אין אדם שנולד חכם/ מאת נילי שופק

אין אדם שנולד חכם/ ביקורת מאת חגי הופר

"'אין אדם שנולד חכם' – חכמת מצרים הקדומה וזיקתה למקרא" מאת נילי שופק, מוסד ביאליק, תשע"ו, 330 עמ'.

בדף האחורי נכתב כי זהו "תרגום ראשון לעברית של מכלול יצירות החכמה המצריות", אך אני מכיר לפחות קטע חכמה מצרי נוסף שלא מצאתיו כאן. ובכל זאת, יש כאן מכלול יפה, הכולל את: הוראה לכאגמני, הוראת פתחחותפ, הוראת צדפחר, הוראה למריכארע, הוראת אמנמחאת, הוראת נאמנות, הוראת איש לבנו, הוראת אני, הוראת אמנמאפת.

מבין כל אלה, האחרונה היא הידועה ביותר, שכן חוקרי המקרא סבורים שהיא הועברה, בעיבוד ישראלי, לתוך משלי (כב, יז – כג, יא). שופק מציגה את ההקבלה הזו לפרטיה, וטבלה מסכמת שלה אפשר למצוא בעמ' 43-45.

כך למשל, במשלי נאמר "הלוא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת" וקולמוסים רבים נשברו לבאר מהם ה"שלישים" האלה, אך הדבר מתפרש במקור המצרי: "ראה לך את שלושים הבתים האלה", ואכן בטקסט יש שלושים בתים.

אך גם התוכן עצמו מקביל. במשלי: "להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחיך", ובמקור המצרי: "לדעת לענות מענה לאומרו, להשיב הודעה לשולחה".

ובתוכן המוסרי, במשלי: "אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער, כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש", ובמקור המצרי: "הישמר מגזול דל, מהיות חזק כלפי רפה הזרוע".

העתקה שנראית מובהקת היא: במשלי, "אל תיגע להעשיר מבינתך חדל. התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפיים כנשר יעוף השמים", ובמקור המצרי: "אל תתאמץ לחפש את השפע… נעשו לו כנפיים כאווזים, והוא עף לשמים".

 

זו כאמור ההקבלה המרכזית, אך קטעים שונים מתוך המקורות המצריים מקבילים לפסוקים שונים בתנ"ך, ובסוף הספר שופק מסכמת את ההקבלות בטבלה גדולה.

הקבלה אחת שלא מצאתי בטבלה והיא נראית לי מובהקת היא בין הפסוק הידוע בתהילים: "אוכל לחמי הגדיל עלי עקב", ובין הוראת אמנמחאת:

"אני נתתי לעני וגידלתי את היתום,

אני קידמתי (מילולית: נתתי שיגיע) את חסר הכול כאילו היה מישהו שיש לו.

אוכל לחמי הוא המורד בי,

זה שהושטתי לו את זרועותיי הוא המהלך אימים שם" (עמ' 137).

כידוע, הנוצרים פירשו את הכתוב בתהילים על יהודה איש קריות, ואותו ניתן לראות למשל בציור הסעודה האחרונה. כך שהרעיון מתגלגל מיד ליד ומתקופה לתקופה.

 

ומלבד כל ההקבלות האלה – ורבות אחרות שלא ציינתי – יש את הכתובים המצריים עצמם, שיש בהם עניין מצד עצמם. הנה למשל קטע מעניין, מתוך הוראת סופר לבנו, למרות שגם הוא מקביל בעצם לכמה קטעים במשלי:

"אל תתמכר לשתיית בירה,

פן… ייצא מפיך דבר רע,

בלי שתדע כי אמרת זאת.

אתה נופל, גופך נחתך,

אין מי שנותן לך יד.

רעיך לשתייה קמים ואומרים:

"התרחק מהשתיין הזה!"

מי שיבוא לחפש אותך (כדי) להיוועץ בך,

ימצא אותך שוכב על האדמה,

כנער קטן" (עמ' 192).

עדיין אקטואלי, הלוא כך?

 

לסיכום, כלי עזר מצוין לחוקרי מקרא ומקור יקר ערך גם לאנשים מן השורה הרוצים להתבשם מהכתבים העתיקים.

אין אדם שנולד חכם

"השותפות הגדולה"/ מאת יונתן זקס

השותפות הגדולה/ ביקורת מאת חגי הופר

"השותפות הגדולה – הדת, המדע והחיפוש אחר משמעות" מאת הרב יונתן זקס, מגיד, 2013, 381 עמ'.

"המדע מפרק דברים כדי להבין איך הם עובדים. הדת מצרפת דברים כדי להבין מה הם אומרים. אפשר לומר, בלי להיכנס לפירוט נוירולוגי, שהפעולה הראשונה נעשית בעיקר במחצית השמאלית של המוח, והשנייה קשורה יותר לזו הימנית" (מבוא, עמ' xiii).

זו הטענה המרכזית של זקס החורזת את כל דבריו ואותה הוא מנסה להציג ולהוכיח באופנים וצדדים שונים. בין היתר, החלוקה הזו תואמת בדיוק את החלוקה הידועה בין אתונה וירושלים, כשהראשונה מייצגת את החשיבה הפילוסופית והמדעית והשנייה את החשיבה הדתית, ובעיקר, כפי שמטעים זקס, את מסורת אברהם המתבטאת בשלוש הדתות – יהדות, נצרות ואסלאם.

לא אוכל להציג את כל טענותיו של זקס בספר מרתק זה ועל כן אסתפק בחלק קטן בלבד.

זקס טוען שכל ההפרכות המודרניות של ההוכחות לכאורה למציאותו של אלוהים מקובלות עליו, אלא שההוכחות הקלסיות הלכו בדרך היוונית-פילוסופית, כלומר זו השייכת לחצי המוח השמאלי, המנתח והקר, בעוד אלוהים שלו הוא אלוהי התנ"ך, שהוא אלוהים חם המתגלה בהיסטוריה (בניגוד לדעה הפילוסופית שהוא "אינו משתנה") ונקלט על-ידי חצי המוח הימני, האמון על סימביוזה וקומוניקציה. יותר מזה, זקס טוען, כי בדיוק הצד הזה חסר היום בעולמנו המדעי והמנוכר.

כך למשל במוסר. מאות ואלפי שנים האמונה באלוהים היא זו שמנעה מאנשים מלבצע עוולות. נכון שעוולות רבות נעשו אף בשם הדת, וזקס מודה בכך, אך עדיין הדת היא שהחזיקה את רוב האנשים ברמת מוסר סבירה. זכורה לי אמירתו של פילוסוף אחד, וולטר כמדומני, שאמר, אלוהים אינו קיים, אך אל תספרו זאת לעבד שלי, כדי שלא יהרוג אותי בלילה. והנה תהליך החילון טרף את הקלפים ונותרנו עם חלל ערכי.

עכשיו, זקס לא טוען שאנשים חילוניים הם לא מוסריים, כלל וכלל לא. ובזאת הוא מובחן באופן ברור מספר אחר שסקרתי לא מזמן – "פשוט להאמין" מאת משה רט ששואל בעקבות ההנחה הזו: "מי אמר ש"אסור לכפות את רצוני על אחרים"?". זקס הוא בדיוק ההפך ממנו, למרות שהוא חוזר על אותם מוטיבים בטיעוניו. אך תלוי איך הדברים נאמרים ומה המגמה שלהם.

מה שזקס כן טוען הוא, שאת התוצאה של אובדן הערכים אפשר לראות בצורה ברורה, למשל בעלייה חדה באחוז הגירושים או באחוז האנשים שאינם מתחתנים כלל, בירידה תלולה של מספר הילדים וכן הלאה והלאה. נראה לי שעם נתונים אלה קשה להתווכח.

אז הפתרון שלו הוא חזרה של הדת. הדת נותנת מסגרת קהילתית, שהיא כה חשובה לנפש האדם, וגם מעניקה לאדם משמעות לחייו הנמצאת מחוץ לו, שגם היא דבר חשוב לנפש. ולקראת סוף הספר הוא מונה יתרונות נוספים של הדת – נמצא שאנשים דתיים תורמים יותר מזמנם ומכספם, לא רק למטרות דתיות, וכן שאדם דתי המתפלל בקביעות הוא מאושר יותר ואורך חייו ממושך יותר.

 

במאמר מוסגר אומר, כי זקס מקדיש מקום נרחב לניטשה ורואה בו את נביא ומבשר החילוניות ועידן מות האל. כך ניטשה יצא בחריפות נגד המוסר היודאו-נוצרי, כשלדעתו יש ליצור אדם חדש, על-אדם, שיצור את המוסר שלו בעצמו. מה חבל שאת ההגות של ניטשה, אמנם בעיוות ניכר, אימצו דווקא הנאצים (בעוד ניטשה עצמו, נדגיש, סלד מאנטישמיות וניתק את קשריו עם וגנר, שהיה נערץ עליו בתחילה, בגלל האנטישמיות של האחרון). אז נכון שאי אפשר להכליל ממשטר רשע אחד על הכול, וכן שמשטרים חילוניים היום דווקא מוסריים מאוד, יחסית, ואפילו מרחיבים את תחומה של המוסריות, למשל בדאגה לבעלי חיים ולאקולוגיה של כדור הארץ, אבל עדיין גם אי אפשר להתעלם לגמרי מתופעה זו. הוא מראה שכבר היינה, בקטע די ידוע, צפה שגרמניה תיגרר לברבריות נוראה עם השלת מוסרות הדת (ראו עמ' 100). את המשך הדיון אשאיר פתוח.

 

ובכן, האם השתכנעתי? מצד אחד כן, השתכנעתי שהדת היא אכן עץ חיים למחזיקים בה, ויש בה תועלות רבות (לצד סיכונים, כגון פנטיות, שאליה התייחס זקס בהרחבה בספר אחר שסקרתי – לא בשם האל). אבל מצד שני לא, כי עם כל התועלות הרבות, כיצד עליי להאמין בדבר שאיני מאמין בו ולאמץ אורח חיים שאיני מאמין בו? גם אמונה בפיית השיניים או בסנטה קלאוס טומנת בחובה תועלות רבות (מתנות!), אבל כל אדם בוגר זונח אותה במהרה.

אבל בדבר אחד בכל זאת השתכנעתי מקריאתו של ספר זה – שזקס הוא אדם משכמו ומעלה! לאורך ספרו מצטט זקס עשרות ספרים, רובם ספרים באנגלית שלא תורגמו וזה כבר יתרון לקורא העברי, והוא דן בהם. על כן, קודם כל הוא אדם משכיל מאוד שכיף להקשיב לו. ושנית, כנראה כפועל יוצא של הראשון, הוא אדם מתון מאוד, כפי שציינתי קודם, וזו מעלה גדולה. כנראה גורם משפיע נוסף לכך הוא מושבו באנגליה וחובת ההתערות בעמים ובאמונות אחרות. לו היו יותר רבנים כדוגמתו אני חושב שכל הדת הייתה נראית אחרת, וכן גם היחס אליה.

 

לסיכום, ספר אינטליגנטי מאוד המעורר מחשבה ואף הערכה, אף כי הוא אינו עונה על כל השאלות הקיימות בתחום.

אעיר עוד כי החצי השני של הספר, בערך מעמ' 150, קצת פחות מרתק מהראשון.

השותפות הגדולה

"אלו הם מים"/ מאת דיוויד פוסטר וואלאס

אלו הם מים/ ביקורת מאת חגי הופר

"אלו הם מים" מאת דיוויד פוסטר וואלאס, ספריית פועלים, 2017, 144 עמ', 66 ₪.

טוב, אם באים לדבר על ספר זה אי אפשר להתעלם מהפורמט שלו. הוא בן 144 עמודים, אך בכל עמוד יש שורות בודדות, ולעיתים רק מספר מילים, באופן הנותן יותר נפח לכל מילה ומילה.

מדובר בנאום – בן 23 דקות – של הסופר, שניתן בפני מסיימי לימודים בתחום מדעי הרוח. את הנאום כולו אפשר למצוא ברשת ואף תרגום חלקי שלו.[1] התרגום המלא, מאת אסף גברון, הופיע בספר "ילדה עם שיער מוזר", גם כן בהוצאת פועלים.

השאלה למה צריך ספר כזה. תשובות רבות אפשר לתת, ולמשל אפשר לדבר על מגמת הקיצור שנחתה אצלנו, לדוגמא בספרים של "תשע נשמות" (אגב, אם אתם מחפשים סיפורים קצרים מתורגמים בחינם, אני ממליץ על אתר "מעבורת"). אלא שלמעשה ספרים כאלו תמיד היו איתנו. אני זוכר למשל את הספר "מי הזיז את הגבינה שלי" שהיה להיט גדול בזמנו, ואף הוא מכיל, למעשה, מספר משפטים מועט מאוד.

אז ספר כזה כנראה מיועד קודם כל להיות ספר-מתנה, או ספר שוועדי עובדים קונים בכמויות. ואכן, מבחינת תוכנו הוא מתאים לכך.

אם כך נעבור לתוכן.

 

מבחינת התוכן, מדובר באמת בנאום חכם ושובה לב. וואלאס מצליח בנשימה אחת לשלב גם הרהורים על מהות החיים מבחינה מטאפיזית וגם מעין הנחיות אתיות של אורח חיים, אף שהוא עצמו מסתייג מכל נימה של הטפה. תוך דקות ספורות הוא עובר ממשל על היחס לקבלת מושג האל ועד לחיי היומיום הקשים והמעצבנים, בקנייה שגרתית בסופרמרקט, למשל.

את הכול עוטף משל אחד, שבו הוא פותח וממנו שם הספר:

"שני דגים צעירים שוחים להם ביחד ופוגשים במקרה דג מבוגר יותר ששוחה לכיוון השני, מהנהן לעברם בראשו ואומר, "בוקר טוב, בחורים. איך המים?" ושני הדגים הצעירים ממשיכים לשחות כמה זמן, ואז לבסוף אחד מהם מביט באחר ואומר, "מה זה לעזאזל מים?"".

אשאיר לכם להרהר בכך בעצמכם.

אני מאוד אוהב סוג כזה של נאומים, או של טקסטים. הם מעבירים אמיתות גדולות וחשובות במילים פשוטות ובצורה שמדברת אל כל אחד. והם קושרים תובנות אינטלקטואלית בתובנות מעשיות, יומיומיות.

אני חושב שכל קורא יצא נשכר מקריאה בטקסט זה, ואף יש סיכוי שייעשה אדם טוב יותר.

האם זה משתלם כלילית? את התשובה לשאלה הזו אשאיר בידיכם.

וגם אשאיר בידכם לבדוק כיצד סיים וואלס את חייו, באופן שדי סותר את המסרים האופטימיים של ספר זה.

 

[1] כאן: http://www.textologia.net/?p=27002

אלו הם מים