשה אומר בפרשת קורח, שלא לקח ולו חמור אחד או שור אחד מבני ישראל, למרות שהיו תחת מרותו. גם שמואל יחזור על כך בזמנו כמעט באותן מילים. דבר נוסף שמאפיין את המסורת היהודית-נוצרית הוא הרעיון שהאדם נברא בצלם האל. בתרבויות רבות אחרות מופיע גם כן רעיון הבריאה בצלם, אלא שהוא מאפיין את המלך בלבד. חופש זה ואוטונומיה של הפרט זו, נטען, הם שהובילו להתקדמות המדעית, או לפחות אפשרו אותה.

אעיר, כי רעיון זה באמת יפה, אך בעיניי מה שהוביל להתפתחות היא קודם כל המתודה המדעית שהחלה להינקט. אמנם עדיין ניתן לשאול מדוע היא ננקטה דווקא במערב, אך לכך ניתן לענות תשובה חלקית, כי היא אינה מתאימה לחשיבה המזרחית. זו, למשל, מאחדת הפכים, בעוד השיטה המערבית היא דיאלקטית. יש כאן יותר מסורת אתונה ממסורת ירושלים.

ואעיר עוד, כי בהמשך (ראו מע' 99) זקס ממתן את המסר הקפיטליסטי שאפשר לכאורה לשאוב מקטע זה, ומראה איך היהדות בעצם רצופה בתודעה סוציאלית של עזרה לחלש, וזה לא חדש ונראה שלא זקוק להצגה מיוחדת.

ובכן, הרעיון יפה וכמותו יש בספר מספר רעיונות נוספים. למשל עוד, הוא משליך מתורת המשחקים לתורת המוסר. דילמת האסיר החוזרת על עצמה מספר פעמים מאפשרת מספר טקטיקות. והנה נמצא כי הטקטיקה הטובה ביותר היא זו שנקראת "עין תחת עין" ובו היריב נענה באותה צורה שבה הוא נוקט (מי שמכיר את הנושא יבין ומי שלא יצטרך לקרוא בספר, זה ארוך מכדי לתאר בדיוק). ובכן זה הקריטריון התנ"כי של המידתיות. אלא שהעסק לא מסתיים כאן, כי נמצאה שיטה טובה עוד יותר – וכאן הוא חידש לי – כזו שנוקטת באותה דרך של "עין תחת עין", אך מול יריב עיקש היא סולחת מדי פעם ומאפשרת לו לשנות את דרכיו. לשיטה זו נתנו את השם "הנדיבה". וכך זקס מראה בהמשך דבריו כי גם ביהדות, ולא רק בנצרות, יש ערך גדול לסלחנות.

אז בהחלט יש כמה נושאים מעניינים בספר הזה, אך כמכלול הוא קצת אכזב אותי, כי הוא לא מצליח לשמור על רמת עניין לכל אורכו. ועדיין, גם זה ספר אינטליגנטי מאוד ובעל ערכים נאורים.

לסיכום, אם אתם רק מתחילים לקרוא בספרי זקס או רוצים רק טעימה עדיף לבחור ספר אחר. אך עדיין מי שיקרא לא יצא בידיים ריקות, אלא יועשר ברעיונות רבים.

לכבוד השוני

"משלי קרילוב"/ נוסח עברי – חגית בנזימן

משלי קרילוב/ ביקורת מאת חגי הופר

"משלי קרילוב", נוסח עברי – חגית בנזימן, איורים – זהבית כרמל, כרמל, 2015, 489 עמ'.

בעבר קראתי את משלי איזופוס, נהניתי מהם ואף כתבתי עליהם. עתה הגיע תורו של קרילוב (רוסיה, 1769-1844). ראיתי את הספר בדוכן שבוע הספר בשנה שעברה, אך קניתי אותו רק בשבוע הספר השנה.

התרגום הקודם של הספר הוא של חנניה רייכמן משנת 1949, בהחלט הגיע הזמן לתרגום חדש. חגית בנזימן לקחה את הפרויקט לידיה ויצא תחת ידיה תרגום מוצלח מאוד.

כל משל הוא בן 30-70 שורות לערך, יותר ארוך מאיזופוס, והחרוזים קלילים ומעודכנים. כל כך מעודכנים, שבנזימן לא מהססת להכניס מילים כגון מחשב, אס-אם-אס ודי-אנ-איי, שקרילוב אפילו לא חלם אותן. בתחילה חככתי בדעתי האם ראוי לעשות זאת, אך לאחר מחשבה נראה לי שזה לגיטימי לחלוטין, ואדרבא, זה מכניס למשלים הרבה חן, בלי לפגוע באופיים המקורי.

מטבע הדברים, החיות מככבות כאן, אך יש גם חפצים ואפילו אנשים. המשלים עצמם, אף הם לא נס לחם והם מצליחים לדבר גם אל קורא בן ימינו.

נכתב שהספר לילדים ולמבוגרים, אך אני חושב שהוא מתאים יותר למבוגרים ועוד יותר מכך לבני הנוער. מכאן ילמדו מוסר השכל רב לחייהם.

המשלים המוכרים לא רבים, בהם העורב שאכל גבינה והשועל הציע לו לשיר, או העכבר שהציע את עזרתו לאריה וזה זלזל בו. מצאתי פה אף שאילה מהתלמוד, או המדרש, במשל על העץ הקשוח שנשבר ברוח, לעומת קנה הסוף הגמיש שנשאר עומד. קרילוב, אם כך, לא רק המציא משלים, אלא אף אסף וליקט. בכל מקרה, גם המשלים הפחות מוכרים על-פי רוב מושחזים ומעניינים.

אני נהניתי מאוד לקרוא את הספר וממליץ עליו לכל אחד.

 

הנה דוגמא אחת מהספר, שהזכירה לי פרשה פוליטית עכשווית, בלי להזכיר שמות (אציין רק כי לאחר הקו מופיע הנמשל, כשקרילוב עצמו כתב רק חלק מהנמשלים, ואת השאר השלימה המתרגמת):

הנחש שהחליף את עורו:

נחש זחל על גחונו

אל בית האבן של שכנו.

"שלום, איכר, שלום שכן –

אמר בנועם ובחן –

ובכן, אמור, אתה נזכר?

אני נראה לך מוכר?

ספק בכלל אם תיזכר

הרי לבשתי עור אחר,

לא תכירני, יקירי,

אני החלפתי את עורי

על כן אומר לך מראש

יותר ממני אל תחשוש".

 

אך האיכר לא התפתה:

"הרי בכל זאת זה אתה.

אל תעמיד, נחש פנים.

העור שונה אך לא הפנים".

 

והוא היכה בגרזנו

את הזוחל על גחונו.

למרות העור אשר שופץ

ראשו של הנחש נופץ.

מי שנתפס בגלל תרמית

לא ישנה את התדמית.

גם אם ישמין, גם אם ירזה,

אם יתחפש ויתחזה

הוא יישאר תמיד כזה

שיחשיבוהו לנבזה.

(עמ' 299).

 

משלי קרילוב

"ארוחה בחורף"/ מאת הובר מנגרלי

ארוחה בחורף/ ביקורת מאת חגי הופר

"ארוחה בחורף" מאת הובר מנגרלי, עם עובד, 2017, 127 עמ'.

העלילה בקצרה מספרת על שלושה חיילים גרמנים בפולין, שעתידים ביום שלמחרת לשמש כיתת יורים מול קבוצת יהודים. אלא שיש להם אפשרות נוספת והיא ללכת לחפש יהודים מסתתרים. אם לא ימצאו איש תחזור לפעילות האפשרות הראשונה. הם סולדים ממנה ולכן בוחרים באפשרות השנייה, ואכן מוצאים יהודי מסתתר אחד. בהמשך הם גם מנסים לארגן לעצמם ארוחה חמה, כשחלק זה תופש את רוב נפחו של הספר הצנום הזה. בין היתר, מופיעה במקום אף דמותו של פולני מקומי.

העניין שהספר הזה אמור ליצור הוא, כנראה, הייחוד שבהצגת זוועות השואה דווקא מעיניי הצד הפושע הפעם. אבל אין כל ייחוד בהצגת הצד האנושי של הצד הפושע ועמדה על כך כבר בהרחבה אתי סרוסי בביקורתה[1], ואין לי הרבה מה להוסיף על דבריה. אולי חוץ מפרט נוסף אחד.

אין ייחוד בהצגה זו, כאמור, וגם אין שום הצדקה לה. יותר מזה, לדעתי מה שמוצג בספר זו דילמה מדומה – מושג שטבע ד"ר משה צימרמן בדברו על הקולנוע הישראלי הישן. הדילמה המוצגת בספר היא דילמה בין הרג בצורה כזו או בצורה אחרת, ולכן אנו אמורים להזדהות עם החיילים הגרמנים המנסים להפחית את הנזק. אלא שהדילמה האמיתית היא, כמובן, בין לשתף פעולה עם הרג לא מוצדק זה, כך או כך, או פשוט לסרב לכך ולשלם את המחיר. האפשרות הזו אפילו לא מוצגת ולכן האמירה של הספר בעייתית בעיניי.

אפשר לומר שצריך אישיות הרואית במידת מה לביצוע אפשרות זו ושהספר מנסה להציג אנשים "רגילים", לא גיבורים גדולים. אך אם כך, מה עניין לי לקרוא עליהם? ובאמת, הספר לא הצליח לרתק אותי ולא לתרום לי תובנות חדשות, אף על פי שהוא כתוב בצורה די טובה.

אומר עוד כי לספר הזה היה יכול להיות בכל זאת ערך מוסף בהראותו את אופן ההתייחסות של גרמנים היום אל פשעי העבר שלהם, תחום מרתק בפני עצמו, אלא שהכותב הוא איטלקי היושב בצרפת על כן אינו נופל אף לקטגוריה הזו.

אין לי, אם כך, אלא להסכים גם עם השורה התחתונה של אתי ולהכתיר את הספר הזה כמיותר. ואף בעייתי מוסרית.

(ולמה קראתי אותו אם כך? ראשית, כי הוא כבר היה ברשותי. שנית, כי הוא מאוד קצר. ושלישית, כי נתתי לו בכל זאת עוד צ'אנס. אך גם הצ'אנס הזה הלך לאיבוד).

 

[1] כאן: https://etiseroussi.wordpress.com/2017/06/16/%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%97%D7%94-%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%A3-%D7%94%D7%95%D7%91%D7%A8-%D7%9E%D7%A0%D7%92%D7%A8%D7%9C%D7%99/

ארוחה בחורף

"דברי הבודהה"/ בתרגום קרן ארבל

דברי הבודהה/ ביקורת מאת חגי הופר

"דברי הבודהה – תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטים המוקדמים", תרגום מפאלי הערות והקדמה מאת קרן ארבל, אונ' ת"א, 2016, 435 עמ'.

מפעל יפה לקחה על עצמה קרן ארבל בתרגום נרחב זה של מקורות בודהיסטים קדומים. מבואות לבודהיזם בעברית לא חסר, אף מספר כתבים בודהיסטיים ועיסוק בהם, עתה מצטרף לכל אלה ספר זה. חשיבותו המחקרית ניכרת כבר מההוצאה שבחרה לפרסמו – הוצאת אוניברסיטת תל-אביב המכובדת. אך האם יש בו תועלת רבה גם לאדם מן השורה?

הספר מחולק לדרשות-דרשות, קצרות וארוכות, כ-76 במספר. גם הארוכות יותר אינן ארוכות מאוד, כך שנוח מאוד לקרוא בספר בשלבים. אני קראתי בינתיים רק חלק מהדרשות, שכן קריאת ספר כזה ברצף קצת מכבידה עליי. כך אני חושב גם שמוטב לקרוא בו.

מבחינת התוכן, יש להודות, כי החומר המועבר כאן הוא חומר בודהיסטי קלסי. כל מי שלמד מעט בודהיזם יזהה מיד את הנושאים ואף את מילות המפתח בשפת המקור. המלחמה העקרונית בסבל, המכשולים העומדים בפני התודעה, התשוקה שלא ניתנת לסיפוק – כולם נוכחים כאן. מהבחינה הזו, הספר הזה אינו מחדש הרבה, אך מצד שני יכול להוות ספר היכרות מבואי לא רע בעצמו.

עוד אציין, כי הניסוחים הם לפעמים ארכאיים למדי, דבר שלא צריך להפליא בספר של כתבים עתיקים. כך רווח כאן המנהג לחזור על אותו משפט בתוספות שונות לאורך הדרשה מספר פעמים. דבר דומה מצוי למיטב ידיעתי גם בספרות המסופוטמית הקדומה (קדומה הרבה יותר), דבר שיכול אולי להעיד על סגנונם של הקדמונים, אם אין כאן איזה שהוא עקרון בודהיסטי שאיני מודע לו.

וכן, יש הרבה יופי בדרשות, הרבה צבעוניות ואופני התייחסות שונים אל אותם העקרונות. אולי בדומה (אך עם שוני גם) לסיפורי הזן הידועים, שהתחבבו על קהל רב. ובכל זאת, כאמור, קשה לקרוא את הספר הזה ברצף.

לספר חלק די נרחב בו כותבים אסף סטי אל בר וקרן ארבל את הסבריהם על דרשות בודהה ועל בודהיזם בכלל. גם חלק זה יכול לשמש כמבוא מצוין לתורה זו בכללותה. בפתיחה המתרגמת גם נותנת הנחיות קריאה מומלצות.

אני חושב שהספר הזה הוא אוצר בלום לחוקרי הבודהיזם וכן למתרגליו, שבוודאי ישמחו לכל חומר נוסף בתחום, ובטח שלחומר קלסי שכזה. לקהל אחר, מן השורה, זה עדיין ספר מעניין למדי, אם כי יותר קשה לקריאה ממבואות רגילים, ועל כן פחות מתאים למתחילים.

דברי הבודהה

"יהדות קיומית"/ מאת אלחנן שילה

יהדות קיומית/ ביקורת מאת חגי הופר

"יהדות קיומית" מאת אלחנן שילה, שוקן, 2017, 270 עמ'.

אלחנן שילה מנסה ליצור יהדות חדשה, משהו על הרצף שבין דתיות לחילוניות. זה לא סוד שהדיכוטומיה הישנה קצת איבדה מתוקפה בשנים האחרונות ויש אנשים רבים שנמצאים בין לבין, או בנקודה כלשהי באמצע, ובדיוק לחלל זה מנסה שילה להיכנס.

בתוך כך, הוא מתייחס למגוון נושאים, כגון האפשרות של קיום מצוות ללא הגורם המצווה, הבעייתיות של רעיון העם הנבחר וניסוחו מחדש, תשובות חדשות בנושא שאלת הרע וצידוק האל, ועד השאלה הפרטית של הגיור, שכאן שילה מציע גיור שבו די לומר "עמך עמי" ואין צורך לומר גם "אלוהייך אלוהיי", בניסיון לפתור את מצבם של מאות אלפי העולים מרוסיה שאינם מוגדרים כיהודים.

לא אוכל לפרט מה בדיוק אומר שילה בכל הנושאים האלה, ומי שרוצה יוכל לקרוא את הדברים בספר עצמו, ורק אוכל לומר שבכל נושא ונושא הוא מציג גישה חדשנית, היוצאת מתחומי האורתודוכסיה המוכרת ומאתגרת אותה.

השיא, מבחינתי לפחות, בא בפרק על ביקורת המקרא. כבר כתבתי כמה פעמים שיש חוסר התמודדות רצינית עמה בחוגים הדתיים, וזה בדיוק מה שאומר גם שילה. והוא אף עושה יותר מזה ובצורה מפורטת מפריך לחלוטין את הגישה של הרב ברויר לחקר המקרא, גישה שבאה לאפשר אף לאדם הדתי לעסוק בה. הוא לא משאיר בה אבן על אבן ודוחה אותה נחרצות. מה שהוא מציע במקומה הוא, אם הבנתי נכון, להאמין שהדברים – או לפחות הדברים המהווים התפתחות (כן, שילה בורר) נכתבו בהשראה אלוהית גם אם לא ניתנו מסיני. בנוסף, כאן ועוד בפרק אחר, הוא מתייחס גם לקשיים המוסריים שבמקרא ואומר, אם הבנתי נכון שוב, כי עלינו להעדיף את המוסר הליברלי המודרני (אף כי גם הוא לא תמיד צודק) ולא להכפיפו בפני המקרא, או במילים אחרות, לא לבטל את תחושת המוסר האישית שלנו.

כאן עליי לומר דבר כללי. לכל אורך הספר שילה מפגין אומץ מחשבתי רב ואף יושרה מחשבתית, וזה ראוי לכל ההערכה. אולם, עליי להודות, כי הפתרונות שהוא מציע נראים לי, ובכן, נאמר זאת כך, לא מחויבי המציאות. על כן גם אני נתקל בקושי לזכור אותם בדיוק. דבר שני הוא, שאפשר לראות את דבריו כדברי חזון, אך בפעמים רבות הם ממש גובלים בפנטזיה. כך למשל הוא מציע, כי בתי הכנסת יחולקו לשלושה חלקים – גברים, נשים ומעורב. מעבר למכשול ההשקפתי, כלומר ההערכה הדי ברורה כי הצעתו תידחה על-ידי המתפללים, הרי שיש כאן מכשול אפילו ברמה הפרקטית – וכי כיצד נהפוך עתה את כל מבני בתי הכנסת הרבים למתאימים לחלוקה זו? זה אולי נשמע פרט קטן ופתיר, אך בעצם הוא לא והוא מדגים את הריחוק מהמציאות של הרבה מהצעותיו של שילה.

דבר נוסף ואישי יותר, הוא שלאורך קריאת הספר חשבתי – כמה עוד אפשר לעסוק בנושא הזה של מיהו יהודי ומהי יהדות? האם לא נמאס? נכון שהרבה דברים במציאות לא פתורים ומצריכים מחשבה בכלל ומחשבה חדשה בפרט, אך באופן אישי חשתי מעט תחושת רוויה מהנושא. הדבר מעט השתנה כשהגעתי לפרק "סיפורו של הספר", בו מספר שילה ששנים רבות חשב את מחשבותיו ולא פרסם אותן, עד שההין לבסוף לפרסמן בעיתון "מקור ראשון". והנה, יומיים לאחר פרסום המאמר על ביקורת המקרא הודיעו לו על פיטוריו ממקום עבודתו בבית הוראה דתי אחד. הוא שילם עם כך מחיר על דעותיו, והדבר הגביר אצלי את האהדה אליו ואת ההכרה בנחיצות דעותיו. עוד אומר, כי בתחילה התאכזבתי מהממסד הדתי שכך נהג בו, אך בהמשך חשבתי שאולי באמת אין מקום לבעל דעות כאלה בממסד כזה.

וכאן עוד הערה כללית. דבריו של שילה נראים לי הגיוניים מאוד, אך איני מבין מדוע הוא מתעקש על שמירת מצוות והחזקת אורח חיים דתי ולא הופך פשוט לחילוני? אני חושב שפשוט לחברה הדתית יש יותר מדי דברים טובים להציע, דבר המקשה על עזיבתה. ואולי באמת יש מקום לאנשים שעל הרצף בין דתיות לחילוניות.

הפרק שהזכרתי, סיפור הספר, מפריד גם בין שני חלקיו של הספר. אם בחלק הראשון באו המאמרים השלמים, בחלק השני באים שברי מחשבות המשלימים אותם ואף מוסיפים עליהם. גם בחלק זה נאמרים דברים ישרים ואמיצים.

 

לסיכום, ספר מאוד מורכב, אך אני חושב שכדאי מאוד לקרוא אותו ומקווה שהוא ייצור שיח ואף, אולי, שינוי. שילה מתייחס לכל הדברים הבוערים שביהדות ובדתיות זמננו ועושה זאת הן בצורה אמיצה והן בצורה מלומדת מאוד, תוך הזכרת מקורות רבים, במחשבה ואף בהלכה. מבחינה אחרת, הרבה דברים בספר נראים כעת כפנטזיה, אך עדיין מותר לחלום.

בנוגע לשמו, המזכיר את האקזיסטנציאליזם, איני חושב שהוא קולע.

ועוד לא דיברתי על התייחסותו לפוסטמודרניזם, שהוא מקבל אך מגביל מאוד את צעדיו, שכן לדבריו ניתן לפחות להגיע לקירוב לאמת. אך על כך בפעם אחרת.

יהדות קיומית2

 

"בסוד תהומות"/ מאת גאולה הודס-פלחן

בסוד תהומות/ ביקורת מאת חגי הופר

"בסוד תהומות" מאת גאולה הודס-פלחן, הוצאת פיוטית, 2017, 57 עמ'.

אתחיל בגילוי נאות: את גאולה אני מכיר באופן אישי ואף קיבלתי עותק חתום של ספרה.

זהו ספרה ה-11 במספר של גאולה, הספק יפה ביותר, וזה הספר השלישי שלה שאני קורא.

כפי שכתבתי בעבר, שירתה מסתורית ואפופת-סוד, ואני לא יכול לומר שהבנתי את כל השירים עד תום, למרות שקראתי בהם כמה פעמים. אבל גם בהבנה חלקית אני יכול עדיין להתרשם מהסגנון ומהתוכן.

השירים הם קצרים מאוד, ממש מילים בודדות בכל אחד (בקצר ביותר – 4 מילים!), אבל גאולה מצליחה להכניס גם לתוך הכלי המועט הזה הרבה מאוד תוכן ורוח.

הנה שיר אחד שאהבתי במיוחד:

"מעולם

לא

ראיתי שמים

עד

שנבקעו

מעולם

לא ידעתי

אני

עד שנחציתי

ועברת בי

בחרבה" (עמ' 11).

אחד הפירושים שעולים בדעתי הוא שברגיל איננו שמים לב לדברים "רגילים" סביבנו, עד שמתרחש בהם שינוי. אבל יש כאן אף יותר מזה, כי השמים שנבקעו מזכירים חזון נבואי, בדומה לחזון יחזקאל. ובחלק השני המשוררת מדברת על עצמה. גם אנו בעיני עצמנו, בעצם, דבר שגרתי. עד שקורה דבר חריג. כאן – משהו עבר בה, ואנו רק יכולים לנחש מי. אני נוטה לפרש זאת כמשהו אלוהי. ושוב אנו במחוזות הנבואה. והמילה האחרונה, "בחרבה" מזכירה לנו את חציית ים סוף, לפי התיאור המקראי, וזה כבר בעצם דימוי שלישי, וגם הוא אלוהי-ניסי.

בכלל, שיריה של גאולה טבולים עמוק בתנ"ך וביהדות. יוסף מוזכר יותר מפעם אחת, וגם מוזכר נחשון בן עמינדב ועוד ועוד.

בהקשר זה אציין, כי קראתי בספרה של חוה עציוני-הלוי, שכותבת רומנים תנ"כים, תודה לגאולה ששיריה היוו השפעה עבורה. לא קשה להבין מדוע.

בנוסף, בספר זה יש הרבה מילים המתקשרות לעולם הרוחני. כך המילה "אור" חוזרת כמה פעמים. למשל (ציטוט חלקי):

"האור

מתגעגע

על

האור,

כי

טוב לאור

להתפלש באור…" (עמ' 39).

מלבד השימוש במילה אור שציינתי, אנו רואים פה גם חזרה עליה, במעין לשון-נופל-על-לשון. מבחינה סגנונית, גם זו תופעה שחוזרת על עצמה כמה פעמים בספר זה, ולמשל עוד:

"שתיקה לשתיקה

תביע אומר…" (עמ' 47).

אני חושב שאפשר לראות במילים אלו את כל המאפיינים שדיברתי עליהם, והתוצאה – שירה רוחנית, השואבת ממקורות היהדות, אפופת סוד ומסתורין.

טוב, אני חושב ש"חפרתי" קצת יותר מדי, אבל אני אוהב להסביר לעצמי, קודם כל לעצמי, מה המשמעות ומה המבנה של מה שאני קורא. ובכל זאת הגענו לשורה תחתונה שיכולה להועיל אף לקוראי: שירה רוחנית, השואבת ממקורות היהדות, אפופת סוד ומסתורין.

כך הוא בעיניי, ואני נהניתי לקרוא. תודה גאולה!

כריכה גאולה בסוד תהומות